תולדות

פרשת תּוֹלְדּוֹת

בראשית כ"ה כא וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַיהוָה לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא וַיֵּעָתֶר לוֹ יְהוָה וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ. כב וַיִּתְרֹצְצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר אִם-כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת-יְהוָה. כג וַיֹּאמֶר יְהוָה לָהּ שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר. כד וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ לָלֶדֶת וְהִנֵּה תוֹמִם בְּבִטְנָהּ. כה וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו. כו וְאַחֲרֵי-כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וְיִצְחָק בֶּן-שִׁשִּׁים שָׁנָה בְּלֶדֶת אֹתָם. כז וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים. כח וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת-עֵשָׂו כִּי-צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת-יַעֲקֹב. כט וַיָּזֶד יַעֲקֹב נָזִיד וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן-הַשָּׂדֶה וְהוּא עָיֵף. ל וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל-יַעֲקֹב הַלְעִיטֵנִי נָא מִן-הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה כִּי עָיֵף אָנֹכִי עַל-כֵּן קָרָא-שְׁמוֹ אֱדוֹם. לא וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב מִכְרָה כַיּוֹם אֶת-בְּכֹרָתְךָ לִי. לב וַיֹּאמֶר עֵשָׂו הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה-זֶּה לִי בְּכֹרָה. לג וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּמְכֹּר אֶת-בְּכֹרָתוֹ לְיַעֲקֹב. לד וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּקָם וַיֵּלַךְ וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת-הַבְּכֹרָה

חז"ל עסקו רבות בסיפור לידת יעקב ועשיו. גם עקרותה הממושכת של רבקה הוסברה בדרכים שונות. היו ששמו בפיו של יצחק דברי האשמה כלפי רבקה, שבגללה אין להם בנים. אחרים הוסיפו שמן למדורה באומרם כי רק תפילתו של יצחק היא שזכתה למענה מהקב"ה, שכן יצחק צדיק בן צדיק היה, בעוד שרבקה היתה צדיקה בת רשע (?!). אך אנו נבחר במספר מדרשים המתחברים יחד לסיפור שטעמו אחר:

אמרה רבקה לפני הקב"ה : ריבונו של עולם כלום בראת דבר באדם לבטלה? עיניים לראות, אָזניים לשמוע, פה לדבר, לב להבין, ידיים לְמַשְׁמֵשׁ, רגליים לְהַלֵּך, הַדַּדִּין הללו למה – הלא להיניק, ואין לי בן להיניק כאילו הן לבטלה?! אמר יצחק לפני הקב"ה: ריבונו של עולם! כל בנים שאתה עתיד ליתן לי יהיו מן הצדקת הזו! אף רבקה אמרה כן.

ותהר רבקה בת בתואל, והיו הבנים מתרוצצים בקרבה כגיבורי כוח; יעקב אחז בעקב אחיו להפילו, ועשיו מתנגש בו, ויתנגחו יחד והיו עולים ויורדים, יורדים ועולים כגלי הים. זה אומר: אני אצא תחילה; וזה אומר: לי משפט הבכורה, ועלי לראות את העולם תחילה. אמר לו עשיו ליעקב: אם אין אתה מניחני לצאת בראשונה – אהרוג את אמי ואצא דרך הדופן! התחלחל יעקב ואמר: זה שופך-דמים מתחילתו! - והניחוֹ לצאת. יצאה בת-קול ואמרה: רחום הוא זה, אף אני רחם ארחמהו. (מיכה יוסף בן-גוריון, על פי מדרשי חז"ל)

הֶרְיוֹנָה שֶׁל רִבְקָה קָשֶה הָיָה מִנְּשֹׂא. שְׁנֵי בָּנִים נָשְׂאָה בְּקִרְבָּהּ, וְהֵם מִתְרוֹצְצִים וּמִתְקוֹטְטִים בְּתוֹכָהּ וּמֵסֵבִים לָהּ סֵבֶל רַב. וַתִּתְפַּלֵּל אֶל ה' וַתִּשְׁאַל: לָמָּה זֶה אָנֹכִי? מַדּוּעַ כֹּה סוֹבֶלֶת אָנִי? וָיַּעֲנֶה אֳלֹהִים לְרִבְקָה: לֹא יֶלֶד אֶחָד בְּבִטְנֵךְ, כִּי אִם שְׁנַיִם; לֹא שְׁנֵי יְלָדִים – כִּי אִם שְׁנֵי לְאֻמִּים; וְלֹא שְׁנֵי לְאֻמִּים שְׁכֵנִים סְתָם, כִּי אִם שְׁנֵי לְאֻמִּים יְרִיבִים. (על פי הרמב"ן)

"וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים", רַבִּי לֵוִי אָמַר: מָשָׁל לְהָדָס וְעֶצְבּוֹנִית שֶׁהָיוּ גְּדֵלִים זֶה עַל גַּבֵּי זֶה, וְכֵיוָן שֶׁהִגְדִּילוּ וְהִפְרִיחוּ - זֶה נוֹתֵן רֵיחוֹ וְזֶה חוֹחוֹ. כָּךְ כָּל י"ג שָׁנָה - שְׁנֵיהֶם הוֹלְכִים לְבֵית הַסֵּפֶר וּשְׁנֵיהֶם בָּאִים מִבֵּית הַסֵּפֶר, לְאַחַר י"ג שָׁנָה זֶה הָיָה הוֹלֵךְ לְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת וְזֶה הָיָה הוֹלֵךְ לְבָתֵּי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. (בראשית רבה)

המושיב את יעקב ועשו על ספסל לימודים אחד, ובאותם הרגלי החיים מחנך אותם כאחד לחיי לימוד ומחשבה – מובטח לו שאת האחד מהם הוא מקלקל. יעקב ישאב ממעיין החכמה בחפץ גובר והולך, ואילו עשו רק יצפה ליום בו ישליך מאחורי גבו את הספרים הישנים, ויחד אתם תעודת חיים גדולה, שהכיר אותה רק באופן חד-צדדי, ובדרך שמעצם טבעו הוא סולד בה. אילו העמיקו יצחק ורבקה לחדור לנפש עשו, אילו הקדימו לשאול את עצמם, היאך יכולים גם האומץ, הכוח והגמישות הרדומים בנפש עשו – היאך יכולים כל אלה להטות שכם לעבודת ה', כי אז 'הגיבור' שלעתיד לא היה הופך ל'גיבור ציד', אלא ל'גיבור לפני השם' באמת. (רש"ר הירש)

לְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ

וכך אומר רש"י: "לא יִשְׁווּ בגדולה; כשזה קם זה נופל. וכך הוא אומר ... לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים."

