ויקהל

פרשת וַיַּקְהֵל

הנשים תורמות לבניין המשכן

שמות ל"ה ד וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה לֵאמֹר. ה קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַיהוָה כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת יְהוָה זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת... י וְכָל-חֲכַם-לֵב בָּכֶם יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ אֵת כָּל-אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה. יא אֶת-הַמִּשְׁכָּן אֶת-אָהֳלוֹ וְאֶת-מִכְסֵהוּ אֶת-קְרָסָיו וְאֶת-קְרָשָׁיו אֶת-בְּרִיחָו אֶת-עַמֻּדָיו וְאֶת-אֲדָנָיו... כב וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל-הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל-כְּלִי זָהָב וְכָל-אִישׁ אֲשֶׁר הֵנִיף תְּנוּפַת זָהָב לַיהוָה... כה וְכָל-אִשָּׁה חַכְמַת-לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה אֶת-הַתְּכֵלֶת וְאֶת-הָאַרְגָּמָן אֶת-תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְאֶת-הַשֵּׁשׁ. כו וְכָל-הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה טָווּ אֶת-הָעִזִּים. כז וְהַנְּשִׂיאִים הֵבִיאוּ אֵת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם וְאֵת אַבְנֵי הַמִּלֻּאִים לָאֵפוֹד וְלַחֹשֶׁן. כח וְאֶת-הַבֹּשֶׂם וְאֶת-הַשָּׁמֶן לְמָאוֹר וּלְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים. כט כָּל-אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אֹתָם לְהָבִיא לְכָל-הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לַעֲשׂוֹת בְּיַד-מֹשֶׁה הֵבִיאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל נְדָבָה לַיהוָה.

כְּשֶׁעָמַד אַהֲרֹן לַעֲשׂוֹת אֶת עֵגֶל-הַזָּהָב, אָמַר לְיִשְׂרָאֵל: תְּנוּ לִי נִזְמֵי נְשֵיכֶם וְנִזְמֵי בְּנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם. שָׁמְעוּ הַנָּשִׁים וְלֹא קִבְּלוּ עֲלֵיהֶן לִתֵּן נִזְמֵיהֶן לְבַעֲלֵיהֶן, אֶלָּא אָמְרוּ לָהֶם: אַתֶּם רוֹצִים לַעֲשׂוֹת שִקּוּץ וְתוֹעֵבָה! לֹא שָמְעוּ לָהֶם, וְנָתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׂכָרָן שֶׁל נָשִׁים בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא. (על פי פרקי דרבי אליעזר)

"וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים" - שֶׁהָאֲנָשִׁים נִכְרְכוּ אַחֲרֵי נְשׁוֹתֵיהֶם; הַנָּשִׁים הָלְכוּ רִאשׁוֹנוֹת וְנִדְּבוּ אֶת תַּכְשִׁיטֵיהֶן מִתּוֹךְ שִׂמְחָה וְאַהֲבָה. וְעוֹד, הַנָשִׁים מְצוּיוֹת יוֹתֵר אֵצֶל תַּכְשִׁיטֵיהֶן וְהָיוּ הַלָּלוּ מוּכָנִים אֶצְלָן, וּבְשָׁעָה שֶׁהָאֲנָשִׁים הֵבִיאוּ נִדְבָתָם, כְּבָר הִקְדִּימוּ הַנָּשִׁים לְהָבִיא אֶת שֶׁלָּהֶן. (הרמב"ן)

טְוִי לִי עֵז!

פרק ל"ה

וְכָל הַנָּשִׁים, אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה, טָווּ אֶת הָעִזִּים.

