חקת

פרשת חֻקַּת

במדבר י"ט

פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם, אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל

פשט הפרק עוסק בחוקת הפרה האדומה, אשר מאפרה, בתוספת מי מעין, שני, ארז ואזוב, מכינים הכוהנים את מי הנידה. על פי הפרק – מי נידה אלה יטהרו אנשים שנטמאו במגע עם מת. האמירה "וְהָיְתָה לָהֶם לְחֻקַּת עוֹלָם " מבהירה שאין מדובר במעשה חד-פעמי, אלא בפעולה שיהיה בעתיד צורך לחזור עליה. משמעות המונח 'מי נידה' – אין לה אלא קשר רופף למושג נידת האישה, שכן מדובר בטומאת המת ולא בטומאת הנידה. את המים האלה מַזִּים (מְיַדִּים) על הטמא.

הרבה יותר מעניין לעסוק בפולקלור שנוצר על בסיס חוקת הפרה האדומה. כמה מאותן פניני פולקלור יוזכרו כאן:

על פי המשנה היו עד תקופתה רק תשע פרות אדומות: הראשונה – בימי משה, זו המוזכרת בפרקנו; השניה – רק בזמן שמעון הצדיק, בראשית ימי בית שני; התשיעית – בשלהי תקופת הבית השני. מדוע רק תשע? או שהספיק אפרן של התשע, או שלא נמצאו פרות אדומות נוספות. על פי המשנה תימצא העשירית בימי משיח צדקנו, בקץ ההיסטוריה.

האם נדירות הן הפרות האדומות? התורה הציגה שלוש דרישות, כמצוטט בכותרת הדף: פרה אדומה תמימה (?), אשר אין בה מום, ואשר לא עלה עליה עול. חז"ל החמירו בהבנת שלוש דרישות אלה, ובכך הפכו את משימת מציאת הפרה האדומה לבלתי אפשרית כמעט: תמימה, לדעתם, משמע שכל שערותיה, ללא יוצא מן הכלל, אדומות הן. אין בה מום – משמע שהיא גם כשרה לשמש כקרבן. לא עלה עליה עול – לא הניחו עליה עול, אך גם לא העבידוה כלל.

בתלמוד מסופר על דמא בן נתינא, אותו גוי מאשקלון שהעלה את המושג כיבוד אב לדרגה מופלגת. הוא זכה בגמול – בעדרו נולדה פרה אדומה 'אסלי', ובזכות זו יכול היה לְמָכְרָהּ למקדש ולזכות בממון רב.

בקהילת ביתא ישראל, הקהילה האתיופית, המשיכו לייצר מי נידה מאפרן של פרות אדומות לכאורה עד המאה העשרים.

באחד מכפרי הנוער הדתיים נולדה בשנת 2000 פרה אדומה, והשמחה היתה גדולה. מאוחר יותר הופיעו שתי (!) שערות שחורות על עורה, והמועמדת הודחה.

המצב שבו קשה, או אי אפשר, למצוא פרה אדומה העונה על כל דרישות ההלכה, נוח מאד לרבים מאיתנו, החוששים מאד מבואו של המשיח.

בידיעה שהופיעה ב-2015 בעיתון אמריקאי מסופר כי לראשונה מאז חורבן בית המקדש, נולדה פרה אדומה לחוואי יהודי מניו ג'רזי. הוא הספיק לקבל הצעה של מיליון דולר תמורתה, אך סירב. ארבעה רבנים שביקרו בחוותו קבעו כי ככל הנראה, מדובר בפרה אדומה כשרה. עכשיו נותר לברר מאיזה זרם הרבנים האלה, ולמצוא רבני זרמים אחרים, שיפסלו בתוקף את הקביעה הזאת. לידתה של פרה אדומה, המבשרת את בואו של המשיח, המבשר את הקמתה של מדינת הלכה בארץ הקודש, מדירה שינה מעיני.

********

כָּל הַנֹּגֵעַ בְּמֵת בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם אֲשֶׁר יָמוּת, וְלֹא יִתְחַטָּא, אֶת מִשְׁכַּן יְהֹוָה טִמֵּא .

הפרק עוסק בנושא כבד משקל בחוקי התורה, הוא טומאת המת. כל הנוגע במת, או שוהה תחת קורת גג אחת עם גופת המת, או נושא את המת – נגוע בטומאת המת, טומאה הנמשכת שבעה ימים, והמחייבת היטהרות במי נידה. הפרק אף נותן הנחיות ברורות כיצד ליצור את מי הנידה. תהליך יצור זה הוא בעייתי מאד, בין היתר, משום שאחד המרכיבים ההכרחיים למי נידה הוא אפר של פרה אדומה, וכבר מאות רבות בשנים אין פרה כזאת בנמצא.

אני רוצה לגעת בנקודה יותר חשובה בנושא זה, והיא הטומאה עצמה, הנובעת ממגע ישיר או משהייה בקרבת מת. טומאה, כפי שאנו מבינים אותה, אינה משהו שלילי או פגום מבחינה מוסרית, אלא מצב שאינו מאפשר מגע עם הקודש הפולחני. כלומר – מי שנגוע בטומאת המת, ועדיין לא נטהר ממנה, אינו יכול, לשם דוגמה, להקריב קרבנות. עד כאן עדיין אפשר להבין את המניעים מאחורי המנהג הזה. ההימנעות הזמנית ממעשים פולחניים יכולה לשרת תהליך נפשי, שבו עושה הטמא בטומאת המת הפרדה והבחנה ברורה בין מוות לחיים, ואם אחד מביטויי החיים הנעלים ביותר היא הקדושה – יתחיל הנגוע בטומאת המת תהליך של פרידה הדרגתית מחוויית המוות, עד שיוכל לשוב לחיים במובן הרוחני והפולחני.

בכל זאת מקננת בי התחושה, שהקניית סטאטוס של טומאה לאותה חוויה אנושית כה מוכרת של מגע עם המוות, יש בה סכנה של נזק – גם ליחס לחיים וגם ליחס למוות.

