נזיר אלהים יהיה הנער

שופטים יג ב וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִצָּרְעָה מִמִּשְׁפַּחַת הַדָּנִי וּשְׁמוֹ מָנוֹחַ וְאִשְׁתּוֹ עֲקָרָה וְלֹא יָלָדָה. ג וַיֵּרָא מַלְאַךְ-יְהוָה אֶל-הָאִשָּׁה וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ הִנֵּה-נָא אַתְּ-עֲקָרָה וְלֹא יָלַדְתְּ וְהָרִית וְיָלַדְתְּ בֵּן. ד וְעַתָּה הִשָּׁמְרִי נָא וְאַל-תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר וְאַל-תֹּאכְלִי כָּל-טָמֵא. ה כִּי הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וּמוֹרָה לֹא-יַעֲלֶה עַל-רֹאשׁוֹ כִּי-נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר מִן-הַבָּטֶן וְהוּא יָחֵל לְהוֹשִׁיעַ אֶת-יִשְׂרָאֵל מִיַּד פְּלִשְׁתִּים. ו וַתָּבֹא הָאִשָּׁה וַתֹּאמֶר לְאִישָׁהּ לֵאמֹר אִישׁ הָאֱלֹהִים בָּא אֵלַי וּמַרְאֵהוּ כְּמַרְאֵה מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים נוֹרָא מְאֹד וְלֹא שְׁאִלְתִּיהוּ אֵי-מִזֶּה הוּא וְאֶת-שְׁמוֹ לֹא-הִגִּיד לִי. ז וַיֹּאמֶר לִי הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וְעַתָּה אַל-תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר וְאַל-תֹּאכְלִי כָּל-טֻמְאָה כִּי-נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר מִן-הַבֶּטֶן עַד-יוֹם מוֹתוֹ.

ח וַיֶּעְתַּר מָנוֹחַ אֶל-יְהוָה וַיֹּאמַר בִּי אֲדוֹנָי אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר שָׁלַחְתָּ יָבוֹא-נָא עוֹד אֵלֵינוּ וְיוֹרֵנוּ מַה-נַּעֲשֶׂה לַנַּעַר הַיּוּלָּד. ט וַיִּשְׁמַע הָאֱלֹהִים בְּקוֹל מָנוֹחַ וַיָּבֹא מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים עוֹד אֶל-הָאִשָּׁה וְהִיא יוֹשֶׁבֶת בַּשָּׂדֶה וּמָנוֹחַ אִישָׁהּ אֵין עִמָּהּ. י וַתְּמַהֵר הָאִשָּׁה וַתָּרָץ וַתַּגֵּד לְאִישָׁהּ וַתֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה נִרְאָה אֵלַי הָאִישׁ אֲשֶׁר-בָּא בַיּוֹם אֵלָי. יא וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ מָנוֹחַ אַחֲרֵי אִשְׁתּוֹ וַיָּבֹא אֶל-הָאִישׁ וַיֹּאמֶר לוֹ הַאַתָּה הָאִישׁ אֲשֶׁר-דִּבַּרְתָּ אֶל-הָאִשָּׁה וַיֹּאמֶר אָנִי. יב וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ עַתָּה יָבֹא דְבָרֶיךָ מַה-יִּהְיֶה מִשְׁפַּט-הַנַּעַר וּמַעֲשֵׂהוּ. יג וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ יְהוָה אֶל-מָנוֹחַ מִכֹּל אֲשֶׁר-אָמַרְתִּי אֶל-הָאִשָּׁה תִּשָּׁמֵר. יד מִכֹּל אֲשֶׁר-יֵצֵא מִגֶּפֶן הַיַּיִן לֹא תֹאכַל וְיַיִן וְשֵׁכָר אַל-תֵּשְׁתְּ וְכָל-טֻמְאָה אַל-תֹּאכַל כֹּל אֲשֶׁר-צִוִּיתִיהָ תִּשְׁמֹר. טו וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל-מַלְאַךְ יְהוָה נַעְצְרָה-נָּא אוֹתָךְ וְנַעֲשֶׂה לְפָנֶיךָ גְּדִי עִזִּים. טז וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ יְהוָה אֶל-מָנוֹחַ אִם-תַּעְצְרֵנִי לֹא-אֹכַל בְּלַחְמֶךָ וְאִם-תַּעֲשֶׂה עֹלָה לַיהוָה תַּעֲלֶנָּה כִּי לֹא-יָדַע מָנוֹחַ כִּי-מַלְאַךְ יְהוָה הוּא. יז וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל-מַלְאַךְ יְהוָה מִי שְׁמֶךָ כִּי-יָבֹא דְבָרְךָ וְכִבַּדְנוּךָ. יח וַיֹּאמֶר לוֹ מַלְאַךְ יְהוָה לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וְהוּא-פֶלִאי.

