פקודי
פרשת פְּקוּדֵי
פרק ל"ח
שקיפות, רבותי, שקיפות!
כד כָּל הַזָּהָב הֶעָשׂוּי לַמְּלָאכָה בְּכֹל מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ, וַיְהִי זְהַב הַתְּנוּפָה תֵּשַׁע וְעֶשְׂרִים כִּכָּר וּשְׁבַע מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ. כה וְכֶסֶף פְּקוּדֵי הָעֵדָה מְאַת כִּכָּר, וְאֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ. כו בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ לְכֹל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים, מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה, לְשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים. כז וַיְהִי מְאַת כִּכַּר הַכֶּסֶף לָצֶקֶת אֵת אַדְנֵי הַקֹּדֶשׁ וְאֵת אַדְנֵי הַפָּרֹכֶת, מְאַת אֲדָנִים לִמְאַת הַכִּכָּר כִּכָּר לָאָדֶן. כח וְאֶת הָאֶלֶף וּשְׁבַע הַמֵּאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים עָשָׂה וָוִים לָעַמּוּדִים, וְצִפָּה רָאשֵׁיהֶם וְחִשַּׁק אֹתָם. כט וּנְחֹשֶׁת הַתְּנוּפָה שִׁבְעִים כִּכָּר וְאַלְפַּיִם וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁקֶל. ל וַיַּעַשׂ בָּהּ אֶת אַדְנֵי פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְאֵת מִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת וְאֶת מִכְבַּר הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר לוֹ וְאֵת כָּל כְּלֵי הַמִּזְבֵּחַ. לא וְאֶת אַדְנֵי הֶחָצֵר סָבִיב וְאֶת אַדְנֵי שַׁעַר הֶחָצֵר וְאֵת כָּל יִתְדֹת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כָּל יִתְדֹת הֶחָצֵר סָבִיב.
לא פשוט לקרוא פסוקים אלה ולהתעלם מהמשמעות האקטואלית שלהם עבורנו. אם הבינונו אל נכון למה כוונתו המדויקת של כל פסוק, אם לאו – יש לנו כאן פירוט של משקל הכסף, הזהב והנחושת שנאספו עבור הקמת אוהל מועד, ופירוט כל המרכיבים אשר נוצרו בחומרים אלה, מה שקוראים בימינו 'כתב כמויות'.
יתכן שבדומה לתיאורים המפורטים של חלקי האוהל ושל דרך יצירתם יש לפנינו הערכה מדויקת של המשאבים שיהיו נדרשים להקמה עתידית של אוהל כזה, אם יהיה צורך בכך מסיבה כלשהי.
אך אנו, החיים בעידן דינאמי הרבה יותר, ואשר מדינתנו פועלת על פי תכניות של מיסוי, של תקצוב ושל בקרה, אנו מכירים את הפערים הגדולים שבין תכניות לבין ביצועים, ורגישים מאד למידע המרמז על אפשרות שהפער הגדול נוצר עקב רשלנות, עקב חוסר מקצועיות, או חו"ח עקב שחיתות שלטונית. כדי לשפר את המצב המצאנו את המושג 'שקיפות', והוא תובע מהשלטון לדווח על הוצאותיו ועל הפערים בין ההוצאות המתוכננות לאלה שהתרחשו בפועל.
וגם אם לא חשבו כותבי המקרא על המושג הזה, שהיה רחוק מאד מהבנתם הפוליטית באותם ימים של טרום דמוקרטיה, אנו רשאים לשאוב מהפירוט הזה את אותו העיקרון של השקיפות, עיקרון החשוב לנו כל כך.
*******
הכהונה היתה תמיד מעורבת בפלילים, אבל נדמה שפרשת "המשכן ביתנו" ועדי בן ברוך הכהן שוברת שיא לאומי חדש. השבוע התפרסם כתב האישום כנגד יואל בן קריה, עסקן כהונה מוכר משבט לוי. הבוקר התפרסמה השיטה של העסקן בפרויקט בניין המשכן, ובה מתוארת התמונה המזעזעת, כיצד חברו פוליטיקאים מושחתים וכופפו למרותם את משה, את אהרן ואת זקני העם, שאמורים להכשיר את הדור הבא של המכהנים בקודש, אבל למעשה הפכו למכבסת כספים.
הפיילוט של בן קריה היה איגוד חרשי הזהב והכסף. כיו"ר האיגוד בעברו הכיר את דרך הפעולה. בעזרת חיים ברכה, בכיר בסיעת "המשכן ביתנו" ומי ששימש בתקופה המדוברת כמנכ"ל משרד הדתות, השניים בנו שיטה להעברת כספי העם לאיגודי חרשים ובעלי מלאכה, ובדרך לגזור קופון שמן לכיסם. על פי כתב האישום, לסוד העניינים נכנס שמאי בן חוצב, מי שהיה באותה העת יו"ר איגוד הבנאים. בן חוצב קיבל הצעה להעברת מיליון שקלי כסף לאיגוד החרשים, הכל, כמובן, תמורת עמלה. בן חוצב דרש 20% עמלה, ברכה היה מוכן ל־10% בלבד והעסקה לא יצאה לדרך. אחר כך בן חוצב הסכים להתפשר, ועכשיו צריך לברר כיצד מעבירים את הכסף. על פי כתב האישום: "נמצאת דרך לעקוף את העניין שלא על פי חוקי התורה, דרך מכון המשכן". (מן העיתונות – 'במדבר היום')
איזה מזל שאנחנו כבר בתקופה נאורה ומתקדמת יותר!