היהדות מכירה במצווה של הטיפול בגופת הנפטר כמצווה חשובה מאין כמוה; ובכל זאת אין היא מוותרת על היחס לכל מה שנוגע במת כאל טמא. שונה הדבר בתרבויות אחרות. שתי דוגמאות ימחישו את הדבר. במקסיקו הנוצרית נוהגים לחגוג את חג כל המתים בבילוי משפחתי של לילה בבית העלמין, ליד קברות היקירים. באינדונזיה משמרים ילידים, המחזיקים גם בנצרות וגם באמונות, שמקורן בתרבות דתית שקדמה לנצרות, מנהגים של הצבת גולגלות של אבות המשפחה מעל שדות האורז, כשומרים על היבולים. אני רוצה להניח, כי באותן תרבויות מקבלים בני האדם את המוות כחלק הרבה יותר טבעי ואינטגרלי של החיים. האמונה בטומאת המת עושה בדיוק את ההפך.

המוות עצמו אינו דבר שלילי. המוות הוא, בסך הכל, המצב בו נמצא כל יצור לאחר שהפסיק לחיות. מצווה גדולה היא לשמור על החיים, לעשות כל מאמץ לרפא אנשים החולים במחלה קשה, ולהאריך חייהם, כל עוד אינם סובלים סבל שאי אפשר לעמוד בו. הפסקת חייו של הזולת נגד רצונו היא חטא שאין גדול ממנו, ולא נעסוק כאן בשיפוט של הדילמה הנוראה של אנשים המבקשים נפשם למות בשל סבלם הקשה, והמבקשים מרופאיהם או מבני משפחתם לסייע להם בכך. אני סבור, כי היכולת שלנו להתמודד עם דילמות כאלה, כמו גם היכולת שלנו לכבד את זכרם של יקירינו שנפטרו, אינה מתחזקת באמצעות הלכות טומאת המת.

עמנואל בן יוסף

פרה אדומה - אהובה קליין

היא מבוקשת דורות

אדומה תמימה בבהמות

כמרגלית בלב ים

מציאתה בשורה לעם.

היא מחוללת פלאים

סגולתה לטהר טמאים

לא עלה עליה עול

אך גלויה לאדון הכול.

ביום מן הימים תגיע

את הכהן תפתיע

תשוב למלא ייעודה

תבשר לבנים גאולה.

במדבר כ'

בַּמְסִלָּה נַעֲלֶה

יד וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה מַלְאָכִים מִקָּדֵשׁ אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם: כֹּה אָמַר אָחִיךָ יִשְׂרָאֵל: אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתְנוּ. טו וַיֵּרְדוּ אֲבֹתֵינוּ מִצְרַיְמָה, וַנֵּשֶׁב בְּמִצְרַיִם יָמִים רַבִּים, וַיָּרֵעוּ לָנוּ מִצְרַיִם וְלַאֲבֹתֵינוּ. טז וַנִּצְעַק אֶל יְהוָה, וַיִּשְׁמַע קֹלֵנוּ, וַיִּשְׁלַח מַלְאָךְ, וַיֹּצִאֵנוּ מִמִּצְרָיִם, וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ בְקָדֵשׁ עִיר קְצֵה גְבוּלֶךָ. יז נַעְבְּרָה נָּא בְאַרְצֶךָ, לֹא נַעֲבֹר בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם, וְלֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר. דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ, לֹא נִטֶּה יָמִין וּשְׂמֹאול, עַד אֲשֶׁר נַעֲבֹר גְּבֻלֶךָ. יח וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱדוֹם: לֹא תַעֲבֹר בִּי, פֶּן בַּחֶרֶב אֵצֵא לִקְרָאתֶךָ. יט וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: בַּמְסִלָּה נַעֲלֶה, וְאִם מֵימֶיךָ נִשְׁתֶּה אֲנִי וּמִקְנַי, וְנָתַתִּי מִכְרָם, רַק אֵין דָּבָר, בְּרַגְלַי אֶעֱבֹרָה. כ וַיֹּאמֶר: לֹא תַעֲבֹר. וַיֵּצֵא אֱדוֹם לִקְרָאתוֹ בְּעַם כָּבֵד וּבְיָד חֲזָקָה. כא וַיְמָאֵן אֱדוֹם נְתֹן אֶת יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ, וַיֵּט יִשְׂרָאֵל מֵעָלָיו.

.

אמר הרמב"ן: - הנה מתחילה היו (בני ישראל) אומרין לבוא בערים (של אדום), רק ישתמרו (ישמרו, יקפידו) שלא יכנסו בשדה ובכרם, כדרך מחנות עם רב, ששוללים (בוזזים) את הגרנות ונכנסים בכרמים, אבל ילכו בדרך המלך, שהיא דרך הרבים לא דרך היחיד, והיו אומרים שלא ישתו כלל המים אשר להם בבארות לצרכם. אחרי כן שלחו (בני ישראל) להם (לאדום), שלא יקרבו לערים כלל, אבל ילכו במסילה העולה לארץ כנען, שהיא סלולה וכבושה לכל, ואם ישתו מימי הנהרות בדרכים, הם והבהמות בעברם בנהר, יתנו דמיהם שנהנו מהם, על כן אמר (משה): רק אין דבר, שאין בזה הפסד שום דבר.