יט וַיִּקַּח מָנוֹחַ אֶת-גְּדִי הָעִזִּים וְאֶת-הַמִּנְחָה וַיַּעַל עַל-הַצּוּר לַיהוָה וּמַפְלִא לַעֲשׂוֹת וּמָנוֹחַ וְאִשְׁתּוֹ רֹאִים. כ וַיְהִי בַעֲלוֹת הַלַּהַב מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ הַשָּׁמַיְמָה וַיַּעַל מַלְאַךְ-יְהוָה בְּלַהַב הַמִּזְבֵּחַ וּמָנוֹחַ וְאִשְׁתּוֹ רֹאִים וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם אָרְצָה. כא וְלֹא-יָסַף עוֹד מַלְאַךְ יְהוָה לְהֵרָאֹה אֶל-מָנוֹחַ וְאֶל-אִשְׁתּוֹ אָז יָדַע מָנוֹחַ כִּי-מַלְאַךְ יְהוָה הוּא. כב וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל-אִשְׁתּוֹ מוֹת נָמוּת כִּי אֱלֹהִים רָאִינוּ. כג וַתֹּאמֶר לוֹ אִשְׁתּוֹ לוּ חָפֵץ יְהוָה לַהֲמִיתֵנוּ לֹא-לָקַח מִיָּדֵנוּ עֹלָה וּמִנְחָה וְלֹא הֶרְאָנוּ אֶת-כָּל-אֵלֶּה וְכָעֵת לֹא הִשְׁמִיעָנוּ כָּזֹאת. כד וַתֵּלֶד הָאִשָּׁה בֵּן וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ שִׁמְשׁוֹן וַיִּגְדַּל הַנַּעַר וַיְבָרְכֵהוּ יְהוָה. כה וַתָּחֶל רוּחַ יְהוָה לְפַעֲמוֹ בְּמַחֲנֵה-דָן בֵּין צָרְעָה וּבֵין אֶשְׁתָּאֹל.

' וַיֵּרָא מַלְאַךְ-יְהוָה אֶל-הָאִשָּׁה": את האישה בחר מלאך יהוה ולא את מָנוֹחַ בעלה לבוא אליה ולבשר לה על לידת הבן.

ומָּנוֹחַ – מה חסר היה לו למנוח, שמנע ממנו להיות מקבל הבשורה האלוהית? מנוח חסר אמונה היה, אמונה במובן של פתיחות לקבל מסרים לא שגרתיים מן העולם, מסרים שאינם מוכרים לו מניסיון העבר שלו. איש פשוט היה, וכל עולמו גשמי. כאיש מבוגר לא ציפה עוד ללמוד משהו חדש על עצמו, על החיים או על העולם; וכשהנפש במנוחה, כמו נפשו של מנוח, אין היא מחפשת הפתעות, ואין היא בוטחת במה שחושיה אינם מראים לה בבירור.

ומנוח לא בוטח בדברי אשתו, והוא מבקש מה' לשמוע את הבשורה במו אוזניו מפי המלאך. והמלאך בוחר בשנית לבוא אל האישה דווקא, זו האישה שכותב הסיפור אפילו שוכח לציין את שמה. והאישה רצה וקוראת לבעלה לבוא ולפגוש את המלאך המבשר. וכאשר מבקש מנוח מהמלאך לחזור באוזניו על הבשורה – משיב לו המלאך: "מִכֹּל אֲשֶׁר-אָמַרְתִּי אֶל-הָאִשָּׁה – תִּשָּׁמֵר". כל אשר סיפרה לך האישה – אמת הוא. ומנוח, שאינו בוטח בחיזיון המופלא המתרחש לנגד עיניו בפעם הראשונה בחייו, אינו בוטח גם בדברי המלאך, והוא אומר: "מוֹת נָמוּת כִּי אֱלֹהִים רָאִינוּ". אך האישה מקבלת את הבשורה באמונה. היא אשר תלד את הבן, והיא אשר תקרא את שמו שמשון.

אם ננסה למנות את מספר המלאכים עליהם מסופר בתנ"ך מאז הופעת המלאך הראשון לפני הגר הנודדת במדבר ועד להופעת המלאך אצל מנוח בחצר – בוודאי נגיע למספר דו-ספרתי, אם לא לתלת-ספרתי (עדיין לא החלטתי איך להתייחס למלאכים העולים ויורדים בסולם יעקב – כאל אחד, או כאל רבים). התגלות אלוהית ישירה, פנים אל פנים, נדירה יותר, ורק יחידי סגולה זכו בה.

תפקידיהם של המלאכים מגוונים ביותר: הם מודיעים לו לאדם את דבר האלוהים (וַיַּעַל מַלְאַךְ-יְהוָה מִן-הַגִּלְגָּל, אֶל-הַבֹּכִים וַיֹּאמֶר אַעֲלֶה אֶתְכֶם מִמִּצְרַיִם), הם מבשרים על אירועים יוצאי דופן העומדים להתרחש (שָׁמַע אֱלֹהִים אֶל-קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא-שָׁם; הִנֵּה-נָא אַתְּ-עֲקָרָה וְלֹא יָלַדְתְּ, וְהָרִית, וְיָלַדְתְּ בֵּן ), הם מורים לו לאדם מה לעשות (שׁוּבִי אֶל-גְּבִרְתֵּךְ וְהִתְעַנִּי תַּחַת יָדֶיהָ; לֵךְ עִם-הָאֲנָשִׁים, וְאֶפֶס אֶת-הַדָּבָר אֲשֶׁר-אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ, אֹתוֹ תְדַבֵּר; וַיֹּאמֶר לֵךְ בְּכֹחֲךָ זֶה, וְהוֹשַׁעְתָּ אֶת-יִשְׂרָאֵל מִכַּף מִדְיָן), הם שומרים על האדם בשעה קשה (הוּא יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ לְפָנֶיךָ; הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל-רָע; וַיִּשְׁלַח מַלְאָךְ, וַיֹּצִאֵנוּ מִמִּצְרָיִם), והם מסייעים לעם בקרבות כיבוש-הארץ (וְשָׁלַחְתִּי לְפָנֶיךָ מַלְאָךְ; וְגֵרַשְׁתִּי אֶת-הַכְּנַעֲנִי הָאֱמֹרִי)

המלאך המבקר את אשת מנוח מביא עמו בשורה בדבר ייחודו של הילד שהיא עומדת ללדת, ואף מורה לה כיצד לנהוג בו. התנ"ך אינו אומר זאת במפורש, אך ניתן להניח כי גורלו של שמשון היה שונה בתכלית לו לא ידעו הוריו שהנער הפוחח הזה נועד לגדולות.