פרק ל"ט
ח וַיַּעַשׂ אֶת הַחֹשֶׁן מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב כְּמַעֲשֵׂה אֵפֹד, זָהָב, תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר. ט רָבוּעַ הָיָה כָּפוּל עָשׂוּ אֶת הַחֹשֶׁן, זֶרֶת אָרְכּוֹ, וְזֶרֶת רָחְבּוֹ כָּפוּל. י וַיְמַלְאוּ בוֹ אַרְבָּעָה טוּרֵי אָבֶן, טוּר אֹדֶם פִּטְדָה, וּבָרֶקֶת הַטּוּר הָאֶחָד. יא וְהַטּוּר הַשֵּׁנִי נֹפֶךְ, סַפִּיר וְיָהֲלֹם. יב וְהַטּוּר הַשְּׁלִישִׁי לֶשֶׁם, שְׁבוֹ וְאַחְלָמָה. יג וְהַטּוּר הָרְבִיעִי תַּרְשִׁישׁ, שֹׁהַם וְיָשְׁפֵה, מוּסַבֹּת מִשְׁבְּצֹת זָהָב בְּמִלֻּאֹתָם. יד וְהָאֲבָנִים עַל שְׁמֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵנָּה, שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עַל שְׁמֹתָם, פִּתּוּחֵי חֹתָם, אִישׁ עַל שְׁמוֹ לִשְׁנֵים עָשָׂר שָׁבֶט.
החושן הינו, אולי, פריט הקדושה המורכב ביותר בתפקידיו ובמשמעותו מבין כל האביזרים של אוהל מועד והבגדים של הכוהנים. תריסר אבנים טובות משובצות בחושן בארבעה טורים, כלומר בסידור של ארבע כפול שלוש. כל אבן מייצגת אחד משבטי ישראל. בחושן משולבים גם האורים והתומים, שבאמצעותם היה הכוהן הגדול מקבל מסרים אלוהיים אודות השבטים בדרך של נצנוץ האבן הרלוונטית למסר. החושן, אם כן, מחבר את כני ישראל במערך שבטי אל האל בתיווך הכוהן הגדול.
שבטי בני ישראל מתוארים כאן כתריסר, מה שאפשרי רק אם אפרים ומנשה מופיעים בחושן כשבט אחד בשם יוסף. חשיבות התריסר גדולה. המספר 12 הינו בר חילוק לכמה מספרים (2,3,4,6), ופרישת האבנים על החושן מסתדרת במערך גיאומטרי יפה.
ייצוג השבטים בתריסר אבנים יקרות שונות מדגיש גם את הייחוד וגם את הערך של כל שבט.
דרך קליטת המסרים משמיים באמצעות החושן אינה מפורטת כאן, אך היא מעידה על העובדה, שהאל בחר שלא לדבר ישירות עם הכוהנים כדרך קבע. בתקופת נדודי ישראל במדבר דיבר האלוהים ישירות עם משה בלבד. דרך התקשורת באמצעות החושן היא פחות ישירה ופחות ברורה. מעט מאד מידע ניתן להעביר אל הכוהן באמצעות הבהוב או נצנוץ של אבן של שבט מסוים. נראה שהיה זה בעיקר תכשיט יוקרה של הכוהן הגדול, אשר ייצג לכל היותר את מעמדם השווה לכאורה של כל שבטי ישראל.
*****
שלושה מדרשים על המשכן
"בשעה שאמר לו הקב"ה למשה: לך אמור לו לבצלאל: עשה לי משכן, ארון וכלים, הלך משה, והפך (את סדר הפעולות) ואמר לו: עשה ארון, כלים ומשכן. אמר לו (בצלאל): משה רבנו, מנהגו של עולם, אדם בונה בית ואחר כך מכניס לתוכו כלים, ואתה אומר לי: עשה לי ארון וכלים ומשכן. כלים שאני עושה להיכן אכניסם? שמא כך אמר לך הקב"ה: עשה משכן, ארון וכלים! אמר לו (משה): שמא בְּצֵל אֵל היית וידעת !?" (ברכות נ"ה)
חז"ל הבחינו בפרט שולי בשני הטקסטים המתארים את הוראתו של האל לבניית המשכן, והם שואלים: מדוע שינה משה את סדר הפעולות? בצלאל הוא שהבחין בבעיה הפרקטית: כיצד ליצור ארון, כאשר עדיין לא נבנה המשכן, שלתוכו אפשר יהיה להכניס את הארון? חשיבתו של בצלאל היא מעשית. משה, למעשה, אינו עונה לבצלאל, אלא משיב לו (בציניות?): האם שמעת במו אוזניך את דבר האל? אני שמעתי! וכאן מופיע גם הסבר נחמד למשמעות שמו של בצלאל: יש בשם הזה יומרה של שהיה בצל האל...
