וילך

פרשת וַיֵּלֵךְ

דברים לא

א וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל. ב וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם. לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא, וַיהוָה אָמַר אֵלַי: לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה. ג יְהוָה אֱלֹהֶיךָ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ, הוּא יַשְׁמִיד אֶת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִלְּפָנֶיךָ וִירִשְׁתָּם. יְהוֹשֻׁעַ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה. ד וְעָשָׂה יְהוָה לָהֶם כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְסִיחוֹן וּלְעוֹג מַלְכֵי הָאֱמֹרִי וּלְאַרְצָם, אֲשֶׁר הִשְׁמִיד אֹתָם. ה וּנְתָנָם יְהוָה לִפְנֵיכֶם, וַעֲשִׂיתֶם לָהֶם כְּכָל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם. ו חִזְקוּ וְאִמְצוּ, אַל תִּירְאוּ, וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם, כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ הוּא הַהֹלֵךְ עִמָּךְ, לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ. ז וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ, וַיֹּאמֶר אֵלָיו לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל: חֲזַק וֶאֱמָץ, כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתָם לָתֵת לָהֶם, וְאַתָּה תַּנְחִילֶנָּה אוֹתָם. ח וַיהוָה הוּא הַהֹלֵךְ לְפָנֶיךָ, הוּא יִהְיֶה עִמָּךְ, לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ, לֹא תִירָא וְלֹא תֵחָת.

פרשת 'וילך' היא פרשה של פרק אחד. תחילתו של הפרק אינה מעידה על העתיד להיאמר בסופו. בפסוקים שקראנו מופיע משה לעיני העם בגדולתו. הוא זקן, יודע כי ימיו ספורים, וכי נמנע ממנו להגשים את חלומו הגדול – להכניס את העם לארץ ישראל; ובכל זאת – הוא מעביר את שרביט המנהיג ליורשו יהושע, תוך שהוא מעודד אותו ומבטיח לו את תמיכת אלוהים. הוא פונה אל העם ומבטיח לו הצלחה בכיבוש הארץ תחת מנהיגותו של יהושע, ובסיוע ה'. גם את העם מעודד משה באומרו 'חזקו ואמצו', כמו שאמר ליהושע. לאחר מכן פונה משה אל הכוהנים ומטיל עליהם את המשימות הפולחניות לימים שיבואו אחרי מותו. הכל נאמר בנימה חיובית, ללא כל רמז למכה שהונחתה עליו על ידי ה'. גישתו של משה היא דוגמה מופתית ליכולת של מנהיג לראות את המטרה הלאומית, כשהיא נקייה משיקולי אגו אישיים.

ואז נכנס אלוהים לתמונה, ומקלקל את הרושם. שוב, בפעם המי יודע כמה, מזכיר אלוהים למשה את התחזית שלו לעתיד – הולכות להיות צרות... העם עתיד לבגוד באלוהים, אלוהים עתיד להכות בעם... מי ביקש ממך, אלוהים, ברגע חגיגי זה, שהוא גם רגע מתוח ומאיים, לפני הכניסה לארץ והמלחמות לכיבוש הארץ, ולפני אובדן המנהיג הנערץ, לחזור ולומר לנו שאתה לא בוטח בנו, ושאתה, למעשה, כבר יודע שנבגוד בך?

ומשה בולע גם את הצפרדע הזאת, ונאמן לאלוהים כמו שהיה תמיד, מנחית על העם את הדברים הקשים האלה, פשוט משום שאלוהים הורה לו לומר אותם:

כז כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת מֶרְיְךָ וְאֶת עָרְפְּךָ הַקָּשֶׁה, הֵן בְּעוֹדֶנִּי חַי עִמָּכֶם הַיּוֹם מַמְרִים הֱיִתֶם עִם יְהוָה, וְאַף כִּי אַחֲרֵי מוֹתִי. כח הַקְהִילוּ אֵלַי אֶת כָּל זִקְנֵי שִׁבְטֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, וַאֲדַבְּרָה בְאָזְנֵיהֶם אֵת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וְאָעִידָה בָּם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ. כט כִּי יָדַעְתִּי אַחֲרֵי מוֹתִי כִּי הַשְׁחֵת תַּשְׁחִתוּן, וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם, וְקָרָאת אֶתְכֶם הָרָעָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, כִּי תַעֲשׂוּ אֶת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה, לְהַכְעִיסוֹ בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם.

