שלח לך

פרשת שְׁלַח-לְךָ

במדבר י"ג

מוֹצִיאֵי דִּבַּת הָאָרֶץ

וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה לָתוּר אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב, וַעֲלִיתֶם אֶת הָהָר. וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה הִוא, וְאֶת הָעָם הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ, הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה, הַמְעַט הוּא אִם רָב. וּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא יֹשֵׁב בָּהּ, הֲטוֹבָה הִוא אִם רָעָה, וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה, הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים.

בני ישראל עומדים להתדפק על שערי הארץ המובטחת. נשיאי השבטים נשלחים למשימת ריגול ואיסוף מודיעין. למעשה – אין חדש במידע שהם מביאים עמם בשובם אל המחנה: הארץ טובה ופוריה, והיא מבטיחה קיום בכבוד ליושבים בה. הארץ אינה ריקה, העממים היושבים בה חזקים הם. חסר רק אותו מרכיב בתמונה, עליו לא ביקש משה מידע: האם אלוהים יקיים הבטחתו ויסייע לבני ישראל לכבוש את הארץ. עבור בני ישראל זו שאלה של אמונה באל שלהם. במשך השנים שעברו מאז הוציא האל את עמו ממצרים, מבית עבדים, הוא גילה לעמו גם את כוחו הרב, גם את הקשר החזק שיש לו עם בני העם הנבחר, גם את הניסים שחולל עבורם לאורך הדרך במדבר, אך גם את חרון אפו ואת נקמתו בהם, את אכזריותו ואת התנהגותו הגחמנית. מסתבר שרוב נשיאי השבטים אינם מאמינים בחוזה שכרתו עם האלוהים, ורק שניים בוטחים בו. זו התחלה גרועה מאד לקראת האתגר המלחמתי המחכה להם בעתיד הקרוב.

נשוב ונציין את ההתעלמות המוחלטת של האלוהים ושל עמו משאלת זכותם של עממי הארץ לחיות בה ולהחזיק בה. זו שאלה מוסרית כבדת משקל, והמקרא אינו עוסק בה כלל.

האם דומה התמונה המצוירת בפרקנו לתמונת המצב בעם ישראל בראשית ימי הציונות המעשית? בהחלט לא! על הקשר העמוק לארץ ישראל היו ויכוחים מכאן ועד אוגנדה, ויכוחים שהוכרעו לטובת הארץ בדרך דמוקרטית בקונגרסים הציוניים. תיאור תכונותיה של הארץ היה הרבה פחות אוהד. גם אם לא תיארו ראשוני הציונים את הארץ במילותיו הבוטות של מרק טווין, הם לא היו רחוקים מכך. הארץ היתה בלתי מפותחת בעליל. התמונה כללה ביצות ודרכים משובשות, שלטון מושחת והעדר משאבים כספיים להתחלת פיתוח. המילים היפות כל כך על ארץ זבת חלב ודבש התנפצו אל קרקע המציאות של הארץ היבשה והצמאה, מוכת הקדחת והניוון.

ובאשר לאמונה בידו המכוונת של האל מלמעלה – רובם של הציונים לא ציפו לתמיכה ממנו, ולא האמינו בקיומו כמי שמושך מלמעלה בחוטים.

מה שקרה בפועל, ויתכן שלא היתה דרך אחרת, היא תקופה של כמה עשרות שנים של התנחלות, ולא של כיבוש. המלחמה פרצה רק כחצי מאה לאחר העליות הראשונות. ובהחלט יתכן, שצודקים ההיסטוריונים והארכיאולוגים, הטוענים שגם כיבוש הארץ בימי יהושע היה, למעשה, התנחלות שקטה יותר וממושכת יותר, והמלחמות הגדולות התרחשו רק מאוחר יותר, כמעט כמו בהיסטוריה הציונית המודרנית.

*********

בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ, וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא, וְזֶה פִּרְיָהּ... הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ, אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא, וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת.