יפה הסביר הרמב"ן, ובעזרת דבריו יכולים אנו לחזור ולחוות את הדרמה של אותם ימים: עם גדול, עצום ורב, חוצה את המדבר ומתקרב לארץ ישראל. בדרכו הוא מגיע לגבול ממלכת אדום, וברצותו לקצר את הדרך ולהגיע סוף-סוף אל המנוחה ואל הנחלה, הוא מבקש לחצות את אזורי הישוב האדומיים. ההתנגשות היא בלתי נמנעת. מה שוות ההבטחות הישראליות לא להיכנס לשטחים החקלאיים, ואף להימנע מכניסה לערים, לא להזדקק למי הבארות והבורות שחצבו האדומיים, ואם בכל זאת יצמא העם – ישלם עבור המים של בני אדום? איך אפשר להשתלט על המון צמא, לאחר שעבר את המדבר הנורא, וכעת מתחילים להופיע פיתויי הציביליזציה לנגד עיניו? מלך אדום משוכנע שאת ההתחייבות להיצמד אך ורק למסילה, היא דרך המלך הסלולה, שהיא רשות רבים, אין משה יכול לקיים, והוא יוצא בראש צבא גדול וחזק לעצור את הפלישה המאיימת. איומים של שבטי נודדים על שטחי הספר של ממלכות מיושבות הם תופעה מוכרת בעולם המקראי, ולאחר שבני ישראל מתיישבים בארץ הם חווים את האיום הזה על בשרם, כמו בסיפור המדיינים בימי גדעון.

********

בארה של מרים

וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל, כָּל הָעֵדָה, מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ, וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם, וַתִּקָּבֵר שָׁם, וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה...

פסוקים אלה, הפותחים את הפרק שלפנינו, מדלגים קלות על מותה של מרים, ועוברים לסיפור הוצאת המים מן הסלע על ידי משה. הסיפור מתמקד באובדן האמונה של העם ומנהיגיו באלוהים. העם הצמא למים נושא קולו בתלונה חריפה על מצוקת הצמאון, ומאשים את אלוהים: לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה? האל מגיב תגובה מורכבת: מחד, הוא מנחה את משה להוציא מים מן הסלע, ובזאת לפתור את הבעיה; ומאידך, הוא מעניש את העם על חוסר אמונתו, ומדיר את כל הדור הזה מהכניסה לארץ כנען.

אך חז"ל אינם מוותרים על המילים הראשונות של הפרק, והם מנסים לענות על שתי שאלות. האחת – מדוע התורה מספרת כה מעט על מרים, אחותם של אהרן ומשה? והשניה – למה רומזת סמיכות הפרשיות של מות מרים וסיפור הוצאת המים מן הסלע? על שתי השאלות האלה הם משיבים בפרץ של מדרשים יפים, שחלק מהם יובא כאן:

בפרק הבא, פרק כ"א, מופיעה שירת הבאר:

אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת: עֲלִי בְאֵר, עֱנוּ לָהּ, בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים, כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם, בִּמְחֹקֵק בְּמִשְׁעֲנֹתָם, וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה, וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל, וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת, וּמִבָּמוֹת הַגַּיְא אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה מוֹאָב, רֹאשׁ הַפִּסְגָּה, וְנִשְׁקָפָה עַל פְּנֵי הַיְשִׁימֹן.

חז"ל קוראים לבאר זו 'בארה של מרים'. מרים, כך הם מספרים, עשתה רבות למען בני ישראל. בזכותה נבעה באר ניסית, אשר ניחנה ביכולת לשנות את מקומה, ולנדוד בעקבות בני ישראל, ובזאת לספק להם מים חיים – המצרך החשוב ביותר לנודדים במדבר. עם מות מרים, כך טוענים חז"ל, פסקה הבאר לתת מימיה, ולכן נאלץ האל לחולל נס חדש, ולהורות למשה להוציא מים מן הסלע באיומי מטה.

מסכת אבות מספרת: עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות, ואלו הן: פי הארץ, ופי הבאר, ופי האתון, והקשת, והמן, והמטה, והשמיר, והכתב, והמכתב, והלוחות.

באחד הפרקים הקודמים סיפרנו על מטה אהרן. ובכן, גם פי הבאר, פי בארה של מרים, נבראה באותו רגע מיוחד של בריאת העולם.

גם ר' עובדיה מברטנורא אומר במפורש: ופי הבאר - בארה של מרים, שהייתה הולכת עם ישראל במדבר בכל המסעות, ויש אומרים, שפתחה פיה ואמרה שירה, שנאמר (במדבר כ"א) 'עלי באר - ענו לה'.

וכך זוכה מרים בשדרוג מעמדה, והיא מוצבת בשלישיה המכובדת עם אחיה אהרן ומשה. משה חולל ניסים במטה, אהרן זכה בענן הפלא, ובזכות מרים ליוותה הבאר הניסית את בני ישראל במסעיהם.

רש"י מסביר מדוע התרגש על בני ישראל אותו צמא נורא: סלע, וזבין ממנו מים, והיה מתגלגל והולך עם ישראל, והוא הסלע שבו הכה משה, שלא היה רוצה להזיל מימיו בשבילו, לפי שמתה מרים.

ספר התודה לאליהו כי-טוב ממשיך ומפתח את המדרש בדמיונו העשיר:

והיאך הייתה הבאר עשויה? דומה לסלע; מלא כברה מפכפכת ועולה כמפי הפך הזה. עולה עמהם להרים ויורדת עמהם לגאיות. מקום שישראל שורין - היא שורה כנגדם, במקום גבוה (בחצר אהל מועד), כנגד פתחו של אהל מועד. נשיאי ישראל באים וסובבים אותה במקלותיהם ואומרים עליה את השירה 'עלי באר ענו לה - עלי באר!' והמים מבעבעים ועולים כעמוד למעלה, וכל אחד ואחד (מן הנשיאים) מושך (את המים) במקלו, איש לשבטו ואיש למשפחתו. ואשה שהייתה צריכה לילך אצל חברתה מדגל לדגל (משבט אחד למשנהו), הייתה הולכת בספינה; - והמים היו יוצאים חוץ למחנה ומקיפים פיסא (רצועת קרקע) גדולה, ומגדלים מיני דשאים ואילנות שאין להם סוף.

