נח

פרשת נֹחַ

פרק ז

א וַיֹּאמֶר יְהוָה לְנֹחַ: בֹּא-אַתָּה וְכָל-בֵּיתְךָ אֶל-הַתֵּבָה, כִּי-אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה. ב מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה תִּקַּח-לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה, אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ, וּמִן-הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה הִוא שְׁנַיִם, אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ. ג גַּם מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם שִׁבְעָה שִׁבְעָה, זָכָר וּנְקֵבָה, לְחַיּוֹת זֶרַע עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ. ד כִּי לְיָמִים עוֹד שִׁבְעָה אָנֹכִי מַמְטִיר עַל-הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה, וּמָחִיתִי אֶת-כָּל-הַיְקוּם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.

- נוח – אומר ה' – הגיע הזמן! ארוז את הפקעלעך, אפסן את התיבה, קרא לג'מעה וצא לדרך!

- בוס! – משיב לו נוח – אתה לא מארגן מסדר יציאה? יש לי עוד הרבה שאלות.

- תראה, זה בסך הכל ביני לבינך. כל השאר כבר יקבלו הוראות ממך. כבר מתחיל לטפטף, אין לנו זמן...

- אבל מה הרעיון של להשמיד את כל החיות שלא עשו כלום? בהתחלה דיברת רק על בני האדם שהביאו לך את הסעיף.

- חיות זה לא בני-אדם. חיות אפשר להחליף בלי התלבטות. זוג מכל מודל יש לך כבר בתוך התיבה.

- דווקא אלה שחיות במים יינצלו כולן. חשבת על זה?

- האמת שלא. לא על כל דבר אני חושב. העיקר שנתחיל עם בני האדם מחדש.

- עם שם המתחכם, עם חם הרכלן ועם יפת שלא עזר בזפת? זה נקרא להתחיל מחדש? מה אתה מצפה שיצא מזה? לא השקעת יותר מדי משאבים במשהו קצת לא הגיוני?

- אולי עוד לא למדת עד עכשיו, אבל אתה עוד תראה, שהיגיון אף פעם לא נמצא במשוואות שלי. תגיד לי, נוח – גם הבנים שלך שואלים כל כך הרבה שאלות כמוך?

- לאו דווקא. אני דווקא חושש מאנשים שעושים הכל בלי לשאול שאלות. מה אתה אומר?

- די, נוח, תרגיע, תיכנסו פנימה ב-up, ותסגרו את הדלת הרמטית. החזאי אומר שיהיה גבה גלי היום!

*********************

נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו. אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ.

מי היו 'דורותיו' של נוח? מדוע לא נאמר, פשוט, 'נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה'? האם תוספת המילה 'דורותיו' רומזת לכך שנוח לא היה סתם צדיק תמים?

פרשנים שונים, שדמותו של נוח השיכור רגע לאחר המבול לא השביעה את רצונם, סברו כי 'בדורותיו' רומזת לכך שנוח לא היה ממש צדיק תמים. ואילו אני, הקורא את הסיפא של הפסוק – 'אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ', סבור כי נוח היה חביב על האלוהים גם ללא כל השוואה עם בני דורו. אנסה לדלות מדברי פרשנים מוקדמים כמה אמירות, המחזקות פרשנות זו.

רש"י מצטט ממסכת סנהדרין: יש מרבותינו דורשים אותו לשבח, כל שכן שאילו היה בדור צדיקים, היה צדיק יותר, ויש שדורשים אותו לגנאי: לפי דורו היה צדיק, ואילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום. אמנם הוא מביא גם דברי ביקורת על נוח, אבל הטיעון לזכותו יפה מאד. קשה מאד להיות צדיק בדור, שבו הנורמה היא מרושעת. לו היה נוח חי בדור של צדיקים, היה לבטח עולה על כולם.

אכן, גם בדורות האחרונים חווינו את הדילמה – איך להעריך את מעשי החמלה של חסידי אומות העולם בתקופת השואה וסכנותיה. רובנו מעריכים דווקא את הסכנה הנוראה שריחפה על ראשיהם של צדיקים אלה, שהסתרת היהודים בתחומם יכולה היתה להביא עליהם את סופם. לצערנו, שלא כמו בסיפורו של לוט, שבו שומעים אנו על מידת הכנסת האורחים שבה דבק למרות האיום של אנשי סדום עליו ועל משפחתו, דבר מסוג זה אינו מסופר על נוח. הסיפור פותח בהחלטת האל להביא מבול על הארץ ולהביא קץ על כל בשר, ובבחירתו את נוח כמי שיפתח את הדף החדש בהיסטוריה האנושית, כי הוא היה צדיק תמים, וכי התהלך את האלוהים, כמו עוד כמה דמויות יוצאות דופן מן העבר הרחוק.

גם הרמב"ן מעריך את צדיקותו של נוח, וכך הוא אומר: הנכון בעיני, לפי הפשט, כי טעמו לומר, שהוא לבדו הצדיק בדורות ההם. אין בדורותיו צדיק ולא תמים זולתו, וכן כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה, שאין אחר בדור ראוי להינצל, ואמר "בדורותיו", כי דורות רבים עברו מעת שהשחיתו, ואין צדיק בארץ בלתו.

ממתי 'השחיתו' בני האדם? דורות רבים עברו מאז ועד נוח, ויתכן כי תחילת ההשחתה בסיפור הנפילים, הגיבורים ואנשי השם, הפרשיה שקדמה לסיפור נוח. זו דעה של כמה מחכמי המדרשים, הטוענים כי אותו מיזוג אסור של הידע האלוהי עם בני האדם, הוא שהביא להם, לבני האדם, את תרבות המלחמה... אם כן, כך אומר הרמב"ן, דורות רבים חלפו מאז החל האדם להשחית דרכו, ובכל הדורות האלה לא נמצא צדיק אחד לרפואה. משהגיע נוח, והתהלך עם האלוהים, והראה צדיקותו במעשים שאינם מתועדים בסיפור המקראי, החליט האל לממש את תכנית ההרס שלו, כי ברגע זה היה בידיו צדיק אחד, ממנו יוכל להתחיל בבניין אנושות מתוקנת יותר.

גם 'אור החיים', ר' חיים בן עטר, מרוקו, המחצית הראשונה של המאה ה-18, רואה את נוח באור חיובי: עוד ירצה להגדיל שבח נח, כי יחיד הוא בשבח זה ממה שלפניו, כי הגם שקדמוהו צדיקים, היו לומדים מוסר השכל מבני הדור הצדיקים; מה שאין כן נח, שכל דורותיו, הגם שהיו רשעים, היה צדיק.