משלחת ראשי השבטים שבה עם מסר מבולבל אודות הארץ אותה נשלחו לחקור. מחד – מודים הם – זו ארץ זבת חלב ודבש, כלומר ארץ פוריה, ומאידך – זו ארץ האוכלת את יושביה, והעם היושב בה הם אנשי מידות. את הביטוי 'ארץ אוכלת יושביה' מנסים הפרשנים לבאר, וכל אחד מהם מבין אותו אחרת. יש הסבורים כי מדובר באוויר רע, המזיק לאנשים היושבים בארץ כנען, ואחרים סבורים כי אנשי הארץ נמצאים כל העת במלחמות בינם לבין עצמם. בנוסף לכך, מטילים יושבי הארץ אימה על חברי המשלחת, כי הם 'אנשי מידות', כלומר – ענקים.

מסתבר כי עיקר הרושם של חברי המשלחת מושתת על הפחד מפני יושבי הארץ. עצם ישיבתם בה בערים בצורות וטיבו של פרי הארץ מעידים על הפוטנציאל שלה למגורים ולחיים ברווחה, ולא מפתיע, שמישהו אחר כבר חי שם, ואותו מישהו לא ישמח להיות מוחלף על ידי עם פולש.

במספר מקומות בתנ"ך מוזכרים ענקים, או נפילים, כאשר רוב הפרשנים רואים בהם 'אנשי מידות', כלומר גדולי מידות. ממקורות אלה ירשה המילה המודרנית יותר 'ענק' את משמעותה. האם היתה זו המשמעות המקורית? ומי, בכלל, היו אותם תושבים קדמוניים של הארץ? אנו נכנסים כאן לשאלות של מיתוסים, שגם אם יש בהם גרעיני אמת, הרי שרב בהם הדמיון על המציאותי. בתחילת ספר בראשית מסופר המיתוס על ילידי הזיווג המוזר בין בני האלים לבנות האדם – הנפילים ואנשי השם. מיתוסים כאלה היו קיימים גם בתרבויות אחרות באזורנו, והם הזינו את דמיונם של דורות רבים. כל אדם, שניחן בתכונות מרשימות יוצאות דופן, כמו קומה גבוהה, כוח גופני עצום או גבורה יוצאת מהכלל, היה מועמד לגיבוש מיתוס כזה אודותיו. לעומת המיתוס, הרואה באותם 'ענקים' צאצאים של זיווג עם יצורים שמימיים, יש המחפשים בתולדות המזרח הקדום מילים המזכירות את המילה 'ענק', וכך התגבשה לה תיאוריה אחרת, אודות פולשים ממוצא אגאי קדום, שהגיעו לארץ כנען עוד הרבה לפני גויי הים (הפלישתים, הדנאים...), וממדי גופם היו גדולים משמעותית מממדי גופם של הילידים השמיים.

נצטט ממאמרו של עתניאל מרגלית (בית מקרא פ"ג, תש"ם) 'בני הענק ומוצאם':

לצורך הדיון שלנו אין זה משנה, אם הארץ 'ענקו', אשר ממנה הובאה המתכת היקרה היתה קפריסין, מקור הנחושת,או לאוריום, מכרות הכסף והבדיל ליד אתונה, או ספרד, מקור הבדיל לעולם האגאי העתיק; די לנו לדעת שמדובר בארץ מארצות גויי הים, הוא העולם האגאי העתיק, המיצאת בדיל ומתכות יקרות או סוחרת בהן, שעמדה בקשרי מסחר עם המזרח התיכון ומסופוטמיה של המאה ה-19 לפנה"ס, עם ממלכות כמו מארי ואשנונה וסרגון מלך אשור, כ-700 שנה לפני יציאת מצרים. ארץ זו, שתושביה נקראו 'ענקו', הנה מקורם ומוצאם של בני ענק אשר ישבו בחברון.

לא פלא, שרגע לפני תחילת ההתארגנות לכיבוש הארץ צצים המיתוסים אודות בני הענק, והם מזינים את פחדיהם של בני ישראל מפני העתיד. אם כבר מפחדים מהתנגדות תושבי הארץ לכיבוש הציוני, מוטב לנסות להצדיק פחד זה בעובדות לכאורה אודות מידותיהם הלא רגילות של הנייטיבס.

