אליהו על הר הכרמל
אֵלִיָּהוּ עַל הַר הַכַּרְמֶל
מלכים א יח וַיֵּלֶךְ אַחְאָב לִקְרַאת אֵלִיָּהוּ. יז וַיְהִי כִּרְאוֹת אַחְאָב אֶת-אֵלִיָּהוּ, וַיֹּאמֶר אַחְאָב אֵלָיו: הַאַתָּה זֶה עֹכֵר יִשְׂרָאֵל? יח וַיֹּאמֶר: לֹא עָכַרְתִּי אֶת-יִשְׂרָאֵל, כִּי אִם-אַתָּה וּבֵית אָבִיךָ, בַּעֲזָבְכֶם אֶת-מִצְוֹת יְהוָה, וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי הַבְּעָלִים. יט וְעַתָּה, שְׁלַח, קְבֹץ אֵלַי אֶת-כָּל-יִשְׂרָאֵל אֶל-הַר הַכַּרְמֶל, וְאֶת-נְבִיאֵי הַבַּעַל אַרְבַּע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים, וּנְבִיאֵי הָאֲשֵׁרָה אַרְבַּע מֵאוֹת אֹכְלֵי שֻׁלְחַן אִיזָבֶל. כ וַיִּשְׁלַח אַחְאָב בְּכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיִּקְבֹּץ אֶת-הַנְּבִיאִים אֶל-הַר הַכַּרְמֶל. כא וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ אֶל-כָּל-הָעָם וַיֹּאמֶר: עַד-מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל-שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים? אִם-יְהוָה הָאֱלֹהִים - לְכוּ אַחֲרָיו, וְאִם-הַבַּעַל - לְכוּ אַחֲרָיו. וְלֹא-עָנוּ הָעָם אֹתוֹ דָּבָר. כב וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ אֶל-הָעָם: אֲנִי נוֹתַרְתִּי נָבִיא לַיהוָה לְבַדִּי, וּנְבִיאֵי הַבַּעַל אַרְבַּע-מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים אִישׁ. כג וְיִתְּנוּ-לָנוּ שְׁנַיִם פָּרִים, וְיִבְחֲרוּ לָהֶם הַפָּר הָאֶחָד, וִינַתְּחֻהוּ, וְיָשִׂימוּ עַל-הָעֵצִים, וְאֵשׁ לֹא יָשִׂימוּ, וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת-הַפָּר הָאֶחָד, וְנָתַתִּי עַל-הָעֵצִים, וְאֵשׁ לֹא אָשִׂים. כד וּקְרָאתֶם בְּשֵׁם אֱלֹהֵיכֶם, וַאֲנִי אֶקְרָא בְשֵׁם-יְהוָה, וְהָיָה - הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר-יַעֲנֶה בָאֵש, הוּא הָאֱלֹהִי.ם וַיַּעַן כָּל-הָעָם וַיֹּאמְרוּ: טוֹב הַדָּבָר. כה וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לִנְבִיאֵי הַבַּעַל: בַּחֲרוּ לָכֶם הַפָּר הָאֶחָד, וַעֲשׂוּ רִאשֹׁנָה, כִּי אַתֶּם הָרַבִּים, וְקִרְאוּ בְּשֵׁם אֱלֹהֵיכֶם, וְאֵשׁ לֹא תָשִׂימוּ. כו וַיִּקְחוּ אֶת-הַפָּר אֲשֶׁר-נָתַן לָהֶם, וַיַּעֲשׂוּ וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁם-הַבַּעַל מֵהַבֹּקֶר וְעַד-הַצָּהֳרַיִם לֵאמֹר: הַבַּעַל, עֲנֵנוּ! וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה. וַיְפַסְּחוּ עַל-הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה. כז וַיְהִי בַצָּהֳרַיִם, וַיְהַתֵּל בָּהֶם אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר: קִרְאוּבְקוֹל-גָּדוֹל, כִּי-אֱלֹהִים הוּא, כִּי שִׂיחַ וְכִי-שִׂיג לוֹ, וְכִי-דֶרֶךְ לוֹ, אוּלַי יָשֵׁן הוּא וְיִקָץ. כח וַיִּקְרְאוּ בְּקוֹל גָּדוֹל, וַיִּתְגֹּדְדוּ כְּמִשְׁפָּטָם בַּחֲרָבוֹת וּבָרְמָחִים עַד-שְׁפָךְ-דָּם עֲלֵיהֶם. כט וַיְהִי כַּעֲבֹר הַצָּהֳרַיִם, וַיִּתְנַבְּאוּ עַד לַעֲלוֹת הַמִּנְחָה, וְאֵין-קוֹל וְאֵין-עֹנֶה וְאֵין קָשֶׁב. ל וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לְכָל-הָעָם: גְּשׁוּ אֵלַי. וַיִּגְּשׁוּ כָל-הָעָם אֵלָיו, וַיְרַפֵּא אֶת-מִזְבַּח יְהוָה הֶהָרוּס. לא וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים כְּמִסְפַּר שִׁבְטֵי בְנֵי-יַעֲקֹב, אֲשֶׁר הָיָה דְבַר-יְהוָה אֵלָיו לֵאמֹר: יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ. לב וַיִּבְנֶה אֶת-הָאֲבָנִים מִזְבֵּחַ בְּשֵׁם יְהוָה, וַיַּעַשׂ תְּעָלָה כְּבֵית סָאתַיִם זֶרַע סָבִיב לַמִּזְבֵּחַ. לג וַיַּעֲרֹךְ אֶת-הָעֵצִים, וַיְנַתַּח אֶת-הַפָּר, וַיָּשֶׂם עַל-הָעֵצִים. לד וַיֹּאמֶר: מִלְאוּ אַרְבָּעָה כַדִּים מַיִם, וְיִצְקוּ עַל-הָעֹלָה וְעַל-הָעֵצִים, וַיֹּאמֶר: שְׁנוּ! וַיִּשְׁנוּ. וַיֹּאמֶר: שַׁלֵּשׁוּ! וַיְשַׁלֵּשׁוּ. לה וַיֵּלְכוּ הַמַּיִם סָבִיב לַמִּזְבֵּחַ, וְגַם אֶת-הַתְּעָלָה מִלֵּא-מָיִם. לו וַיְהִי בַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה, וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וַיֹּאמַר: יְהוָה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל, הַיּוֹם יִוָּדַע כִּי-אַתָּה אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל, וַאֲנִי עַבְדֶּךָ וּבִדְבָרְךָ עָשִׂיתִי אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. לז עֲנֵנִי, יְהוָה, עֲנֵנִי, וְיֵדְעוּ הָעָם הַזֶּה כִּי-אַתָּה יְהוָה הָאֱלֹהִים, וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת-לִבָּם אֲחֹרַנִּית. לח וַתִּפֹּל אֵשׁ-יְהוָה, וַתֹּאכַל אֶת-הָעֹלָה וְאֶת-הָעֵצִים וְאֶת-הָאֲבָנִים וְאֶת-הֶעָפָר, וְאֶת-הַמַּיִם אֲשֶׁר-בַּתְּעָלָהלִחֵכָה. לט וַיַּרְא כָּל-הָעָם, וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ: יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים, יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים!. מ וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לָהֶם: תִּפְשׂוּ אֶת-נְבִיאֵי הַבַּעַל, אִישׁ אַל-יִמָּלֵט מֵהֶם! וַיִּתְפְּשׂוּם, וַיּוֹרִדֵם אֵלִיָּהוּ אֶל-נַחַל קִישׁוֹן, וַיִּשְׁחָטֵם שָׁם. מא וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לְאַחְאָב: עֲלֵה, אֱכֹל וּשְׁתֵה, כִּי-קוֹל הֲמוֹן הַגָּשֶׁם. מב וַיַּעֲלֶה אַחְאָב לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת, וְאֵלִיָּהוּ עָלָה אֶל-רֹאשׁ הַכַּרְמֶל, וַיִּגְהַר אַרְצָה, וַיָּשֶׂם פָּנָיו בֵּין בִּרְכָּו. מג וַיֹּאמֶר אֶל-נַעֲרוֹ: עֲלֵה-נָא, הַבֵּט דֶּרֶךְ-יָם! וַיַּעַל, וַיַּבֵּט וַיֹּאמֶר: אֵין מְאוּמָה. וַיֹּאמֶר: שֻׁב שֶׁבַע פְּעָמִים. מד וַיְהִי בַּשְּׁבִעִית, וַיֹּאמֶר: הִנֵּה-עָב קְטַנָּה כְּכַף-אִישׁ עֹלָה מִיָּם. וַיֹּאמֶר: עֲלֵה, אֱמֹר אֶל-אַחְאָב: אֱסֹר וָרֵד, וְלֹא יַעֲצָרְכָה הַגָּשֶׁם. מה וַיְהִי עַד-כֹּה וְעַד-כֹּה, וְהַשָּׁמַיִם הִתְקַדְּרוּ עָבִים וְרוּחַ, וַיְהִי גֶּשֶׁם גָּדוֹל, וַיִּרְכַּב אַחְאָב, וַיֵּלֶךְ יִזְרְעֶאלָה. מו וְיַד-יְהוָה הָיְתָה אֶל-אֵלִיָּהוּ, וַיְשַׁנֵּס מָתְנָיו, וַיָּרָץ לִפְנֵי אַחְאָב עַד-בֹּאֲכָה יִזְרְעֶאלָה
מה לנו ולפולחן הבעל?
בראש האלים הכנעניים ישבו אל, הוא אל השמים ואשתו – אשרה, היא אלת האדמה. הם הולידו אלים רבים אחרים, כמו בעל, ענת, ים, עשתורת ומות – הם כוחות הטבע.
אל רצה להמליך את אחד מילדיו שישמש כראש האלים וים היה המועדף עליו. מרבית האלים לא התנגדו לבחירתו של אל, אך בעל התקומם, וסירב להכיר במלכותו של ים.. במקורות רבים מסופר שבעל ניצח את אחיו ים - אל הימים, ואת עוזריו, מפלצות הים הנוראות. בתחילה ים הציף את הארץ במי מלח והרס את היבולים, ואחותו, שפש - אלת השמש, עזרה לו לייבש את הקרקע. לבסוף ניצח בעל את ים והפילו ארצה. בעל הוכרז למלך על כל האלים וכשליטה הבלעדי של הארץ.
מות, אל המוות, לא קיבל את מלכותו של בעל, הרגו והורידו לַשְּׁאוֹל. עקב כך נותרה הארץ ללא שליט והאלים התכנסו לדון בשאלה מי ראוי למלוך על הארץ. ענת, אחותו של בעל, אלת המלחמה והציד, רצתה להשיב את המלוכה לאחיה ויצאה להילחם במות. היא ירדה לַשְּׁאוֹל עם צבאותיה , הביסה את מות והחזירה את אחיה לחיים.
באמצעות סיפור זה, המאניש את כוחות הטבע, הצליחו הכנענים הקדמונים, שהיו ברובם עובדי-אדמה, לתת הסבר מלא והגיוני למחזוריות העונתית ולתופעת הבצורות. המיתולוגיה הציעה להם פולחן שנועד להשיג להם שליטה על הבצורת על ידי הגברת כוחם של האלים הטובים: בעל, אשרה אלת האדמה, ועשתורת אלת הפריון.