דברי 'אור החיים' תואמים את ההערכה הרבה שלנו לצדיקותם של חסידי אומות העולם. מסביב שלטה הרשעה, ולא היה להם ממי ללמוד, אלא ממצפונם שלהם, ואולי ממה שקיבלו מהוריהם.

ה'כלי יקר', רבי שלמה אפרים מלונטשיץ בן המאה ה-17, מנסה להוציא את המידע מסגנון הפסוק הקצר הזה:

לפי שדור המבול השחיתו, התעיבו (עשו תועבות) בשלשה מיני השחתות שנזכרו בפרשה והם ע"ג (עבודת גילולים) וג"ע (גילוי עריות) וגזל. ע"כ הקדים לומר שנח היה גדור (מוגן מפני) בשלשתם, כי איש צדיק, היינו שלא היה גוזל משל אחרים. תמים היה בדורותיו, היינו שהיה גדור מעריות כי נולד מהול והיה תמים. את האלהים התהלך נח, לא פנה אל אלהים אחרים אבל דור המבול פרצו גדר שלשתן.

מה מוסיף לנו ה'כלי יקר'? צדיקותו של נוח לא באה לידי ביטוי במעשים, כי אם בהימנעות ממעשים אסורים מהסוג הגרוע ביותר, מעשים שדורו היה שטוף בהם. מעניין אם המידע אודות היוולדו של נוח כתינוק מהול באה מידע אישי או מחבר טלפוני... באותה הזדמנות אנו למדים מדבריו של ה'כלי יקר', כי מילת הבנים היא הגנה מעולה מפני גילוי עריות. אין ראיות לנכונות התזה הזאת, להפך...

עמנואל בן יוסף

על "נח איש צדיק תמים היה בדורותיו" אומר רש"י שהסופר המקראי הדגיש "בדורותיו" , תיבה שלכאורה לא הייתה נחוצה ואפשר היה להסתפק בקביעה כי האיש היה צדיק כדי לעורר בנו הרהור כפול, אחד כי בדורותיו שמלאו חמס עמד בצדקו. סלע של יושרה ושל מידות טובות מוקף ים קוצף של גלי רשע טרופים. לא נשטף. לא נבקע. לא נשבר. על צדיק כזה בנה האלוקים שהתייאש מבריותיו את האנושות החדשה. הרהור אחד.

או שמא לא כך, בדורותיו היה רף הצדק והיושר נמוך עד שהאיש נוח , ישר דרך ממוצע היה נחשב לצדיק. אילו היה בדורותיו של אברהם, רף עליון, לא היה מגיע למדרגה של צדיק. הרהור שני.

אך יש קושי. נח היה בדורו של אברהם. על פי החשבון שבמקרא היה אברהם בן 58 במות נוח . אבן עזרא רוצה כי ניטיב לזכור ואומר על כן כי' זה לך האות , ואברהם בן נ"ח במות נח'! אין זאת כי בגיל 58 לא עמד אברהם עדיין במבחן העליון שעשה אותו לצדיק, לא קרא עדיין כלפי מעלה 'האף תספה צדיק עם רשע', לא התהלך עדיין לפני האלוהים בכל תומו, הוא לא הטביע עדיין חותם של צדיק גמור על דורו. הוא היה בדרך. הדור עדיין בשלו. הדור עוד לא הושפע ממנו. לתוך שנתו החמישים ושמונה עוד נמשכו הבינוניות והקנאה והשנאה שלא נרפאו כליל עשרה דורות מימי נוח. עשרה דורות של אבולוציה מוסרית היו צריכים לעבור אחרי המבול האולטימטיבי עד שהדור שב לצדקו. האור בקצה המנהרה היה. גם אם המנהרה הייתה ארוכה עשרה דורות. מנהרה אופטימית היא מנהרה שמהלכים בה הליכה ממושכת ועיקשת תוך ידיעה כי בסופה יש תקווה טובה. אופטימיות היא לא מיד. היא מבחן. היא אמונה.

בין כך ובין כך, טוב שהייתה תיבה , וטוב שהיה בה צוהר. כשהיא נחה, אפשר היה לראות מתוכה את הזוועה שהותיר המבול, את ההרס המוחלט, את העקירה של כל עץ, את ההרים שאין בהם יעל ואת השמים שאין בהם עוף ואת הדרכים שאין בהן אדם. ולרדת. לא להיוואש. להתחיל. להפוך את "בראשית" שוב לצוו החיים. איש צדיק. בדורותיו. בדורות שיצאו מן האיש שהעז לא להישבר ולטעת כרם. זה בעיניי 'בדורותיו'.

יצחק מאיר

פרק ח'

ו וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם וַיִּפְתַּח נֹחַ אֶת-חַלּוֹן הַתֵּבָה אֲשֶׁר עָשָׂה. ז וַיְשַׁלַּח אֶת-הָעֹרֵב וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב עַד-יְבֹשֶׁת הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ. ח וַיְשַׁלַּח אֶת-הַיּוֹנָה מֵאִתּוֹ לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. ט וְלֹא-מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף-רַגְלָהּ וַתָּשָׁב אֵלָיו אֶל-הַתֵּבָה כִּי-מַיִם עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו אֶל-הַתֵּבָה. י וַיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים וַיֹּסֶף שַׁלַּח אֶת-הַיּוֹנָה מִן-הַתֵּבָה. יא וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב וְהִנֵּה עֲלֵה-זַיִת טָרָף בְּפִיהָ וַיֵּדַע נֹחַ כִּי-קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ. יב וַיִּיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים וַיְשַׁלַּח אֶת-הַיּוֹנָה וְלֹא-יָסְפָה שׁוּב-אֵלָיו עוֹד. יג וַיְהִי בְּאַחַת וְשֵׁשׁ-מֵאוֹת שָׁנָה בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ חָרְבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ וַיָּסַר נֹחַ אֶת-מִכְסֵה הַתֵּבָה וַיַּרְא וְהִנֵּה חָרְבוּ פְּנֵי הָאֲדָמָה. יד וּבַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה וְעֶשְׂרִים יוֹם לַחֹדֶשׁ יָבְשָׁה הָאָרֶץ.