וישנו מניע נוסף להצגת הסיפורים האלה: ההבטחה האלוהית של ארץ כנען לבני ישראל מחוזקת על ידי ה'עובדות' אודות יושבי הארץ המקוריים. אלה אנשים 'אחרים', לא בדיוק אנושיים, ומן הדין להוריש אותם ולהתיישב בארץ במקומם.

עמנואל בן יוסף

בכי האמורי / עלי אלון

בכי נורא אחז בעם. המרגלים

חזרו בוכים לביתם, וכל איש - מסביבו

בניו ובנותיו, בניהם ובנותיהם -

גועים בבכיה, והשכנות מתאספות

ובוכות, ומשפחה שומעת ממשפחה, וחלון

מחלון, והבכי עובר כאש בקוצים

וכל השבט בוכה, וכן שכנו

ושאר השבטים - ששים ריבוא בוכים...

-

"לשם מה המכות? לשם מה ההפיכה האלימה?

לשם מה כל הדרך הארוכה, בלהט ביום, בקרה

בלילה, משאירים את החללים

מאחור -

-

כדי להידחק לארץ תפוסה?

לגרש, להחריב, להוריש - ועל החרבות

לבנות את אושרי?

-

האם תמיד אצטרך לשמוע מתחת

את בכי ילדי האמורי?

-

מוטב לי למות במדבר, או לחזור

ולהיות אלף פעמים עבד

מאשר להתחיל את סיפור חיי

מחורבן, מגירוש, מהרג"

...

חלומות גדולים, גדולים מדי - האם להתגשם נועדו?

יצאנו לגאול עולם ולא הצלחנו לתקן

אפילו את עצמנו

ורק ההבטחה העתיקה עוד מרחפת מעלינו

כעיט

ואנו הולכים... נמשכים

ונדחים. מסע רפאים בין גאולה לקללה...

במדבר י"ד

כֹּחוֹ שֶׁל 'מַה יַּגִּידוּ'

יא וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה: עַד אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה, וְעַד אָנָה לֹא יַאֲמִינוּ בִי, בְּכֹל הָאֹתוֹת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹ? יב אַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר וְאוֹרִשֶׁנּוּ, וְאֶעֱשֶׂה אֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם מִמֶּנּוּ. יג וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוָה: וְשָׁמְעוּ מִצְרַיִם, כִּי הֶעֱלִיתָ בְכֹחֲךָ אֶת הָעָם הַזֶּה מִקִּרְבּוֹ. יד וְאָמְרוּ אֶל יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַזֹּאת: שָׁמְעוּ כִּי אַתָּה יְהוָה בְּקֶרֶב הָעָם הַזֶּה, אֲשֶׁר עַיִן בְּעַיִן נִרְאָה, אַתָּה יְהוָה, וַעֲנָנְךָ עֹמֵד עֲלֵהֶם, וּבְעַמֻּד עָנָן אַתָּה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם, וּבְעַמּוּד אֵשׁ לָיְלָה. טו וְהֵמַתָּה אֶת הָעָם הַזֶּה כְּאִישׁ אֶחָד, וְאָמְרוּ הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת שִׁמְעֲךָ לֵאמֹר: טז מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת יְהוָה לְהָבִיא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם, וַיִּשְׁחָטֵם בַּמִּדְבָּר. יז וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּחַ אֲדֹנָי, כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לֵאמֹר. יח יְהוָה, אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד, נֹשֵׂא עָוֹן וָפָשַׁע, וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה, פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים, עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים. יט סְלַח נָא לַעֲוֹן הָעָם הַזֶּה כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ, וְכַאֲשֶׁר נָשָׂאתָה לָעָם הַזֶּה מִמִּצְרַיִם וְעַד הֵנָּה. כ וַיֹּאמֶר יְהוָה: סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ.

הדיאלוג בין אלוהים למשה חושף את מערכת היחסים המיוחדת, שאינה סימטרית כלל וכלל, בין האלוהים, העם ומנהיגו. קיצור סיפור המעשה הקודם לפסוקים שלפנינו: משה שולח במצוות ה' מרגלים מראשי בית ישראל, אנשים נשואים מֵעַם, לְרַגֵּל את הארץ אליה עומד ה' להכניס את בני-ישראל. הם שבים, כמו בסיפורים רבים, עם חדשות טובות ועם חדשות רעות. החדשות הטובות הן טוּב הארץ ומעלותיה. החדשות הרעות הן העממים היושבים בה, הנראים חזקים ומאיימים. העם נכנס להלם ולחרדה, מתקומם נגד התכנית האלוהית, ומעלה על הפרק פעם נוספת כאלטרנטיבה את האופציה המצרית.