משהו מתופעה זו אנו מזהים לפעמים בזוגות ילדים תאומים: כאשר האחד שמח ובטוח בעצמו, שוקע השני בדכדוך ובהערכה עצמית ירודה, ולהפך. זו 'נדנדת התאומים' המפורסמת. האם זה ביטוי לתחרות על תשומת-הלב של ההורים, של המורים, של החברים? לאלוהי התאומים הפתרון...

אך לעומת 'נדנדת התאומים', שהיא תופעה זמנית, ואינה ניכרת בכל זוגות התאומים, מכירים אנו יותר את הקשר העמוק שמפתחים התאומים זה עם זה, קשר הנמשך לפעמים לאורך כל ימי חייהם. זה קשר של חיבה, של תלות – של זהות משותפת, קשר שיש בו עוצמה רבה.

בסיפור יעקב ועשו נצבעת חוויית התְּאוֹמוּת שלהם בצבע עכור של המאבק על הבכורה. זה עניין עתיק-יומין, שחשיבותו היתה רבה בימי-קדם, אך דעכה מאד בדורנו. הבכור במשפחה הקדומה זוכה בחלק גדול יותר מן הירושה, ומעמדו לאחר מות אביו הוא כמעמד אב-המשפחה.

המְסַפֵּר המקראי אינו משאיר לנו כל ספק לגבי השאלה איזו מין תְּאוֹמוּת שררה בין יעקב ועשו. האחים שונים במראם ובאופיים מן הרגע הראשון. אהבת הוריהם מחולקת ביניהם ומעצימה את היריבות. אין להם אחים בוגרים מהם, כך ששאלת הבכורה מאד מטרידה את הבית המשפחתי הזה. מן הרגע הראשון של חייהם, ואף לפניו, אלה יחסי תחרות שקנאה, יצרים, רמייה וכעס שזורים בהם.

רש"י אינו משאיר לנו ספק בעניין נוסף. כחכמי-תורה רבים לפניו, גם הוא רואה בסיפור יעקב ועשו אלגוריה-נבואית ליחסי ישראל ואדום. ואם נשים לבנו לעובדה שאדום החליפה זהויות לאומיות במדרשי חז"ל – מהעם האדומי היושב בהר שעיר לממלכת רומא, ומממלכת רומא לעולם הנוצרי – נחשוף תפיסת עולם מטרידה ביותר, שהיתה נפוצה בין חכמינו, ומהם התפשטה גם בין אלה בינינו שאינם כה חכמים – התפיסה האומרת כי 'כשזה קם – זה נופל'. במילים של היום זה 'או אנחנו או הם'. האפשרות ששני עמים, שיש ביניהם קונפליקט, מאבק על משאבים או חשבון היסטורי ארוך- ימים, יפתרו את הבעיה על ידי שילוב ידיים, עשיית שלום, גישור בין ניגודים, הסכמה על פשרות והליכה לקראת עתיד משותף בריא יותר – אפשרות זו אינה נשקלת כלל, לא אצל חז"לינו ולא אצל רוב חכמי וכסילי ההווה.

עמנואל בן יוסף

רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה - איתמר לפיד

עוד מעט שבת, פרשת תולדות. יעקב ועשו יֵּצְאוּ מהבטן ומיד יחל המאבק. יִצְחָק יֶּאֱהַב אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו, וְרִבְקָה - היא אֹהֶבֶת אֶת-יַעֲקֹב, מסיבותיה שלה. עשו יבוז לבכורה וימכור אותה ליעקב תמורת נזיד עדשים. יעקב יעשה צחוק מיצחק אביו ויגנוב ממנו את ברכת הבן הבכור. וְעֵשָׂו - כשיבין מה קרה – יִּצְעַק צְעָקָה גְּדֹלָה וּמָרָה עַד-מְאֹד, ושאלתו תהדהד באוזניי עד היום: "הַבְרָכָה אַחַת הִיא לְךָ אָבִי?!".

ואני, כשאני שב וקורא את הסיפור העתיק, עולה וניצבת מולי שורה אחת. שורה אחת של אב זקן, שעינו כהות אבל זכרונו חד. והוא זוכר כי בנו האהוב הוא לפני הכל "אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד, אִישׁ שָׂדֶה". וכשבנו התחמן – יעקב אבינו – מתקרב אליו לבקש את ברכתו ונושק לו, הוא אינו יכול לסמוך על עיניו, ולכן הוא בוחר להריח: "וַיִּגַּשׁ וַיִּשַּׁק-לוֹ וַיָּרַח אֶת-רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרְכֵהוּ". והאבא מגיב לריח. ריח בנו הגדול שמיד יהפוך לקטן: "וַיֹּאמֶר רְאֵה, רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה, אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ ה'...".

רש"י לא סובל את הריח הזה, ולכן הוא קובע בפרשנותו כי "אין ריח רע יותר משטף העזים, אלא מלמד שנכנסה עמו ריח גן עדן...". בעיניו, אם היה יצחק מריח את ריח הצאן והשדות, היה נגעל. אבל בעיניי, הקטן באלפי עמק החולה, הגעגוע אל ריח השדה הוא געגוע פנימי ועמוק. וכשאני קורא את מילות הברכה של האב שראייתו כהתה אבל זכרונו חד, אני מוצא בהן את אותה הבנה עמוקה של חקלאות ארצישראלית: " וְיִתֶּן-לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְרֹב דָּגָן וְתִירֹשׁ". כי ככה מברכים כאן, בארץ הזו, שעדיין תלויה בגשם ונושאת את עיניה בתפילה, כי לא תחזור עלינו שוב שנת בצורת. רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה הוא משפט שקושר ביחד את האהבה לארץ ואת האהבה לבן. אז נכון, זה סיפור טרגי וקשה על משפחה שאהבה ושנאה, קשרים ושקרים, קנאה וזעם מטריפים את חבריה. אבל זה גם הסיפור המיתולוגי על המשפחה העתיקה שלי. ומתוכו, בשבת הזו, אני בוחר פסוק אחד, עצוב ומנחם: רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה.

וַיֹּסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה וּשְׁמָהּ קְטוּרָה. וַתֵּלֶד לוֹ אֶת זִמְרָן וְאֶת יָקְשָׁן וְאֶת מְדָן וְאֶת מִדְיָן וְאֶת יִשְׁבָּק וְאֶת שׁוּחַ; וְיָקְשָׁן יָלַד אֶת שְׁבָא וְאֶת דְּדָן, וּבְנֵי דְדָן הָיוּ אַשּׁוּרִם וּלְטוּשִׁם וּלְאֻמִּים, וּבְנֵי מִדְיָן עֵיפָה וָעֵפֶר וַחֲנֹךְ וַאֲבִידָע וְאֶלְדָּעָה. כָּל אֵלֶּה בְּנֵי קְטוּרָה. וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ לְיִצְחָק, וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת, וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ, בְּעוֹדֶנּוּ חַי, קֵדְמָה, אֶל אֶרֶץ קֶדֶם.

לפנינו תיאור יבש לכאורה של ענף נוסף במשפחת אברהם. ננסה לחלץ מבין הפסוקים כמה תובנות, או לפחות כמה תהיות:

אברהם כבר זקן, בא בימים. אשתו שרה כבר משייטת לה בשמי העולם הבא. האל קיים את אשר הבטיח, ונתן לו, לאברהם, בן משרה, אשתו ה'חוקית'. הבן הבכור, ישמעאל, אשר נולד לו מהגר השפחה, גורש אל המדבר עם אמו, שם קיבל מאלוהים את הייעוד שלו, להפוך לעם גדול, אך מנותק מהייעוד העברי. לכאורה צריך היה אברהם להסתפק ביצחק, במיוחד לאחר שגם אותו כמעט הרג ברוב סכלותו המאמינה. והנה, מוסיף אברהם ולוקח לו אישה חדשה, את קטורה, ולא רק זאת, אלא הוא גם פורץ בסדרה פוריה במיוחד של הולדות. חלק מצאצאי אברהם וקטורה יהיו בעצמם אבות לשבטים וללאומים, מה שהופך את אברהם ממש לאב המון גויים.

חז"ל ניצלו את הסיפור הזה כדי לנקות את אברהם מאשמת גירוש הגר וישמעאל, והם מספרים כי קטורה היא הגר, שהוחזרה הביתה לאחר מות שרה. נו, טוב...

וכעת, לעניין הירושה. את ישמעאל שלח אברהם עם ג'ריקן של מים. זה כל מה שניתן לבכור בניו של אברהם. את כל אשר לו מוריש אברהם ליצחק, הבן היחיד בשושלת אבות האומה. לבני הפילגשים (היו עוד פילגשים מלבד קטורה? האם קטורה נחשבה פילגש? מה משמעות המנוח 'פילגש' בפרק זה? לא נוכל לענות על שאלות אלה) נותן אברהם מתנות ומשלח אותם בעודנו חי אל ארץ קדם, אל המזרח. אברהם סוגר עוד בחייו כל אופציה של מאבק ירושה. הכל עובר ליצחק. בזאת מודגשת הירושה האמיתית העוברת ליצחק בלבד, והיא המשך השושלת. כל האחרים אינם נחשבים.

לא פלא, שבמסורת המוסלמית הקדומה, הרואה גם היא באברהם את אבי האומה הערבית, הסיפור אינו זהה לסיפור המקראי.

עמנואל בן יוסף

לנעול נעליים במידות שלך/ מרים קוצ'יק שפר

מִיִּצְחָק אָבִי, לָמַדְתִּי לֶאֱהֹב יְלָדִים

לֶאֱהֹב אֶת הָאַדְמוֹנִי,

זֶה שֶׁעוֹד יִלְעֲגוּ לוֹ הַיְּלָדִים.

מִיִּצְחָק אָבִי, לָמַדְתִּי לְחַבֵּק,

לְהָרִיחַ מֵהַגּוּפִים הַקְּטַנִּים

אֶת רֵיחַ הַשָּׂדֶה, בִּרְכַּת אֱלֹהִים.

לְהַקְשִׁיב מִלְמוּלִים.

לְצַיֵּיר עַל עוֹרִי מִלִּים שֶׁל מַלְאָכִים

שֶׁרַק הֵחֵלוּ לִזְחוֹל בַּחֲדָּרִים.

לָמַדְתִּי, שֶׁלִּפְעָמִים צָרִיךְ לַדַעַת

לִסְתֹּם בְּאֵרוֹת.

צָרִיךְ לַחְצֹב אֲחֵרוֹת.

שֶׁל אֲהָבָה.

לִדְלוֹת מֵהֵן שִֹמְחָה

לְשָֹחֵק עִם הָאִשָּׁה

שֶׁיְּקַנְּאוּ הַסַּקְרָנִים בַּחַלּוֹנוֹת.

לַלֶכֶת עִם נַעֲלַיִים בְּמִדּוֹת שֶׁלְּךָ.

לְהַשְׁלִיךְ אֶת הַנַּעֲלַיִים שֶׁל אַבָּא

הַמְרַחֵף בַּחוּץ עִם עֵינַיִים בַּכּוֹכָבִים.

וּכְאָבִי יִצְחָק לָחוּשׁ

בְּכַפּוֹת רַגְלָיו, שֶׁנִּקְשְׁרוּ שָׁם עַל הָהָר,

אֶת הַאֲדָמָה הַרְטוּבָה

לַחֲרוֹץ בָּהּ חָרִיצִים. לִזְרוֹעַ חֲלוֹמוֹת.

לָבֹא אֶל מֵאָה שְׁעָרִים

שֶׁל טַל וּמָטָר, רוֹב דָּגָן וְתִירוֹשׁ

בַּשֶּׁמֶש, בַּשָֹּדֶה, לַעֲשֹוֹת לִי תִּקּוּן

לְהִתְרָחֵק מִצֵּל הָאָב

לְהִתְנַחֵם מֵהַחֲרָדָה, שֶׁזָּרְמָה תָּמִיד

בְּכַפּוֹת אִמָּא.

וּכְשֶׁיֵּלֵךְ הַבֵּן, אָבִי יִצְחָק, אַתָּה וַאֲנִי סוֹף סוֹף נִצְחָק

אִישׁ כְּבָר לֹא יִרְצֶה לְרַמּוֹת אוֹתְךָ,

בְּעִוְרוֹנוֹ שֶׁלוֹ.

בראשית כו

יז וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם יִצְחָק, וַיִּחַן בְּנַחַל-גְּרָר, וַיֵּשֶׁב שָׁם. יח וַיָּשָׁב יִצְחָק, וַיַּחְפֹּר אֶת-בְּאֵרֹת הַמַּיִם, אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו, וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם, וַיִּקְרָא לָהֶן שֵׁמוֹת כַּשֵּׁמֹת אֲשֶׁר-קָרָא לָהֶן אָבִיו. יט וַיַּחְפְּרוּ עַבְדֵי-יִצְחָק בַּנָּחַל, וַיִּמְצְאוּ-שָׁם בְּאֵר מַיִם חַיִּים.