כמובן, אפשר למצוא הסבר יותר מספק לשינוי סדר הפעולות: משה רצה, ככל הנראה, להדגיש את חשיבותו של הארון, ולכן הזכירו תחילה. הוא ידע שבצלאל הוא איש מעשי, ולכן יכול היה לסמוןך עליו שיבנה את המשכן תחילה.
"מקשה זהב" – שנתקשה משה, וירד ושכח. הראה לו (אלוהים) למשה ועוד נתקשה בה …. עד שנטל מטבע של אש, והראה לו עשייתה. ואעפי"כ נתקשה משה. אמר לו הקב"ה: לך אצל בצלאל, והוא יעשה אותה, ואמר לבצלאל, מיד עשאה. התחיל תמה ואמר: אני כמה פעמים הראה לי הקב"ה, ונתקשיתי לעשותה, ואתה, שלא ראית, עשית מדעתך, בצלאל! שמא בְּצֵל אֵל היית עומד' כשהראה לי הקב"ה עשייתה." (בר"ר ט"ו ז'ׂ)
המדרש הנחמד הזה מתבסס כולו על הניסיון להסביר בדרך יצירתית את משמעות המילה 'מִקְשָׁה'. על פי המדרש, התקשה משה להבין את הסבריו המפורטים, אך המילוליים, של אלוהים. גם לאחר שהדגים האל חזותית את מלאכת המנורה, עדיין התקשה משה להבין. מ ומחי החינוך המיוחד אולי יאמרו כי משה, שכבד פה היה, ניחן בעוד כמה לקויות למידה, ואחת מהן היתה הבנת הוראות. בצלאל, שהיה מעולה בתחום זה, מיד הבין מה לעשות. ההמשך – כמו במדרש הקודם.
"כיון שגמרו מלאכת המשכן, היו יושבים ומצפים, אימתי תבוא שכינה, ותשרה בו. והיו מצטערים הכל, שלא שרתה שכינה עליו. מה עשו? הלכו להם אצל חכמי לב, ואמרו להם… היו מבקשין להעמידו הוא נופל. מיד הלכו להם אצל בצלאל ואהליאב, ואמרו להם… מיד התחילו להעמידו ולא יכלו. התחילו משיחין ומרננין ואומרים: ראו, מה לנו בן עמרם, שהוציא את ממוננו במשכן הזה, ואמר לנו כי הקב"ה יורד מן העליונים, ושורה בתוך יריעות עיזים!" (תנחומא פקודי).
מה רב ההבדל בין פאר המבנה לבין מידת הרוחניות השורה בו. חז"ל, שאמונים היו על סיפורי השחיתות שנהגה בבית מקדש השני, כבר היו מצויים בתקופה, בה לא ראו בפארו של המקדש את חזות הכל. הם טיפחו תרבות ללא מקדש. ובכן, כך מספרים חז"ל, נבנה המשכן הנהדר למראה, ועדיין לא באה שכינה לשרות בו. אלוהים החליט, מסיבותיו שלו, להמתין מעט. לעם לא היתה סבלנות, כך מספר המדרש, ומאחר והמשכן נבנה בכספי תרומות העם, האכזבה היתה רבה. 'בשביל זה תרמנו כל כך הרבה חפצים יקרים?!' במצב כזה מתפשטות דעות שונות בדבר הסיבה להיעדרו של אלוהים מהמשכן, וההסבר המקובל היה, כמובן, מטופש: אלוהים מלכתחילה לא אמור היה להשרות שכינתו על משכן, שנעשה מיריעות עיזים... זו דעתם של מחברי המדרש על הבנתם האמונית הרדודה של בני ישראל במדבר.
עמנואל בן יוסף
פרק מ'
הענן והאש
וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד, וּכְבוֹד יְהוָה מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן. וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד, כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן, וּכְבוֹד יְהוָה מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן. וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן, יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֹל מַסְעֵיהֶם. וְאִם לֹא יֵעָלֶה הֶעָנָן, וְלֹא יִסְעוּ, עַד יוֹם הֵעָלֹתוֹ, כִּי עֲנַן יְהוָה עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם, וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ, לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם.