ואחרי ששמענו כל כך מעט על קורות נוח לפני המבול, מגיע המבול עצמו, והוא מפורט וציורי כל כך! סיפור המבול הוא מיתוס קדום, שנכתב שנים רבות לפני התנ"ך, ואחד מנוסחיו המפורסמים מצוי ב'עלילות גלגמש'. אפוס גילגמש המסופוטמי, מהיצירות הספרותיות המוקדמות ביותר בתולדות האנושות, מתקופת אור השלישית, בערך 2100 לפנה"ס. בונה התיבה, גיבור הפרק הזה, המספר אותו בגוף ראשון, הוא אותנפישתים, והוא מספר אותו לגילגמש. הדמיון של הקטע התנ"כי לטקסט מ'גלגמש' הוא לא מקרי. הנה הקטע המקביל מ'גלגמש', בתרגומו הנפלא של שאול טשרניחובסקי:

יוֹם אֶחָד, יוֹם שֵׁנִי אָחַז הַר-נִיסִיר אֶת-הַתֵּבָה, וְלֹא נָתַן לָהּ לְהִתְנַדְנֵד; יוֹם שְׁלִישִׁי, יוֹם רְבִיעִי אָחַז הַר-נִיסִיר אֶת-הַתֵּבָה, וְלֹא נָתַן לָהּ לְהִתְנַדְנֵד. יוֹם חֲמִישִׁי, יוֹם שִׁשִּׁי אָחַז הַר-נִיסִיר אֶת-הַתֵּבָה, וְלֹא נָתַן לָהּ לְהִתְנַדְנֵד. וַיְהִי בַּיוֹם הַשְּׁבִיעִי, וָאֶקַּח יוֹנָה וַאֲשַׁלְּחֶנָּה. וַתֵּצֵא הַיּוֹנָה וַתָּשָׁב, לֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף-רַגְלָהּ וַתָּשָׁב. וָאֲשַׁלַּח סְנוּנִית, וַתֵּצֵא הַסְּנוּנִית וַתָּשָׁב; לֹא מָצְאָה מָנוֹחַ לְכַף-רַגְלָהּ וַתָּשָׁב. וָאֲשַׁלַּח אֶת-הָעוֹרֵב. וַיֵּצֵא הָעוֹרֵב וַיַּרְא כִּי קַלּוּ הַמָּיִם, וַיֹּאכַל, וַיְחַטֵּט בָּאָרֶץ, וַיִּצְרַח וְלֹא יָסַף לָשׁוּב. וַאֲשַׁלַּח אֶת-כָּל-הַחַי לְכָל-אַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמָיִם, וָאַעַל שֶׂה קָרְבַּן-עוֹלָה, קָרְבַּן-זֶרַע זָרִיתִי עַל רֹאשׁ הָהָר. שִׁבְעָה וְשִׁבְעָה כֵלִים עָרַכְתִּי, הֶעֱלֵיתִי תַחְתֵּיהֶם אֶרֶס, מוֹר וְקָנֶה. וַיָּרִיחוּ הָאֵלִים אֶת-הָרֵיחַ,וַיַּעַל רֵיחַ הַנִּיחוֹחַ בְּאַף הָאֵלִים, כִּזְבוּבִים נֶאֶסְפוּ הָאֵלִים אֶל הָעוֹלָה.

תיבת-נוח - גוסטב דורה

פרידה מתיבת נוח

נורית זרחי

זוגות זוגות יורדים מן התיבה

זוגות זוגות

ומנידים שוורים לנח בראשם נוגות

היה נעים

שפנים בקצה אפם מנענעים תודה

פרוות האריות רועדת כמפל חיטה

העכברים והסנאים קדים קידה

פורחים תוכים פלמינגו סנוניות

כל עוף במעופו נוצות צבעוניות

צונחות לנוח על כתפו

כל עוף במעופו נוצות צבעוניות

צונחות לנוח על כתפו

והוא עומד ומסתכל

כיצד זוגות זוגות

הם נבלעים

בג'ונגלים בתוך ההר על הפסגות על צמרות עצים

גבוהים גבוהים

נעלמים במחילות

קופצים את תוך הים

וגוחנים אל החולות

שלום, קופיף אחרון נופף לו בידו

וכך נותר לו נוח לבדו.

שלום, קופיף אחרון נופף לו בידו

וכך נותר לו נוח לבדו.

תפילה

יצחק מאיר

כל ימי המבול לא זרחה החמה על הארץ הזאת הטרופה.

אם רתחה, מעברה של חומות ענני הסופה והזעם רתחה,

על עולם אחר שלא נבראו בו לא טוב ולא רע, לא עץ הדעת

לא עץ החיים, לא איש לא אישה, ולא הנחש וגחונו,

אפילו לא תוהו ובוהו.

פה לא רתחה ופה לא זרחה. פה כמו מעולם לא הייתה.

ונוח היה מגשש באפלה בתוך התיבה, ואם עשה בה צוהר

עשה ליום בו ילאו העבים לנוע כמו עדרים אפלים

של איילי דומה וייסוגו, והחמה תיפדה משיביה.

מה עושה אדם בתיבה האחת שלא נשברה אל תהום אלימה

בימים ארוכים שהיו כלילה שלא התחיל וגם לא נגמר

והזמן הלכוד בו קודר ודביק כמו גוש של זפת רכה?

הוא מונה מתים. כמה נולדו מאז האדם על הארץ.

כי כך על פי מי שבא לעולם מונים את מי שהלך,

כי מי שבא הוא החסד הזה שברא אלוהים בצלמו כדמותו,

ועל החסד הזה צריך אלוהים להגן במרומיו בפני המתים

כולם,

תינוקות, ילדים, עלמים, עלמות, על מות צדיקים וחוטאים,

כולם, לא רק הדור האחרון ממנו נותר רק האיש לבדו

בתיבה האחת שלא נשברה, לעשות חשבון נפשות באפלה.

ואז כאשר האיר אור זהיר ראשון את הצוהר ההוא בתיבה,

עמד האיש ועשה חשבון של כל החיים שיבואו עכשיו

אחר יבושת המים האלה שיש להם סוף אם יש אור בתיבה.

ובעשותו את זה החשבון, של כל החיים שבוא עוד יבואו

אמר האיש אל ליבו משתאה, החשבון הזה הוא תפילה.

ערב פרשת נוח התשע"ט

כ וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַיהוָה, וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר, וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ. כא וַיָּרַח יְהוָה אֶת-רֵיחַ הַנִּיחֹחַ, וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-לִבּוֹ: לֹא-אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת-הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם, כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו, וְלֹא-אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת-כָּל-חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי. כב עֹד כָּל-יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר, וְקֹר וָחֹם, וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ.

תם המבול, וניצולי האסון עולים על היבשה הבוצית והמחוקה מכל זכר של צמחיה ובעלי חיים. התמונה סוריאליסטית למדי. בני אנוש מעולם המציאות לא היו שורדים שבועיים בישימון הזה, ותוך זמן מועט היו מתחילים לאכול זה את זה. תרבות אנושית מציאותית יכולה להתפתח רק במקום בו יש מים, צמחיה, בעלי חיים ואויר נקי. אבל נניח לביקורת בשם המציאות, ונלמד מה עושה נוח עם עלייתו על הקרקע.

דבר ראשון שעושה נוח הוא בניית מזבח והקרבת קרבנות מבעלי החיים הטהורים שהביא עמו בתיבה. עבור נוח, מי שהשמיד את כל יצירת הטבע הנפלאה הקרויה עולם הוא גם מי שבחר ביושבי התיבה להינצל ממוות בטביעה. ועל כך אומרים תודה.

ואלוהים, לאחר שכמעט שנה היה שרוי בדיאטה חריפה, מריח בתאווה את ריח הניחוח הבשרי האהוב עליו כל-כך, ומיד משתנה מצב-רוחו הזעפני. הוא מדבר אל לבו (יש לו עוד בעיה של הודאה בפני נוח, כי זה היה פשוט בלבול כל העניין הזה עם המבול) ונשבע להימנע בעתיד מפגיעה באדמה או מפגיעה בבעלי החיים בגלל חטאי האדם. כנראה הנוף הנשקף מול עינו על היבשה אינו מרנין את לבו. בהnשך עוד נראה, כי ה' לא מהסס לאיים על בני העם הנבחר, שבעבורם תיענש גם האדמה עליה הם יושבים, והיא תהפוך שממה. נו, טוב, כבר אסור להבטיח?

ואנו, שכולנו בניו של נוח, רואים במבול אבן-דרך בתולדות האנושות, תקופה שבה שָׁבוּ התוהו ובוהו להתפרע בעולם, שבה נשתבשו ליותר מעשרה חודשים סדרי הטבע, להם היה רגיל האדם: עונות השנה, תקופות הקור והחום, ביום והלילה. ומי שהתנסה בשהייה בארצות הצפון הרחוק, וחווה לילה ארוך, שקשה להאמין שיסתיים כלל, מבין עד כמה שמח האדם לחזור אל המוכר. ועוד מחזור תנ"כי טיפוסי התניע את עצמו מחדש, ושב להשפיע על תולדות האדם: התקפי זעם אלוהיים, המתחלפים בהתקפי חרטה. אלוהים לא למד שום לקח מהפרשה המחרידה הזאת.

בראשית סוף –דודו פלמה

--------------

מָה רַב הַפִּתּוּי לְשַׂרְטֵט בִּבְרֵאשִׁית אֶת

דְּיוֹקַן כְּבוֹדוֹ הַצּוֹרֵב מֵרֵאשִׁית עַד אַחֲרִית.

מִן הַהִתְלַבְּטוּת הָרִאשׁוֹנָה בֵּין

תֹּהוּ לְבֹהוּ הוּא קַיָּם לוֹ שָׁם לְבַדּוֹ

מֵעַל לִזְמַנּוֹ הָאֲרָעִי שֶׁל הָאָדָם,

בְּכָל נִצְחִיּוּתוֹ וְנוֹכְחוּתוֹ הָאַלִּימָה,

בִּשְׁמוֹ יְהֹוָה הוּא אֵל קַנַּאי וְנוֹקֵם וּבַעַל חֵמָה.

רַק תְּנוּ לוֹ וְהוּא כְּבָר יִמַּח אֶת כָּל הַיְּקוּם

אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה

עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמַיִם, וּכְשֶׁהֵם נִשְׁטָפִים

בְּסַעֲרַת עֶרְגָּתוֹ הַקָּרָה יִמָּחוּ אֶל מִתַּחַת לַמַּיִם.

רַק נִיחוֹחַ דַּם הַקָּרְבָּנוֹת יַשְׁקִיט

עוֹד מְעַט אֶת שְׁאוֹן קִצְפּוֹ הַמַּחֲרִיד.

כִּמְעַט אֶפְשָׁר לְהַרְהִיב וְלוֹמַר –

זֶה סֵפֶר נוֹרָא עַל אֱלֹהִים וְהַדָּם.

שאלתי ילדה בכיתה ג': למה העורב יצא יצוא ושוב מהתיבה? או שיֵצֵא או שיישאר? או אם הוא יצא וחזר, שיישאר?

התשובה שלה היתה: הוא יצא כי הוא רצה למצוא חן בעיני נוח, אבל אז הוא פחד מהמים וחזר, וכשהוא חזר שוב היה לו לא נעים מנוח אז הוא יצא שוב, אבל הפחד החזיר אותו שוב...

חשבתי בליבי -

גם אנשים הם עורבים..

משה מאיר

כשאלוהים עושה קִינְטְסוּגִי - הרהורים על פרשת נוח

רק לפני שבוע קראנו בבית הכנסת על בריאת העולם, ברכנו "כי טוב" על בריאתו של ה"כל יכול". והנה בחלוף שבוע- מבול! הכל מושמד.

למה לשבור? איזה מן אמן משמיד ושובר את יציר כפיו? ואם היצירה מקולקלת, מדוע נבראה כך מלכתחילה? ואגב.. "כל יכול"- מדוע לא פשוט לחזור ל "תוהו ובוהו" ולהתחיל מהתחלה בלי שאף אחד ישים לב או ישרוד לספר...?

באופן כללי בחיינו כשמשהו שבור או מקולקל אנחנו זורקים אותו ישירות לפח. אנחנו מקדשים את החדש, המושלם, הבתולי וכשמשהו נשבר ברור לנו שהוא הרוס וכי הוא לעולם לא יחזור להיות מה שהיה.

התרבות היפנית ניגשת אחרת לעניין הזה. לאורך מאות שנים, מורי זן טוענים כי אין שום סיבה לזרוק כלים שנפגמו. הם פיתחו אומנות יפהפייה לתיקון כלים שבורים באבקת זהב: קִינְטְסוּגִי (בנייה בזהב), והם מלמדים לראות את היופי שבשברים ולרחוש כבוד והערכה כלפי כלי ש"כבר עבר משהו בחייו", התגבר והמשיך. הם, למעשה, גורסים כי משהו הופך למושלם רק לאחר שנפגם.

