שמיני

פרשת שְׁמִינִי

ויקרא ט

וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר אֶל אַהֲרֹן: קַח לְךָ עֵגֶל בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה תְּמִימִם, וְהַקְרֵב לִפְנֵי יְהוָה. וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר: קְחוּ שְׂעִיר עִזִּים לְחַטָּאת וְעֵגֶל וָכֶבֶשׂ בְּנֵי שָׁנָה תְּמִימִם לְעֹלָה, וְשׁוֹר וָאַיִל לִשְׁלָמִים לִזְבֹּחַ לִפְנֵי יְהוָה וּמִנְחָה בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן, כִּי הַיּוֹם יְהוָה נִרְאָה אֲלֵיכֶם. וַיִּקְחוּ אֵת אֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה אֶל פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד, וַיִּקְרְבוּ כָּל הָעֵדָה, וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי יְהוָה. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה תַּעֲשׂוּ, וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד יְהוָה.

חנוכת המשכן עדיין לא נסתיימה. אנו כבר ביום השמיני לחגיגות. העם כבר חזה במשיחת המשכן וכליו, וצפה במשיחת אהרון ובניו. החידוש ביום הזה – היא חוויה הנחוצה מאד לעם המשתתף בטקס: אישור כלשהו לנוכחות האלוהים בכל מסכת האירועים שנרקמה בשבוע שחלף. תחילה אומר משה לעם כִּי הַיּוֹם יְהוָה נִרְאָה אֲלֵיכֶם. כאשר מתאסף העם לפני אוהל מועד, משנה משה את הגירסה, ומסתפק בהבטחה "וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד יְהוָה". ואולי זה רק הבדל בניסוח? מי יודע?

ואז, לאחר הקרבת הקרבנות על ידי הכוהנים, מתרחשים שני דברים שונים: הכוהנים מברכים את העם, ואש יוצאת מלפני ה', ואוכלת את אשר הונח על המזבח.

וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד, וַיֵּצְאוּ וַיְבָרְכוּ אֶת הָעָם, וַיֵּרָא כְבוֹד יְהוָה אֶל כָּל הָעָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה, וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים, וַיַּרְא כָּל הָעָם, וַיָּרֹנּוּ, וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם.

עדיין אין בידינו מידע על תוכן הברכה של הכוהנים, אך ניתן לשער מהו התוכן על סמך מהלך העניינים. משה מנחה את אהרן לכפר על חטאיו ועל חטאי העם באמצעות הקרבן. טקס הקרבן אמור להביא לאותה כפרה, ויתכן שחלק מהברכה ציין זאת. האש היוצאת מלפני ה' ואוכלת את אשר על המזבח מבטאת, אולי, את נכונותו של האל לקבל את הקרבן ברצון ולסלוח לכוהן ולעם על חטאיהם.

נשים לב: לא מדובר כאן בחטא מסוים, שהוזכר קודם לכן, כמו חטא העגל. אי הזכרת החטא רומזת לנו על האפשרות שמדובר בחטא 'כללי'; העם לא חטא במשהו מוגדר. העם הוא 'חוטא' מעצם היותו! זה בסיס רעוע למדי באמונה דתית, בסיס המזכיר את ה'חטא הקדמון', אותו חטא שאני אישית מעולם לא הייתי מוכן להודות בו.

**********

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן: קְרַב אֶל הַמִּזְבֵּחַ, וַעֲשֵׂה אֶת חַטָּאתְךָ וְאֶת עֹלָתֶךָ, וְכַפֵּר בַּעַדְךָ וּבְעַד הָעָם, וַעֲשֵׂה אֶת קָרְבַּן הָעָם, וְכַפֵּר בַּעֲדָם, כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָֹה.

אנו ביום השמיני להשלמת בניין המשכן, בסיומה של החגיגה הגדולה, שבמהלכה נמשחו המשכן, כליו וכוהניו. העם כולו מתכנס לפני אוהל מועד לטקס מיוחד, שתוכנו יעיד במידה רבה על תוכן הקשר הדתי שבין העם לאלוהיו. לכאורה יש היגיון בתוכנו של הטקס. המשכן משוח וטהור, ואיתו כליו וכוהניו. כעת יש לטהר את העם. ההיסטוריה הקצרה של הציבור הזה, הקרוי עתה עם, מלמדת אותנו כי מאז מעמד הר סיני, שבו אמר העם לאלוהיו: 'נעשה ונשמע' ועד לחנוכת המשכן, התמודד העם מספר פעמים עם אתגרים לא פשוטים, ובחלקם – לא בהצלחה יתרה. מחד, התעורר העם בלב שלם לקריאה לנדב מרכושו להקמת המשכן, ונדיבותו של העם הזה עברה את הנדרש. מאידך – נכשל העם במעשה העגל, שהוכיח כי חסר סבלנות הוא, כי אינו בוטח במשה ובאלוהים, וכי אינו מבין את התביעה האלוהית 'לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני' או 'לא תעשה לך כל פסל ומסכה'. אם כן, גם את העם יש לטהר, ובאמצעות טקס כפרה. זה ההיגיון של הטקס העומד להיערך כעת בנוכחות כל העדה.