ואולי תפקיד נוסף היה לו, למלאך – לסייע פיסית במלאכת העיבור של אשת מנוח? מנוח עצמו נראה לנו די חיוור. שמשון קיבל גנטיקה אחרת לגמרי, כזו שתשמש אותו במלאכת הישועה של ישראל. אולי זה משמיים? סיפורי שמשון, הדומים בכל כך הרבה פרטים לסיפורי הרקולס, אולי מכילים גם את המוטיב הזה, של אדם בן-אֵלִים. הרקולס, על פי המיתולוגיה היוונית, היה בנם של האל זאוס ובת התמותה אלקמנה. אפשרות זו מעלה תהייה נוספת: אם ירש שמשון תכונות ממקור אלוהי, איך זה שהיו אלה תכונות פיסיות של עוצמה ותכונות נפשיות של יצרים ושל אומץ, ולא קורטוב של תבונה או של יכולת מנהיגות, שיכולות היו לשנות את הביוגרפיה שלו ואת ההיסטוריה של עמנו?

כד וַתֵּלֶד הָאִשָּׁה בֵּן, וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ שִׁמְשׁוֹן. וַיִּגְדַּל הַנַּעַר, וַיְבָרְכֵהוּ יְהוָה. כה וַתָּחֶל רוּחַ יְהוָה לְפַעֲמוֹ בְּמַחֲנֵה-דָן, בֵּין צָרְעָה וּבֵין אֶשְׁתָּאֹל.

טקסט סתמי לכאורה, אבל אני חוזר ובוחן אותו לאחר קריאת הסיפור המלא על שמשון, ומסיק את המסקנות הקטנות הבאות:

שמשון הוא תכנית אלוהית. עוד לפני לידתו יעד אותו האלוהים להושיע את ישראל. הביוגרפיה שלו אינה מצביעה על הובלה אלוהית לכל אורך הדרך, שכן שמשון הולך אחר יצריו ורגשותיו. הוא אימפולסיבי ושוחר הרפתקאות אלימות. אלוהים ניצב מאחורי הקלעים וצופה באיש הזה בעניין, ומוודא שהוא יממש בדרכו יוצאת הדופן את תכנית המאבק בפלשתים. מה שקרה בחיי שמשון אחרי לידתו אינו תאונה. הנה כתוב כאן, לפני שהילד יוצא להשתולל בשדות פלשת: וַיִּגְדַּל הַנַּעַר, וַיְבָרְכֵהוּ יְהוָה. אני לא בטוח שהייתי חפץ בברכה כזאת, אבל זה מה שיש לו, לשמשון.

אַהֲבַת שִׁמְשׁוֹן

לאה גולדברג

סִפְּרוּ גַּמָּלִים בְּפֻנְדָּק, חַמָּרִים לָצוֹן חָמָדוּ,

יְדֻבַּר עַל שִׁמְשׁוֹן בְּפֻנְדָּק: אֵין כָּמוֹהוּ, יָחִיד, אֶחָד הוּא.

זְרוֹעוֹ כְּקֻרְנָס נְחוּשָׁה, אֶגְרוֹפוֹ כְּהֹלֶם מַקֶּבֶת,

וְאוֹנוֹ בְּעָרְמָה יְחֻשַּׁל, וְיָנוּס הָאוֹיֵב כְּאַרְנֶבֶת.

כִּי צוֹדֵד שׁוּעָלִים בַּחֻרְשָׁה, זַנְבוֹתָם נָשְׂאוּ הַשַּׁלְהֶבֶת,

וְנִשְׂרַף גַּם בֵּית הָאִשָּׁה, כִּי רִמַּתְהוּ עֶגְלָה עוֹגֶבֶת.

כָּךְ סִפְּרוּ גַּמָּלִים בְּפֻנְדָּק, חַמָּרִים לָצוֹן חָמָדוּ,

שְׁמוֹ הָלַךְ מִפֻּנְדָּק לְפֻנְדָּק, כִּי חָזַק, כִּי גִּבּוֹר, כִּי אֶחָד הוּא.

פָּעֲרוּ אֶת פִּיהֶם הַשּׁוֹטִים, חֲכָמִים רָאשֵׁיהֶם הֵנִידוּ,

וַאֲפִלּוּ סַרְנֵי הַפְּלִשְׁתִּים אֶת שִׁבְחוֹ בָּרַבִּים הִגִּידוּ.

וַיֻּתַּן לוֹ שֵׁבֶט שׁוֹפְטִים וּשְׁבָטִים וְגוֹיִים הִרְעִידוּ,

וַיְדֻבַּר בִּקְרָבוֹת וּבְמִשְׁתִּים, כִּי גִּבּוֹר, כִּי שַלִּיט, כִּי נָגִיד הוּא.

וְאוּלַי גַּם הוּא לֹא יָדַע כִּי דִּינוֹ דִּין נָזִיר וְהוֹזֶה,

כִּי פָּשׁוּט כְּפִתְרוֹן כָּל חִידָה לְבָבוֹ הַשָּׁבִיר בֶּחָזֶה.

לשמיעת השיר המלא - גדעון שמר ורביעיית הג'אז של מל קלר

שמשון הגיבור – נדב כהן

"ראית?", שאלתי, "הם ניקרו לו את העיניים."

החותן שלי עמד לצידי, ושנינו צפינו בפלישתים אשר כופתים את שמשון באזיקים. הוא נראה היה רע. שיערו, שגולח למשעי, חשף פנים חיוורות ופצועות. הוא הוכה ונחבל. שריטות אדומות כיסו את זרועותיו ואת לחייו. הם לא עשו לו הנחות.