חָכְמַת הַנָּשִׁים – בִּטְוִיָּה בְּפֶלֶךְ אוֹ בְּנוּל, שֶׁמְּסוֹבְבִים אֶת גַּלְגַּלָּיו בָּרַגְלַיִם, וְאִלּוּ לִמְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן טָווּ הַנָּשִׁים אֶת הָאֲרִיגִים בִּיְדֵיהֶן. גַּם נָשִׁים עֲשִׁירוֹת אֲשֶׁר הָיוּ לָהֶן מְשָׁרְתוֹת, טָווּ בִּיְדֵיהֶן שֶׁלָּהֶן מִשּׁוּם חִבּוּב הַמִּצְוָה. וְאֵלוּ שֶׁהָיתָה בָּהֶן חָכמה יְתֵרָה טָווּ עַל גּוּפָן שֶׁל הָעִזִּים, שֶׁהֵן חַיּוֹת טְהוֹרוֹת, וְגוּפָן אֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה. וּבְשָׁעָה שֶׁהָיוּ הַנָּשִׁים עוֹשׂוֹת בִּמְלָאכְתָן, הָיוּ אוֹמְרוֹת "זֶה לַמִּקְדָּש"; "זֶה לַפָּרֹכֶת", כְּדֵי שֶׁעַל-יְדֵי דִּבּוּר פִּיהֶן תִּתְקַדֵּשׁ הַמְּלָאכָה (על פי רש"י וספר הזוהר)

על פי מדרש יפה זה, כבר בימי קדם היתה מודעות להבחנה בין מלאכת היד לבין השימוש במכשירים מכניים, היוצרים חיץ בין היוצר לבין יצירתו. נשות ישראל במדבר, שארגו את יריעות המשכן, בחרו לטוות בידיהן את החוטים לאריגים, ולא להשתמש בנול, המייעל את העבודה. הטוויה בידיים התאימה לאווירת ההתכוונות לעשייה שבקדושה. אותו מושג של חיבוב המצווה מתאים לקיום מצווה הנעשה לא רק מתוך חובה, כי אם מאהבה.

וכך נולדה גם התמונה המיוחדת של הנשים, הטוות את חוטי הצמר על גופן של העיזים הטהורות. אותן עיזים של המדרש היו, ככל הנראה, צדיקות בזכות עצמן, וכמו פרתו של החסיד שסירבה לחרוש בשבת, הן עמדו בשקט והרשו לנשים למשוך, לדגדג, לקשור ולטוות את שערן הרך בלי להתלונן...

*********

מורשת בצלאל

מפעל בניית המשכן הוא שילוב של עבודה מקצועית עם נכונות להתנדב ולהעניק, בפיקוח מלמעלה של האל. שילוב זה נועד לחבר את העם כולו בקשר רגשי עמוק עם מרכז דתי מפואר, מעשה ידיהם של האומנים הטובים ביותר של הדור.

הפירוט של כל החומרים והחפצים ששולבו במלאכת המשכן נשמע דמיוני, כאשר מדובר בעם עבדים משוחררים, הנודדים במדבר שממה. גם הסיפור אודות כל האוצרות שתרמו המצרים לבני ישראל ערב יציאתם אל המדבר, נשמע כניסיון לא מוצלח להסביר מאין בא כל העושר הזה.

אבל הרעיון של תרומה מנדבת הלב של כל בני ישראל, ואשר משמשת חומר גלם ליצירת אומנות הדורה למען מטרה דתית לאומית – הוא רעיון נהדר.

עם תחילת המעשה הציוני בארץ ישראל, בראשית המאה העשרים, החלה לצמוח תרבות חיים יהודית חדשה על האדמה העתיקה, תרבות ששילבה עבודת אדמה עם בניית בתים, מלאכת כפיים עם התארגנות להגנה עצמית, חידוש השפה העברית ושפע של אידיאולוגיות שניסו להתמודד עם האתגרים הרבים שיצרה המציאות החדשה.

הרעיון להקמת בית ספר לאומנות בארץ ישראל, פרי רוחו של פרופ' בוריס שץ, נבט גם הוא בתחילת העשור הראשון של אותה מאה, והחל את צעדיו המעשיים ב-1906. למפעל החדש היו שתי מטרות עיקריות, שתיהן חלוציות במובן שהן נועדו ליצור מציאות חדשה. האחת - יצירת סגנון אמנות ואומנות חדש, שיבטא את רוחו של המעשה הציוני של אותם הימים; והשנייה - פיתוח מקורות פרנסה חדשים בארץ ענייה במשאבים.

מפעלו של בוריס שץ התממש בצורת בית ספר לאומנות, ויש לו זכויות רבות במעשה הציוני. בצדק בחר שץ את השם 'בצלאל' למפעל שלו, למרות שמלכתחילה ברור היה כי אין מדובר במפעל בעל אופי דתי, כשם שהיתה בניית המשכן בימי בצלאל בן חורי.