נקח את הפסוק שציטטנו קודם לכן, ונשנה אותו בכמה דרכים, כדי להראות, שטקס הכפרה אינו הצעד היחידי המתבקש עם סיום בניין המשכן.

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן: קְרַב אֶל הַמִּזְבֵּחַ, וַעֲשֵׂה אֶת חַטָּאתְךָ וְאֶת עֹלָתֶךָ, וְכַפֵּר בַּעַדְךָ וּבְעַד הָעָם, וַעֲשֵׂה אֶת קָרְבַּן הָעָם, וְהָיָה אִם יִרְצֶה יְהוָֹה, יִסְלַח לְחַטָּאת הָעַם הַזֶּה.

האם הטקס יכפר אוטומטית בעד העם? האם אלוהים מבטיח סליחה ללא תנאי? האם חפץ אלוהים להתחיל ברגע זה דף חדש, שאחריו יועמד העם שוב במבחנים, ולא תמיד יקבל ציון 'עובר'? הנוסח האלטרנטיבי מציע, שבמערכת היחסים ההדדית בין העם לאלוהיו, אין לעם הזכות לצפות, שהכוהנים יבצעו מהלך מאגי שיכריח את אלוהים לסלוח לעם.

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן: קְרַב אֶל הַמִּזְבֵּחַ, וְשָׂא תְּפִלָּה בְּשֵׁם הָעַם. יִשְׁמַע הָאֵל אֶת תְּפִלַּת הָעַם וְאֶת בַּקָּשׁוֹתָיו.

הקשר בין העם לאלוהיו מכיל הרבה פעולות של שני הצדדים, מלבד חתירה לכפרת חטאים. תפילה יכולה לבטא בקשה לקרבה, קריאה לעזרה ואפילו רגשי הודיה.

אנו חוזרים לנוסח המקורי. יש בו שני חסרונות: האחד – הוא מבסס את הקשר ההדדי בין העם לאלוהיו על חטאי העם ועל סליחת האל (אם הוא מחליט לסלוח), ומוותר על מגוון המרכיבים האחרים של החוויה הדתית. השני – יש בו מן המאגיה, מן הציפיה לכך שקרבנות החטאת ושאר מרכיבי הטקס הכוהני יביאו אוטומטית לכפרה.

למען ההגינות – הדיאלוג בין האל לעמו, או לפחות בין האל למשה, נציג העם ומנהיגו, אינו מסתכם בטקסים, בקרבנות ובכוהנים, אבל קשה להשתחרר מהרושם שספר ויקרא מותיר בנו, כאילו זה העיקר.

עמנואל בן יוסף

ויקרא י

וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת, וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְהוָה אֵשׁ זָרָה, אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה, וַתֹּאכַל אוֹתָם, וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יְהוָה. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן: הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה לֵאמֹר: בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ, וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד! וַיִּדֹּם אַהֲרֹן.

על מה נענשו ומתו נדב ואביהוא בני אהרן?

בשאלה זו נחלקו חז"ל, ותשובות רבות ושונות להם:

מהי 'אש זרה'? אמרו חכמים: "אש מבית כִּירַיִם הכניסו". תחילה יצאה "אש מלפני יהוה ותאכל על המזבח...", ואילו בני אהרן הביאו אש של חולין, מן הכיריים שבאוהלם.

אחרים אמרו כי בני אהרן חטאו בחטא הגאוה ובתאוות השררה. עוד כשהתקרב משה אל הר סיני, הלכו השניים אחריו. "כיון שראו את משה ואת אהרן מהלכים תחילה והם באים אחריהם וכל ישראל אחריהם, אמר לו נדב לאביהוא: עוד מעט ושני זקנים הללו מתים, ואנו ננהוג את הקהל".

"רבי אליעזר אומר: לא מתו בני אהרן אלא על שום שהורו הלכה בפני משה". כמו שתלמיד שאינו מכבד את רבו חוטא חטא חמור כשהוא מורה הלכה לתלמידים אחרים בנוכחות הרב, כך, מתוך יוהרה, הקריבו השניים קרבן שלא נצטוו עליו.