מרים כבר הלכה לעולמה, ומה היה סופה של הבאר? חז"ל אינם מוותרים על האפשרות לענות גם על שאלה זו, והם מספרים:

אמר רבי חייה בר אבא: כל מי שהוא עולה להר הישימון, וראה כמין כברה קטנה בים טיבריא (כינרת), זו היא בארה של מרים (ירושלמי, כתובות)

הבבלי, לעומת זאת, מספר שבאר מרים מצויה בים התיכון, סמוך להר הכרמל- והוא מתכוון לאי היונים מול חוף מעגן מיכאל, אשר נצפה יפה מהכרמל. אמר רבי חייא: הרוצה לראות בארה של מרים - יעלה לראש הכרמל ויצפה ויראה כמין כברה בים, וזו היא בארה של מרים (בבלי שבת)

המסורת אודות באר מרים שנחה לה במי הכינרת הועברה מדור לדור בקרב יהודי הגליל, ויש המזהים את המקום במדויק, על פי ספרים שונים שהזכירו את המסורת הזאת, כמו כתביו של האר"י מצפת. מסורת זו מאפשרת ליהודים מאמינים להגיע לאותו מקום על חוף הכינרת, לשאוב ממימי האגם בנקודה זו, ולהאמין בכוחם המרפא.

באר מרים לא סיימה את תפקידה. היא מחכה לצו 8 עתידי באחרית הימים. וכך מסופר בפרקי דרבי אליעזר: "מי הבאר עתידין (באחרית הימים) לעלות תחת מפתן הבית, ומפרים ונובעים ויוצאים שנים עשר נחלים כנגד שנים עשר שבטים... וכל שדה וכרם שאינם עושין פרי, משקין מאותם המים האלה. ונכנסין לים המלח והם מרפאין אותו... נמתקין כמן, ועולין בנחל עד ירושלים... וכל אדם שהוא חולה ורוחץ באותם המים מתרפא... "

אמנם ים המלח חולה, אך מחלתו היא מחלת הבולענים וההתכווצות, ולא ברור מה יש לבאר מרים להציע בנושא זה; אבל המדרש נחמד!

נשלים סקירה זו בהתרשמות מהמגמות הפמיניסטיות בקרב שומרי המצוות, המנסות להדגיש את חשיבותה של מרים, האישה המנהיגה. הבאר הניסית המלווה אותה מסמלת את השפע ואת החיים שמעניקות הנשים למציאות המדברית הצחיחה של חיינו.

עמנואל בן יוסף

מֵי מִרְיָם - תָּמָר דֻּבְדְּבָנִי

לֹא בּוֹר מִתְמַלֵּא מִגִּשְׁמֵי בְּרָכָה,

לֹא מַעְיָן נִסְתָּר,

בְּאֵר חֲפָרוּהָ רוֹעִים וְרוֹעוֹת

לְהַשְׁקוֹת צְמֵאֵי מִדְבָּר.

לֹא נָהָר זוֹרֵם וְסוֹחֵף בְּעָצְמָה

מַשְׁכִּיחַ, מְשַׁכֵּךְ כְּאֵבִים,

בְּאֵר חֲפָרוּהָ בַּלֵּב בְּנֵי חוֹרִין,

בְּמַסָּע לְתִקְוָה, לַחַיִּים.

לֹא יָם סוֹעֵר נֶחְצָה לִרְוָחָה

בְּנֵס פִּתְאוֹמִי וְיָחִיד,

בְּאֵר - חֲפָרוּהָ יְדֵי אָדָם,

מִתְחַדֶּשֶׁת בְּכָל יוֹם תָּמִיד.

לֹא סִפּוּר יָשָׁן שֶׁאֵין לוֹ דּוֹרֵשׁ,

לֹא תְּמוּנָה שֶׁאָבְדָה לְעוֹלָם,

בְּאֵר חֲפָרוּהָ - סִפְּרוּהָ דּוֹרוֹת

זִכְרוֹן מֵי-תָּמִיד, מֵי-מִרְיָם.

מִרְיָם הֲמְתָה מָיִם

דודו פלמה

מִרְיָם הֲמְתָה מָיִם

מִרְיָם מָיִם רַבִּים

הֲמְתָה אֶל מֹשֶׁה

מִרְיָם הַמֵּתָה עַכְשָׁו

וְאַהֲרֹן עַל הָהָר לְבַדּוֹ עֵירֹם

מִבִּגְדֵי הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל

כְּכָל הָאָדָם לָמוּת

עַל סֶלַע הַקִּיּוּם

הָאֱנוֹשִׁי וְרַק הַמָּקוֹם

נוֹתָר לְנַחֵם

וְאֵין לוֹ מָיִם

וְאֵין לוֹ מִרְיָם

אמרו חז"ל: מה אמר הקב"ה למשה במי-מריבה? : 'וְדִבַּרְתֶּם אֶל-הַסֶּלַע'. 'וְהִכִּיתֶם' לא אמר לו. כך אמר הקב"ה למשה: כשהנער קטן רַבּוֹ מַכֵּהוּ וּמְלַמְּדוֹ, כיון שהגדיל, בְּדִבּוּר הוא מְיַסְּרוֹ. כשהיה סלע זה קטן הִכִּיתָ אותו, שנאמר: 'וְהִכִּיתָ בַצּוּר ' (שמ' יז:ו). אבל עכשיו : 'וְדִבַּרְתֶּם אֶל-הַסֶּלַע' .

רצה הקב"ה שמשה ואהרון יְלַמְּדוּ את העם היאך יַעֲשׂוּ לְדורות בארץ ישראל, ויאמינו שגם בלי כֹחַ ועוז של משה, אפשר לפעול בתפילת רבים.

חטא מי מריבה הוא כעסו של משה, שאמר להם לישראל: 'שִׁמְעוּ נָא הַמּוֹרִים', כעס שהביאו להכאה בסלע, בְּמָקוֹם שהיה ראוי להיות הרצון והפיוס והדיבור. זה עונשו של כֹחַ הקפדנות, שהאב ובנו, הרב ותלמידו, שהם יושבים בשער אחד ועוסקים בתורה, נעשים כאויבים זה לזה.

כאן הורונו חז"ל נועם דרך החינוך. כי לא במהלומות יחונך האדם, כי אם בדרכי נעם. והיראה האמיתית היא יראת הרוממות הבאה מצירוף האהבה הנאמנה. ועד הזמנים האחרונים לא ירדו חכמי הפדגוגיה לזה, והיה דרך חינוכם רק במקל חובלים, עד הימים האלה, שנסיונות הרבות הוכיחום להשכיל את אשר הורו לנו חז"ל ברוח קדשם.

(על פי הרב קוק)

הַפְלֵא וָפֶלֶא

יעקב דוד קמזון, ידידיה אדמון

וּמֹשֶׁה הִכָּה עַל צוּר

בַּמַּטֶּה הִכָּה עַל סֶלַע, סֶלַע

בַּמַּטֶּה הִכָּה עַל סֶלַע

וַיֵצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם, מַיִם

בַּמַּטֶּה הִכָּה עַל סֶלַע

וַיֵצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם, מַיִם.

הַפְלֵא וָפֶלֶא

הַפְלֵא וָפֶלֶא, פֶּלֶא

הַפְלֵא וָפֶלֶא

אָמֵן סֶלַּה

וּמֹשֶׁה הֵבִיא גְּדִי

וַיְנִיקֵהוּ דְּבָש מִסֶּלַע, סֶלַע

וַיְהִי קוֹלוֹ כַּמַּעֲיָן

זַךְ וְצָלוּל כַּמַּיִם, מַיִם

וַיְהִי קוֹלוֹ כַּמַּעֲיָן

זַךְ וְצָלוּל כַּמַּיִם, מַיִם.

הַפְלֵא וָפֶלֶא...

וְקַרְנַיִים צָמְחוּ לַגְּדִי

קַרְנֵי צוּר, קַרְנֵי סֶלַע, סֶלַע

וּזְאֵבִים שִׁבְעִים נָגַח בָּן

וְעָבַר בָּאֵשׁ, בַּמַּיִם, מַיִם

וּזְאֵבִים שִׁבְעִים נָגַח בָּן

וְעָבַר בָּאֵשׁ, בַּמַּיִם, מַיִם.

הַפְלֵא וָפֶלֶא...

אֶל הַמַּעֲיָן

יעקב דוד קמזון, עמנואל עמירן

אֶל הַמַּעֲיָן בָּא גְּדִי קָטָן,

בָּא גְּדִי לָבָן,

מֵאַיִן תָּבוֹא, הַגְּדִי?

וַיַעַן לִי וַיֹאמַר: מֵחָרָן.

הֲשָׁלוֹם לְלָבָן בֶּן-בְּתוּאֵל?

הֲשָׁלוֹם לְיַעֲקֹב וּלְרָחֵל?

וַיַעַן הַגְּדִי וַיֹאמַר: שָׁלוֹם.

במדבר כ"א

נִפְלְאוֹת אֶרֶץ מוֹאָב

י וַיִּסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיַּחֲנוּ בְּאֹבֹת. יא וַיִּסְעוּ מֵאֹבֹת, וַיַּחֲנוּ בְּעִיֵּי הָעֲבָרִים, בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מוֹאָב מִמִּזְרַח הַשָּׁמֶשׁ. יב מִשָּׁם נָסָעוּ, וַיַּחֲנוּ בְּנַחַל זָרֶד. יג מִשָּׁם נָסָעוּ, וַיַּחֲנוּ מֵעֵבֶר אַרְנוֹן אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר, הַיֹּצֵא מִגְּבֻל הָאֱמֹרִי, כִּי אַרְנוֹן גְּבוּל מוֹאָב בֵּין מוֹאָב וּבֵין הָאֱמֹרִי. יד עַל-כֵּן יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמֹת יְהוָה: אֶת וָהֵב בְּסוּפָה, וְאֶת הַנְּחָלִים אַרְנוֹן. טו וְאֶשֶׁד הַנְּחָלִים, אֲשֶׁר נָטָה לְשֶׁבֶת עָר, וְנִשְׁעַן לִגְבוּל מוֹאָב. טז וּמִשָּׁם בְּאֵרָה, הִוא הַבְּאֵר אֲשֶׁר אָמַר יְהוָה לְמֹשֶׁה: אֱסֹף אֶת הָעָם, וְאֶתְּנָה לָהֶם מָיִם. יז אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת: עֲלִי בְאֵר, עֱנוּ לָהּ. יח בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים, כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם, בִּמְחֹקֵק בְּמִשְׁעֲנֹתָם, וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה. יט וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל, וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת. כ וּמִבָּמוֹת הַגַּיְא אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה מוֹאָב רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְנִשְׁקָפָה עַל פְּנֵי הַיְשִׁימֹן.

בני ישראל עוקפים ביגיעה רבה את ארץ אדום, ונכנסים לארץ מואב. ארץ מואב היתה פעם מעבר להרי החושך, מושא לדמיון, לאגדות ולאקסוטיקה. כיום, לאחר חתימת הסכם השלום עם ירדן, הארץ נגישה, ובני ישראל חובבי הטיולים תרים, מרגלים וחופרים אותה בתרמיל ובמקל.

זו הארץ המבותרת בקניונים עמוקים היורדים אל ים המוות, וכמעט בכל קניון נחלי מים זורמים. כמו אבותינו, גם אנו איננו הולכים בדרך המלך, אך מסיבות אחרות. אנו מחפשים אחר הנופים הקסומים של קניוני מואב. שם קירות אבן החול הצבעונית, שם יובלי המים החיים, המפלים והבריכות. שם אלפי עצי תמר, שכבר מזמן הפכו לעצי בר. שם השקט הפסטורלי, שרק בדואים מעטים מפרים אותו בשריקות עדריהם. ושם – מנקודות התצפית הגבוהות – ניתן לראות את הארץ ואת הבית מזווית אחרת, מרעננת. מרחוק, מעבר לאגם, נשקפים אלינו כתמי הירוק של קיבוצי חוף ים המלח ומטעי התמרים שלהם.