שמשון היה הגיבור שלנו. הוא החזיר את הגאווה לעם ישראל. סבלנו רבות, ובמשך תקופה לא קצרה, מהצקות חוזרות ונשנות של הפלישתים. אנחנו קיבלנו את המציאות בהכנעה. שמשון ניסה לשנות אותה. באחד הימים, כשהוא בשדה, תפס מאתיים תשעים ותשעה שועלים, הבעיר בהם אש, ושלח אותם לשדות הפלישתים. יותר מאוחר, אולי מתוך ניסיון האדרה של האיש ופועלו, יספרו האנשים שמדובר היה בשלוש מאות שועלים בדיוק.

הפלישתים החביבים שרפו את אשתו וחמיו כנקמה. שמשון לא התבלבל ואחז בנשק הראשון שהזדמן לידיו. הוא היכה אלף איש באמצעות לחי של חמור.

ועכשיו, שמשון הגיבור, האיש החזק מכולם, המשוגע השכונתי, עומד חבול, רכון ראש, מושפל ומבוזה, כשעיניו מנוקרות, וממתין להוצאתו להורג. אין מוות נורא מזה לאדם מסוג כזה.

נדמה לי שאני מבחין במבט אחר שעוטה על פניו שמשון. נראה שהוא אוגר את טיפת הכוח האחרונה שעוד נותרה בו. "אדוני יהוה זכרני נא, וחזקני נא אך הפעם הזה, האלוהים, ואנקמה נקם אחת משתי עיני, מפלישתים."

שמשון נראה רגוע יותר, בהחלט. הוא משלים עם מצבו. דומה כי כל חייו עוברים לנגד עיניו. צעקה חדה ממלאת את ההיכל. "תמות נפשי עם פלישתים!"

שמשון מותח את זרועותיו בעוצמה אל עמודי התווך. ההיכל נרעד. רעש הקריסה מצמית. ריח של אבק שרוף באויר. ויהיו המתים אשר המית במותו רבים מאשר המית בחייו.

אני מוטרד. מביט בחמי, מניח יד על כתפו. "מתי החל מדד האושר שלנו לכלול את רמת הסבל של האויב?", אני שואל.

חמי מגחך לעצמו בשקט. "האם הוא הכיל פעם משהו אחר?"

אֶת שְׂעָרוֹ שֶׁל שִׁמְשׁוֹן

נתן זך

אֶת שְׂעָרוֹ שֶׁל שִׁמְשׁוֹן מֵעוֹלָם לֹא הֵבַנְתִּי:

הַכֹּחַ הָרַב הַזֶּה הַגָּנוּז בּוֹ,

חֲשָׁאִיּוּתוֹ הַנְּזִירִית,

הָאִסּוּר (בַּל יְגֻנֶּה) לְדַבֵּר בּוֹ,

הַחֲשָׁשׁ הַמַּתְמִיד מִפְּנֵי אָבְדַּן הַמַּחְלָפוֹת,

הָאֵימָה בְּכָל שָׁעָה שֶׁדְּלִילָה מָחֲלִיקָה עֲלֵיהֶן קַלּוֹת.

לְעֻמַּת זֹאת אֲנִי מֵבִין הֵיטֵב אֶת שְׂעָרוֹ שֶׁל אַבְשָׁלוֹם.

מוּבָן שֶׁהוּא יָפֶה,

כְּשֶׁמֶשׁ בִּמְלֹא אוֹר יוֹם,

כִּירֵחַ נְקָמוֹת אָדֹם.

הָרֵיחַ הַנּוֹדֵף מִמֶּנּוּ עוֹלֶה בְּמִתְקוֹ עַל הַמָּתוֹק בְּבָשְׂמֵי הַנָּשִׁים,

אֲחִיתֹפֶל הַקַּר וְהַזּוֹמֵם נֶאֱלַץ לְהָסֵב עֵינָיו מִמֶּנּוּ...

והוא שמשון

עוזי ליבנר (הארץ, מאי 2010)

פסיפס שהתגלה באחרונה בחפירת בית הכנסת של חרבת ואדי חמאם הוא עדות מרהיבה למסורת איקונוגרפית שהתקיימה באמנות היהודית בתקופה הרומית המאוחרת

שמשון אוחז שלושה מאויביו מציצת ראשם, מתוך פסיפס בית הכנסת של חרבת ואדי חמאם

תצלום: גבי לרון

"בלחי החמור, חמור חמורתיים, בלחי החמור הכיתי אלף איש"

שופטים טו, טז

בחודשים האחרונים הושלמה חשיפת אולם התפילה בבית הכנסת של חרבת ואדי חמאם שבגליל התחתון המזרחי. החפירה המדוקדקת שהעמיקה אל מתחת לרצפות ואל היסודות העלתה כי המבנה הוקם סביב שלהי המאה השלישית או ראשית המאה הרביעית לספירה. לא זו אף זו: במבנה משולבים בשימוש משני פריטים אדריכליים ממבנה ציבורי קדום עוד יותר, ככל הנראה בית כנסת. למסקנות אלו חשיבות מרובה לנוכח הוויכוח המתחולל במחקר בעניין תיארוכם של בתי הכנסת הגליליים. בשנים האחרונות רווחה הטענה שמבנים אלו נבנו רק בתקופה הביזנטית, בעיקר במאות החמישית והשישית לספירה, ולא בתקופת הזוהר של יהדות הגליל, במאות השנייה והשלישית, כפי שהיה מקובל בעבר. למחלוקת זו יש השלכות רבות חשיבות על המחקר ההיסטורי של יהודי הגליל בעת העתיקה.