*********

כִּי אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָיו, זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, וְאָכַל וְשָׂבַע וְדָשֵׁן, וּפָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וַעֲבָדוּם, וְנִאֲצוּנִי, וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי.

פסוק זה מתאר רצף של התרחשויות, הבאות בזו אחר זו. האם יש קשר סיבתי בין ההתרחשויות האלה? האם 'וְאָכַל וְשָׂבַע וְדָשֵׁן' הוא שגרם ל-'וּפָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וַעֲבָדוּם'? או, במילים אחרות, האם הרווחה שתפקוד את בני ישראל על אדמת הארץ המובטחת, היא שתגרום להם להקל ראש במי שהביאם לאותה ארץ? לפנינו כמה תסריטים, שההיגיון הסיבתי של אף אחד מהם אינו נופל מזה של חברו:

. הרווחה, ההצלחה והביטחון העצמי והלאומי יביאו את העם להתגאות ביכולותיו ולהאמין שבעוצם ידו ביסס את אחיזתו בארץ. מכאן אין כל סיבה לפנות לאלים אחרים.

. הרווחה, ההצלחה והביטחון העצמי והלאומי יביאו את העם להודות למי שהושיע אותו והוביל אותו אל הארץ, אל כיבושה ואל ההתנחלות המוצלחת בה.

. הרווחה, ההצלחה והביטחון העצמי והלאומי יביאו את העם למסקנה, שכל הטוב הזה בא מתכונות הארץ החדשה, ומהאלים שלה, כמקובל לחשוב בעולם המקראי. לכל ארץ אלים הדואגים לה, ואם כל כך טוב בארץ כנען, כנראה יש לאותם אלים מקומיים יד בדבר.

הפסוק שלנו אולי מתאים עצמו לתסריט השלישי. גם ארבעים שנה במדבר, ללא אלים מקומיים המלווים את העם הנודד, כשהתנאים הטבעיים קשים כל כך, לא לימדו את העם, שיש לו אלוהים המלווה אותו בכל מקום, ודואג לכל צרכיו. כל הניסים והמופתים שנעשו לעיני העם נשכחו, והיעדרו של אל מוחשי עדיין משמעותי עבור מי שזקוק למראה עיניים או לחוויה חושית אחרת.

אכן, אלוהים התווה תכנית מופלאה ויוצאת דופן. הוא לקח בכוח הזרוע עם עבדים, והוציא אותו אל המדבר, הובילו לארץ, המיושבת בעממים אחרים, שלהם תרבות, פולחן וקשר משלהם לאדמת אותה ארץ. את אותה ארץ נושבת הבטיח לעם שלו, וציוה עליו להוריש את כל יושבי אותה ארץ, ולהשליט עליה תרבות אחרת ופולחן אחר.

התכנית האלוהית הזאת אינה עומדת להצליח. השמדת יושבי הארץ אינה עומדת להתגשם במאה אחוזים. הדבר יוביל בהכרח גם לעימותים אלימים בין שתי אוכלוסיות מתחרות אלה, וגם לטמיעה הדדית ביניהן, באמצעות נישואים מעורבים תוך קבלת השפעות פולחניות ותרבותיות אלה מאלה.

עבור אלוהים, ועבור אלה שהמציאו אותו וכתבו את התורה, הארץ הזאת שייכת רק לבני עם ה', והאל היחיד שיש לו חזקה על אותה ארץ ואותו עם הוא יהוה, והתרבות היחידה שיש לה זכות קיום היא דרך התורה. כל מי שיחיה על אותה אדמה, ויחשוב אחרת 'יעשה הרע בעיני ה'', כלומר יהיה פסול מבחינה מוסרית. כל אירוע היסטורי שלילי מבחינת עם ישראל יהיה תוצאה של עשיית הרע בעיני ה'. הגויים, המחזיקים באמונות דתיות אלטרנטיביות, ישמשו מפעם לפעם למטה העונשים של ה' נגד עמו החוטא, ואחר יושלכו לפח האשפה של ההיסטוריה המקראית.