הפרק שלנו מְקַבֵּץ שמות, הקמים לתחיה במפות המטייל הישראלי: נחל זרד, נחל ארנון, נחל נחליאל, שההליכה באפיקיהם מרוממת את הנפש, גם אם מאמצת את שרירי הרגליים. וראש הפסגה הנשקפת על פני הישימון – היכן הוא? כה רבים ראשי הפסגה המתאימים לתיאור. ומתנה היכן? כל ארץ מואב היא מתנה! ואם צעיר אתה ברוחך, ושכיבה בשק-שינה תחת שמים מכוכבים אינה מרתיעה אותך, ועדיין לא שכחת איך הולכים ברגל – קום לֵךְ אל מואב!

*****

וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל. וַיְשַׁלַּח יְהֹוָה בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם וַיָּמָת עַם רָב מִיִּשְׂרָאֵל.

כמה פסוקים קודם לכן נאמר ' וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ'. כעת מתברר כי לא רק העם קָצְרָה נפשו, כי אם גם אלוהים, בכבודו ובעצמו, לא עבר, כמו השר ליברמן, ניתוח להארכת הפתיל, וכי גם נפשו קצרה. 'אתם מעזים להתלונן? אני שולח נחשים שרפים לנשוך אתכם. הלואי שתמותו!'

ומיהם הנחשים השרפים? במספר מקומות במקרא נזכר השרף בצימוד למילה 'מעופף', לדוגמה: מַשָּׂא, בַּהֲמוֹת נֶגֶב: בְּאֶרֶץ צָרָה וְצוּקָה לָבִיא וָלַיִשׁ מֵהֶם, אֶפְעֶה וְשָׂרָף מְעוֹפֵף (ישעיהו ל'). גם השרפים הנזכרים בחזון ההתגלות של ישעיהו הם מכונפים: וָאֶרְאֶה אֶת אֲדֹנָי יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא, וְשׁוּלָיו מְלֵאִים אֶת הַהֵיכָל, שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ, שֵׁשׁ כְּנָפַיִם, שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד (פרק ו'). אם כן, אפשר שמדובר בבעל חיים דמיוני, מאלה הנפוצים במיתולוגיות של המזרח הקדום. המילה 'שרפים' משמשת במקורות גם לתיאור מין של מלאכים מכונפים, וחשיבותם כה גדולה, שבכתבים הנוצריים בלטינית הם נקראים, פשוט, 'serafim'.

זו, אם כן, אחת האפשרות לפרש את הכתוב בפרקנו. אלוהים משלח בכעסו יצורים מן השמים להרוג בעם כפוי הטובה.

פרשנים מוקדמים מציעים אפשרות שניה, הרבה יותר צנועה מבחינת הדמיון, והיא מבוססת על אי רצונם להתייחס ליצורים מיתולוגיים. הנחשים השרפים הם נחשים, שהכשתם שורפת. אלה נחשים רגילים, המצויים במדבריות, והכשתם ארסית.

ומדוע הגיב ה' באכזריות כה רבה? כאן באים הפרשנים המוקדמים ומלמדים סנגוריה על הקב"ה. בני ישראל, כך הם אומרים, שרדו במדבר בזכות ניסים רבים שחולל עבורם אלוהים הנאמן, ואחד הניסים הוא עצם העובדה שכל אותו זמן, מיציאת מצרים ועד עתה, הקפיד אלוהים לרסן את נחשיו השורפים של המדבר, ואלה לא תקפו את בני ישראל. כעת, משהביאו הקוּטֶרִים האלה את הסעיף לאלוהים, פסק זה מלהשגיח על הנחשים, ואלה ביצעו את מה שהטבע לימד אותם מאז שנוצרו – והכישו את בני ישראל.

הריפוי ממכת הנחשים השרפים מופיע, כמו בסיפורים מקראיים רבים, לאחר שבני ישראל מכים על חטא ומבקשים מחילה. אופייה של דרך הריפוי מזכיר מאפיינים טיפוסיים של רפואה מסורתית קדומה. משה מצטווה לעשות שרף ולהציבו על עמוד, וכל המביט בשרף – יירפא. השרף, כך מבין משה, הוא נחש, כלומר – הבטה בדמות נחש מרפאת את הכשת הנחש. ההברקה הלשונית של הפרק היא ציון החומר ממנו עשוי השרף – נחושת, המזכירה גם היא את צליל המילה 'נחש', וכך מתברר שהשרף המרפא הוא נחש מנחושת.

בספרות החסידית (ליקוטי תורה) מעניקים לנחש הנחושת משמעות סמלית רוחנית:

הנחש מסמל את הרוע והטומאה בעולם. על פניו נראה כי הרוע והקדושה הם שני הפכים. אך כאשר מרימים את הנחש על 'נס' ומביטים על מקורו, אנו מגלים כי למעשה גם הוא שליחו של בורא העולם. אל לנו להסתכל על הרוע והחטאים בעולם כאילו הם ישות בפני עצמה, נפרדים מבורא העולם. הם נשלחו על ידי האלוקים כדי לפתות אותנו, וכאשר אנו עומדים בפיתוי ומתגברים עליהם אנו מגשימים את המטרה לשמה הם נבראו.

עמנואל בן יוסף

במדבר כ"ב

מֶה-עָשִׂיתִי לְךָ כִּי הִכִּיתַנִי?

הסיפור המופלא אודות בלק, בלעם, האתון, המלאך והקללה שהפכה לברכה נוגע בנושאים חשובים ומרכזיים בתפיסה הדתית היהודית הקדומה, נושאים כמו ייחודו ובחירתו של עם ישראל, יחס הגויים אל עם זה, משמעותן וכוחן של ברכות וקללות, ותופעת הנבואה וההתגלות האלוהית. אך, כדרכי בקודש, כלומר – כדרכי בקריאת כתבי הקודש, אני מחפש מסרים אחרים, תובנות אחרות, 'מתנות' והפתעות המוצנעות בטקסט המוכר והעתיק.