חזיתו של בית הכנסת פונה דרומה, לירושלים, ושלושה טורי עמודים מחלקים את החלל לאולם תווך המוקף בשלוש סטראות. גולת הכותרת של הממצאים היא רצפת פסיפס מרהיבה שעיטרה את המבנה. מן הפסיפס שבאולם התווך שרד רק מעט, אולם קטעי הפסיפס ששרדו בסטראות מציגים מערך ייחודי שלא היה מוכר עד היום באמנות בתי הכנסת העתיקים. בין כל צמד עמודים משתרע פאנל ובו סצינה פיגורטיבית המציגה סיפור, ונראה כי בסך הכל היו סביב לסטראות 12 פאנלים סיפוריים.

סצינות פיגורטיביות באמנות בתי הכנסת מציגות על פי רוב נושאים מקראיים, ונראה כי הפאנלים הכילו סדרה של סיפורי מקרא. שלושה מן הפאנלים שרדו ברמה המאפשרת לנסות ולזהות את הסצינה המוצגת בהם. לסצינות שנחשפו אין מקבילות, לא באמנות בתי הכנסת הקדומים ואף לא באמנות הרומית-הביזנטית בארץ ישראל באופן כללי.

בסטרה המזרחית פאנל עם סצינה ובה 13 אומנים המקימים מבנה מונומנטלי הבנוי מאבן ועץ. בעלי המלאכה כוללים נגרים שונים, סתת אבן, סבלים וצמד פועלים המכינים מלט. המבנה הוא ללא ספק מוקד הסצינה, הן מבחינת גודלו ומיקומו במרכז הפאנל והן מבחינת התוכן, שכן האומנים מקיפים אותו ועוסקים בבנייתו. סיפורי מקרא אחדים עוסקים במפעלי בנייה, ביניהם תיבת נח, מגדל בבל או הקמת המשכן. חומרי הבנייה ובעלי המלאכה המוצגים בסצינה מתאימים יותר מכל לסיפור בניית מקדש שלמה בספר מלכים ב'. אולם, מן הפסיפס נעדרים חזית מפוארת שמצדיה עמודים - אלמנטים המייצגים בדרך כלל מקדש באמנות הקדומה. גם צורתו של המבנה המזכירה מגדל אינה מתאימה לייצוגו של המקדש באמנות הקדומה, ואי אפשר לפיכך להגיע לזיהוי חד משמעי של הסצינה.

בסטרה המערבית התגלה פאנל עם סצינה מפתיעה עוד יותר ובה מתואר קרב בין קבוצת חיילים חמושים לענק. הענק, שהשתמר רק ממותניו ומטה, אוחז בשמאלו שלושה מן החיילים בשערותיהם - דם ניתז מראשם. בין רגליו הפשוקות שוכבים שני חיילים נוספים שגם מראשם שותת דם, וחייל נוסף רכוב על גבי סוס נראה כבורח מן המערכה. אחיזת היריב מציצת ראשו, באופן שבו אוחז הענק את יריביו, מבטאת באמנות התקופה הכנעה או הרג, והגוויות שבין רגליו מדגישות את הנופך הפטאלי של הסצינה.

הסיפור המקראי המפורסם ביותר על קרב עם ענק הוא כמובן מלחמת דוד בגוליית, אולם שתי עובדות אינן מאפשרות לזהות את הסצינה עם סיפור זה. ראשית, בסיפור המקראי המערכה היא דו-קרב, עם שני משתתפים בלבד, ושנית - בסצינה שלפנינו הענק מנצח. למרבה העניין מתברר כי הסצינה שלפנינו מציגה את שמשון המכה את הפלשתים בלחי החמור, והראיות לכך הגיעו דווקא מן האמנות הנוצרית.

דוגמה אחת הקרובה בזמנה לבית הכנסת מופיעה בציור קיר בקטקומבה ברומא. לרגליו של שמשון מוטלות גוויות, ואחד הפלשתים הנס מן המערכה מתואר עם פציעה המופיעה רק לעתים נדירות באמנות הקדומה: ראש שותת דם. הקירבה בין הסצינה שבפסיפס לאיורי סיפור שמשון ולחי החמור בכתבי יד ביזנטיים-נוצריים מן המאות התשיעית ואילך רבה עוד יותר ואף רומזת למקור איקונוגרפי משותף. שמשון אוחז בשמאלו את אחד הפלשתים מציצת ראשו ומניף בימינו את לחי החמור - בין רגליו מוטלות גוויות אחדות. הפסיפס בחמאם מתברר אם כן כחשוב לא רק לחקר האמנות היהודית אלא גם לחקר האמנות הנוצרית הקדומה וזיקתה לזו היהודית.

ההפתעה הגדולה ביותר ציפתה לחופרים מתחת לבימת בית הכנסת. בימה זו נבנתה בשלב מאוחר, ישירות על גבי הפסיפס, הכולל כאן חלק מן הפאנל הראשון בסטרה המערבית. במרכז הקטע ששרד - מרכבה רתומה לשלושה סוסים ולפניה קו מעוגל המסמל גל. אחד הסוסים כורע תחתיו; רגליו האחוריות מקופלות בעוד הקדמיות פשוטות קדימה על הארץ. שני גלגלי המרכבה מעוקמים ומנותקים מציריהם, והמרכבה כולה נטויה כעומדת להתהפך. מאחורי המרכבה חייל חמוש, שכוב פרקדן על קרקעית הים, ומעליו שוחה דג גדול. בחוף שמנגד מתוארת עיר שלפניה ניצב מבנה מונומנטלי הנראה כמקדש.