ישנו סיפור העוסק באחד מחסידיו הגדולים של ה-וואבי- סאבי (אבי הפילוסופיה), הנזיר והפילוסוף סן נו ריקיו, שבמסעו ביפן הוזמן לארוחת ערב בחברת מארח שחשב כי ריקיו יתפעל מצנצנת תה ישנה שהייתה ברשותו. אולם לא נראה שריקיו שם לב לצנצנת. הוא בילה את כל הערב בשיחה נעימה ובהתרשמות מענף שהתנועע ברוח. לאחר שעזב הנזיר, מתוך יאוש, הטיח המארח את הצנצנת ברצפה ופרש לחדרו. שאר האורחים אספו את הרסיסים ואיחו אותם בעזרת קִינְטְסוּגִי. כאשר הפילוסוף שב לביקור שני, הביט בצנצנת המתוקנת והכריז: "עכשיו היא נפלאה!"

כְּשֶׁנָּחָה הַתֵּבָה עַל הֲרֵי אֲרָרָט

הַאִם הָיָה נוֹחַ שִׁכּוֹר כֹּחַ

אוֹ לִבּוֹ גַּם נִצְבָּט

עַל עוֹלָם שֶׁהָיָה וְכַלָּה

בִּסְעָרַת הַמַּבּוּל הַגְּדוֹלָה.

חנה קב רוט

פרק ט'

כ וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה, וַיִּטַּע כָּרֶם. כא וַיֵּשְׁתְּ מִן-הַיַּיִן, וַיִּשְׁכָּר, וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה. כב וַיַּרְא חָם אֲבִי כְנַעַן אֵת עֶרְוַת אָבִיו, וַיַּגֵּד לִשְׁנֵי-אֶחָיו בַּחוּץ. כג וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת-הַשִּׂמְלָה, וַיָּשִׂימוּ עַל-שְׁכֶם שְׁנֵיהֶם, וַיֵּלְכוּ אֲחֹרַנִּית, וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם וּפְנֵיהֶם אֲחֹרַנִּית, וְעֶרְוַת אֲבִיהֶם לֹא רָאוּ. כד וַיִּיקֶץ נֹחַ מִיֵּינוֹ...

נֹחַ פּוֹתֵחַ דַּף חָדָש

על פי הסיפור המקראי, נח היה רק מכשיר בידי אלהים. בצו האל יָרַד המבול לְשַׁחֵת כל בשר, לסיים את פרק א' של התרבות האנושית, ונח נבחר להיות החוליה האנושית הראשונה של שלב ב'. צדיק תמים היה נח, ובכל זאת – בן אנוש, על כל מעלותיו ומגרעותיו. הוא נשמע לצו האל, וביצע בנאמנות ובתבונה את המשימות של בניית התיבה, של איסוף זוגות בעלי החיים, ושל הדאגה לשלומם במשך מאה וחמישים הימים של המבול ושל גאות המים, עד שנגלתה שוב היבשה, ואפשר היה להניח צעד ראשון עליה, ולהתפזר – כל חי לדרכו ולמקומו.

וכיצד קרה הדבר, שמאז ועד היום מלאה שוב הארץ חמס? האם טעה נח איזו טעות גדולה, שהניחה את היסוד לכל הצרות שבאו בהמשך, או שמא התכנית האלוהית להתחיל הכל 'נקי' – שגויה מיסודה היתה?

מי שיָּצַר את האדם בצלמו, עשה כל שביכולתו למנוע ממנו את הדעת, אך נכשל – צריך היה להבין, שהאדם שגורש מגן-העדן ניחן ביכולת הבחירה, ומי שיכול לבחור, יכול גם לשגות. וזה כל הסיפור האנושי – שרשרת של בחירות נכונות יותר ונכונות פחות, אינסוף מצבים בהם האדם ניצב מול אדם אחר, ושוב ושוב ניצבת בפניו הדילמה – האם לבחור בסיפוק צרכיו שלו, או להיענות לצרכי הזולת ולוותר מעט על הגשמת תאוותיו שלו.

אותו נח, הצדיק התמים, עולה בעצמו על הקרקע היבשה שאחרי המבול, ומתחיל במצווה, שאין גדולה ממנה באותם ימים של ארץ שוממה וסחופה – לנטוע כרם; ובתמימותו הוא מניח כי טוב עשה. הכרם יוריק את פני האדמה, ויניב יבולי ענבים משביעים, משמחי לב ומצהילי פנים. הנפילה הראשונה מתרחשת מיד. תירוש הענבים תוסס והופך ליין, נפתח הפאב הראשון, ואתו השיכרון, אותה חרפה המלווה את שתיית היין.

היה כדאי למחוק את כל העולם הישן, ולפתוח דף חדש? את השאלה הזאת אל תַּפְנוּ לנח!

עמנואל בן יוסף

מדרשי המבול

הסיפור הפנטסטי אודות המבול, אותו אירוע קוסמי חריג בממדים היסטוריים, תואר בפירוט רב בספר בראשית, אך חכמינו המשיכו לפתח בדמיונם את הסיפור, והוסיפו פרטים בסגנון מדרשי. נכיר כמה מהמסורות המופיעות בפרקי דרבי אליעזר, מדרש תנאי, המיוחס לרבי אליעזר בן הורקנוס.

ומרגלית אחת היתה תלויה בתיבה, ומאירה לכל הבריות, כנר שהוא מאיר בגבורתו, שנאמר: 'צהר תעשה לתבה'.

בחוץ סופה נוראה. השמים בוודאי חשוכים למדי. אלוהים סגר את התיבה מפני השפעות מזג האויר האלים. ובכן, כיצד התנהלו החיים שם בחושך, בתוך התיבה? הצוהר, שנוח צווה להתקין בתיבה, כך אומר ר' אליעזר, היתה מרגלית, אבן טובה ונוצצת, שהאירה לכל הנוסעים.

בעשרה במרחשון נכנסו כל הבריות אל התיבה; בי"ז בו ירדו מי המבול על הארץ, שהן מים זכרים, ועלו מן התהומות שהן מים נקבות, ונתחברו אלו עם אלו, וגברו להחריב את העולם, שנאמר: 'והמים גברו מאד מאד על הארץ, ונמחו כל היקום שבארץ'.

מהיכן הגיעו כל אותן כמויות מים אדירות, שֶׁמָּחוּ את היקום כולו? – שואלים חכמים, ועונים: היתה שם הזדווגות כבירה של מים נקביים מן התהומות שמתחת לאדמה עם מים זכריים שירדו מן השמיים. הזדווגות זו הולידה כמויות מים נוספות, וכך נוצר המבול.

'ויישאר אך נח ואשר אתו בתיבה', וחוץ מעוג מלך הבשן, שישב לו על אחד מן הסולמות של התיבה, ונשבע לנוח ולבניו, שיהיה להם עבד עולם. מה עשה נוח? נקב חור אחד בתיבה, והיה מושיט לו מזונו בכל יום ויום, ונשאר גם הוא .