אין ספק – עננים ואש הם גורמים טבעיים המרתקים את העין, מפעילים את הדמיון, והם מתאימים מאד לייצוג ישויות מופשטות, באשר צורתם אינה קבועה. המופע האור-קולי של מתן-תורה היה מגוון אף יותר:
שמות י"ט: וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר, וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים, וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר, וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד, וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה. וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים מִן הַמַּחֲנֶה, וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר. וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ, מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו יְהוָה בָּאֵשׁ, וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן, וַיֶּחֱרַד כָּל הָהָר מְאֹד. וַיְהִי קוֹל הַשֹּׁפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד, מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל... וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן, וַיַּרְא הָעָם, וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק. (שמות כ')... יז וַיַּעֲמֹד הָעָם מֵרָחֹק, וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱלֹהִים.
כעת, לאחר האירוע החד-פעמי והמפעים, מתבססת שגרה של חיים בצל הקשר עם האלוהים. הענן והאש מופיעים דרך-קבע בסדר יומו של המשכן, לעיני כל העם: הענן מכסה את המשכן ומספק עטיפה נוספת המסתירה את עבודת המשכן. עליית הענן מעל המשכן נותנת את האות ליציאה למסע. בלילה מחליפה האש את הענן, והיא דולקת במשכן לעיני כל בית-ישראל. האש והענן ליוו את מסע בני-ישראל עוד בימים שקדמו למתן-תורה:
וַיהוָה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ, וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ, לְהָאִיר לָהֶם לָלֶכֶת יוֹמָם וָלָיְלָה. לֹא יָמִישׁ עַמּוּד הֶעָנָן יוֹמָם, וְעַמּוּד הָאֵשׁ לָיְלָה, לִפְנֵי הָעָם. (שמות י"ג)
משה ואהרן למדו בדרך הקשה כי בני-ישראל זקוקים לייצוג האלוהות על ידי משהו הנקלט בחושים. בניגוד לעגל הזהב, ואפילו בניגוד לכרובים המוסתרים בתוך המשכן, את האש ואת הענן אי אפשר למשש, אי אפשר לצקת, צורתם אינה קבועה, והם הפשרה בין המוחשי למופשט.
********
וְהִקְרַבְתָּ אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, וְרָחַצְתָּ אֹתָם בַּמָּיִם, וְהִלְבַּשְׁתָּ אֶת אַהֲרֹן אֵת בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ, וּמָשַׁחְתָּ אֹתוֹ, וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ, וְכִהֵן לִי. וְאֶת בָּנָיו תַּקְרִיב, וְהִלְבַּשְׁתָּ אֹתָם כֻּתֳּנֹת, וּמָשַׁחְתָּ אֹתָם כַּאֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ אֶת אֲבִיהֶם, וְכִהֲנוּ לִי, וְהָיְתָה לִהְיֹת לָהֶם מָשְׁחָתָם לִכְהֻנַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם.
משה לא הותיר אחריו יורשים שימשיכו את מנהיגותו. אמנם אשה וילדים היו לו, אבל התורה אינה ממשיכה לספר עליהם. אמנם ממשה ועד משה לא קם כמשה, אבל הוא לא היה ראשון בשושלת משפחתית.
כמו משה, גם מרים, האחות הבכורה, היתה תופעה של דור אחד בלבד.
לעומתם, אחיהם אהרן, שבהחלט לא היה ראשון במנהיגות, נמשח לכהונה ביחד עם בניו, וכאן, בפרק מ', מסתבר לנו שאלה היו רק החוליות הראשונות בשלשלת של דורות רבים של כהונה.
כוהני עם ישראל, כמו מלכי בית דוד, העבירו בירושה לבניהם, לנכדיהם ולניניהם (הזכרים, כמובן) את המשרה הרמה. כך צמח לו בעם העבדים המתהווה מעמד אצולה מורם מעם.
היתרונות של המנהג הזה ברורים מאד: התפקיד הוא לכל החיים. נושא המשרה זוכה בה משמת אביו, ואין כל מאבק פוליטי או אישי על הכבוד הזה. כך מובטחת הרציפות מדור לדור. בנוסף לכך, רוכש לו בן המשפחה כבר מינקות את הגינונים, את הנימוסים, את המנהגים ואת אמונות המעמד, ובבוא זמנו, הוא כבר יֵדַע מה לעשות. מעמד האצולה הזה זוכה להערכה מהעם, ונושא המשרה יכול לשמש בכבוד בטקסים, ולייצג את רוח העם ואת תרבותו.
גם חסרונותיו של המנהג ברורים מאד: יהיה המנהיג מוכשר ומוצלח ככל שיהיה, אין כל ביטחון בכך שגם בנו יתאים מבחינת כישוריו לשאת במשרה הרמה. משזכה במשרה, גם כישלון מנהיגותי לא יוריד אותו מכסאו.