עמנואל בן יוסף

וַיַּעַשׂ אֶת-הַקְּרָשִׁים לַמִּשְׁכָּן עֲצֵי שִׁטִּים עֹמְדִים (שמות ל"ו כ')

שיר התעסוקה

מאיר אריאל

קחני אל מחנה בני ישראל, אצל ההר

לראות את התעסוקה הזו, שבמדבר -

במעברת העולים, שוכני האוהלים

קצת אשוטט, אשאף, אנשום לי ריח פועלים

במעברת העולים - ריח פועלים.

רוצה להיות בלב הנדבה של בני עמי

לראות וגם לשמוע, כי מרבים הם להביא

בבוקר בבוקר, ברצון הכי חפשי -

איש, אישה, נדבת לבם בפרץ הנפשי,

בבוקר בבוקר - החפץ הרגשי.

אבוא לנפחים, המתיכים את ערמות

התכשיטים וכלי הבית המהבהבות

ואחר כך יוצקים את הנוזל המשולהב

לבלוקים של נחושת וכסף וזהב.

אבוא לנפחים, היוצקים את המשולהב.

אבוא לנגרים, המקלפים עצי שיטים

קירות-משכן, לוחות-מזבח והרהיטים

מריח-דבק ונסורת, ספירט וטרפנטין

חולמים לתפוס מקום טוב באמצע פלורנטין.

הראני את הנגרים, המקלפים עצי שיטים

אקרב לאצבעות של הטוות והשוזרות

אורגות ומרקמות מעשה-חושב את היריעות

בארגמן ותכלת ושני ושש-מושזר

עם כל מיני צורות שלא מהעולם הזה

כן, מעשה-חושב - בעולם הזה

וכאן תוקף אותי ספק מִשֶׁטַח-הבידור:

האם לכל המקצועות יקצו זמן-שידור?

אז רק עוד את האמנים, חושבי המחשבות

המציירים צורות הנרקמות, הנגלפות.

הראני את האמנים, המציירים את המחשבות.

לראות את בצלאל ואת אהליאב שוקלים

איך להוציא את המנורה - מִקְשָׁה, והכלים

מבלוק זהב התכשיטים... שוקלים כל אונקיה

ואחר כך עושים מלאכה שלמה ונקיה

מבלוק זהב התכשיטים - שלמה ונקיה.

אשהה עוד רגע ואחוש זרימות, בהתנקז

מכל המלאכות - האהבה, בהתרכז

מכל העברים כל הדברים, בהתחבר -

אני גואה, דואה, רואה לי מחנה זוהֵר.

כל מרכז המעברה - מחנה זוהֵר.

ושוב אני בתור לקבלת דמי אבטלה.

אולי אמכור גם את כיס המרה להשתלה?

אולי לא אשלם קנסות, אשב במאסר?

קחני אל מחנה בני ישראל, אצל ההר

לראות את התעסוקה הזו שבמדבר...

הרפתנים, הדירניקים והשוחטים

הבורסקאים, הרצענים והחייטים

היֵינאים והרוקחים, הטוחנים והאופים

והתכשיטנים המצטרפים אל הצורפים

המשוררים, הזמרים, הפורטים והנושפים...

פרק ל"ו

וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לַעֲשֹׂת אֹתָהּ. וַיְצַו מֹשֶׁה, וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר: אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ! וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא. וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם לְכָל הַמְּלָאכָה לַעֲשׂוֹת אֹתָהּ וְהוֹתֵר.

התיאור של ההתגייסות הנלהבת של העם להביא חומרים למשכן נועד לבטא את המסירות שלהם לרעיון הדתי ואת נכונותם לוותר למען זה על כל היקר להם. במציאות של נדודים במדבר, כשמקור פרנסה אינו צפוי בעתיד הקרוב, נוהגים פליטים לשמור על אוצרותיהם המעטים כדי לשרוד בחיים. על כן יש במעשה זה של איסוף הכסף, הזהב ושאר החומרים היקרים משום מתן אמון בלתי מסויג באל הטוב, שידאג לכל מחסורו של העם.