ואחרים אומרים: "בני אהרן שחצים היו", שלא נשאו נשים, כי אף אישה לא נראתה להם ראויה למעמדם הרם. והרי כתוב "ובנים לא היו להם", ומדוע בנים לא היו להם? - שלא נשאו נשים.

ח וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר. ט יַיִן וְשֵׁכָר אַל-תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד וְלֹא תָמֻתוּ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם. י וּלְהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר. יא וּלְהוֹרֹת אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל-הַחֻקִּים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֲלֵיהֶם בְּיַד-מֹשֶׁה.

רבי ישמעאל אומר: שְׁתוּיֵי יין נכנסו בני אהרן למקדש, ואחר מיתתם הזהיר הקדוש ברוך הוא את הנותרים שלא יכנסו שתויי יין למקדש. משל למלך שהיה לו בן בית נאמן, וּמְצָאוֹ עומד על פתח חנויות, וְהִתִּיז את ראשו בשתיקה, וּמִנָּה בן בית אחר תחתיו, ואין אנו יודעים מפני מה הרג המלך את הראשון, אלא ממה שציוה את השני ואמר לו: "לא תִּכָּנֵס בפתח חנויות", אנו יודעין שמתוך כך הרג את הראשון.

כך: "ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם", ואין אנו יודעים מפני מה מתו, אלא ממה שֶׁמְּצַוֶּה הקב"ה את אהרן ואומר לו: "יַיִן וְשֵׁכָר אַל-תֵּשְׁתְּ", אנו יודעין מתוך כך שלא מתו, אלא מפני היין.

אֵשׁ זָרָה

נדב ואביהוא - נוער הזהב, בני טובים, הנסיכים המורמים מעם. הם צופים אלי עתיד מזהיר. ימים יבואו, אביהם אהרן יזקין, ובמטה הכהונה הגדולה יחלקו השניים.

צעירים ונאים הם, רגליהם קלות, והם ממהרים לקחת חלק בכל מטלות הטקס. כבר רחצו במים זכים, ומשה הלבישם כותנות בוהקות, חגר אבנט למותניהם ומגבעות לראשיהם. את ידיהם סמכו עם אביהם על ראש פר החטאת ועל שני האילים הממתינים לשעת הקרבן. גם מצות, לחם ורקיקים הניפו לפני ה'.

הקרבנות הוקרבו על המזבח. אהרן, נדב ואביהוא בישלו את הבשר, אכלו לשבעה, ואת הנותר שרפו באש כמצוות ה'. שבעה ימים ישבו עם אהרן ומשה בפתח אהל מועד והמתינו לרגע הגדול.

והיום השמיני הגיע. מכל קצוות המחנה הובאו עזים, עגלים וכבשים, פרים ואילים, והועלו על המזבח לפני אהל מועד. ושני בני הכהן מסייעים במלאכת הקודש בחריצות ובהתלהבות. משה ואהרן מברכים את העם, וכבוד יהוה נגלה לעיני כל. אש יורדת משמים אל המזבח ומכלה את קרבנות החטאת, העולה והשלמים.

ושני פרחי הכהנים הצעירים חפצים להשלים את הטקס בקרבן אחרון, קרבן שייזכר עוד זמן רב בשל ניחוחו המתוק – ניחוח הקטורת. והם מביאים את מחתותיהם, המלאות בגחלים לוהטות שהכינו מבעוד מועד, בוזקים עליהן גבישי מור ולבונה, ומקריבים אותן אל המזבח.

האש היורדת משמים עתה היא אקורד הסיום המוחץ של הטקס – כל רחבת אוהל מועד לוהבת באש יהוה, וכאשר שוככות הלהבות, ואין מחתות ואין קטורת, ואין נדב ואביהוא – ניצב אהרן, עיניו קרועות, לבו שבור, והוא שותק...

*******

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וּלְאֶלְעָזָר וּלְאִיתָמָר בָּנָיו: רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ, וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ, וְלֹא תָמֻתוּ, וְעַל כָּל הָעֵדָה יִקְצֹף, וַאֲחֵיכֶם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף יְהוָֹה. וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ, פֶּן תָּמֻתוּ, כִּי שֶׁמֶן מִשְׁחַת יְהוָֹה עֲלֵיכֶם! וַיַּעֲשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה.