במשטר מלוכני כמו בבריטניה, שבו אין למלך כל תפקיד מנהיגותי של ממש, וכל כולו ייצוגי – די בכך אם המלך וכל בני ביתו מתנהגים התנהגות מוסרית סבירה, ומתייחסים ברצינות לדרישות הנימוסים וההליכות של המשרה. אין הדבר דומה למצופה מהכוהנים של זמן התורה. הם מרכזים בידיהם כוח גדול, הנובע גם מהיתרונות הכלכליים של מעמדם וגם מעצם היותם מתווכים בין העם לאלוהיו, פרשנים של דבר אלוהים, ומקורבים לתפקידים שיפוטיים. התנ"ך יודע לספר לנו על שחיתות שלטונית במעמד הכהונה (ראו סיפור בניו של עלי הכוהן), והוא אינו חוסך את ביקורתו על מצב מתסכל זה.
הפסוקים מפרקנו מנוסחים בסגנון תמים, המתעלם מהבעיה: את הכוהנים ירחץ, ילביש וימשח משה, כלומר הם ישאבו את יתרונות מעמדם מסמכותו של המנהיג, לכאורה. בנוסף לכך, הם יהיו משרתי ה', כלומר לא עצמאיים. משמת משה, ופינה את הבמה, ומשיצא אלוהים למרחקיו המוזרים, נותרו הכוהנים כמעמד מקודש ועצמאי למדי, שבכל רגע של ויכוח היו יכולים להביא פתק מהבוס, ולומר שהם רק מממשים את דבר ה'.
דמותם של משה ואהרן
האם באמת היו משה ואהרן אחים? זאת לא נוכל לדעת. אם הסיפור המצוי בספר שמות הורכב ממקורות וממיתוסים שונים, בהחלט אפשרי שהמסורות על משה ואהרן לא באו ממקור אחד, ורק עריכה מאוחרת הפכה אותם לאחים.
השוני בין משה ואהרן בולט גם בביוגרפיה השונה שלהם וגם בתפקידים השונים שהם מילאו. עם זאת, דגם השותפות ביניהם מרשים, ופרט למקרה אחד, שבו באה לידי ביטוי הקנאה של אהרן במשה, הם יצרו ביחד מנהיגות משותפת ואפקטיבית. חז"ל התייחסו לנושא זה, ואף ייחסו לכל אחד מהשניים תכונות אישיות שונות, מעבר למסופר בתורה.
לעיתים הכתוב מקדים את משה לאהרן (שמות ו, יג): "וידבר ה' אל משה ואל אהרן, ויצום אל בני ישראל...", ולעיתים מקדים את אהרן למשה (שם שם, כו): "הוא אהרן ומשה, אשר אמר ה' להם: הוציאו את בני ישראל...".
על כך כותב רש"י:
יש מקומות, שמקדים אהרן למשה, ויש מקומות, שמקדים משה לאהרן, לומר לך, ששקולין (השניים) כאחד.
מדרש שמות רבה בוחר לתאר את פגישתם והתאחדותם של שני המנהיגים על ידי שלוש מלים הלקוחות מספר תהילים (פה, יא) "חסד ואמת נפגשו":
'חסד ואמת נפגשו, צדק ושלום נשקו'. חסד זה אהרן, שנאמר (דברים לג, ח): 'וללוי אמר תומיך ואוריך לאיש חסידך', ואמת זה משה, שנאמר (במדבר יב, ז): 'לא כן עבדי משה', הוי חסד ואמת נפגשו.
הרלב"ג, בפירוש מקורי לפסוק 'וידבר משה כן אל בני ישראל, ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה' מסביר, כי 'קוצר הרוח' הוא של משה ולא של העם. וכך הוא אומר:
והנה דִבֵּר משה אלו הדברים בזולת אמצעות אהרן, ולא האמינו בני ישראל בדברי משה, מפני קוצר רוח משה להתבונן בסדר דבריו כראוי, כדי שייפה להם זה המאמר באופן שייכנסו דבריו באוזניהם. והיה זה כן מפני רוב התבודדות משה בהשגות ה'...
קוצר הרוח של משה, לדברי רלב"ג, נבע מההתעמקות הרוחנית שלו ומהקרבה שלו לאל, מה שיצר אצלו קושי בתקשורת היומיומית עם בני אדם. על כן זקוק היה משה לאהרן, שיתווך בינו ובין העם, בינו ובין פרעה.
אחד מהרבנים החסידיים ניסה לצייר בדמיונו את השניים, והוא עסק דווקא במראם החיצוני.
פעם אחת ביקר רבי צבי אלימלך מדינוֹב בביתו של רבי הירש מזידיטְשוֹב, "מחותנים" היו – בתו של ר' הירש נשואה הייתה לבנו של ר' צבי אלימלך.
במהלך השיחה שאל ר' הירש שאלה את אורחו הנכבד. בביתו היה מחזור תפילה, ובדף הראשון ציירו המדפיסים שער מקושט, כנהוג. את עמודי השער תמכו דמויותיהם של משה ואהרן, משה צויר כאדם גבוה ורזה, ואילו אהרן – נמוך ושמן.
"מניין ידע המדפיס לצייר כך?" שאל ר' הירש.