נותר לפתור רק תמיהה אחת: מאין היו להם, לעבדים המשוחררים, אותם אוצרות יקרי ערך? את הרמז לכך אנו מוצאים בפרק י"א בספר שמות, בו נאמר:

ב דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם, וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב. ג וַיִּתֵּן יְהוָה אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרָיִם...

אני רואה בשני פסוקים אלה תוספת שהוכנסה לסיפור יציאת מצרים לאחר שעלתה השאלה ונידונה. זה אינו הפתרון האפשרי היחיד לאותה תמיהה – מאין היו להם, לבני ישראל, כל האוצרות האלה? באותו לילה של אסון הבכורות יכולים היו העבדים המשתחררים לפלוש לבתי המצרים ולעשות שם ככל העולה על רוחם. סיפורי מרידות עבדים מההיסטוריה העולמית חוזרים ומתארים פרצי אלימות כאלה, הנותנים פורקן לזעם שהבשיל במשך כל שנות העבדות, פרצי אלימות שהופנו לעבר אדוני העבדים. אך התנ"ך בוחר בדרך שונה, משום מה, דרך המקלה עלינו במעט את חגיגת החירות של פסח.

*************

וַיָּבֹאוּ כָּל הַחֲכָמִים, הָעֹשִׂים אֵת כָּל מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ, אִישׁ אִישׁ מִמְּלַאכְתּוֹ, אֲשֶׁר הֵמָּה עֹשִׂים. וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה, אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָֹה לַעֲשׂת אֹתָהּ! וַיְצַו מֹשֶׁה, וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר: אִישׁ וְאִשָּׁה, אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ! וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא. וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם לְכָל הַמְּלָאכָה לַעֲשׂוֹת אֹתָהּ וְהוֹתֵר.

לקרוא את הפיסקה הזאת בעיניים של אזרח מדינת ישראל העצמאית במאה ה-21, לקרוא ולא להאמין! התרומה שהביאו בני ישראל לבניין המשכן היתה בהתנדבות –כנאמר: 'כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ'. מסתבר שההתלהבות היתה גדולה כל כך, שעוד לפני שנסתיים איסוף התרומות, היה כבר ברור שיש יותר מדי. מה זאת אומרת 'יותר מדי'? היש יותר מדי במבצע כזה? אכן, כן! ההוראות לבניין המשכן היו כה מפורטות במידות ובהיקפים, שניתן היה ליצור ממש 'כתב כמויות', כפי שמכינים אדריכלים וקבלני בניין. היות שמדובר במבנה מקודש, אין כל הרשאה לחרוג מהמידות המתוכננות. כמו כן, המבנה הזה צריך להיות קל מספיק, שאפשר יהיה לשאתו בנדודים במדבר.

מה עושים, כשהתרומות המצטברות עוברות את המתוכנן? אפשר לשים בכיס ולחלק למקורבים; אבל אפשר גם לומר: 'תודה! זה מספיק! קחו בחזרה את העודף!'.

כיום, במדינתנו המתוקנת, גובה המדינה מיסים מתושביה, ואם אין הם בני מגזר יוצא דופן, המיסים הם בגדר חובה. גם כיום מצטברים בקופת המדינה עודפי כספים. למדינה ישנן כמה אפשרויות להגיב על המצב הזה: אפשר להקטין את המיסים בשנה הבאה, אפשר להחליט, באישור הכנסת ברוב גדול, לבנות תקציב מיוחד לשנה הקרובה, שינצל את עודפי הכספים לרווחת אזרחי המדינה – בבריאות, בחינוך מיוחד, בקצבאות לקשישים, בדיור ציבורי או בעזרה לניצולי השואה. אפשר לנפח את התקציבים הרגילים, ולנהל מדיניות בזבזנית, ואפשר גם להעניק טובות מיוחדות למקורבים אישית או פוליטית, ללא קבלת אישור מהכנסת.

אז אתם אומרים לי: 'עזוב, זה סיפור דמיוני! זה לא קרה כך במציאות של נדודי בני ישראל במדבר. זה פשוט לא יכול להיות!' תארו לעצמכם שאחיל את האמירה הזאת על כל הכתוב בתנ"ך...