אף כי הפאנל הזה פגוע ביותר, הסיפור המתואר כאן הוא הקל ביותר לזיהוי: חיל פרעה טובע בים סוף. המרכבה והסוסים הטובעים בים משקפים יפה את התיאור המקראי - "מרכבות פרעה וחילו ירה בים" - וגלגלי המרכבה המנותקים משקפים את הפסוק "ויסר את אופן מרכבות וינהגהו בכבדות". מעניינים במיוחד הם העיר והמקדש שברקע. על פי המדרש, "בעל צפון" שמול מקומו נצטוו בני ישראל לחנות על שפת הים, היה האליל היחיד ששרד מאלוהי מצרים, והחניה כאן נועדה לפתות את המצרים לנקודה זו.

ייתכן אם כן כי העיר והמקדש הם ניסיון של האמן להציג את בעל צפון על החוף שמנגד. בשל שרידיו המקוטעים של הפסיפס אי אפשר לדעת אילו סיפורי מקרא נוספים היו מוצגים בו וקשה גם להסיק אם היה קשר תימטי בין הסצנות השונות. זיהוים של שני פאנלים סמוכים סביר ביותר: קריעת ים סוף ושמשון והפלשתים, וייתכן איפוא כי נושאם של הפאנלים היה סיפורי תשועה.

לארגון הפסיפס בצורה של סדרת פאנלים עם סיפורי מקרא מסביב לסטראות אין עד כה מקבילה בבתי הכנסת העתיקים. התפישה הבסיסית מזכירה את עיצובו של בית הכנסת בדורה אירופוס, הקרוב בזמנו לבית הכנסת בחמאם, שבו מעוטרים הקירות בציורים מרהיבים של סיפורי מקרא. בארגון שכזה משמשים קירות בית הכנסת או רצפתו מצע שדרכו מתוודעים בני הקהילה אל סיפורי המקרא; מעין "סיפורי התנ"ך בתמונות" שהיה לנו בילדותנו. פסיפס חמאם הוא צוהר נוסף אל מסורת איקונוגרפית שהיתה קיימת באמנות היהודית בתקופה הרומית המאוחרת.

על חטא / יונתן רטוש

וְהוּא מַכֶּה עַל חֵטְא, וְהוּא מַכֶּה עַל תֹּהוּ

וְהוּא מַרְעִיד מֵיתָר פָּקַע אִבּוֹ בִּכְדִי

וְהוּא דָּמוּם כַּהֵד, וּמְרַצֵּד כָּמֹהוּ

הוּא מִצְטַמֵּר לְמַנְגִּינַת לְכָה-דּוֹדִי.

אַתְּ יְחִידָה כַּצֵּל, אַתְּ בּוֹגֵדָה כַּנַּחַל

אַתְּ תִּצְעֲנִי לַכֹּל, לְכָל עוֹבֵר וָשָׁב

אַתְּ מְתוּקָה כַּלֵּיל, אַתְּ חֲמֻקָּה כַּשַּׁחַל

אַתְּ מְפַכָּה כְּנַחַל בַּשָּׁרָב.

וְהוּא בּוֹעֵר כַּלֵּב, וְהוּא כָּבֶה כָּעַיִן

וְהוּא דּוֹלֵק בְּלַהַב נֵר נִשְׁמַת אָדָם

וְהוּא חוֹמֵר כַּגֵּו, וְהוּא כָּבֵד כַּיַּיִן

הוּא מִתְנוֹדֵד לְמַנְגִּינַת בָּשָׂר וָדָם.

אַתְּ יְחִידָה כַּצֵּל, אַתְּ בּוֹגֵדָה כַּנַּחַל

אַתְּ תִּלְהֲטִי לַכֹּל, לְכָל עוֹבֵר וָשָׁב

אַתְּ אֲפֵלָה כַּלֵּיל, אַתְּ אוֹכֵלָה כַּשַּׁחַל

אַתְּ שׁוֹקֵקָה כְּנַחַל בַּצָּרָב.

וְהוּא מֻכֶּה כַּלֵּב, וְהוּא נִרְתָּע כָּעַיִן

עָקוּד הוּא כְּחַיָּה בְּרֶצַע יְתָרִים

וְהוּא שׁוֹתֵת כַּגֵּו, וְהוּא זוֹעֵק כַּיַּיִן

הוּא מַשְׁתַּרְבֵּט בְּלַהֲבוֹת בֵּין הַבְּתָרִים.

אַתְּ רוֹחֲפָה כַּצֵּל, אַתְּ לוֹקְקָה כַּנַּחַל

אַתְּ תִּלְחֲכִי בַּכֹּל, בְּכָל אֲשֶׁר יֹאהַב

אַתְּ עֲרֻמָּה כַּלֵּיל, אַתְּ יַחוּמָה כַּשַּׁחַל

אַתְּ צוֹחֲקָה כְּנַחַל הָאַכְזָב.

וְהוּא קָשֶׁה כַּלֵּב, וְהוּא נוֹקֵב כָּעַיִן

הוּא מְבַקֵּשׁ כַּפֵּר הַחֵטְא אֲשֶׁר חָטָאת

וְהֵא רַחוּם כַּגֵּו, וְהוּא נִגָּר כַּיַּיִן

הוּא מִתְנַגֵּן בְּבַהַט-אֶבֶן אֶת-נִשְׁמָת.

אַתְּ יְחִידָה כַּצֵּל, אַתְּ מְפַכָּה כַּנַּחַל

אַתְּ לְוֹהֲטָה לַכֹּל, לְכָל אֲשֶׁר יֹאהַב

אַתְּ אֲלֵלָה כַּלֵּיל, אַתְּ שַׁכּוּלָה כַּשַּׁחַל

אַתְּ נְמוֹגָה כְּנַחַל בַּשָּׁרָב.