בספר דברים כתוב: כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים. הרפאים היו תושבי הארץ הקדומים. כמה קדומים? אומרים חכמים: עוג מלך הבשן הוא שריד לאוכלוסיית רפאים, שחיה על פני האדמה לפני המבול, ומכל הרפאים רק הוא שרד. כיצד? הוא לא קנה כרטיס כניסה לתיבה, ולא הגיע אל נוח עם בת-זוג. יתכן כי גודלו הענק לא איפשר לו להיכנס פנימה, אל התיבה. אבל עוג תפס לו ונאחז באחד מסולמות התיבה, הצמודים לדופנה החיצוני. נוח חמל עליו, אחרי שהתחנן על חייו, והבטיח להיות עבד עולם לניצולים ולצאצאיהם. נקב נוח חור, חלון, בדופן התיבה, והיה מאכיל דרכו את עוג מדי יום ביומו. בזכות גובהו של עוג, הוא הצליח להחזיק את הראש מעל למי המבול, וכך שרד. על פי מדרש חביב זה האריך עוג ימים עד לתקופת כניסת בני ישראל לארץ כנען.

שלח נוח את העורב לידע מה בעולם. הלך לו (העורב), ומצא נבלת אדם בראשי ההרים, וישב לו על מאכלו, ולא השיב שליחותו לשולחיו.

העורב מעל בשליחותו, כי מצא דבר מה לאכול על פני היבשה. אך מה יכול היה העורב למצוא? נבלת אדם, שנספה במבול, ונותר על ראש אחד ההרים.

ותבוא אליו היונה לעת ערב, והנה עלה זית טרף בפיה. ולמה עלה זית? אלא אמרה היונה לפני הקדוש ברוך הוא: ריבון כל העולמים, יהיו מזונותי מרורין כזית זה, ונתונים בידיך, ואל יהיו מתוקים ונתונים ביד בשר ודם!

היונה מקבלת כאן ציון לשבח על צניעותה ועל הסתפקותה במועט. הזית ועליו מרירים הם, אך היונה מעדיפה אותם על מזון משובח יותר שיאכיל אותה האדם. תרבות גידול היונים, שהיתה נפוצה מאד בתקופת המשנה, הוכיחה דווקא את ההיפך. קל לביית יונים, אם מאכילים אותן יפה.

מכאן אמרו: שולח דברים ביד טמא, כשולח ביד כסיל, ושולח דברים ביד טהור, כשולח ביד ציר נאמן לשולחיו.

מהתנהגותם השונה של העורב הטמא והיונה הכשרה מפיקים החכמים לקח לנו, בני האדם. שליחות אין להפקיד בידיו של אדם טמא. חשוב מאד שגם השליח שלנו יהיה אדם ישר, אחרת יש סיכוי סביר שהשליחות תסתבך ולא תבוצע כהלכה. שליחת שליח לביצוע משימה אינה עניין טכני. השליח מייצג אותנו. נזכור זאת...

שנים עשר חודש עשו כל הבריות בתיבה, והיה נוח עומד ומתפלל לפני הקב"ה ואומר: ריבון כל העולמים, הוציאני מן המסגר הזה, כי עיפה נפשי מריח אריות ודובים ונמרים!

חז"ל עשו מאמצים רבים להעלות בדמיונם היצירתי את הסיטואציה של גן חיות השט בצפיפות בתוך תיבה במשך שנה תמימה, ובין השאר הם חשבו על הריח הבלתי נסבל, במיוחד של חיות טורפות, ריח שהעלה לנוח את הסעיף.

מצא נוח גפן, שגורשה ויצאה מגן עדן, ואשכולותיה עמה. נטל מפרותיה ואכל, וחמד אותם בלבו, ונטע ממנה כרם בארץ. בו ביום נשתגשגו פירותיה, דכתיב: 'בְּיוֹם נִטְעֵךְ תְּשַׂגְשֵׂגִי' (ישעיהו)

שאלו חז"ל: מנין היו לו, לנוח, שתילי גפן לטעת מהם כרם? ובכן, כמו שארץ ישראל לא נשטפה במבול, כך גם גן העדן. מסיבה כלשהי גורשה הגפן מגן-העדן, אולי בעוון שכרות, וכך נמצאה על ידי נוח. מכאן ואילך התגלגל הכל במהירות: על הגפן היו אשכולות פרי בשל, נוח טעם והשתכנע, נטע את הגפן, ובו ביום הבשילה אשכולות ענבים. אכן, היו אלה ימים של נסים על גבי נסים!

בְּרֵאשִׁית סוֹף - דודו פלמה

מָה רַב הַפִּתּוּי לְשַׂרְטֵט בִּבְרֵאשִׁית אֶת

דְּיוֹקַן כְּבוֹדוֹ הַצּוֹרֵב מֵרֵאשִׁית עַד אַחֲרִית.

מִן הַהִתְלַבְּטוּת הָרִאשׁוֹנָה בֵּין

תֹּהוּ לְבֹהוּ הוּא קַיָּם לוֹ שָׁם לְבַדּוֹ

מֵעַל לִזְמַנּוֹ הָאֲרָעִי שֶׁל הָאָדָם,

בְּכָל נִצְחִיּוּתוֹ וְנוֹכְחוּתוֹ הָאַלִּימָה,

בִּשְׁמוֹ יְהֹוָה הוּא אֵל קַנַּאי וְנוֹקֵם וּבַעַל חֵמָה.

רַק תְּנוּ לוֹ וְהוּא כְּבָר יִמַּח אֶת כָּל הַיְּקוּם

אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה

עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמַיִם, וּכְשֶׁהֵם נִשְׁטָפִים

בְּסַעֲרַת עֶרְגָּתוֹ הַקָּרָה יִמָּחוּ אֶל מִתַּחַת לַמַּיִם.

רַק נִיחוֹחַ דַּם הַקָּרְבָּנוֹת יַשְׁקִיט

עוֹד מְעַט אֶת שְׁאוֹן קִצְפּוֹ הַמַּחֲרִיד.

כִּמְעַט אֶפְשָׁר לְהַרְהִיב וְלוֹמַר –

זֶה סֵפֶר נוֹרָא עַל אֱלֹהִים וְהַדָּם.

אֲזַי חֶרֶשׁ יִזְדַּקֵּף בֶּן עֲזַאי וְיִלְחַשׁ –

זֶה סֵפֶר תּוֹלְדוֹת אָדָם.

נֹחַ שׁוֹתֶה וְחוֹלֵם - דובי חיון

נֹחַ שׁוֹתֶה וּמַבִּיט,

הַמַּיִם לֹא כָּלוּ

מֵעַל פְּנֵי תְּהוֹם

אֵין עָלֶה אֶחָד שֶׁל זַיִת.