אמר לו ר' צבי אלימלך: "מן התלמוד אנו יודעים שמשה היה גבוה, שהרי הוא זה שפרס את יריעות האוהל מעל המשכן, שהיה גבוה עשר אמות (תלמוד בבלי, נדרים). מן המקרא אנו יודעים שאהרן נמוך היה, שהרי נאמר "בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת" (במדבר ח, ב), כלומר שהיה על אהרן לעלות במדרגות כדי להדליק את המנורה, ומכאן שקומתו הייתה נמוכה.
ומניין שמשה רזה היה ואהרן רחב? דבר זה יש ללמוד מפירוש רש"י. בתורה נאמר: "הוּא אַהֲרֹן וּמשֶׁה אֲשֶׁר אָמַר ה' לָהֶם הוֹצִיאוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם … הוּא משֶׁה וְאַהֲרֹן (שמות ו, כו-כז). ועל כך אומר רש"י: "יש מקומות שמקדים אהרן למשה ויש מקומות שמקדים משה לאהרן, לומר לך ששקולין כאחד". ואם "משקלם" שווה, הרי שהגבוה צריך שיהיה רזה, והנמוך צריך להיות רחב ושמן.
החסידים שהיו במקום שמעו את דרשתו של ר' צבי אלימלך ופרצו בצחוק גדול. מיד השתיק אותם ר' הירש ואמר: "אל תצחקו. ה'מחותן' שלי גילה כעת רזי תורה וסודות נפלאים."
יש שיראו במדרש החסידי הנחמד הזה שעשוע בלבד, אך בסופו של הסיפור טוען ר' הירש, כי מדובר ברזי תורה ובסודות מופלאים. יתכן שר' הירש מצא בסיפור לקח אנושי רחב הרבה יותר. הלקח הוא האפשרות שאנשים שונים מאד זה מזה, ולא רק במראם החיצוני, יוכלו להשלים זה את זה, ולתפקד ביחד בהצלחה.
עמנואל בן יוסף
שמות סוף
פִּתְאֹם קָם אָדָם בַּבֹּקֶר, וּמַרְגִּישׁ שֶׁהוּא עַם, וְהוּא מַתְחִיל לָלֶכֶת...
מה מביא עם לעזוב הכל מאחור, את הכל המוכר, עם כל הצרות המוכרות, ולצאת להרפתקה מסוכנת, שבהחלט לא ברור מה יהיה בסופה?
ספר שמות, כמובן, אינו יכול לספק את מלוא התשובה, שכן עם סופו אנו נמצאים עדיין במדבר, אם כי בנקודה שונה לחלוטין מנקודת המוצא של ההרפתקה.
מה הושג בארבעים פרקים אלה, לאחר שננפה מהם את פרקי החוקים והמשפטים, החשובים לעצמם?
ספק עם של עבדים מתארגן ומקבל אל ותורה, הנהגה לאומית, חוקים ומשפטים, הגנה אסטרטגית מִשָּׁמַיִם כלפי אויבים, אספקת מים מזון לשעת חירום, שופטים ושוטרים מבני העם; הוא מקים, בהנחיה אלוהית, משכן המותאם לנדודים במדבר, ומקבל כוהנים המשרתים עבורו בקודש; הוא אפילו מתחיל להבין את הגבולות שהציב לו האל, ונענש על פריצתם; ולבסוף, בפרק האחרון, הוא זוכה בעמודי ענן ואש, המסמנים עבורו גם את הדרך הלאה אל תוך המדבר וגם את תחנות המנוחה.
חשוב לזכור כי את המהלך הזה לא ביצע העם מתוך יוזמה עצמית. אלוהים הוציא אותו ביד חזקה, בסוף שרשרת אירועי אסון שהפיל על מצרים, ואשר הקלו על בני ישראל את ההחלטה הגורלית לצאת מאיזור האסון ולהתרחק ככל יכולתם אל תוך המדבר.
התורה אינה מספרת על דיאלוג חינוכי אידאולוגי בין המנהיג לעמו. מצוקת העבדות ומכות מצרים בועטים אותו אל תוך ההיסטוריה, בלי שתהיה לו הכנה נפשית לכך. חוסר המוכנות הזה עוד יבוא לידי ביטוי מספר פעמים. חטא העגל היה הביטוי הראשון לאותה בעיה. גם בזמן הנדודים במדבר לא מתקיימים סמינרים של גיבוש, ורוב החינוך להתנהגות נכונה בא לידי ביטוי בטעויות של העם ובתגובות אלימות עליהן מצד האל.
המהפכה הציונית התאפיינה בכמה מאפיינים שונים מאלה של יציאת מצרים, ובכמה מאפיינים דומים. מחד, היתה לו, לעם היהודי, מנהיגות עם חשיבה וחזון לעתיד, היו התארגנויות בקונגרסים ציוניים, היו תנועות נוער ציוניות, שניסו להכין את הצעירים נפשית לקראת ההרפתקה בארץ ישראל; ומאידך, בדומה לזמן יציאת מצרים, גם הפעם רק מיעוטו של העם יצא לדרך, בעוד שהדחיפה הגדולה לעזיבת הבית האירופאי היתה תוצר משולב של אנטישמיות הולכת ומחריפה עם מצוקה כלכלית בלתי נסבלת. כמעט כל מי שיכול היה, עזב למדינות מפתות יותר בתנאיהן, כמו ארצות הברית. רק המפץ הגדול של השואה, ובעקבותיו – הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, היוו את הכוח המניע הגדול לעלייה המונית לארץ.