והפעם – יחסה של היהדות לעניין צער בעלי חיים, מונח הקיים בשפתנו מאז ימי התלמוד. ההפתעה והשמחה שלי הן על גילוי היחס האמפתי כלפי סבלם של בעלי החיים כבר בכתבים יהודיים שהופיעו הרבה לפני צמיחת תורת המוסר הזאת בעולם ההומניסטי האירופי.

לפנינו שני טקסטים יהודיים, הממחישים גישה מוסרית זו, המאזנת במידת מה את פולחן הקרבנות, בו עסקנו כמעט בכפייתיות בספר ויקרא.

אין הבדל בין צער האדם וצער שאר בעלי-החיים, מפני שאהבת האם לילדהּ וגעגועיה אליו אינם נמשכים אחר השׂכל אלא אחר פעולת הכוח המדמה (הרגש) הנמצא ברוב בעלי-החיים כמו שהוא נמצא באדם. (הרמב"ם – מורה נבוכים)

יפה הזיהוי של הרמב"ם את אהבת האם כרגש אינטואיטיבי קמאי, המשותף גם לנו, בני האדם וגם לבעלי חיים אחרים.

"אין יצורים בעולם שכה נדרש למו דבר ה' זה, להיות למגן ולמחסה בעדם מפני שרירות לבב האנשים, כמו אלה היצורים, שהמה אמנם דומים לבני אדם ברגשות ונטיות שונים, גם נוחים להתפעל, הלא המה 'בעלי החיים', שהם מסורים לעבוד את האדם בגופם ובכֹוחות גופם. והנה בייחוסו אל הבע"ח האלה, העובדים תמיד את עבודתו, ישכח האדם בנקל כי גם עורק (שריר) הבע"ח הנפצע יתפלץ ויתנודד גם הוא, כמו עורק האדם, כי מיתר (עצב) הבע"ח כמו מיתר האדם, הנפגע ע"י כאב וצער, יחלה ויחלש, כי כאדם כבהמה גם היא תחוש ותרגיש כל חיתוך, דחיפה, הכאה, כובד עמל רב, פחד ובהלה, רעב וצימאון. האדם ישכח את זאת – ולעתים, אם מאהבת עצמו, אם להפיק זממו, אם בבלי דעת – או לפעמים, גם בגלל תאווה נמבזה ואכזריות לבב, יבוא האדם לענות נפש בהמתו, יענה ויצער את נפש הבעל חי, אשר אמנם נתן לו רק להיות נכנע תחתיו ולשאת את עול סובלו, רק בגלל תכליות אנשים שיש בהן בינת אדם ישרה" (ר' שמשון ב"ר רפאל הירש – המאה ה-19)

רש"ר הירש, מראשי האורתודוקסיה המודרנית, עסק הרבה בתורת המוסר, ודבריו ראויים להישמע ולהילמד. הוא מתמקד בחיות-הבית, העובדות את האדם מתוך נאמנות, שמבנה גופן לא שונה בהרבה מזה של האדם, ועל כן הן חשות סבל, בהלה, רעב וצימאון כמותו. האדם מפתח, לעומת בעלי החיים האלה, גם תכונות של אכזריות, נבזות ואטימות כלפי סבל בעלי החיים הנתונים לחסדיו. אכן, יודע צדיק נפש בני דורו...

*********

מי אתה, בִּלְעָם בַּרְבְּעֹר?

כבר אצל חז"ל מצאנו מדרשים הממקמים את בלעם (המדייני?) בחבלי ארץ נוספים של המזרח התיכון, כמו מצרים. מכאן ניתן לנחש, כי דמותו של בלעם נפוצה ברחבי אזורנו, והוא נחשב לנביא גדול בקרב עמי האזור. והנה, תגלית ארכיאולוגית מעניינת הוסיפה לנו מידע כלשהו בעניין, וחיזקה את ההשערה, כי בלעם הוא הרבה יותר מדמות תנ"כית.

בשנת 1967 חשפו ארכיאולוגים הולנדים מקדש בתל דיר עלא, בעמק סוכות שבבקעת הירדן, לא רחוק ממפגש היבוק עם הירדן. על קירות המקדש המטויחים בסיד נמצאה כתובת. מצב ההשתמרות היה קשה ביותר, והפיענוח שלה רחוק מלהיות מוסכם על הכל. הכתובת מזכירה אדם ששמו בלעם ברבער או בן בעור. זו כתובת ארוכה, בת 55 שורות, שרוחבן 31 ס"מ, אך, כאמור, קשה היה לחלץ ממנה הרבה. נראה שהכתובת נכתבה בשפה המזכירה כנענית או ארמית, שסגנונה שירי, ותוכנה נבואות וקללות. בהחלט קיים דמיון בין תוכן הכתובת לנאמר על בלעם בספר במדבר. בדיקות פחמן 14 מעריכות את תקופת כתיבת הכתובת בין השנים 880 לפנה"ס ל-760 לפנה"ס, במקביל לנביאי ישראל המוקדמים.

וזה תוכנה המשוער של 'כתובת בלעם' מדיר עלא: בלעם היה איש חוזה האלוהים. האלים הופיעו בפניו בלילה ופרשו בפניו את נבואת אחרית הימים, נבואה קודרת, שגרמה לבלעם לצום. לקהל שומעיו סיפר בלעם את החזיון: בהשפעת שדים תפרה האלה שגר את השמים, ובזאת החשיכה את העולם וגרמה לחורבן ולהרס. מוות, מחלות ועוני יתפשטו ברחבי תבל. חלקה השני של הכתובת מספר על מות בלעם, על ירידתו אל השאול, ועל עלילותיו בתחתית ארץ.