נֹחַ שׁוֹתֵק וְחוֹלֵם

קֶּשֶׁת בֶּעָנָן

וּמִגְדָּלִים גְּבוֹהִים בַּשָׂמִים

רָחוֹק מֵהַמַּיִם.

נֹחַ שׁוֹתֶה וְחוֹלֵם

וְזֶה לֹא נוֹחַ.

נֹחַ

יורם טהרלב/מתי כספי

נֹחַ- לֹא שָׁכַחְנוּ אֵיךְ בַּגֶּשֶׁם וּבַסַּעַר

נֹחַ- לַתֵּיבָה אָסַפְתָּ אֶת חַיּוֹת הַיַּעַר.

שְׁתַּיִם, שְׁתַּיִם מִכָּל מִין

הָאַרְיֵה וְהַמַּמוּתַה, הַגָּמָל וְהַשִׁיבּוּטַה

וְגַם הַהִיפּוֹפּוֹטַם.

אֵיךְ פָּתַחְתָּ אֶת הַצֹּהַר

וְמִתּוֹךְ הַתְּכֵלֶת הַלְּבָנָה בָּאָה הַיּוֹנָה.

נֹחַ- כַּמָּה זְמַן נַמְשִׁיךְ לָשׁוּט עַל פְּנֵי הַמַּיִם?

נֹחַ- כָּל הַחַלּוֹנוֹת סְגוּרִים כִּמְעַט חָדְשַׁיִם.

וּכְבָר אֵין לָנוּ אֲוִיר

לָאַרְיֵה וְלַמַּמוּתַה, לַגָּמָל וְלַשִׁיבּוּטַה

וְגַם לַהִיפּוֹפּוֹטַם.

פְּתַחְ לְרֶגַע אֶת הַצֹּהַר

וְאֶל תּוֹךְ הַתְּכֵלֶת הַלְּבָנָה שְׁלַח אֶת הַיּוֹנָה.

נֹחַ- מַה אַתָּה דּוֹאֵג, הֵן כְּבָר חָדַל הַגֶּשֶם

נֹחַ- פְּתַח אֶת הַחַלּוֹן, אוּלַי הוֹפִיעָה קֶשֶׁת

וְיִרְאוּ אוֹתָהּ כֻּלָּם

הָאַרְיֵה וְהַמַּמוּתַה, הַגָּמָל וְהַשִׁיבּוּטַה

וְגַם הַהִיפּוֹפּוֹטַם.

פְּתַחְ לְרֶגַע אֶת הַצֹּהַר

וְאֶל תּוֹךְ הַתְּכֵלֶת הַלְּבָנָה שְׁלַח אֶת הַיּוֹנָה.

נֹחַ- הַיּוֹנָה כְּבָר שָׁבָה עִם עֲלֵה הַזַּיִת

נֹחַ - תֵּן לָנוּ לָצֵאת וְלַחֲזֹר לַבַּיִת

(כִּי) כְּבָר נִמְאַסְנוּ זֶה עַל זֶה

הָאַרְיֵה עַל הַמַּמוּתַה, הַגָּמָל עַל הַשִׁיבּוּטַה

וְגַם הַהִיפּוֹפּוֹטַם.

פְּתַחְ לְרֶגַע אֶת הַצֹּהַר

וְנָעוּף לַתְּכֵלֶת הַלְּבָנָה, כָּךְ עִם הַיּוֹנָה.

נוח והתיבה גרסת 2005 – שלמה אלקלעי

בשנת 2005 ביקר ריבונו של עולם אצל נוח שהתגורר לא הרחק מהים, ואמר לו:

"שוב פעם בני האדם על כדור הארץ מרובים מדי והמקום הפך לבלתי נסבל. אני חייב להתערב".

"עשה לך תיבה, וכנוס זוג מכל החי על פני האדמה, וגם כמה מבני האדם מהטובים שבהם. אני נותן לך חצי שנה כדי לסיים את השלב הזה, ואחריו אמטיר גשם 40 יום ו-40 לילה"...

6 חודשים מאוחר יותר, רבש"ע מסתכל למטה, ורואה את נח מטאטא את החצר שלו, אבל תיבה, אין !

"נח, פנה אליו ברוגז, עוד מעט אני שולח את הגשמים ! היכן התיבה ?

"יסלח לי רבש"ע, התחנן נח, אבל תדע לך, הימים השתנו !

"נזקקתי לאישור בניה כדי להתחיל את הבניה. במשך כמה חודשים היה לי דין ודברים עם הפיקוח בקשר למערכת האזעקה של התיבה במקרה של שריפה. בינתיים, התאספו השכנים שלי, הקימו עמותה והם טוענים שהתכנית של בניית התיבה חורגת מהתב"ע המקומית, ושהבנייה החדשה תחסום להם את הנוף... התחלנו בהליך גישור כדי לקבל את הסכמתם...

וכעת, הוועדה המחוזית דרשה ממני להכין אומדן העלויות העברת התיבה עד הים. ניסיתי להסביר להם שאין צורך, כי הרי הים יגיע עד התיבה. הם לא מאמינים לי !

להשיג עצים בכמות הנדרשת, גם כאן נתקלתי בחסמים... הירוקים טוענים שאספקת כמות כזו של עצים תפגע באיכות הסביבה, ושזה גם יגרום להכחדת מינים של בעלי חיים, ולסכן אחרים... ניסיתי להסביר שבדיוק ההיפך: שהתיבה תציל מינים רבים מהמבול, אבל הם לא השתכנעו !

כאשר התחלתי לאסוף את זוגות בעלי החיים, החברה להגנת הטבע, ה-WWF ואפילו בריז'יט ברדו התנפלו עלי בטענה שאני מתכנן לכלוא בעלי חיים וטורפים נגד רצונם בחדרים קטנים מדי, ושבעשותי זאת, אני מתאכזר לחיות...

ובנוסף, המנהל לפיתוח בר קיימא דרש ממני לתת לו מחקר על השפעות המבול המדובר על הסביבה...

בד בבד, נאלצתי להתמודד עם משרד העבודה בקשר להעסקת עובדים מתנדבים לבניית התיבה. קיבלתי אותם לעבודה כי ההסתדרות אסרה עלי להעסיק את הבנים שלי, בדורשה להעסיק רק עובדים מקצועיים ביותר בתחום בניית תיבות, וכמובן חברי האיגוד המקצועי...