"וַיָּשָׁב יִצְחָק, וַיַּחְפֹּר" – שב היה יצחק מראש הר המוריה, ואברהם אביו עמו. אמר אברהם: שָׁבְנוּ וירדנו אל ארץ החיים. השיב לו יצחק וביקש: רוצה אני לרדת עוד! ראה בור מים שחפר אברהם, מיהר וירד אל תוכו, להסתיר עצמו מפני מורא העקידה. וכל ימיו היה יצחק נע ונד בארץ, וחופר בארות מים, ועדיין פחד העקידה בליבו. (ר' עמנואל בן יוסף)

וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן, אֲשֶׁר הָיָה בִּימֵי אַבְרָהָם. וַיֵּלֶךְ יִצְחָק אֶל אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים גְּרָרָה. וַיֵּרָא אֵלָיו יְהֹוָה, וַיֹּאמֶר: אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה! שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ. גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת, וְאֶהְיֶה עִמְּךָ, וַאֲבָרֲכֶךָּ, כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל, וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ, וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם, וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ אֵת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל, וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ, עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי, וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי, מִצְוֹתַי, חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי.

וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל יְהֹוָה: מַה הַמִּשְׁמָרוֹת, הַמִּצְווֹת, הַחֻקִּים וְהַתּוֹרוֹת אֲשֶׁר נָתַתָּ לְאַבְרָהָם אָבִי? הֲנִּכְתְּבוּ בְּסֵפֶר? וַיַּעַן יְהֹוָה וַיֹּאמֶר: הַאֲרֵךְ רוּחֲךָ, יִצְחָק! מִצְווֹתַי וְתוֹרוֹתַי עוֹד יִכָּתְבוּ עַל סֵפֶר. וַיֹּאמֶר יִצְחָק: מַה הֵן מִצְווֹתֶיךָ, אֲשֶׁר קִיֵּם אָבִי אַבְרָהָם? וַיַּעַן יְהֹוָה וַיֹּאמֶר: צִוִּיתִי אֶת אַבְרָהָם לַעֲזֹב אֶת בֵּיתוֹ וְלָלֶכֶת אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן. וְעוֹד צִוִּיתִיו לָקוּם וּלְהִתְהַלּךְ בְּאֶרֶץ כְּנַעַן לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ. וְעוֹד צִוִּיתִיו לָמוּל אֶת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ. וְעוֹד צִוִּיתִיו לְגָרֵשׁ אֶת הָגָר וְאֶת אָחִיךָ יִשְׁמָעֵאל אֶל הַמִּדְבָּר. וְעוֹד צִוִּיתִיו לָקַחַת אוֹתְךָ, אֶת יִצְחָק, וּלְהַעֲלוֹתְךָ לְעוֹלָה עַל הַר הַמּוֹרִיָּה. וַיַּעַן יִצְחָק וַיֹּאמֶר: בְּרֶגַע זֶה אִבַּדְתָ אוֹתִי, יְהֹוָה!

עמנואל בן יוסף

עשָׂו, איש השדה, מזכיר את אֶנְקִידוּ, פרא האדם מעלילות גילגמש, האפוס הקדום מארם-נהריים. תיאורו של אנקידו המכוסה שֵׂער מלֻווה בתיאורי פראותו והיעדר תרבותו:

מכוסה שער כל בשרו, מגדל רעמה כמו אשה, תלתלי רעמתו שופעים כמו שבלי קמה, לא ידע בן אנוש או ארץ (נושבת), לבש לבוש כמו חיה. הלא עם הצביות יאכל עשב, עם הבהמה יתרוצץ על שקת, עם העדרים במים ייטיב לבו.

אנקידו וגלגמש

יַעֲקֹב קוֹנֶה אֶת הַבְּכוֹרָה מִיְדֵי עֵשָׂו – איציק מנגר

"בִּמְטוּתָא, עֵשָׂו, הוֹאֵל נָא וְסוּר

לְרֶגַע לְצֵל קוֹרָתִי.

רַק עַתָּה הֶעֱלֵיתִי מִתּוֹךְ הַמַּרְתֵּף

דְּלִי יַיִן מַה-טּוֹב אֲמִתִּי".

עֵשָׂו מְגָרֵד אֶת פַּדַחְתּוֹ.

לָלֶכֶת אוֹ לַאו? – הוּא שׁוֹקֵל.

וְאוּלַי מַעֲרִים הַיַּענְקֶל הַזֶּה,

הַזִּ'יד הַקָּטָן, הַנּוֹכֵל?

אַךְ שָׁעָה שֶׁמּוֹזֵג יַעֲקֹב אֶת הַכּוֹס,

מוּל הַשֶּׁמֶשׁ נוֹשְׂאָהּ בְּרָמָה,

מְהַרְהֵר לוֹ עֵשָׂו שֶׁהַיַּיִן אָדֹם

יוֹתֵר עוֹד מִן הַחַמָּה.

"דַּאי בּוֹזֶ'ה, יַּענְקֶל!" – וְעֵשָׂו לוֹגֵם;

" דַּאי בּוֹזֶ'ה!" – תִּפַּח רוּחֲךָ! –

מְהַרְהֵר יַעֲקֹב, וְעָרוּם, מִתְחַסֵּד,

בִּזְקָנוֹ הוּא מַבְלִיעַ חוּכָה.

ועֵשָׂו לוֹגֵם כּוֹס אַחַר כּוֹס,

עוֹד מְעַט עֲשִׂירִית תּוּרַק.

"יַּענְקֶל, הַב חִישׁ, לְקִנּוּחַ הַב חִיש

אֹזֶן-הָמָן עִם פָּרָג!"

מְחַיֵּך יַעֲקֹב: "וְכִי פּוּרִים הַיּוֹם?

מַה פִּתְאֹם? רֹאשׁ שֶׁל גּוֹי, לִי תַּגִּיד?

מֵילָא, הַיַּיִן חִנָּם הוּא נִתַּן,

אַךְ תְּמוּרַת קַעֲרַת הַנָּזִיד,

שֶׁלָּעֶרֶב הֵכַנְתִּי לִי לִסְעוּדָה,

מְכֹר לִי אֶת הַבְּכוֹרָה!