הכוהנים לומדים בדרך הקשה ביותר את אופי המשרה שלהם. אין כל עדיפות לחיים האישיים על פני דרישות התפקיד – גם ברגעים הקשים ביותר בחיים! השרות בקודש מוחק כל מחויבות אחרת. ברגע נורא זה, כשאהרן ובניו מאבדים את נדב ואת אביהוא, הם נתבעים לבלוע כל רגש של צער ואימה ולוותר על כל ביטוי של אבל. מִשּׁוּרָה לא ישחרר אפילו המוות!

צו מעורר פלצות זה, שמצווה משה (בשם האל) את הכוהנים הגדולים, קרובי משפחתו, הופך אותם לרובוטים בשירות הקדוש ברוך הוא. זו אינה מנהיגות רוחנית, כזו הרשאית ואף חייבת להתלבט מול דילמות של הנהגה. התכונות העיקריות הנדרשות מכוהן גדול, כך אנו למדים, הן צייתנות, איפוק, ויכולת להתנתק טוטאלית מדילמות שהמציאות מזמנת לו.

מכאן קצרה הדרך לקנאות דתית. זו באה לידי ביטוי כבר לאחר מעשה העגל, כשמשה אוסף את כל בני לוי, ומצווה עליהם לעבור במחנה ישראל ולהרוג את כל מי שנקרה על דרכם. הם מצייתים ורוצחים כשלושת אלפי איש. על מעשה זה מוענק להם צל"ש הקב"ה. בני לוי זוכים לבצע עוד מעשי קנאות נוספים בהמשך, וגם על מעשים אלה הם זוכים לברכת ה'.

ההיסטוריה מלמדת אותנו כי קנאות דתית היא מחלה מוסרית מן הסוג הגרוע ביותר. היא מעניקה צידוק למעשי אלימות מזוויעים. דרישת אלוהים מאהרן ומבניו להימנע מכל ביטויי אבל על נדב ואביהוא מכשירה את נפשם של הכוהנים בני לוי לקבל ולבצע כל צו אלוהי בלי להתלבט.

עמנואל בן יוסף

הַיָּמִים הַבּוֹעֲרִים / זלדה

הַיָּמִים הַבּוֹעֲרִים, הַמְּעוֹפְפִים

כַּאֲשֶׁר בָּרַחְתִּי מֵחִבַּת הַחֲפָצִים,

כַּאֲשֶׁר חָשַבְתִּי -

זִיו הַכֵּלִים

יְפִי הַגִּנּוּנִים

יֶתֶר לַמְדָנוּת וְכָבוֹד

מַשְׁכִּיחִים אֶת טַעַם הַשָּׁמַיִם

סוֹתְמִים אֶת הַבְּאֵרוֹת.

הַיָּמִים הַבּוֹעֲרִים

כַּאֲשֶׁר שָׁרוּ הַנְּשָׁמוֹת:

לָמוּת כְּמוֹ בְּנֵי אַהֲרֹן

בְּהַקְרִיבְךָ אֵשׁ לֵאלֹהִים -

נַעֲלֶה מִבַּיִת נֶחְמָד

נַעֲלֶה מִגֶּפֶן שֶׁל זָהָב

מזבח הקטורת - מתוך 'מלאכת המשכן' לר' משה לוין

אהרון "הפה" של משה כבד הפה, הדובר הנצחי, זה שאינו חדל לדברר את משה מאז ההתקוטטויות עם פרעה במצרים, דרך כל הנאומים הגדולים של משה שבעצם היו של אהרון. וכאשר הוא שותק לפתע, שתיקתו רועמת.

זוהי שתיקת מחאה נוראה. שתיקה שהיא זעקה גדולה כמו הדמות הזועקת באלם קול של אדוארד מונק. שתיקה שכזו לא תיתן את ליבנו לשכוח. שתיקה מקודשת בדם, את תשובי בינינו לפרוח...

דודו פלמה

וידבר נדב אל אביהו אחרי מות אלהים: אל תבוא אל הקודש בכל עת, אחי, ואל תהרוג לי את אלהים בכל פעם שבא לך

להיות מקורי ולקבל לייקים!

ארי אלון

ויקרא י"א

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר אֲלֵהֶם: דַּבְּרוּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ מִכָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ. ..

... כִּי אֲנִי יְהוָה, הַמַּעֲלֶה אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיֹת לָכֶם לֵאלֹהִים, וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים, כִּי קָדוֹשׁ אָנִי. זֹאת תּוֹרַת הַבְּהֵמָה וְהָעוֹף, וְכֹל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת בַּמָּיִם, וּלְכָל נֶפֶשׁ הַשֹּׁרֶצֶת עַל הָאָרֶץ, לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר, וּבֵין הַחַיָּה הַנֶּאֱכֶלֶת וּבֵין הַחַיָּה אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל.