גַּדֵּל שֵׂעָר אָרֹךְ גַּדֵּל

אֲבָל אֶל תִּצְפֶּה כְּשִׁמְשׁוֹן

בְּמַחְלְפוֹת בְּשַׁעֲרֵי הָעִיר

אֶל תִּצְפֶּה כִּכְלוֹת כֹּחֲךָ בַּהֲמוֹן

סוֹאֵן בַּמִּשְׁתָּאוֹת בְּלֵיל עֲגָבִים

בִּקְרֹעַ הַנָּשִׁים עֵינֵיהֶן בַּפּוּך אַל

תִּרְאֵן בִּכְסוֹת פְּנֵיהֶן רַעֲלָה בִּפְתוֹל

גּוּפוֹתֵיהֶן בְּשִׁפְעַת שְׁדֵיהֶן יְדֵיהֶן מְנִיפוֹת אֶת גְּבִיעִי

הַיַּיִן קוֹל הַשִּׁירָה עוֹלֶה בָּרוּךְ

תִּהְיֶה אֶל נָקָם בָּרוּךְ אֶל צְבָאוֹת וּתְרוּעַת

מִלְחָמָה כָּעֵת סְמֹךְ יָדֶךָ

אֶל הָעַמּוּדִים בָּרֵךְ אֱלֹהִים,

וָמֻת

גיורא גריפל

חרשתי קמטים במצחֵך

למצוא חידותייך.

דבש רדיתי, עזה, מבין עמודים

שועלִי ומתוק וסמיך.

אש פשטה חֲלִיפוֹת -

ירדה בשדותיי,

בִּגְדי שסוּע,

גופי אוכל,

אוני ניטל.

צפריר קולת

מלאך מסתתר

יצחק מאיר

וְלֹא-יָסַף עוֹד מַלְאַךְ ה' לְהֵרָאֹה אֶל-מָנוֹחַ וְאֶל-אִשְׁתּוֹ אָז יָדַע מָנוֹחַ, כִּי-מַלְאַךְ ה' הוּא. (שופטים י"ג, ז')

אַיֶּכָּה היום איש האלוהים..?

לא אמרת כי נזיר יהיה הנער מן הבטן עד יום מותו?,

'מן הבטן' היית, איך היום ב'יום מותו'?

הלכנו אני והַצְלֶלְפּוֹנִי נשענים היא ואני על מקל זקנים

להוציא מעיי חורבות הפלישתי

מתחת שברי עמודי בית זבולו

את גוויית הבן שהיה בשורה

בפיך, פי מלאך מסתתר,

ואנחנו נושאים עצמותיו אל הבור

בו נטמינו ובו תיאסף

עמו גם השבועה

שנשבענו אני האב, היא האם,

ששטה לה בעולם

ולא ראתה עוד לאן,

כי סימאוה בחוד רומח לוהט.

אַיֶּכָּה היום איש האלוהים,

לא תבא היום לספוד ולבכות אותו,

כי היית מאז מלאך מסתתר

מבטן ועד יום מותו...

כֹּחִי – אבישי קמחי

מַחְלְפוֹת רֹאשִׁי

הָיוּ סֵמֶל נְעוּרַי הַפּוֹרִיִּים

בָּרִאשׁוֹנָה גָּזְזוּ

אוֹתָן לְלֹא רַחֲמִים

כְּשֶׁגֻּיַּסְתִּי לַצָּבָא

וְהָיִיתִי עֵירֹם וְחַלָּשׁ

כְּשִׁמְשׁוֹן לְאַחַר שֶׁפָּגַשׁ בִּדְלִילָה

בַּפַּעַם הַשְּׁנִיָּה הִנְשִׁירוּ אוֹתָן

הַקְרָנוֹת וְכִימוֹתֶרַפְּיָה

וְהָפַכְתִּי עֵירֹם וְעֶרְיָה

מְבֻיָשׁ וְנָבוֹךְ כְּמוֹ נֻקְּרוּ עַינַי

נֵס וְעַקְשָׁנוּת מַצְמִיחִים אוֹתָן

אִם תִּנָּתֵן לִי הִזְדַּמְּנוּת לַחֲזֹר עַל חַיַּי

אֵינִי יוֹדֵעַ מָה אֶעֱשֶׂה אַחֶרֶת

עַזָּה כַּמָּוֶת אַהֲבָה (סיפור תנכי אקטואלי בשורות קצרות)

א.

הַחַמָּה הִתְחַיְּכָה כְּשֶׁנּוֹלַד

לְאַחַר הַמְתָּנָה אֲרֻכָּה

כִּי מַרְאֵהוּ הָיָה כֹּה נֶחְמָד

וְכָל לֵב הֶעֱלָה בַּחַכָּה.

רַק הֵחֵל לַעֲמוֹד עַל רַגְלָיו,

כְּבָר 'לָקַח לְעַצְמוֹ הַזְּכוּיוֹת'

וּבְרֹאשׁ חֲבוּרַת מְרֵעָיו

הוּא יָצָא לְגִלּוּי אֲרָיוֹת.

מַחְלְפוֹת שַׂעְרוֹ לֹא גִּלַּח,

בְּמַשְׁקֶה לֹא נָגַע מִיָּמָיו,

אַךְ נָשִׁים מֵעוֹלָם לֹא זָנַח,

יְרִיב^-בַּעַל הָיָה בְּעַמָּיו.

ב.

בְּקִסְמוֹ הוּא הִדְלִיק לְבָבוֹת

שֶׁל בְּנוֹת^-חֵן בְּכַרְמֵי הַסְּבִיבָה.

שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שׁוּעָלוֹת, בַּזְּנָבוֹת,

שָׁם קָשַׁר, וְהִצִּית לֶהָבָה.