עמנואל בן יוסף

פרק ל"ז

הכרובים במשכן

א וַיַּעַשׂ בְּצַלְאֵל אֶת-הָאָרֹן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ. ב וַיְצַפֵּהוּ זָהָב טָהוֹר מִבַּיִת וּמִחוּץ וַיַּעַשׂ לוֹ זֵר זָהָב סָבִיב. ג וַיִּצֹק לוֹ אַרְבַּע טַבְּעֹת זָהָב עַל אַרְבַּע פַּעֲמֹתָיו וּשְׁתֵּי טַבָּעֹת עַל-צַלְעוֹ הָאֶחָת וּשְׁתֵּי טַבָּעֹת עַל-צַלְעוֹ הַשֵּׁנִית. ד וַיַּעַשׂ בַּדֵּי עֲצֵי שִׁטִּים וַיְצַף אֹתָם זָהָב. ה וַיָּבֵא אֶת-הַבַּדִּים בַּטַּבָּעֹת עַל צַלְעֹת הָאָרֹן לָשֵׂאת אֶת-הָאָרֹן. ו וַיַּעַשׂ כַּפֹּרֶת זָהָב טָהוֹר אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכָּהּ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבָּהּ. ז וַיַּעַשׂ שְׁנֵי כְרֻבִים זָהָב מִקְשָׁה עָשָׂה אֹתָם מִשְּׁנֵי קְצוֹת הַכַּפֹּרֶת. ח כְּרוּב-אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה וּכְרוּב-אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה מִן-הַכַּפֹּרֶת עָשָׂה אֶת-הַכְּרֻבִים מִשְּׁנֵי קצוותו (קְצוֹתָיו). ט וַיִּהְיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל-הַכַּפֹּרֶת וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל-אָחִיו אֶל-הַכַּפֹּרֶת הָיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים.

זאב רבן - שער לילקוט בצלאל.

במרכז הכרובים כדמויות אנושיות מכונפות.

בצדדים - האומנים במלאכת הכנת המשכן.

מה עשו הכרובים במשכן?

הכרובים במשכן, כמו הכרובים שהגנו על הדרך לעץ החיים בספר בראשית, תפקידם היה להגן על קודש הקודשים. ואומנם רק לכהן הגדול הייתה רשות להיכנס לקודש הקודשים ביום הכיפורים, כדי לבקש רחמים על עם ישראל. כלומר, רק הוא היה יכול להיכנס לקודש הקודשים ולא להיפגע על ידי הכרובים.

לדעת רבי אברהם אבן עזרא "כל כרוב נעשה לקבל כוח העליון..." (שמות כה, מ), דהיינו, הכרובים משמשים הלכה למעשה ככלי הולכה, כמערכת תקשורת, להעברת כוחות שמקורם בעולם העליון, אל עולמם של בני האדם.

על פי מסכת יומא נ"ד, ע"א, הכרובים שהיו עשויים בדמות איש ואישה, סימלו את "חיבתן של ישראל לפני המקום, כחיבת זכר ונקבה", ועל כן אמנים לא מעטים מתארים אותם כזוג מאוחד גופנית בקשר אהבה.

מהפסוק בתהילים פרק פ', 1, כתוב: "יושב הכרובים הופיעה" ניתן להבין כי הכרובים שימשו ככיסאו של ה', והארון היה הדום רגליו.

ולפי דעתו של הרמב"ם (הלכות תלמוד תורה פרק ב'), הכרובים שבמקדש רומזים לכך שישנם מלאכים בשמיים המשרתים את ה', וה' מוסר את דבריו לנביאים על ידי המלאכים.

האם אין הכרובים סותרים את הדיבר האומר 'לא תעשה לך כל פסל וכל מסיכה', וכל זאת מייד לאחר מעשה העגל?

חז"ל עסקו רבות בשאלה זאת, אך אין טעם לפרט את הסבריהם, שכן כולם נראים דחוקים, אך נזכור כי רק הכוהנים המשרתים בקודש זכו לראות את הכרובים, הרי שבניגוד לעגל הזהב, מדובר באביזר פולחני שלא היה מרכזי בחווייה המוחשית של עם ישראל. בכל זאת - עובדה היא, כי פולחן ה', כבר בימים הראשונים, ובמשך מאות רבות בשנים, עד חורבן בית המקדש, נעזר במשכן או במקדש, מטופחים ומהודרים מאד, ובהקרבת קורבנות לאל. הרמב"ם טען כי זו היתה פשרה שנועדה להתאים את הפולחן לציבור שרמתו הרוחנית אינה גבוהה, ואשר אינה יכולה לקבל מנהגי פולחן לאל מופשט.