הדת הכנענית הקדומה הייתה המקור העיקרי של הדת העברית הקדומה, אליה יש להוסיף השפעות שומריות-בבליות , השפעות מצריות עתיקות והשפעות מדייניות. כל האלים המוזכרים בסיפור מוזכרים בתנ"ך כאלוהי "העבודה הזרה" שאותם עבדו עם ישראל. למעשה, הארכיאולוגיה, המחזקת התבוננות ספקנית בסיפורי התנ"ך, מגלה לנו כי האלים הללו היו האלים שאותם עבדו עם ישראל עד שלב מאוחר בתולדותיו - שלהי ימי בית-ראשון, אז המונותיאיזם, הוא פולחן יהוה, הפך לדת השולטת של עם ישראל – דת שבמהלך השנים נהפכה ליהדות אותה מכירים אנו כיום.
אמר אליהו לעובדי הבעל: בחרו לכם הפר האחד, ועשו ראשונה, כי אתם הרבים. נתקבצו ת"נ נביאי הבעל ות"נ נביאי האשרה, ולא יכלו לזוז את רגליו מן הארץ. מה עשה אליהו? אמר להם: בחרו שני פרים תאומים מאם אחת, הגדלים על מרעה אחד, והָטִילוּ עליהם גורלות, אחד לַשֵּׁם ואחד לְשֵׁם הבעל ובחרו להם הפר האחד. ופרו של אליהו מיד נמשך אחריו, והפר שעלה לשם הבעל - נתקבצו כל נביאי הבעל ונביאי האשרה, ולא יכלו להזיז את רגליו, עד שפתח אליהו ודיבר עם הפר, ואמר לו: לך עמהם, השיב הפר ואמר לו לעיני כל העם: אני וַחֲבֵרִי יצאנו מבטן אחת, מפרה אחת, וגדלנו במרעה אחד, והוא עלה בחלקו של מקום, ושמו של הקדוש ברוך הוא מתקדש עליו, ואני עליתי בחלק הבעל להכעיס את בוראי? אמר לו אליהו: פר, פר, אל תירא, לך עמהם, ואל ימצאו עלילה שכשם ששמו של הקב"ה מתקדש על אותו שֶׁעִמִּי, כך מתקדש עליך. אמר לו הפר: וכך אתה מְיַעֲצֵנִי? שבועה, איני זז מכאן עד שתמסרני בידם". (במדבר רבה פרשה כ"ג)
אליהו הנביא היה רגיל להיות בישיבה של רבי. פעם אחת בראש חודש פנה היום ולא בא בשעתו. אמר לו רבי: מפני מה איחר עצמו האדון היום? אמר לו אליהו: מפני עבודתי אצל האבות לְשַׁמְּשָּם. שהייתי צריך להקים את אברהם אבינו ולרחוץ את ידיו ולהמתין לתפילתו. ואחר כך השכבתי אותו על מקומו. וכן ליצחק וכן ליעקב. - ומפני מה אין מקימין אותן ביחד? שאל רבי. - מפני שחושבים פן יתגברו ברחמים, ויביאו את המשיח קודם הקץ. שאל אותו רבי: היש דוגמת האבות בעולם הזה? אמר לו: יש! ר' חייא ובניו. גזר רבי תענית והקים את ר' חייא ובניו שיתפללו ביחד לפני התיבה. וכאשר אמרו 'משיב הרוח', נשב הרוח. אמרו 'מוריד הגשם', וירד גשם. כאשר הגיעו לומר 'מחייה המתים', נעשה רעש בעולם. שאלו ברקיע: מי הוא שגילה בארץ את סוד כוחו של ר' חייא ובניו? אמרו שהוא אליהו. הביאו את אליהו והלקוהו ששים מלקות בשבט אש. מיד בא אליהו למקום שעמדו להתפלל ר' חייא ובניו, ונדמה להם כמו דב של אש. נכנס ביניהם והטרידם מתפילתם. (בבא מציעא פה)
בקוראן מופיע אליהו בפסוקים בודדים בלבד ומזוהה בשם "אל-חאדר", הירוק, או "אליאס". בשל כוחו של אליהו להוריד גשמים, המוסלמים רואים בו את ה"נביא-הירוק", המסמל מים, חיים ונאות-מדבר. המוסלמים גם רואים בו "עבד-פלאי", אדם המרפא מחלות נפש והעושה מעשים תמוהים ובעל יכולת ראיה על טבעית.