אָז כְּפָתוּהוּ אִשָּׁה וּפְלִשְׁתִים,

אַךְ כָּשְׁלוּ חֲבָלָיו שֶׁל אָמוֹר,

הוּא קְרָעָם כִּנְעֹרֶת^-פִּשְׁתִּים

וְהִכָּם בִּלְחִי הַחֲמוֹר.

שׁוּב וָשׁוּב הִתְחַכְּמוּ לְלָכְדוֹ

וְהִנִיחוּ לוֹ פַּח – פִּתָּיוֹן,

אַךְ דָּבָר לֹא צָלַח כְּנֶגְדּוֹ,

בַּשְּׁכוּנָה – הוּא הָיָה הַבִּרְיוֹן.

ג.

כָּךְ נוֹצְרוּ אַגָּדוֹת עַל הָאִישׁ

שֶׁעָקַר שְׁעָרִים בְּחֵילוֹ

וּמֵרוֹב יָהֳרָה לֹא הִרְגִּישׁ

כִּי הַיּוֹם כְּבָר נוֹטֶה אֶל צִלּוֹ.

הוּא אָמְנָם נֶחֱשָׁב לְשִׁמְשׁוֹן

וְהָיוּ לוֹ עֲדַיִין שְׁרִירִים,

אַךְ נִשְׁבַּר בּוֹ כֹּחוֹ הָרִאשׁוֹן –

אֵל הַזְּמַן אֶת אוֹנוֹ הֶחֱרִים.

כִּי עַל כָּל מִשְׂחֲקֵי הַיְּלָדִים,

כְּרוֹנוֹס הוּא הַפּוֹרֵשׂ מִמְשָׁלוֹ –

עַל בִּרְיוֹן יְהוּדִי וּפְלִשְׁתִּים –

מְלַגְלֵג, וְ'עוֹשֶׂה אֶת שֶׁלּו'...

ד.

...הוּא נֵעוֹר כֹּה תָּשׁוּשׁ בָּאַרְמוֹן

וְשָׁמַע מִסְבִיבוֹ הֲמֻלָּה,

"אֵין אוֹנִים הוּא", שָׁאַג הֶהָמוֹן,

"רַעֲמַת שְׂעָרוֹ כְּבָר דְּלִילָה!"

בְּעֵינַיִים דְּלוּקוֹת וְצָבוֹת

מִלֵּילוֹת אֲרֻכִּים בָּם לֹא נָח,

הוּא נִזְכַּר אָז בְּכָל הַזְּנָבוֹת

וּבְרֹב חֻלְשָׁתוֹ נֶאֱנַח:

"נְכוֹחָה לֹא הִשְׂכַּלְתִּי לִרְאוֹת

הָה אֵלִי, אֱלֹהֵי הָעִוְּרִים!

אַךְ הַנַּח לִי עוֹד פַּעַם לִטְעוֹת

וְאַחַר אֶטָּמֵן בַּכָּרִים".

ה.

"לוּ יָכֹלְתִּי הַכֹּל מֵחָדָשׁ!",

הִתְנָעֵר וְשָׁאַג בִּזְנִיקָה

וַיִּלְפֹּת אֶת כַּרְעֵי הַמִּקְדָשׁ,

וַתֵּצֵא נִשְׁמָתוֹ בִּנְשִׁיקָה.

© אֶלְחָנָן בְּלוּמֶנְפֶלְד, יְרוּשָׁלַים, 1976

אַשְׁקְלוֹן – גל גרינברג

בְּאֶצְבַּע אַחַת הֵרַמְתָּ לַכּוֹכָבִים

עָקַרְתָּ מִלִּבִּי שְׁעָרִים

הִדְלַקְתָּ בִּי שׁוּעָלִים

בִּשְׂדוֹת הַתְּשׁוּקָה

אִשָּׁה עַזָּה מֵאֲרִי

גֶּבֶר חוֹרֵשׁ בְּעֶגְלָתִי

מְטַלְטֵל שׁוֹק עַל יָרֵךְ

מִכָּל הַמִּרְפָּסוֹת

וּבְחוּצוֹת אַשְׁקְלוֹן

פְּלִשְׁתִּית עָלֶיךָ, שִׁמְשׁוֹן

תַּלְתָּלִים מִתְעַרְבְּבִים

וְלֹא יוֹדְעִים מָנוֹחַ

אַתָּה גֶּבֶר חֲסַר אוֹנִים

בֵּין בּוֹרוֹת זְרוֹעוֹתַי

עִוֵּר בֵּין עַמּוּדֵי רַגְלַי

וְאֵיךְ תֹּאמַר 'אֲהַבְתִּיך'

וְלִבְּךָ אֵין אִתִּי?

******

תְּחִלָּה אִמְּנָה אוֹתוֹ לְהִשְׁתַּעֲשֵׁעַ בִּשְׂעַר עֶרְוָתָה,

לֶאֱחֹז בֵּין יְרֵכֶיהָ עַד שֶׁיִּרְעַד הַגּוּף, כֻּלּוֹ.

שְׁלַח בִּי אֶת שׁוּעֲלֵי שְׂפָתֶיךָ הַבּוֹעֲרוֹת,

אֶת דְּבַשׁ חִידוֹתֶיךָ, בִּקְּשָׁה.

וְהוּא שֶׁאָהַב אוֹתָהּ עַד שָׁרְשֵׁי הָרַעֲמָה,

הָלַךְ אַחֲרֶיהָ בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת אֶל בֵּין הָעַמּוּדִים

עַד שֶׁקָּרְסָה תַּאֲוָתָם

עַל פְּנֵי הָעִיר כֻּלָּה.

דני נגר

קישורים

האשה האידיאלית: אמא קדושה או סוטה קדשה - רוחמה וייס

קבצים מצורפים

מה לשמשון בגליל? אלחנן ריינר ודוד עמית (הארץ)