פרק י"א מציג את הראשונים בחוקי הכשרות שלנו. הנחיות האל מתמקדות בזיהוי בעלי החיים המותרים לאכילה לעומת אלה האסורים למאכל. כקוראים חילוניים אנו מתירים לעצמנו לשאול את השאלות הענייניות הבאות: אילו תכונות עשו בעלי חיים מסוימים לאסורים למאכל? מדוע יש טומאה בבשר אותם בעלי חיים? מדוע ההגבלות על מגוון בעלי החיים המותרים למאכל הן ציווי אלוהי? כיצד הפכו חוקי הכשרות למנהגים הבולטים ביותר באורח החיים היהודי?

הנימוקים הניתנים בפרק בהחלט אינם עונים על השאלות האלה. מפסוקי הפרק נוכל לחלץ בקושי כמה אמירות של האלוהים: א. אני העליתי אתכם ממצרים כדי להיות לכם לאלוהים, ואתם חייבים למלא את מצוותי. ב. קדושתי מחייבת אתכם להיות קדושים גם כן, ובכלל זה שמירה על אכילת בעלי חיים מותרים בלבד. ג. תכונות מסוימות או היעדר תכונות מסוימות עושות בעל חיים לטמא, ובעלי חיים טמאים אסור לאכול. אכילתם מטמאת את הנפש.

הסברים להבחנות אלה, שנתנו חכמים מאוחרים לזמן כתיבת התורה – מקורם אינו בתורה, וככאלה יש להבינם. הסבר אחד, שהועלה לא פעם, נשמע לי הזוי במיוחד: "ההשפעה, שאנו מתכוונים באכילת מאכלים אסורים מתייחסת בעיקר לחשיבה ולרגישות. יהודים רגישים לעוולות יותר מכל בני אומה אחרת ותורמים לצדקה יחסית יותר מכל בני עם אחר." כלומר: מאכלים שונים משפיעים על אופיינו בדרכים שונות. המאכלים הכשרים משפיעים עליו לטובה בכיוון המוסרי. אני כבר מעדיף את ההימנעות מחיפוש אחרי טעמים למצוות...

נציין עוד כי המנהג של הימנעות מאכילת בעלי חיים מסוימים היה קדום מאד אצל העברים. ארכיאולוגים גילו מאות אתרי התיישבות מתקופה ההתנחלות בארץ. בחלק מהם נמצאו עצמות חזיר כשרידים למנהגי האכילה של יושביהם, ובאחרים אלה נעדרו כליל. הארכיאולוגים סבורים שאותם ישובים בהם חיו בני ישראל המתנחלים בארץ הם אלה שבהם לא נמצאו עצמות חזיר. ביישובי כנענים או פלישתים – אלה נמצאו.

**********

כַּשְׁרוּת – לשם מה?

נביא כאן כמה דברים שנאמרו כניסיון להסביר את חוקי הכשרות. גם אם הנימוקים שיועלו כאן לא ישכנעו אותנו, יהיה בזה כדי להבין את האווירה ואת הערכים המלווים נושא זה, שהפך לאחד המאפיינים הבולטים ביותר, שהבחינו יהודים מלא יהודים עד הדורות האחרונים. הדברים נלקחו משיעורו של הרב אורי שרקי בנושא הכשרות, והם מייצגים את דעתו בנושא.

האכילה היא מצורכי החיים. אף על פי שיש בה גם ערך אידיאלי, שהרי נצטווה כבר אדם הראשון: "מכל עץ הגן אכול תאכל", עם כל זה יש בה מידה של פראיות ושל אלימות. אנחנו משתלטים על חיים של אחרים לשם קיומנו. התורה מנחה אותנו כיצד להקהות במידת מה את השפלות שבמעשה האכילה, על ידי הלכות כשרות בעלי החיים שבפרשתנו.

חוקי הכשרות מכניסים את פעולת האכילה, שהיא גופנית מיסודה, למסגרת מחייבת, המעדנת את ה'אלימות' לכאורה של האכילה. יש בינינו, שיאמרו כי אין כל אלימות באכילה, שהיא פעולה טבעית של כל בעל חיים. אחרים יגידו כי הדבר נכון ביחס לאכילת בעלי חיים (הכרוכה בהריגתם, כמובן), וכי חוקי הכשרות היו צריכים לכווננו לצמחונות מלאה.

בנצרות יש חלוקה ברורה בין העולמות. העולם הרוחני הוא טוב, ואליו האדם צריך לשאוף. לעומתו עולם החומר הוא עולם נמוך ובזוי, ודינו לאבדון. ולכן ע"פ הנצרות החשיבות היא למה שהאדם מוציא מפיו, וכמעט אין חשיבות למה שמכניס. לתיאוריה זו קשה להתמודד עם העובדה, שלמרות הכל האדם נברא עם פה אחד בלבד, המשמש גם לדיבור וגם לאכילה. יש כוונה להורות על שיתוף בין שתי פעולות אלה, ומתוך כך על אחדות בין עולם הרוח לעולם החומר.

חוקי הכשרות מבדילים בין היהודי לשאינו יהודי. האם ההתייחסות לפעולת האכילה שונה מיסודה אצל הגויים ואצל היהודים? הרב שרקי סבור שכן. אצל הנוצרים, לדעתו, יש הפרדה גמורה בין גוף לנפש, והאכילה היא פעולה גופנית, נחותה ברמתה הרוחנית מעולם הנפש. היהודי, כך חושב שרקי, חושב אחרת. אצלו קיימת אחדות בין עולם הרוח לעולם החומר. על כן תהיינה השפעות הדדיות בין האכילה לפעולות הרוחניות שלנו, כמו המחשבה והדיבור, ועל כן מאד חשוב לשים לב למה שאנחנו אוכלים. את האחדות בין שני העולמות האלה מסמל הפה האנושי, המשמש גם לאכילה וגם לדיבור. נפש אחת יש לו לאדם, והיא עסוקה גם במחשבה וגם באכילה. גם הרמב"ם אומר זאת, על פי שרקי.

מהי תכלית החיים לפי התורה? נאמר בספר בראשית (ב, טז): "ויצו ה' אלוקים על האדם לאמר: מכל עץ הגן אכול תאכל", כלומר מטרת החיים היא לאכול. מקובל לחשוב שהאוכל הוא אמצעי ולא מטרה, ואם היה אפשרי היינו אוכלים פחות, או לא אוכלים כלל. מי שחי על מנת לאכול נחשב לאדם גס. אך מהתורה מתקבל כי אנו לא אוכלים כדי לחיות, אלא חיים כדי לאכול! לאכול פירושו להכניס לתוך הגוף דבר הנמצא מחוץ לגוף. תפוח אדמה שייך לעולם הצומח. כאשר אדם אוכל את תפוח האדמה, הוא מעלה את תפוח האדמה והופך אותו לחלק מעולם החי, לאדם עצמו. ואם בזכות אכילה זו האדם מצליח ללמוד תורה, אזי הוא קידש את תפוח האדמה, והפך אותו מסתם תפוח אדמה לדברי תורה!

כמו שהאוכל משפיע על נפשנו (ולכן חשוב מה לאכול ומה לא), כך גם נפשנו משפיעה על האוכל, ומעלה אותו לדרגה רוחנית גבוהה יותר. היות וגם האפשרות ההפוכה קיימת, האפשרות שבאכילתנו אנו נשפיל את רמתו הרוחנית של האוכל, חוקי הכשרות מונעים זאת, בהכניסם סדר משמעותי להרגלי האכילה שלנו. לא ברור לי כיצד החלוקה של מאכלים לכשרים ולטרפים דואגים לכך, אבל חוקים אחרים, כמו האיסור על אכילת דם או האיסור על אכילת גדי בחלב אמו (לא כל בשר בכל חלב) מהווים דוגמה טובה לרעיון זה.

האדם צריך להיות במעלה גבוהה יותר מהבהמה, כדי שעל ידי האכילה תתעלה הבהמה לדרגתו של האדם האוכל אותה.

מוכרת לנו ההירארכיה ה'עובד יוספית', של היהודי שומר המצוות, הנמצא מבחינת מעלתו הרוחנית מעל היהודי החילוני, הנמצא מעל לגוי, הנמצא מעל בעל החיים וכו' (האם תיכנס לסולם זה גם הבחנה בין מעלתם של הגברים שומרי המצוות ביחס לנשים שומרות המצוות?) – מוכרת לנו, ולא מקובלת עלי. איך נסביר את מעלתו הרוחנית של האדם, ההורג בהמה על מנת ליהנות מבשרה (כשהוא אינו במצב של רעב מסכן חיים), הנחשבת לגבוהה מזו של בעל החיים הנאכל?

"והייתם לי קדושים, כי קדוש אני ה', ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי", כלומר חלק מדיני הכשרות, באו על מנת להבדיל בין עם ישראל לגויים. שיהודי לא יבוא לאכול אצל גוי. זוהי אינה הבדלה גזענית, אלא ייעוד שונה.