בְּחַיַּי שֶׁשּׁוּם יְהוּדִי לֹא יוֹסִיף

לְךָ וְלוּ אֲגוֹרָה".

שׁוֹלֵף עֵשָׂו מִכִּיסוֹ הַבְּכוֹרָה.

כֵּן אוֹ לַאו? – הוּא חוֹכֵךְ.

אַךְ עֵת הוּא מַרְגִּישׁ שֶׁקַּעֲרַת הַנָּזִיד

אֵינָה מַנִּיחָה לוֹ לֵילֵךְ,

מַפְטִיר הוּא: "קַח!" וְיַעֲקֹב הַבְּכוֹרָה

לַאֲרוֹן כְּלֵי-הַכֶּסֶף תּוֹחֵב.

וְעֵשָׂו לוֹעֵס הָעֲדָשִׁים

וְחָש: לִבּוֹ כֹּה נוֹקֵף.

וְחָש כֵּיצַד בּוֹ גּוֹאָה הַשִּׂנְאָה

וּבְעַצְמוֹ לֹא יֵדַע עַל שׁוּם מָה.

וְהוּא מַשְׁלִיךְ הַקְּעָרָה הָרֵיקָה

וּמְנַפֵּץ אֶת הַכּוֹס בְּחֵמָה...

יַעֲקֹב וְעֵשָׂו – חיים נחמן ביאליק

עֵשָׂו מַשְׁכִּים לְבֵית הַמַּרְזֵחַ,

חָבִית מַשְׁקִים מִפִּיו תִּתֵּן רֵיחַ.

אוֹי, אוֹי, אוֹי,

אוֹי לְעֵשָׂו גּוֹי!

כּוֹסוֹ – חַיָּיו,

לִשְׁתּוֹת חַיָּב,

כִּי-עַל-כֵּן הוּא גוֹי.

יַעֲקֹב מַשְׁכִּים לְבֵית הַתְּפִלָּה,

נוֹתֵן לְיוֹצְרוֹ שֶׁבַח וּתְהִלָּה.

הוֹ, מַה-טּוֹב

חֵלֶק יַעֲקֹב!

אֶל צוּר חַיָּיו

לְהוֹדוֹת חַיָּב,

כִּי שְׁמוֹ יַעֲקֹב.

עֵשָׂו חוֹזֵר לְבֵיתוֹ בַּלַּיְלָה –

אוֹי לָהּ לְאִשְׁתּוֹ מֵאֶגְרוֹף יַד בַּעְלָהּ.

אוֹי, אוֹי, אוֹי,

אוֹי לְעֵשָׂו גּוֹי!

זְרוֹעוֹ – חַיָּיו,

לְהַכּוֹת חַיָּב,

כִּי-עַל-כֵּן הוּא גוֹי.

יַעֲקֹב חוֹזֵר בָּעֶרֶב אֶל-נָווֹ,

אִשְׁתּוֹ וִילָדָיו מְשַׂמְּחִים לְבָבוֹ.

הוֹ, מַה-טּוֹב

חֵלֶק יַעֲקֹב!

בָּנָיו – חַיָּיו,

לְגַדְּלָם חַיָּב,

כִּי שְׁמוֹ יַעֲקֹב.

מָנָה חַמָּה – חנה קב-רוט

נֶחְבָּא בְּצֵל אֹהָלִים

עָטוּף בְּאַהֲבַת אִמּוֹ

מֵימָיו צְלוּלִים

טָרִי לַחְמוֹ

וְשֻׁלְחָנוֹ שׁוֹפֵעַ

מָה יַעֲקֹב בָּעֶצֶם יוֹדֵעַ

עַל אָחִיו עֵשָׂו

שֶׁבַּיּוֹם חַמָּה קוֹפַחַת עָלָיו

וְעוֹרוֹ מִצְטַמְרֵר בְּקֹר לַיִל

שֶׁנָּתוּן לְרוּחוֹת וְאָבָק

שֶׁמַּאֲבָק

יוֹם יוֹמִי מְנַת חֶלְקוֹ

מָה יַעֲקֹב יוֹדֵעַ

עַל לֵב עֵשָׂו הַפּוֹעֵם

בְּמַאֲמָץ וּפַחַד

וְעַל קוֹצִים וְצִפָּרְנֵי חַיּוֹת

שֶׁחָבְרוּ יַחַד

לַחֲרֹץ אֶת עוֹרוֹ

לִפְצֹעַ אֶת בְּשָׂרוֹ

מָה הוּא יוֹדֵעַ

עַל כִּשְׁלוֹנוֹתָיו שֶׁל עֵשָׂו

בְּטֶרֶם יַעֲלֶה הַצַיִד בְּיָדָיו

וְעִם עֶרֶב אֵיךְ

דּוֹאֲבִים שְׁרִירָיו

אֵיךְ בְּשָּׂרוֹ סוֹמֵר

וְרַק הָרָעָב מֵצִיק לוֹ יוֹתֵר.

וְעַתָּה אִמְרוּ נָא בֶּאֱמֶת וּבְיָשְׁרָהּ

הַאִם לֹא הֱיִיתֶם כְּעֵשָׂו

מוֹכְרִים אֶת הַבְּכוֹרָה

תְּמוּרַת מָנָה חַמָּה

מַשְׁקִיטָה רָעָב

וּמַרְעִיפָה נֶחָמָה?

בראשית כ"ז

א וַיְהִי כִּי-זָקֵן יִצְחָק, וַתִּכְהֶין עֵינָיו מֵרְאֹת, וַיִּקְרָא אֶת-עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדֹל, וַיֹּאמֶר אֵלָיו: בְּנִי! וַיֹּאמֶר אֵלָיו: הִנֵּנִי! ב וַיֹּאמֶר: הִנֵּה-נָא זָקַנְתִּי. לֹא יָדַעְתִּי יוֹם מוֹתִי. ג וְעַתָּה, שָׂא-נָא כֵלֶיךָ, תֶּלְיְךָ וְקַשְׁתֶּךָ, וְצֵא הַשָּׂדֶה, וְצוּדָה לִּי צָיִד. ד וַעֲשֵׂה-לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי, וְהָבִיאָה לִּי, וְאֹכֵלָה, בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי בְּטֶרֶם אָמוּת. ה וְרִבְקָה שֹׁמַעַת בְּדַבֵּר יִצְחָק אֶל-עֵשָׂו בְּנוֹ, וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו הַשָּׂדֶה לָצוּד צַיִד לְהָבִיא. ו וְרִבְקָה אָמְרָה אֶל-יַעֲקֹב בְּנָהּ לֵאמֹר: הִנֵּה שָׁמַעְתִּי אֶת-אָבִיךָ מְדַבֵּר אֶל-עֵשָׂו אָחִיךָ לֵאמֹר: ז הָבִיאָה לִּי צַיִד, וַעֲשֵׂה-לִי מַטְעַמִּים, וְאֹכֵלָה, וַאֲבָרֶכְכָה לִפְנֵי יְהוָה לִפְנֵי מוֹתִי. ח וְעַתָּה, בְנִי, שְׁמַע בְּקֹלִי לַאֲשֶׁר אֲנִי מְצַוָּה אֹתָךְ. ט לֶךְ-נָא אֶל-הַצֹּאן, וְקַח-לִי מִשָּׁם שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים טֹבִים, וְאֶעֱשֶׂה אֹתָם מַטְעַמִּים לְאָבִיךָ, כַּאֲשֶׁר אָהֵב. י וְהֵבֵאתָ לְאָבִיךָ, וְאָכָל, בַּעֲבֻר אֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ לִפְנֵי מוֹתוֹ.