גֶּשֶׁם נְדָבוֹת – חיים גורי
וְקוֹל הֲמוֹן הַגֶּשֶׁם עַל הַכַּרְמֶל וּזְבוּלוּן בּוֹאֲכָה הֶהָרִים,
עוֹפֶרֶת וְזָהָב.
אָז נַחֲלֵי אַכְזָב הָיוּ לְנַהֲרוֹת אֵיתָן, הוֹלְכִים אֶל יָם הָעֲרָפֶל.
גַּם הַקִּישׁוֹן, מִשְׁכַּן הָאֶבֶן, הַלְּטָאָה וְהַצְּרָעוֹת.
וְקוֹל הֲמוֹן-הַגֶּשֶׁם שֶׁשָּׁטַף אֶת דַּם הַנְּבִיאִים הָהֵם בְּשֶׁבֶר עֲנָנִים.
וְלֹא נִשְׁמַע בַּמֶּרְחָק הָאָפֹר מִסְפֵּד נְשׁוֹתֵיהֶם,
לְצַעַר וּלְבוּשָׁה.
אַךְ זִקְנֵי הָעֵמֶק זוֹכְרִים בְּקֹשִׁי רַב שָׁנָה כָּזֹאת
לְהִלּוּלַת תְּבוּאוֹת הַחֹרֶף וְהַקַּיִץ, לִסְאָה גְּדוּשָׁה.
שִׁבְעָה יָמִים נִמְשַׁך הֲמוֹן-הַגֶּשֶׁם וְשִׁבְעָה לֵילוֹת,
מִלֵּא מַאַגְרֵי תְּהוֹם, גָּרַם לְשִׁטְפוֹנוֹת קָשִׁים בְּצֶבַע הַקָּפֶה.
אַחַר נִרְגַּע לְאַט לְאַט בַּאֲגָמִים וּשְׁלוּלִיּוֹת,
רְאִי עָנָן וְכוֹכְבַיָּה.
בֵּין פֶּסַח לְבֵין שָׁבוּעוֹת הִפְרִיאוּ הַקּוֹצִים,
כְּמוֹ סוּס וְרוֹכְבוֹ עַד לֹא נוֹדַע כִּי בָּאוּ אֶל קִרְבָּם.
רֹב הָאַלְמָנוֹת נִשְּׂאוּ שֵׁנִית, כִּי מַה תַּעֲשֶׂינָה לְבַדָּן.
אַך הַיְּתוֹמִים גָּדְלוּ, הִרְבּוּ לְהִפָּגֵשׁ, לַמּוֹעֵד יָרְדוּ אֶל הַקִּישׁוֹן.
כַּאֲשֶׁר קָרְאוּ בְּאָזְנֵיהֶם בִּשְׁמוֹ שֶׁל אִישׁ-הָאֱלֹהִים
הֵם לֹא חָשְׁבוּ עַל גֶּשֶׁם, רַק עַל דָּם.
הָיוּ עוֹד מִלְחָמוֹת רַבּוֹת וְעוֹד גְּשָׁמִים רַבִּים
וְהָעִנְיָן לֹא הִסְתַּיֵּם בְּכָךְ - - -
קוּשְׁיָה
אֵיךְ הָפַךְ לָאַגָּדָה
אָדָם אֲשֶׁר יָדוֹ לֹא רָעֲדָה
כְּשֶׁשָּׁחַט
אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ בְּיוֹם אֶחָד
אֵיךְ הָפַךְ הַנָּבִיא הַפָנָאט
לַיָּשִׁישׁ נֶחְמָד
הַמִּתְגַּלֶּה לְמִי שֶׁנִּמְצָא בְּצָרָה
וּמוֹשִׁיט לוֹ עֶזְרָה
וְאוּלַי הַתִּשְׁבִּי
שֶׁעָתִיד לְתָרֵץ קֻשִׁיוֹת וּבְעָיוֹת
יְתָרֵץ גַּם אֶת זֹאת.
חנה קב רוט