יסביר לי כבוד הרב. מה ההבדל בין הגדרת היהודי כבעל ייעוד שונה מזה של הגוי, אם לא כגזענות? אכן, חוקי הכשרות מקשים מאד על האפשרות שיהודי וגוי יאכלו ביחד, ומדוע בעצם לא יאכלו יחד?

מטרה משנית, הנובעת מהמטרה הראשית להבדיל בין ישראל לגויים, היא לחבר בין היהודים. שכן כל היהודים אוכלים אותו אוכל.

אכן, אוכל כשר היווה לאורך הדורות גורם מלכד בין יהודים מעדות שונות, למרות שבשוליים קיימו עדות שונות מנהגי כשרות שונים (לדוגמה – אכילת קטניות, המבדילה בין ספרדים לאשכנזים בפסח). מגמה זו, לאחד בין יהודים באמצעות הכשרות, מאותגרת כיום על ידי המצב של קרובי משפחה, שחלקם שומרים על כשרות, וחלקם אינם עושים זאת. המאחד ביניהם יכול להיות כמעט אך ורק על ידי כניעה של החילוניים למנהגי הדתיים.

כשעולים ויכוחים בימינו על נושא הזהות היהודית, נראה לי, שלחוקי הכשרות יש יחסית מעט מה לתרום לזהות המשותפת. במקום להיות גורם מלכד, הופכים חוקי הכשרות לגורם מפריד בין יהודים לשאינם יהודים, בין יהודים שומרי מצוות לשאינם שומרי מצוות, ולנורמה מעיקה, שכופה על אזרחיה המדינה המחויבת לכשרות בארגוניה השונים, מצה"ל ועד למערכת החינוך.

עמנואל בן יוסף

פרשת שמיני - ההפטרה

שמואל ב' ז' א וַיְהִי כִּי-יָשַׁב הַמֶּלֶךְ בְּבֵיתוֹ וַיהוָה הֵנִיחַ-לוֹ מִסָּבִיב מִכָּל-אֹיְבָיו. ב וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל-נָתָן הַנָּבִיא רְאֵה נָא אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּבֵית אֲרָזִים וַאֲרוֹן הָאֱלֹהִים יֹשֵׁב בְּתוֹךְ הַיְרִיעָה. ג וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל-הַמֶּלֶךְ כֹּל אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ לֵךְ עֲשֵׂה כִּי יְהוָה עִמָּךְ. ד וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיְהִי דְּבַר-יְהוָה אֶל-נָתָן לֵאמֹר. ה לֵךְ וְאָמַרְתָּ אֶל-עַבְדִּי אֶל-דָּוִד: כֹּה אָמַר יְהוָה הַאַתָּה תִּבְנֶה-לִּי בַיִת לְשִׁבְתִּי. ו כִּי לֹא יָשַׁבְתִּי בְּבַיִת לְמִיּוֹם הַעֲלֹתִי אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה וָאֶהְיֶה מִתְהַלֵּךְ בְּאֹהֶל וּבְמִשְׁכָּן. ז בְּכֹל אֲשֶׁר-הִתְהַלַּכְתִּי בְּכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֲדָבָר דִּבַּרְתִּי אֶת-אַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר צִוִּיתִי לִרְעוֹת אֶת-עַמִּי אֶת-יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר לָמָּה לֹא-בְנִיתֶם לִי בֵּית אֲרָזִים. ח וְעַתָּה כֹּה-תֹאמַר לְעַבְדִּי לְדָוִד כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֲנִי לְקַחְתִּיךָ מִן-הַנָּוֶה מֵאַחַר הַצֹּאן לִהְיוֹת נָגִיד עַל-עַמִּי עַל-יִשְׂרָאֵל. ט וָאֶהְיֶה עִמְּךָ בְּכֹל אֲשֶׁר הָלַכְתָּ וָאַכְרִתָה אֶת-כָּל-אֹיְבֶיךָ מִפָּנֶיךָ וְעָשִׂתִי לְךָ שֵׁם גָּדוֹל כְּשֵׁם הַגְּדֹלִים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ. י וְשַׂמְתִּי מָקוֹם לְעַמִּי לְיִשְׂרָאֵל וּנְטַעְתִּיו וְשָׁכַן תַּחְתָּיו וְלֹא יִרְגַּז עוֹד וְלֹא-יֹסִיפוּ בְנֵי-עַוְלָה לְעַנּוֹתוֹ כַּאֲשֶׁר בָּרִאשׁוֹנָה. יא וּלְמִן-הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוִּיתִי שֹׁפְטִים עַל-עַמִּי יִשְׂרָאֵל וַהֲנִיחֹתִי לְךָ מִכָּל-אֹיְבֶיךָ וְהִגִּיד לְךָ יְהוָה כִּי-בַיִת יַעֲשֶׂה-לְּךָ יְהוָה. יב כִּי יִמְלְאוּ יָמֶיךָ וְשָׁכַבְתָּ אֶת-אֲבֹתֶיךָ וַהֲקִימֹתִי אֶת-זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ וַהֲכִינֹתִי אֶת-מַמְלַכְתּוֹ. יג הוּא יִבְנֶה-בַּיִת לִשְׁמִי וְכֹנַנְתִּי אֶת-כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ עַד-עוֹלָם. יד אֲנִי אֶהְיֶה-לּוֹ לְאָב וְהוּא יִהְיֶה-לִּי לְבֵן אֲשֶׁר בְּהַעֲו‍ֹתוֹ וְהֹכַחְתִּיו בְּשֵׁבֶט אֲנָשִׁים וּבְנִגְעֵי בְּנֵי אָדָם. טו וְחַסְדִּי לֹא-יָסוּר מִמֶּנּוּ כַּאֲשֶׁר הֲסִרֹתִי מֵעִם שָׁאוּל אֲשֶׁר הֲסִרֹתִי מִלְּפָנֶיךָ. טז וְנֶאְמַן בֵּיתְךָ וּמַמְלַכְתְּךָ עַד-עוֹלָם לְפָנֶיךָ כִּסְאֲךָ יִהְיֶה נָכוֹן עַד-עוֹלָם. יז כְּכֹל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וּכְכֹל הַחִזָּיוֹן הַזֶּה כֵּן דִּבֶּר נָתָן אֶל-דָּוִד.