ארבע הדמויות הפועלות בסיפורנו – יצחק ורבקה, עשיו ויעקב, מקבלות עוד כמה צבעים ומאפיינים בפרק הנוכחי. הדרמה המשפחתית המרתקת הזאת מגיעה בפרק זה לשיא, וכל אחת מהדמויות ממלאת בה תפקיד אחר. נמקד מבטנו בכל אחת מהן, ונראה מה מוסיף לה הפרק .

יצחק זקן ועיניו כהו מראות. על פי הכתוב בפרק – הזקנה הביאה עמה את חולשת העיניים, המחלישה מאד את יכולתו של יצחק לשלוט בעניינים. אם ננסה להיזכר בתולדות חייו של יצחק, נעמוד על העובדה שהוא, לעומת אביו אברהם ובנו יעקב, נשאר כל חייו בתחומי ארץ ישראל, וכי, שוב לעומת שניהם, היה עובד אדמה וחופר בארות מים. מאפיין הרבה יותר בולט, הבא לידי ביטוי גם בפרק זה, היא הפאסיביות שלו. אין פלא בדבר, שכן הצל הגדול שהטילה על יצחק חוויית העקידה לא נעלם עד ימיו האחרונים. אני רואה אותו כנפגע הלם-קרב, שבקושי שורד את מטלות היומיום השגרתיות. אפילו את טקס הברכה שהוא מתכנן לבנו עשיו 'עוטף' יצחק בארוחת ציד ארצית. כמו שאני רואה את יצחק – עינו כהו עוד מזמן, בעת ירידתו הדוממת מהר המוריה, חזרה אל ארץ החיים, שלעולם לא ישובו להיות מה שהיו. יצחק מתומרן על ידי רבקה אשתו ועל ידי יעקב בנו, ורק עשיו הפשוט, הארצי, מבין לליבו. הקשר ביניהם הוא חזק וחושני, אך חושיו של יצחק מטעים אותו, כשהוא מריח את בגדי עשיו על גופו של יעקב:

וַיִּגַּשׁ וַיִּשַּׁק-לוֹ וַיָּרַח אֶת-רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמֶר רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ יְהוָה. וְיִתֶּן-לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְרֹב דָּגָן וְתִירֹשׁ.

רבקה אשה עצמאית, ולצד בעלה הכבוי היא לוקחת אחריות ומנהלת את העניינים. לעומת בעלה, היא, בתו של בתואל ואחותו של לבן הארמי, יודעת היטב מעשי רמייה, ויתכן כי כל חייה לצד יצחק חייבו אותה להעמיד פנים. עצמאותה באה לידי ביטוי כבר כאשר ביקש אליעזר את ידה עבור יצחק, ובני המשפחה שאלו את פיה. היא יוצאת לדרך אל הבעל הלא מוכר, אל הארץ הזרה, אך לא כצאן מובל. היא תתרגל אל יצחק שאינו צוחק, וכאשר מכבידים עליה שני העוברים היריבים, המתרוצצים בבטנה, היא אינה באה אליו בתלונות, כי אם דורשת בה'. מתוך שני התאומים שנולדו לה וליצחק היא בוחרת להעדיף את יעקב, למרות שאינו נחשב לבכור, ולמרות (ואולי דווקא בגלל) שיצחק מבכר את עשיו. היא מזהה את הרגע המכריע בחייה ובחיי בניה, כאשר יצחק שולח את עשיו להתכונן לקבל את ברכתו בטרם ימות. וכל מה שמתרחש מרגע זה – מתרחש בבימוי שלה, בימוי מרושע ומתוכנן היטב. יש לנו, אם כן, בסיפור שלושה גברים ואישה אחת המסובבת את שלושתם על האצבע הקטנה שלה.

עשיו אינו איש דברים כי אם איש מעשה. הוא מציית לאביו האהוב, ובשל תמימותו אינו חושד אף לרגע במזימה הנרקמת נגדו.

לב וַיֹּאמֶר לוֹ יִצְחָק אָבִיו: מִי-אָתָּה? וַיֹּאמֶר: אֲנִי בִּנְךָ בְכֹרְךָ עֵשָׂו. לג וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדֹלָה עַד-מְאֹד, וַיֹּאמֶר: מִי-אֵפוֹא הוּא, הַצָּד-צַיִד, וַיָּבֵא לִי, וָאֹכַל מִכֹּל בְּטֶרֶם תָּבוֹא, וָאֲבָרְכֵהוּ, גַּם-בָּרוּךְ יִהְיֶה? לד כִּשְׁמֹעַ עֵשָׂו אֶת-דִּבְרֵי אָבִיו, וַיִּצְעַק צְעָקָה גְּדֹלָה וּמָרָה עַד-מְאֹד...

עשיו אינו נלחם לשנות את המציאות. הוא גם אינו מתכנן את העתיד (זוכרים את " הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה-זֶּה לִי בְּכֹרָה? "?) הוא מקבל את מה שהתרחש, ורק מבקש מאביו: "בָּרְכֵנִי גַם-אָנִי, אָבִי! ".

אם יש במשפחה הזאת דמות להזדהות – הרי זה עשיו. לא בכדי בנה מאיר שליו מהמוטיב הזה ספר שלם ונהדר.