כמה סמלי היה שמה של אחת מאוניות המעפילים, שכונתה 'אקסודוס', כשמו הלטיני של ספר שמות, שמשמעותו – 'היציאה'!
עמנואל בן יוסף
ההפטרה
מלכים א ז נא וַתִּשְׁלַם כָּל-הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר עָשָׂה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בֵּית יְהוָה וַיָּבֵא שְׁלֹמֹה אֶת-קָדְשֵׁי דָּוִד אָבִיו אֶת-הַכֶּסֶף וְאֶת-הַזָּהָב וְאֶת-הַכֵּלִים נָתַן בְּאֹצְרוֹת בֵּית יְהוָה.
מלכים א ח א אָז יַקְהֵל שְׁלֹמֹה אֶת-זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-כָּל-רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת נְשִׂיאֵי הָאָבוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל-הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה יְרוּשָׁלִָם לְהַעֲלוֹת אֶת-אֲרוֹן בְּרִית-יְהוָה מֵעִיר דָּוִד הִיא צִיּוֹן. ב וַיִּקָּהֲלוּ אֶל-הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה כָּל-אִישׁ יִשְׂרָאֵל בְּיֶרַח הָאֵתָנִים בֶּחָג הוּא הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי. ג וַיָּבֹאוּ כֹּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּשְׂאוּ הַכֹּהֲנִים אֶת-הָאָרוֹן. ד וַיַּעֲלוּ אֶת-אֲרוֹן יְהוָה וְאֶת-אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת-כָּל-כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר בָּאֹהֶל וַיַּעֲלוּ אֹתָם הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם. ה וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וְכָל-עֲדַת יִשְׂרָאֵל הַנּוֹעָדִים עָלָיו אִתּוֹ לִפְנֵי הָאָרוֹן מְזַבְּחִים צֹאן וּבָקָר אֲשֶׁר לֹא-יִסָּפְרוּ וְלֹא יִמָּנוּ מֵרֹב. ו וַיָּבִאוּ הַכֹּהֲנִים אֶת-אֲרוֹן בְּרִית-יְהוָה אֶל-מְקוֹמוֹ אֶל-דְּבִיר הַבַּיִת אֶל-קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים אֶל-תַּחַת כַּנְפֵי הַכְּרוּבִים. ז כִּי הַכְּרוּבִים פֹּרְשִׂים כְּנָפַיִם אֶל-מְקוֹם הָאָרוֹן וַיָּסֹכּוּ הַכְּרֻבִים עַל-הָאָרוֹן וְעַל-בַּדָּיו מִלְמָעְלָה. ח וַיַּאֲרִכוּ הַבַּדִּים וַיֵּרָאוּ רָאשֵׁי הַבַּדִּים מִן-הַקֹּדֶשׁ עַל-פְּנֵי הַדְּבִיר וְלֹא יֵרָאוּ הַחוּצָה וַיִּהְיוּ שָׁם עַד הַיּוֹם הַזֶּה. ט אֵין בָּאָרוֹן רַק שְׁנֵי לֻחוֹת הָאֲבָנִים אֲשֶׁר הִנִּחַ שָׁם מֹשֶׁה בְּחֹרֵב אֲשֶׁר כָּרַת יְהוָה עִם-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. י וַיְהִי בְּצֵאת הַכֹּהֲנִים מִן-הַקֹּדֶשׁ וְהֶעָנָן מָלֵא אֶת-בֵּית יְהוָה. יא וְלֹא-יָכְלוּ הַכֹּהֲנִים לַעֲמֹד לְשָׁרֵת מִפְּנֵי הֶעָנָן כִּי-מָלֵא כְבוֹד-יְהוָה אֶת-בֵּית יְהוָה. יב אָז אָמַר שְׁלֹמֹה יְהוָה אָמַר לִשְׁכֹּן בָּעֲרָפֶל. יג בָּנֹה בָנִיתִי בֵּית זְבֻל לָךְ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ עוֹלָמִים. יד וַיַּסֵּב הַמֶּלֶךְ אֶת-פָּנָיו וַיְבָרֶךְ אֵת כָּל-קְהַל יִשְׂרָאֵל וְכָל-קְהַל יִשְׂרָאֵל עֹמֵד.
