ישעיהו פרק ד

עָנָן יוֹמָם וְעָשָׁן וְנֹגַהּ אֵשׁ לֶהָבָה לָיְלָה

וְהֶחֱזִיקוּ שֶׁבַע נָשִׁים בְּאִישׁ אֶחָד בַּיּוֹם הַהוּא, לֵאמֹר: לַחְמֵנוּ נֹאכֵל וְשִׂמְלָתֵנוּ נִלְבָּשׁ, רַק יִקָּרֵא שִׁמְךָ עָלֵינוּ. אֱסֹף חֶרְפָּתֵנוּ!

עוצמת האסון הלאומי של חורבן ממלכת יהודה בנבואת ישעיהו היא נוראה. מספר אלמנות המלחמה יהיה פי שבעה ממספר הגברים שישרדו את הקטסטרופה. אומרים הפרשנים המסורתיים: הבבלים לא יקחו נשים נשואות לשפחות, ולכן תבקשנה האלמנות הרבות להינשא, ואפילו פיקטיבית, ללא כל דרישות פרנסה וכלכלה מהבעל המיועד, גם אם יהיו לו, לגבר, שבע נשים כאלה. שום ביטחון כלכלי לא מצפה להן, אלא רק מפלט מאונס בידי זרים.

בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה צֶמַח יְהוָה לִצְבִי וּלְכָבוֹד, וּפְרִי הָאָרֶץ לְגָאוֹן וּלְתִפְאֶרֶת לִפְלֵיטַת יִשְׂרָאֵל.

אבל הנביא אופטימי, למרבה הזוועה הצפויה: הצדיקים הם אלה שישרדו, ולכן יהיה 'שמייח'... פסוק אחד אחרי המצוקה, הרעב והחרפה, הבושה והייאוש מופיעים הצבי והכבוד, הגאון והתפארת הממתינים לפליטת ישראל, שהם, כמובן, הצדיקים.

וְהָיָה הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן וְהַנּוֹתָר בִּירוּשָׁלִַם, קָדוֹשׁ יֵאָמֶר לוֹ, כָּל הַכָּתוּב לַחַיִּים בִּירוּשָׁלִָם.

אוכלוסיה מוכה וכבושה עושה את צעדי ההתאוששות הראשונים מהטראומה הלאומית והאישית שעבר כל אחד מהשורדים את החורבן, והנביא מנבא: קדוש ייאמר לו! מי מחפש קדושה ברגעי אבל אלה?

אִם רָחַץ אֲדֹנָי אֵת צֹאַת בְּנוֹת צִיּוֹן, וְאֶת דְּמֵי יְרוּשָׁלִַם יָדִיחַ מִקִּרְבָּהּ, בְּרוּחַ מִשְׁפָּט וּבְרוּחַ בָּעֵר.

עבור האלוהים החורבן הנורא הוא מבצע ניקוי טינופת. מישהו יכול להזדהות עם זה?

וּבָרָא יְהוָה עַל כָּל מְכוֹן הַר צִיּוֹן וְעַל מִקְרָאֶהָ עָנָן יוֹמָם וְעָשָׁן וְנֹגַהּ אֵשׁ לֶהָבָה לָיְלָה, כִּי עַל כָּל כָּבוֹד חֻפָּה, וְסֻכָּה תִּהְיֶה לְצֵל יוֹמָם מֵחֹרֶב וּלְמַחְסֶה וּלְמִסְתּוֹר מִזֶּרֶם וּמִמָּטָר.

אין מקדש, עיר הבירה חרבה, ואנו שבים לימים העליזים של ישראל במדבר. אלוהים מוציא מהבוידעם את הכלים הישנים, את הענן והעשן, והעם שב לגור בסוכות. העשן ייתמר מעל החורבות הבוערות, והענן, אם יעלה רצון מלפניו, יוריד גשם לכבות את להבות הזעם של האל הנוקם. כבוד!