ויעקב – איך הוא יוצא מהסיפור הזה? עד עתה הכרנו אותו בלידתו, כשהוא אוחז בעקב אחיו עשיו, שהגיח ראשון מרחמה של רבקה. לאחר מכן הוא מתואר תיאור מבלבל מאד בהשוואה עם עשיו: "וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה, וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים ". מה זה תם? תמים? מיתמם? מה זה 'יושב אהלים'? בוודאי לא איש שדה או יודע ציד כאחיו התאום. האם בכוונה סותם המספר ואינו מפרש לנו את כוונתו? או שמא התיאור הזה היה ברור מאד לבקיאים בלשון המקרא של אז? ואולי אין המספר צריך להסביר דבר, כי כמה פסוקים לאחר מכן מתברר לנו שהתם הזה יודע מה הוא רוצה, ויודע גם כיצד להשיג זאת על ידי ניצול חולשותיו ותמימותו של עשיו.

מי מהארבעה מודע למה שמתרחש מאחורי הקלעים? רבקה, המפיקה את המחזה, מכירה היטב את בני משפחתה, יש לה העדפות, והיא פועלת בנחישות ובחוסר רגישות כדי לקדמן. יעקב הוא המשת"פ. בבית הדין לא ישכנעו תירוציו. הוא לקח חלק פעיל בתרמית, שפגעה גם באחיו וגם באביו הזקן, ולמעשה פירקה את המשפחה. בריחתו בעצת רבקה מחזקת את אחריותו למעשה. עשיו החזק, בעל החושים הארציים המפותחים, חולשתו בהעדר כל אינטואיציה ליחסי אנוש, והוא מובל מהרגע הראשון ועד לסוף הסיפור, כשאינו יודע מה יקרה בשלב הבא. השאלה המעניינת היא מה יודע יצחק. ואני אומר כי לאחר העקידה איבד יצחק את שמחת החיים, ואתה את הרצון לנווט את חייו על פי בחירתו. אני טוען כי עיניו של יצחק כהו מבחירה.

וכך כותב בשם יצחק א. עלי בספר השירה היפה שלו 'אלה תולדות יעקב':

וַאֲנִי חַיָּב לְהַעֲמִיד פָּנִים

כְּאִלּוּ אֵינִי רוֹאֶה אֶת הַתַּרְמִית

בָּרֲכֵנִי גַם אָנִי, אָבִי!

האמונה בכוחה של ברכה לא פסה מן העולם. מאז ימי קדם ועד היום מייחסים אנשים לברכה את הפוטנציאל להתממשותה בפועל. ההזדקקות לברכה צצה ועולה בשעות מצוקה, כאשר האדם חרד מאד מהאפשרות, שמשהו שהוא זקוק לו מאד לא יקרה בעתיד. בנוסף לכך, יש אנשים בינינו, השמחים לברך את זולתם ברגעי שגרה רבים, וברכתם תמיד תתקבל בשמחה ובתקווה.

מה יש בה, בברכה, שגם אנשים רציונליים, שאינם מאמינים במאגיה, משתוקקים לקבלה?

כשפלוני מברך את רעהו, הוא מביע בזאת את רצונו שרעהו יזכה במשהו, שהוא חפץ בו. ברכה כזאת נאמרת בפה מלא בפני הרֵעַ, כך שאותו מבורך יודע, כי חברו חושב עליו טובות. האם הברכה באמת תשפיע על העתיד? גם אלה, שאינם מאמינים בכוחה המאגי של המילה, יודעים כי כשאדם מרגיש מבורך, הוא חושב טוב על עצמו, מתמלא באופטימיות, וזה מעניק לו כוחות לפעול, מה שמגדיל את הסבירות שיצליח. אם כישלון שחווית גרם לך לחשוב, שאולי לא מגיע לך להצליח, הרי שהברכה עושה את ההיפך. היא מחזקת את הרגשתך, שאתה ראוי.

המשאלה לקבל ברכה מאדם מיוחד, כמו מרב ידוע, או מכלה ביום חופתה, מתקרבת כבר לחשיבה מאגית. ומה דינה של ברכה של שכיב מרע לבניו (וכמובן, גם לבנותיו)? בברכה זו יש הרבה מעבר לחשיבה מאגית. דברים שהנוטה למות אומר לבניו הם בבחינת סיכום ממצה של רצונו להיטיב עמהם. הבעת רצון זו בצורת ברכה מחזקת גם היא את תחושת הבנים, שהם ראויים. הם יישאו את ברכתו של אביהם עוד שנים רבות, וגם בשעות קשות, כשהסביבה החברתית בה הם חיים לא תאיר להם פנים, הם יזכרו את אהבת האב, וישאבו ממנה כוחות. גם האב עצמו, שכוחותיו אפסו, מחזק את עצמו בהרגשה, שיש לו עוד משהו בעל ערך להעניק לבניו.

סיפור ברכות יצחק לבניו מקצין את התפיסה המאגית של מנהג זה. על פי הבנת מספר הסיפור, יש לו, לאב הנוטה למות, רק ברכה אחת דה-לוקס, להעניקה לבכורו (על בנות אין התנ"ך מדבר כאן). יעקב, הצעיר מעשיו ברגע אחד קצר, כבר 'גנב' מאחיו את הבכורה, וכעת הוא מממש את בכורתו המזויפת, וגונב את ברכת יצחק. על פי הסיפור התמוה הזה, את הברכה אי אפשר לקחת בחזרה, ואין עוד ברכה טובה כזאת באמתחתו של האב הגוסס. אם כן, ייאלץ עשיו הנבגד להסתפק בברכה סוג ב'.

ורק נזכיר לקוראינו החביבים, שסיפור זה מסביר לנו את מקורה של ה'בכורה' לכאורה שיש לנו על צאצאי עשיו, שוכני הר שעיר. את היתרון הזה השגנו במרמה, בעוד שאת היתרון על צאצאי ישמעאל השגנו באמצעים אלימים הרבה יותר. ועל ביוגרפיה כזאת אנו מבססים את תחושת העם הנבחר שלנו!

עמנואל בן יוסף

א. עלי

עֵשָׂו בְּנִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי

שְׁנֵינוּ יוֹדְעִים שֶׁיַּעֲקֹב

הוּא שֶׁיְּקַבֵּל אֶת הַבְּרָכָה הַהִיא.

הוּא שַׁיָּךְ לָהֶם: חֲלַקְלַק, עַרְמוּמִי,

מַחֲלִיף צוּרוֹת כֶּעָנָן

בְּפַרְצוּפוֹ הַתָּם, טוֹוֶה אֶת תְּכָכָיו

בְּתוֹכְכֵי הָאֹהֶל, אֲהוּב הַשָּׁמַיִם

וְהַנָּשִׁים

וַאֲנִי חַיָּב לְהַעֲמִיד פָּנִים

כְּאִלּוּ אֵינִי רוֹאֶה אֶת הַתַּרְמִית

אֲבָל אַתָּה בְּנִי אֲהוּב נַפְשִׁי

יָדֶיךְ כָּעֵשֶׂב בַּטַּל,

רֵיחֲךָ כְּרֵיחַ הַמָּטָר בַּשָּׂדֶה

וּבֶכְיְךָ כְּאִוְשַׁת הַשִּׁבֳּלִים

בַּקָּמָה...