ההחלטה להתחיל בבניית המקדש בירושלים מתעוררת בדוד מלך ישראל אחרי שגיבש את ממלכתו, קבע את ירושלים כבירתה ובנה בה את ארמון המלך. אז אומר דוד: ... אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּבֵית אֲרָזִים וַאֲרוֹן הָאֱלֹהִים יֹשֵׁב בְּתוֹךְ הַיְרִיעָה... (שמואל ב' ז' 2). אלהים שם בפי נתן הנביא מספר נימוקים נגד תכנית זו: אלהים לא שכן בבית מזמן יציאת מצרים, כל תקופת נדודי בני-ישראל במדבר ובעת כיבוש הארץ והתבססות הממלכה בה. גם דוד עצמו, שהגיע למעמד של מלך, נלקח ע"י ה' 'מאחרי הצאן', דבר שלא מנע ממנו להפוך למנהיג העם כולו. אלהים היה עמו בכל אשר הלך, בעיר, בכפר ובשדה, והקשר בינו ובין דוד היה בלתי אמצעי, ולא היה תלוי במקום או בטקסי-פולחן. המשימה המשותפת של ה' ושל מנהיגי העם היתה הבאתו של העם לנמל-מבטחים, מקום בו 'לא ירגז עוד, ולא יוסיפו בני-עוולה לענותו'.

אכן, בסוף דברי נתן הנביא נאמר לדוד כי יורשו הוא אשר יבנה את הבית לה', וכי הוא אשר יקבל את ההבטחה לנצחיותו של שלטון בית דוד. זו תהיה ההשלמה של תהליך כריתת הברית בין האלוהים לעם, לארץ ולשושלת המלוכה.

אך הדברים החשובים הנאמרים בתחילה – מוסיפים להדהד במסורת ישראל עוד דורות רבים. לאחר חורבן בתי המקדש יכול היה עם ישראל להמשיך ולקיים את תרבותו ואת מורשתו, שכן אלוהים נמצא בכל מקום, והיעדרו של מקדש לא ביטל את הקשר בינו לבין העם. צניעותו של המשכן אשר באוהל נותרה בזיכרון הלאומי כסמל לקשר בין העם לאלוהיו, שאינו זקוק לתיווך באמצעות כוהנים, טקסי פולחן ומקדש מפואר.

עמנואל בן יוסף

ארז - עץ הבניה המשובח ביותר בארץ ישראל - הובא מהרי הלבנון

קישורים

בוא אלי פסוק נחמד - בארי צימרמן

חוק שימור האנרגיה החתרנית - יעקב מאיר

השתיקה היא רק ראשית הדרך - רוחמה וייס

קבצים מצורפים

פרשת שמיני - הרב אבי פסקל

התלהבות שיש בה להבה - יהודית טמיר