יז וַיַּעַשׂ אֶת הַמְּנֹרָה זָהָב טָהוֹר, מִקְשָׁה עָשָׂה אֶת הַמְּנֹרָה, יְרֵכָהּ וְקָנָהּ, גְּבִיעֶיהָ, כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ מִמֶּנָּה הָיוּ. יח וְשִׁשָּׁה קָנִים יֹצְאִים מִצִּדֶּיהָ, שְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה מִצִּדָּהּ הָאֶחָד, וּשְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה מִצִּדָּהּ הַשֵּׁנִי. יט שְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בַּקָּנֶה הָאֶחָד, כַּפְתֹּר וָפֶרַח, וּשְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בְּקָנֶה אֶחָד, כַּפְתֹּר וָפָרַח, כֵּן לְשֵׁשֶׁת הַקָּנִים הַיֹּצְאִים מִן הַמְּנֹרָה. כ וּבַמְּנֹרָה אַרְבָּעָה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים, כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ. כא וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה, וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה, וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה, לְשֵׁשֶׁת הַקָּנִים הַיֹּצְאִים מִמֶּנָּה. כב כַּפְתֹּרֵיהֶם וּקְנֹתָם מִמֶּנָּה הָיוּ, כֻּלָּהּ מִקְשָׁה אַחַת זָהָב טָהוֹר. כג וַיַּעַשׂ אֶת נֵרֹתֶיהָ שִׁבְעָה, וּמַלְקָחֶיהָ וּמַחְתֹּתֶיהָ זָהָב טָהוֹר. כד כִּכָּר זָהָב טָהוֹר עָשָׂה אֹתָהּ וְאֵת כָּל כֵּלֶיהָ.

אוהל מועד הוקם. המנורה נוצקה והועמדה במקומה. מי עשוי להיות מעונין במפרט של יצירת המנורה? במקום הפירוט הזה אפשר היה לכתוב משהו כמו: ותעמוד המנורה באוהל מועד ותבהיק בברק זהוב. ויהי ערב, ויעלו הכוהנים את הנרות במנורה, ותאיר את האוהל באור יקרות. ותיף המנורה עד מאד...

התיאור המפורט של כל חלקי המנורה, כמו התיאור של אוהל מועד על כל מרכיביו ודרך הקמתו, נראים בעיני כתכנית לשיחזור בעתיד. עת יתבססו בני ישראל בארץ המובטחת, יעמידו את אוהל מועד במקום אשר יבחר ה', והיה אם נפגע משהו מכל אותם אביזרים מקודשים במהלך הדרך הארוכה במדבר, אפשר יהיה להשלים את החסר על פי התכנית המדויקת. מנורה זו, או מנורה כמו זו, תועמד גם בבית המקדש, כשייבנה. והיה אם יקרה אסון, והמקדש יוחרב על ידי אויבים, נשוב ונקים אותו על פי התכנית הזאת.

במאות השלישית עד השישית, תחת השלטון הביזנטי בארץ ישראל, חיה ופעלה בעין-גדי קהילה יהודית. בחפירות שחשפו את רצפת בית הכנסת הזה נמצאה, קרוב לגומחת ארון הקודש, גם מנורה קטנה יחסית, עשויה ברונזה, ומראה כתבנית המנורה שעמדה פעם בבית המקדש. את צורתה של מנורת עין-גדי עיצב הצורף, ככל הנראה, על פי התיאור המפורט שבפרקנו, עם שבעת הקנים, הגביעים המשוקדים, הכפתורים והפרחים. איזה תפקיד פולחני מילאה אותה מנורה – אין איש יודע.

******

וַיַּעַשׂ אֶת הַמְּנֹרָה זָהָב טָהוֹר, מִקְשָׁה עָשָׂה אֶת הַמְּנֹרָה, יְרֵכָהּ וְקָנָהּ, גְּבִיעֶיהָ כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ מִמֶּנָּה הָיוּ, וְשִׁשָּׁה קָנִים יֹצְאִים מִצִּדֶּיהָ, שְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה מִצִּדָּהּ הָאֶחָד, וּשְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה מִצִּדָּהּ הַשֵּׁנִי.