תְּהֵא לוֹ בִּרְכַּת אֱלוֹקִים הַמְּקֻלָּלָה

הַשָּׁמַיִם וְכָל צְבָאָם,

תְּהֵא לוֹ חֶלְקַת הַמִּלָּה

וּלְךָ בְּנִי אֲהוּבִי בִּרְכַּת הָאָדָם:

"תְהֵא לְךָ הָאֲדָמָה".

צמח צל

עִם אָב כָּזֶה וּבֶן כָּזֶה

מָה מָקוֹם נִשְׁאַר לוֹ?

אָבִיו כִּמְעַט עָקַד אוֹתוֹ

אִשְׁתּוֹ וּבְנוֹ סבבוהו בכחש

עַל מָה יִצְחַק?

חנה קב רוט

איגרת עשיו - אהרן אמיר

"וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכוֹרָה" (בראשית כה 34)

אִישׁ תָּם יוֹשֵׁב אֹהָלִים הוּא קוֹרֵא לְעַצְמוֹ,

לֹא כָּךְ? הֶעָקֹב, הֶעָקֹב הַזֶּה!

יְהִי כֵן, אַשְׁרֵי יוֹלַדְתּוֹ, מַה בֶּצַע לִי שֶׁאַתְרִיס כְּנֶגְדּוֹ.

הֲרֵי אֲנִי מַכִּיר אוֹתוֹ, עַל חֶלְקַת צַוָּארָיו וּלְשׁוֹנוֹ,

כְּאֶת גְּדָיֵי עִזַּי. יָשָׁר וְהָפוּךְ.

מַכִּיר גַּם אֶת תֹּם תּוּשִׁיָּתוֹ בְּיַחֲסֵי צִבּוּר,

וְאֶת חֶרְדָּתָם הַכְּפִיָּתִית שֶׁל מִיתוֹמָנִים מִסּוּגוֹ

לִמְקוֹמָם בַּכְּתוּבִים, בְּדִבְרֵי הַיָּמִים. מַכִּיר, וְנֶהֱנֶה לִרְגָעִים

(לָמָּה לֹא?) עַל-פִּי דַּרְכִּי, בְּרִחוּק הַדַּעַת.

אֲנִי לְעֻמָּתוֹ, אַף גַּם לְעֻמָּתָם - בְּלִי רוּם עֵינַיִם - קוֹלִי וְיָדַי שָׁוִים.

אָדָם בֵּינוֹנִי, אוּלַי, שֶׁאֵינוֹ מִתְיַמֵּר לִשְׁרוֹת עִם מַלְאָכִים,

שֶׁאֵין לוֹ רֹאשׁ לְחַזֵּר אַחֲרֵי אֱלֹהִים וּלְהַצִּיב לָהֶם מִזְבְּחוֹת

חֲדָשׁוֹת לַבְּקָרִים - אֲבָל שָׁלֵם, נִדְמֶה לִי, עִם אָפְיוֹ, שֶׁהוּא גַּם

גּוֹרָלוֹ, וּמְנוּחַת מַצְפּוּנוֹ (אִם יֵשׁ דָּבָר כָּזֶה) נִבְחֲרָה לוֹ מִפְּנִינִים.

חַיַּי, עֵינִי אֵינָהּ צָרָה בּוֹ. הֲלֹא הֶרְאַנִי אֶת הַחַיִל שֶׁעָשָׂה לְהִתְפָּאֵר.

יְהִי לוֹ אֲשֶׁר לוֹ, הַבְּכוֹרָה עִם הַבְּרָכָה.

כְּמִי שֶׁחָזָה מִבְּשָׂרוֹ בִּמְחִירָן, אֵין לִי חֵפֶץ בָּהֵן, תּוֹדָה רַבָּה.

יִשְׂמְחוּ בָּן הוּא וּבָנָיו, וְתִשְׂמַח בּוֹ כָּל הַמִּשְׁפָּחָה

הָאוּטוֹפִּית הַמַּחְלִיאָה, יִשְׂמַח בּוֹ לֵב אָבִינוּ, שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ

בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ. תָּגֵל אִמּוֹ הַחֲסוּדָה, שֶׁמֶן זַיִת זַךְ.

אֲשֶׁר לִי, טוֹב לִי פֹּה בִּשְׂדֵה אֱדוֹם,

בָּהָר הַטּוֹב הַזֶּה, הַר שֵׂעִיר,

עִם צֵידִי וְצַיָּדַי וְעִם רוֹעֵי צֹאנִי -

וְטוֹבוּ לִי נָשַׁי, בְּנוֹת יִשְׁמָעֵאל וְהַחִוִּי וְהַחִתִּי,

מִבְּנוֹת לָבָן הָאֲרַמִּי וְשִׁפְחוֹתֵיהֵנָּה -

וְטוֹב לִי נְזִיד הָעֲדָשִׁים

שֶׁמִּמֶּנּוּ יַלְעִיטוּנִי הַלְעֵט

בְּכָל עֵת -

הוֹי הָאָדֹם

הוֹי הָאָדֹם הָאָדֹם

הַזֶּה - - -

צֶמַח צֵל - חַנָּה קֶבּ-רוֹט

עִם אָב כָּזֶה וּבֵן כָּזֶה

מָה מָקוֹם נִשְׁאַר לוֹ?

אָבִיו כִּמְעַט עָקַד אוֹתוֹ

אִשְׁתּוֹ וּבְנוֹ סְבָבוּהוּ בְּכַחַשׁ

עַל מָה יִצְחַק?

קישורים

בוא אלי פסוק נחמד - בארי צימרמן

להציל את עשיו - הרב בני לאו

יעקב מול עשיו - משחק סכום אפס - רוחמה וייס

יעקב, רחל ולאה - מאיר שלו

קבצים מצורפים

פרשת תולדות, הרב אבי פסקל

אדם נהפך לשה - יעקב מאיר

הוא רוצה אל אבא - רוחמה וייס

ויאהב יצחק את עשו - בארי צימרמן תשע"ב

ויתן לך אלהים מטל השמים - בארי צימרמן תשע"ג