עמנואל בן יוסף

ההפטרה

יואל ב' טו: תִּקְעוּ שׁוֹפָר בְּצִיּוֹן קַדְּשׁוּ-צוֹם קִרְאוּ עֲצָרָה. טז אִסְפוּ-עָם קַדְּשׁוּ קָהָל קִבְצוּ זְקֵנִים אִסְפוּ עוֹלָלִים וְיֹנְקֵי שָׁדָיִם יֵצֵא חָתָן מֵחֶדְרוֹ וְכַלָּה מֵחֻפָּתָהּ. יז בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ יִבְכּוּ הַכֹּהֲנִים מְשָׁרְתֵי יְהוָה וְיֹאמְרוּ חוּסָה יְהוָה עַל-עַמֶּךָ וְאַל-תִּתֵּן נַחֲלָתְךָ לְחֶרְפָּה לִמְשָׁל-בָּם גּוֹיִם לָמָּה יֹאמְרוּ בָעַמִּים אַיֵּה אֱלֹהֵיהֶם. יח וַיְקַנֵּא יְהוָה לְאַרְצוֹ וַיַּחְמֹל עַל-עַמּוֹ. יט וַיַּעַן יְהוָה וַיֹּאמֶר לְעַמּוֹ הִנְנִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֶת-הַדָּגָן וְהַתִּירוֹשׁ וְהַיִּצְהָר וּשְׂבַעְתֶּם אֹתוֹ וְלֹא-אֶתֵּן אֶתְכֶם עוֹד חֶרְפָּה בַּגּוֹיִם. כ וְאֶת-הַצְּפוֹנִי אַרְחִיק מֵעֲלֵיכֶם וְהִדַּחְתִּיו אֶל-אֶרֶץ צִיָּה וּשְׁמָמָה אֶת-פָּנָיו אֶל-הַיָּם הַקַּדְמֹנִי וְסֹפוֹ אֶל-הַיָּם הָאַחֲרוֹן וְעָלָה בָאְשׁוֹ וְתַעַל צַחֲנָתוֹ כִּי הִגְדִּיל לַעֲשׂוֹת. כא אַל-תִּירְאִי אֲדָמָה גִּילִי וּשְׂמָחִי כִּי-הִגְדִּיל יְהוָה לַעֲשׂוֹת. כב אַל-תִּירְאוּ בַּהֲמוֹת שָׂדַי כִּי דָשְׁאוּ נְאוֹת מִדְבָּר כִּי-עֵץ נָשָׂא פִרְיוֹ תְּאֵנָה וָגֶפֶן נָתְנוּ חֵילָם. כג וּבְנֵי צִיּוֹן גִּילוּ וְשִׂמְחוּ בַּיהוָה אֱלֹהֵיכֶם כִּי-נָתַן לָכֶם אֶת-הַמּוֹרֶה (היורה) לִצְדָקָה וַיּוֹרֶד לָכֶם גֶּשֶׁם מוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ בָּרִאשׁוֹן. כד וּמָלְאוּ הַגֳּרָנוֹת בָּר וְהֵשִׁיקוּ הַיְקָבִים תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר. כה וְשִׁלַּמְתִּי לָכֶם אֶת-הַשָּׁנִים אֲשֶׁר אָכַל הָאַרְבֶּה הַיֶּלֶק וְהֶחָסִיל וְהַגָּזָם חֵילִי הַגָּדוֹל אֲשֶׁר שִׁלַּחְתִּי בָּכֶם. כו וַאֲכַלְתֶּם אָכוֹל וְשָׂבוֹעַ וְהִלַּלְתֶּם אֶת-שֵׁם יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר-עָשָׂה עִמָּכֶם לְהַפְלִיא וְלֹא-יֵבֹשׁוּ עַמִּי לְעוֹלָם. כז וִידַעְתֶּם כִּי בְקֶרֶב יִשְׂרָאֵל אָנִי וַאֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְאֵין עוֹד וְלֹא-יֵבֹשׁוּ עַמִּי לְעוֹלָם.