המנורה בת שבעה הקנים הפכה ברבות השנים לאחד הסמלים היהודיים החשובים והמוכרים ביותר. שישה הקנים היוצאים משני צדיה מוזכרים גם כאן וגם בפרק כ"ה. על כן תמיהה גדולה תמהתי, כאשר מצאתי את מאמרן המפורט של רחל חכלילי ורבקה מרחב באתר של מט"ח, ובו הן טוענות כי על פי כל הממצאים הארכיאולוגיים מהמרחב המזרח תיכוני מתקופת המקרא, יש להניח כי מנורת המשכן, ומנורת המקדש עד סוף תקופת בית ראשון, היו מנורות של כן אחד. וכך הן כותבות:

לדעתנו תיאור המנורה בספר שמות מכיל שני יסודות: האחד, של מנורת-כן, שאף כונתה בפסוק הראשון "מנרה", והשני – של מנורה מפותחת יותר שבימי הבית השני נתוספו לה שישה קנים ואשר יוחסה למשכן. נקודת המוצא שלנו הם המקורות המקראיים, ובחינתם לנוכח הממצא הארכיאולוגי שמקורו בארץ-ישראל ובארצות השכנות.

כותבות המאמר מסתמכות גם על הפסוק:

וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת זָהָב טָהוֹר, מִקְשָׁה תֵּיעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה.

המקשה האחת היא, לדעתן, המנורה המקורית, שלה היה נר אחד בלבד.

אם כן, איך להסביר את הופעת הפסוקים, המתארים את שישה הקנים הנוספים – גם בפרק כ"ה וגם בפרקנו, פרק ל"ז? אמנם אין הכותבות הנכבדות אומרות זאת, אך ניתן להניח כי הן מייחסות את הפסוקים האלה לזמן עריכתו הסופית של ספר שמות, עם השיבה מגלות בבל והקמת המקדש השני, שבו, ככל הנראה, כבר היתה מנורה בת שבעה קנים.

בהנחיה שגם ספר שמות עצמו לא נכתב תוך פרק זמן קצר, ושחלקים שלו הועברו בעל פה ובכתב מדור לדור עוד מתקופות קדומות יותר לזמן עריכתו הסופית, אפשר להניח, כי עם העריכה הסופית נוספו הפסוקים, המתארים את מנורת המשכן כמנורה בת שבעה קנים.

המנורה הקדומה היתה, לפי הערכה זו, מורכבת מירך, קנה וכותרת פרחית, שבה נר אחד בלבד. מנורה כזו יכולה להיות 'מקשה אחת'.

חיזוק לדבריהן מביאות הכותבות מהפסוק בשמואל א' פרק ג', המציין כי 'וְנֵר אֱלֹהִים טֶרֶם יִכְבֶּה'. לדעתן נר אלוהים היא מנורת המשכן, אשר היתה גם במשכן שבשילה.

חשיבות הדיון בשאלה זו אינה דווקא בלמידת תהליך ההתפתחות של צורת אותו חפץ קדושה ידוע, אלא בניסיון לגלות בטקסט הקאנוני של התורה תוספות של טקסט שמקורו בתקופה מאוחרת הרבה יותר. הרעיון שמנסחי ספר שמות בצורתו הסופית סבורים היו שמנורת המשכן, מאות רבות של שנים לפני תקופתם, היתה בצורת המנורה שהכירו הם, הוא הרעיון המעניין. זו, כמובן, ראיה ביקורתית של אמינות המידע, שמספקת התורה, מה שאינו מפחית מערכה הספרותי או הרוחני של יצירה חשובה זו.

עמנואל בן יוסף

קישורים

בוא אלי פסוק נחמד - בארי צימרמן

ים הנחושת של שלמה וחישוב הפאי המתמטי - סיפור מההפטרה

הכרובים - ספר שמות - 'רואים את הקולות' (סנונית)

גברים, אל תשלחו אותנו לסרוג גרביים - רוחמה וייס

קבצים מצורפים

פרשת 'ויקהל' - הרב אבי פסקל

וכל הנשים... טוו את העיזים - בארי צימרמן תשע"א

מחאת הנשים של המקדש - פרופ' רוחמה וייס תשע"ז