וכצימוק, תובע אותי מס הכנסה, הטיל עיקולים על כל נכסי בטענה שאני מתכנן לעזוב את המדינה בדרכים בלתי לגאליות. ובנוסף גם אגף המכס הצטרף לחגיגה: הטענה שלהם שאני מנסה להבריח בגבול מיני חיות מסוכנות...

ובכן, אנא, סלח נא, ריבונו של עולם ! אבל עם כל הדברים האלו, איני בטוח שאוכל אפילו ב-10 שנים לבנות את התיבה...

מיד התפזרו כל העננים. קשת מדהימה הופיע ברקי השמים.

נח הרים את עינו השמימה ואמר: "באמת, אתה מתכנן להרוס את כל העולם ?"

"אין צורך, אמר לו רבש"ע... רשויות השלטון דואגות לכך יפה מאד !...

מֵאֲחוֹרֵי הַשַּׁעַר

ח.נ. ביאליק

בַּת-יוֹנִים הוֹמִיָּה, בַּת-יוֹנִים בְּהִירָה,

נָחַתְנִי בַיָּם עַל כַּנְפֵי הַסִּירָה

וַתּוֹלִיכֵנִי לְאֶרֶץ הַבְּחִירָה.

הוֹי, אִמְרוּ, הַגַּלִּים, הַדָּגִים בַּמְּצוּלָה,

אֵיךְ אָבֹא בְּשַׁעֲרֵי אֶרֶץ הַסְּגֻלָּה,

וּמַפְתְּחִי שָׁבוּר, וְהַדֶּלֶת נְעוּלָה?

אֵין קוֹל וְאֵין עוֹנֶה – וְיוֹנָה עִם נַעַר

עֲדַיִן מִתְדַּפְּקִים עַל דֶּלֶת הַשַּׁעַר.

רַק עָלֶה – נָתָן יוֹנָתָן

הִנֵּה מַה שֶּׁאַתְּ,

יוֹנָה שֶׁשִּׁלַּחְתִּי לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם,

וְאִם תַּם כָּל הַדּוֹר

וְהַחֵטְא

הֲנוּכַל מֵחָדָשׁ לְשַׁחֵת?

יוֹנָתִי,

שׁוּם דָּבָר

לֹא מָצָאתְּ בַּמִּדְבָּר.

רַק עָלֶה, בַּמִּדְבָּר.

לָמָה אַתְּ שׁוֹתֶקֶת?

לָמָה אַתְּ מְמַלְאָה פִּיךְ זַיִת?

פָּתַחְתִּי לָךְ חַלּוֹן

רָאִיתִי בְּעוּפֵךְ וּבְנִאוּפֵךְ

אֲבָל הַלֵּב הִתְפַּלֵּל

לְשׁוּבֵךְ הִתְפַּלֵּל

לְמִי יֵשׁ כֹּחַ לְהִשָּׁאֵר לְבַד

בְּהָרֵי הָאֲרָרָט?

מְבֻקָש מָקוֹם שָקֵט עָלָיו תוּנַח הַנֶפֶש.

לְכַמָה רְגָעִים בִּלְבַד.

מְבֻקָש מָקוֹם שֶיְשַמֵש מִדְרָךְ לְכַף הָרֶגֶל.

לְכַמָה רְגָעִים בִּלְבַד.

מְבֻקָש עָצִיץ, עָלֶה, גִבְעוֹל, אוֹ שִיחַ, שֶלֹּא יָקוּם

וְיִתְקַפֵל כּשֶהִיא תָבוֹא. לְכַמָה רְגָעִים בִּלְבַד.

מְבֻקָש דִבּור אֶחָד, נָקִי, נָעִים וְחַם שֶיְשַמֵש סַפְסָל

מִקְלָט, לְמִישֶהִי, קְרוֹבָה שֶלִי, יַלְדָה-יוֹנָה, נַפְשִי שֶלִי

אַשר יָצאָה מִן הַתֵיבָה, לכַמָה רְגָעִים, בִּשְעוֹת הַבֹּקֶר,

ולֹא מָצאָה מְאָז מָנוֹח לרַגְלָה.

אדמיאל קוסמן

יוֹנָה עִם עָלֶה שֶׁל זַיִת

מילים ולחן: תלמה אליגון רוז

יֵשׁ לִי תְּמוּנָה בַּבַּיִת שֶׁל יוֹנָה עִם עָלֶה שֶׁל זַיִת

מֵעָלֶיהָ גַּלְגַּל הַחַמָּה, לְרַגְלֶיהָ פִּגְעֵי מִלְחָמָה

הַיּוֹנָה שֶׁל הַשָּׁלוֹם

בְּיָד אָמָן הִיא מְצֻיֶּרֶת

תְּמוּנָה מֻשְׁלֶמֶת, חֲלוֹמוֹת בְּתוֹךְ מִסְגֶּרֶת.

יוֹנָה עִם עָלֶה שֶׁל זַיִת

צְאִי מִן הַתְּמוּנָה, הָשִׁיבִי אֶת הָאֱמוּנָה

שֶׁהַשָּׁלוֹם יָבוֹא בְּעִקְּבוֹתַיִךְ.

יֵשׁ לִי תְּמוּנָה בַּבַּיִת שֶׁל יוֹנָה עִם עָלֶה שֶׁל זַיִת

וְיַלְדִּי מִתְבּוֹנֵן וּמַקְשֶׁה: "תַּגִּידִי, מַה יֵּשׁ לָהּ בַּפֶּה?"

הַיּוֹנָה שֶׁל הַשָּׁלוֹם

סוֹף מִלְחָמָה הִיא מְבַשֶּׂרֶת

יוֹנָה מֻשְׁלֶמֶת שֶׁל שָׁלוֹם בְּתוֹךְ מִסְגֶּרֶת.

יוֹנָה עִם עָלֶה שֶׁל זַיִת...

יֵשׁ לִי תְּמוּנָה בַּבַּיִת שֶׁל יוֹנָה עִם עָלֶה שֶׁל זֵית

מַזְכִּירָה לִי הַשֶּׁכֶם וְהַעֲרֵב

שֶׁבַּחוּץ עַל הַבְּרוֹשׁ יֵשׁ עוֹרֵב

הַיּוֹנָה שֶׁל הַשָּׁלוֹם

לְאַף מָקוֹם אֵינֶנָּה מְמַהֶרֶת

יוֹנָה תַּיֶּרֶת לְעוֹלָם אֵינָהּ נִשְׁאֶרֶת.

יוֹנָה עִם עָלֶה שֶׁל זַיִת...

הַיּוֹנָה הַלְּבָנָה כְּבָר זְקֵנָה / יְהוֹנָתָן גֶפֶן