הארבה – החגב הסודני המדברי

הארבה יוצא דופן בין השרצים בהיותו כשר לאכילה על פי ספר ויקרא. הסוגים הכשרים הם כל אשר לו "כרעים מעל לרגליו לנתר בהם על הארץ" (ויקרא יא,כא)

עם זאת, מסורת על סוגי ארבה כשרים שאפשרה את אכילתם לא רווחה ביהדות אשכנז. בצפון אפריקה ובעיקר בתימן, היו שאכלו ארבה. כפי שמתאר ד"ר זהר עמר:

הארבה היה נקנה מהערבים כשהוא חי בשקים, והותקן לאכילה בצורות שונות: טיגון, צלייה ובישול. חלק מהאנשים היו מייבשים אותו ומשתמשים בו לאכילה במשך כל השנה. רבים מהגברים נהגו לאכלם ולהתענג בהם עם משקה משכר כמו ה'מאחיה'.

למעלה: חרק בודד

למטה: חלק מלהקה

התקפות ארבה בארץ ישראל

ב-1827 תואר רעב בארץ ישראל עקב ארבה: "הכביד חרפת רעב, שאשתקד עלה הארבה ויכס את עין הארץ.. וכל העם מקצה נודדים ללחם".

בשנת 1865 חזר ותקף הארבה "אשר כמוהו לא היה ולא יהיה. כל אחד גדול כציפורי שמים, נכרת אוכל מפינו, כי אנו אין לנו לפה לא שומן ולא חמאה".

אחת מהשנים הקשות ביותר הייתה 1915, שבה צרות מלחמת העולם הראשונה התחברו להן עם האסון החקלאי שממיט הארבה.

כתב משה סמילנסקי: "מרחוק, מן המושבה ומן הכרמים, עולים ונשמעים קולות הדפיקות בפחים... הכורמים יצאו למלחמתם... צחוק מר עולה על השפתיים. מה הן מאות הידיים של בני המושבה מול רבבות, רבבות המיליארדים הללו... הללו כחול הים הם... אשר לא יספרו"...

וממשיך ומתאר יואל רפל: "החקלאים היו מודעים היטב לעובדה כי שדותיהם, כרמיהם ופרדסיהם רוויים בביצי ארבה העתידים להיבקע בתוך זמן קצר. הידיעה המוקדמת כי צפויה מכה נוספת, והפעם מתוך השדות עצמם, חייבה היערכות וביצוע צעדים שיקדימו תרופה למכה". אהרון אהרונסון מונה אז על ידי המושל הצבאי למפקח הכללי למלחמה בארבה, אולם התפטר בסופו של דבר, אחרי שהשלטונות מצאו דרך להפיק כסף מהארבה, הם הטילו חובה על כל אדם שגילו עבר את 15 ללקט 16 ק"ג של ארבה או לשלם קנס גדול.

הפעם האחרונה בה פשט הארבה על ישראל הייתה בנובמבר 2004. נחילי הארבה הגיעו מגבולה הדרומי של ישראל, פשטו על אילת ואזור הערבה והגיעו עד לחופי ים המלח. פרטים נצפו גם באזור רמת הגולן.

וְשִׁלַּמְתִּי לָכֶם אֶת-הַשָּׁנִים אֲשֶׁר אָכַל

הָאַרְבֶּה הַיֶּלֶק וְהֶחָסִיל וְהַגָּזָם

חֵילִי הַגָּדוֹל אֲשֶׁר שִׁלַּחְתִּי בָּכֶם.

על פי הכתוב ביואל נראה, שלארבה כינוים אחדים בשלבי ההתפתחות מן הזחל חסר הכנפיים עד לבוגר המכניף, שצבעו צהוב. סדר ההתפתחות של הארבה הוא: ילק, חסיל, גזם, ארבה. חסיל מציין את השלב שלאחר הילק, זחל זה גדול למדי וצורתו כשל ארבה, אלא שהוא חסר כנפיים. הוא גדל מהר ומחסל את כל עשב השדה, ומכאן כנראה שמו – חסיל. (פרופ' יהודה פליקס)

קבצים מצורפים

'וילך משה' - בארי צימרמן תשע"א

'ויהי ככלות משה' - בארי צימרמן תשע"ג