פרופ' ברוך מרגלית מהחוג למקרא באונ' חיפה סבור כי בלעם היה מנהיגה ונביאה של עדה ארמית שישבה בעמק סוכות. הכתובת הועלתה על קיר המקדש בדיר עלא לאחר כיבוש העמק על ידי חזאל מלך ארם דמשק. בלעם נפטר, על פי הערכה זו, מעט לפני כן, בשלהי מלכות בית עמרי – 840 לפנה"ס, כאשר המקום היה עדיין בשליטת ממלכת ישראל. בלעם היה בן זמנם של אליהו התשבי ושל מישע מלך מואב.

אפשר להניח על פי הערכה זו של פרופ' מרגלית, כי בלעם ההיסטורי היה בן המאה התשיעית לפנה"ס, ודמותו המופיעה בספר במדבר היא אנכרוניזם. קפיצה כזו במכונת הזמן אינה נדירה בכתבים הקדומים, ואם אליהו מופיע עד היום לעיני הזקוקים לו, מדוע לא נקבל כי בלעם האגדי כבר היה באזורנו עוד לפני כניסת בני ישראל לארץ?

סגנונה השירי של כתובת בלעם מתל דיר עלא גם הוא מזכיר את סגנונה של נבואת בלעם של ספר במדבר. הנה כמה שורות מאותה כתובת אניגמטית:

1?[זנה]? ספר [.ב]לעם [.בר בעיר. אש. חזה. אלהן.] הא[.] ויאתו. אלוה. אלהן. בלילה. ו[יאמרו. ל]ה 2כמשא. אל. ויאמרו. ל[בלע]ם. בר בער. כה יפעל [. אל?]א. אתראה. אש. לר[אה. ויפלא ד]עת. 3ויקם. בלעם. מן. מחר [. ויתאב]ל. ימן. [רבן. על משא. אלהן אלו]ה. וליכ[ל. אכל. ויצ]ם[.] ובכ4ה. יבכה. ויעל. עמה. אלוה. וי[אמרו.] לבלעם. בר בער. לם תצם [. ול]ם. תבכה.

מות אהרן

מתוך 'דְּבָרִים אַחֲרוֹנִים'

ציפי לוין בירון

אָחִי, לְשׁוֹנְךָ הַכְּבֵדָה נָחֲתָה כַּעֲגוּרִים עַל שַׁלְוַת הָאֲגָם.

נִשְׁמַרְתָּ כַּהֲלָכָה

מֵהַמְּנוֹעִים הָעֲצוּמִים שֶׁל הַהִיסְטוֹרְיָה,

וּמֵהַסְּפָרִים שֶׁאֱֱלֹהִים כּוֹתֵב.

כָּל כָּךְ הַרְבֵּה נָפַלְנוּ עַל פָּנֵינוּ מְחֻתָּלִים בְּעָנָן אֶחָד.

יָכֹלְתִּי לִִפֹּל אִתְּךָ שׁוּב, אֲבָל אֲנִי מִתְבַקֵּשׁ לָמוּת.

וְאַתָּה מַקְשִׁיב אֵיךְ עוֹפוֹת הַלַּיְלָה מְחַמְּמִים אֶת נוֹצוֹת מִשְׁמַרְתָּם.

אוֹי אָחִי אָחִי

מִי יְלַוֶּה אוֹתְךָ

אַהֲרֹן אָחִי אַבִּיר הָאֵפֶר,

הָיִיתָ הָאָרוֹן שֶׁהָלַך לְפָנַי בַּמִּדְבָּר.

הִקַּפְנוּ עַצְמֵנוּ בִּכְתוֹבוֹת אֵשׁ וּבִתְעָלוֹת מַיִם

וּפָלִינוּ בִּזְהִירוּת אִישׁ לְאָחִיו אֶת נִצְרוֹת רִמּוֹנֵי הַלֵּב.

לֹא שָׁתִיתָ אֶת מֵי הָעֵגֶל,

וְהָאֵשׁ שֶׁהֵמִיתָה אֶת בָּנֶיךָ צָרְבָה לְךָ בִּרְכַּת כֹּהֲנִים.

אֲבָל רְאֵה אַהֲרֹן, הַמַּטֶּה שֶׁלְּךָ פּוֹרֵחַ נְדִיבוּת לְמִשְׁמֶֶרת,

וְאֶלְעָזָר בִּנְךָ לוֹבֵשׁ אֶת בְּגָדֶיךָ.

שְׂמַח נָא אַהֲרֹן, שְׂמַח נָא. זוֹ שִׂמְחָה אַחֲרוֹנָה.

מֹשֶׁה מְקַפֵּל אֶת בִּגְדֵּי הַכְּהֻנָּה.

מְשַׁנֵּן לְאֶלְעָזָר אֶת קִפְלֵי הַכָּבוֹד.

מַלְבִּישׁ אֶת אַחְיָנוֹ הַדּוֹמֵם כְּקוֹלָב (עֵינֵי אָבִיו הַכָּלוֹת בְּעֵינָיו),

הַיָּדַיִם יְדֵי מֹשֶׁה וְהָעֵינַיִם עֵינֵי אַהֲרֹן.

בְּעֵת הַמִּיתָה עֶלְיוֹנֵים נַעֲשִׂים תַּחְתּוֹנִים

תַּחְתּוֹנִים נַעֲשִׂים עֶלְיוֹנֵים.

אַהֲרֹן אֵינוֹ נָבוֹךְ מִיִּפְעַת הָעֵירֹם הַמֻּחְלָט.

מֹשֶׁה מֵסִיר אֶת חַיֵּי אָחִיו בְּיָדַיִם רֵיקוֹת.

קישורים

בוא אלי פסוק נחמד - בארי צימרמן

ההפטרה לפרשת 'חוקת' - יפתח, הכל פתוח - רוחמה וייס

קבצים מצורפים

לפרשת 'חוקת' - הרב אבי פסקל