"וַיַּעַשׂ לַבַּיִת חַלּוֹנֵי שְׁקֻּפִים אֲטֻמִּים" – אמר ר' אבין הלוי: אתה מוצא מי שבקש לעשות לו חלונות עושה אותן רחבות מבפנים וצרות מבחוץ. למה? שיהיו שואבות אור; אבל חלונות של בית המקדש היו רחבות מבחוץ וצרות מבפנים. למה? שיהא האור יוצא מבית המקדש ומאיר לעולם. (תנחומא)
"וַתִּשְׁלַם כָּל הַמְּלָאכָה" – ותהי שלום; מלמד שכל הָאֻמָּנִים שהיו בונים בו – לא מת אחד מהם ולא חלה אחד מהם, ולא נשברה מַגְרוֹפִית ולא קַרְדּוֹם, ולא נפסק אחד מכלי המלאכה. (פסיק"ר, ילקוט שמעוני)
אמר ר' ישמעאל: באותו הלילה שהשלים שלמה מלאכת בית המקדש נשא את בִּתְיָה בת פרעה, ועלתה צהלת שמחת בת פרעה יותר מצהלת בית המקדש. באותה שעה עלתה במחשבה לפני הקב"ה להחריב את ירושלים. אמרו חכמים: אלף מיני זֶמֶר הכניסה לו בת פרעה לשלמה, והיתה מצווה לְזַמֵּר לפניו באותו לילה, והיתה אומרת לו: כך מְזַמְּרִין לפניעבודת כוכבים פלונית וכך מזמרין לפני עבודת כוכבים פלונית. מֶה עשתה בת פרעה? כְּמִין פָּרֹכֶת שטחה לו למעלה ממנו, וקבעה בה כל מיני אבנים טובות ומרגליות שהיו מבהיקות כְּעֵין כוכבים ומזלות, וכל זמן שהיה שלמה רוצה לעמוד (לקום) היה רואה אותם הכוכבים והמזלות, והיה ישן לו עד ארבע שעות. אמר ר' לוי: אותו היום נתקרב (קרבן) תמיד של שחר בארבע שעות, והיו ישראל עֲצֵבִים - שהיה יום חנוכת בית המקדש, ולא היו יכולין לעשות (את הקרבן) מפני שהיה יָשֵן שלמה, והיו מִתְיָרְאִים להקיצו מפני אֵימַת הַמַּלְכוּת. הלכו והודיעוּ לבת שבע אמו, והלכה היא וְהֶקִיצַתּוֹ וְהוֹכִיחַתּוֹ. נטלה קוֹרְדִּיקֹון (סנדל) שלה, והיתה מְסַטְרַתּוֹ לכאן ולכאן..." (עפ"י במדבר רבה נשא פרשה י)
על פי ר' ישמעאל, באותו הלילה ששלמה מלאכת הקמת בית המקדש על ידי שלמה – החלו לצוץ הבעיות... יכול היה בהחלט לספר את הסיפור מעט אחרת, ולתאר את השיבושים בתפקוד המלך שלמה ואת חדירת ההשפעות האליליות אל עבודת האל כאילו הופיעו מאוחר יותר, כאילו בתחילה היה הכל נאה ונכון, טהור וישר. אם כן, מה רצה ר' ישמעאל לומר? לא נוכל לשאול אותו, אבל אפשר בהחלט לנסות ולענות במקומו:
פולחן דתי הבא לידי ביטוי במקדשים, במזבחות, בקרבנות ובטקסים – יש בו מלכתחילה מנגנון השחתה עצמי. בסיפור מעשה העגל, שהתרחש מייד אחרי מעמד הר סיני בא לידי ביטוי רעיון דומה: הצורך האנושי במימוש מוחשי של דמות האל, ועבודת-האל הנעשית בקהל ואשר מנוהלת ע"י ממסד דתי – יש בהם סכנה. ברגע שאלוהים שלי אינו האלוהים שלך, בין אם משום שאנחנו ממחישים את דמותו באופנים שונים, בין אם משום שהמקדש שלי מייצג את הקשר אלוהים-עם-ארץ, ולך יש מקדש לאל אחר ובמקום אחר, ובין אם החלפתי את עבודת-האל בעבודת הפסלים, הקרבנות או הכוהנים המייצגים אותו בסגנון המקובל על קבוצת הייחוס שלי – כבר ממתינות על פתחנו הבעיות המוכרות: מלחמות דת בין עמים או פלגים בעם, קנאות דתית וכפייה דתית, שחיתות ושררה של ממסד דתי, ובנוסף לכל אלה - ניכור בין בני-אדם.
אולי ר' ישמעאל נתכוון למשהו אחר, אבל אנו, שלמודי-ניסיון היסטורי אנחנו הרבה יותר ממנו, יודעים שאם ישנה בכלל עבודת-אל אמיתית, שאין בתוכה מנגנוני השחתה כאלה, היא פרטית, והיא שוכנת בלבנו ולא במקדש.
עמנואל בן יוסף
קבצים מצורפים
פרשת 'פקודי' - הרב אבי פסקל
פרשת 'פקודי' - בארי צימרמן תשע"א
באחד לחודש הוקם המשכן - בארי צימרמן תשע"ב
קישורים