ואלוהים מתייחד עם משה וחושף בפניו את עלבונו על חוסר האמונה של העם בו וביכולתו להכניסם בהצלחה אל הארץ המובטחת. אלוהים מתוודה כי נמאס לו מהקוּטֶרִים המדברים בו סרה, וכי הוא עומד להשמידם בדֶבֶר, ולעשות את משה לגוי גדול ועצום, אשר יחליף את העם הסורר. נניח לרגע את הקושיה כיצד מתכוון אלוהים לעשות את משה לגוי גדול בפרק זמן סביר מבחינה היסטורית, לאחר שכל בני עמו יושמדו. המדהים באמת בקטע זה הוא שאלוהים, כמו כמה שליטים המוכרים לנו מן ההיסטוריה הרחוקה והקרובה, סבור שניתן וצריך להחליף את העם, אם התכנית הפוליטית שלו נתקלת בהתנגדות. ומדהימה לא פחות היא העובדה שאלוהים מניח כי משה שותף לו בתחושות העלבון, המיאוס, התסכול והכעס, וכי הוא עשוי להיות בן-ברית לאלטרנטיבה המועלית כאן – מכת דֶּבֶר, ג'נוסייד והצמחת עם חדש.

ומשה, שאינו קונה את ההצעה, פונה אל ה' בביטחון עצמי, עוד תכונה מופתית של משה, הנוספת על אלה שתוארו בפרשה הקודמת, והוא מתמרן את אלוהים לכיוון נסיגה מרעיונו הלא-מוצלח. משה פונה אל חולשה אנושית מוכרת, שמסתבר שגם אלוהים סובל ממנה, היא הרגישות ל'מה יגידו'. מה יגידו עליך הגויים, כשישמעו שהתחלת בפרויקט המפואר של יציאת-מצרים אשר לווה בברקים ורעמים ובשאר אפקטים מרשימים, וכעת, משאתה קרוב כל כך להשלמת המבצע, מסתבר לך שאינך מסוגל להוביל את בני-טיפוחיך במסע כיבוש הארץ שהבטחת להם, ואז חטפת את הג'ננה, ואתה מחסל את העם, ואיתו את הפרויקט? משה משכנע את האלוהים שכוחו גדול, ושהוא מסוגל גם לסלוח לעם על חוסר האמונה שלו, וגם להשלים בהצלחה את מבצע ההתנחלות. משה אף מחניף לאלוהים ומייחס לו כל תכונה גדולה שאפשר, גם את יכולת הסליחה וגם את היפוכה – יכולת ההתחשבנות והנקמה.

משה המנהיג מוכיח פעם נוספת נאמנות לבני-עמו. אלוהים יורד מהעץ כשהוא מתפשר חלקית, והוא מחליט שאיש מבני העם, שלא האמינו בחזון באותה שעה גורלית, לא יזכו להתנחל בארץ בחייהם – אלא רק בניהם אחריהם.

מה חלקו של העם בהצלחת תכנית מדינית, אשר מובילים מנהיגיו? לקחו של הסיפור תלוי, כמובן, באופן בו אנו קוראים אותו, אך בהחלט ניתן לומר כי עם שאינו מאמין בחזון אותו מציבים מנהיגיו – כוחו לא יעמוד לו בשעות הגורליות, אשר יקבעו את עתידו. ונכונים הדברים גם לחזון הציוני, ודי לחכימא ברמיזא.

*******

רגע של עברית

וְאַתֶּם, אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ, כִּי לַחְמֵנוּ הֵם. סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם, וַיהֹוָה אִתָּנוּ אַל תִּירָאֻם.

'לַחְמֵנוּ הֵם' ממש מזכיר את ביטויי הסלנג העכשוויים: 'אכלתי אותו כמו לחם', או 'הוא היה לחם בשבילי'.

'סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם' – מעניין מאד. מסתבר, ולא רק על פי התנ"ך, כי העדר צל הוא סימן רע לאדם. גם בתרבות אירופה נפוצים סיפורים על אנשים אומללים שאיבדו את צילם. יתכן שבימי קדם דימו אנשים את הצל שלנו כמעין דמות אלוהית, המבטאת את ההגנה משמיים, המלווה אותנו בכל עת. עם רדת הלילה נעלם הצל שלנו, ואנו נותרים בחשכה, חרדים ומודאגים. הופעת השמש בבוקר שלמחרת מבשרת את היום החדש, את אור השמש, שבו קל ובטוח יותר להתנהל, ועם קרני השמש מופיע מחדש גם צילנו החביב.

אָמְרוּ אֶל יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַזֹּאת, שָׁמְעוּ כִּי אַתָּה יְהֹוָה בְּקֶרֶב הָעָם הַזֶּה, אֲשֶׁר עַיִן בְּעַיִן נִרְאָה אַתָּה יְהֹוָה.

התלבטות גדולה התלבטו הפרשנים למקרא הביטוי 'עַיִן בְּעַיִן'. יש הסבורים כי קרבתו של ה' לעם היא כה אינטימית, כמו אנשים המביטים זה בעינו של חברו. קרוב למשמעיות זו הביטוי העכשווי 'אני רואה לך בעינים', או 'מדבר אליך בגובה העיניים'. פירוש אחר מתחיל במשמעות המילה 'עין' כנרדפת ל'מראה'. מכאן הדימוי המקראי השכיח 'כעין הבדולח' וכו', כלומר – 'כמו'. ומכאן – 'עַיִן בְּעַיִן' היא מעין השתקפות מראה במראה, כלומר – ה' נראה לעם, אך בצורה מתוּוֶכת, משתקפת כמו דרך מראות. היום, כשאנו אומרים 'אנו רואים את העניין עין בעין' – אנו מתכוונים להסכמה קרובה או זהה, בפרטי פרטים.

יְהֹוָה אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד.

'אף' במקרא מבטא על פי רוב כעס, וכשאלוהים כועס, ייאמר עליו 'חרה אפו'. מעניין כיצד נולד הביטוי 'אֶרֶךְ אַפַּיִם' או 'להאריך אפו', שמשמעותו הפוכה – ביטוי לסבלנות ונכונות להתפייס. יתכן שההארכה היא הארכת זמן התגובה, שבה מתאפק הכועס, ונותן לכעסו את הסיכוי להצטנן. היה זה פינוקיו, שהעניק לאף הארוך משמעות אחרת לגמרי, משמעות הבאה לידי ביטוי אפילו בימינו, בקריקטורות של מנהיגנו הנכבד, וד"ל...

וְעַבְדִּי כָלֵב, עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ, וְעַבְדִּי כָלֵב, עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ, וַיְמַלֵּא אַחֲרָי...

ובכן, זה המקור, ככל הנראה, לביטוי 'רוּחַ אַחֶרֶת', שגם בימינו משמש בדרך כלל לתיאור משהו רענן ומנוגד לרוח הכללית הנושבת בחברה. הביטוי המקורי מתאר את רוחו של כלב בן יפונה, כלומר את אופיו או את גישתו לבעיה שהעמידה בפניו המציאות.

'וַיְמַלֵּא אַחֲרָי' מצייר בדמיוני את כלב, ההולך אחרי אלוהים, וממלא את רשימת המשימות או הציפיות שנתן בידיו האל, ומסמן V על הכל, עד שהרשימה מלאה.

וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת אֶל רֹאשׁ הָהָר.

אנו, המשתמשים במילה 'מעפילים' בשפת ההווה, ומבינים את משמעותה, לא מודעים לכך, שזה המופע הראשון של המילה בתנ"ך, ושאפשר רק לנחש את משמעותה המקורית. יש הרואים קרבה בין מילה זו למילה 'עופל', שהוא מקום מבוצר, ועל כן המעפילים הם אלה המתחזקים או מתחמשים בכלי מלחמה. פרשנים אחרים מנסים לגזור ממילה דומה בערבית משמעות של זלזול, כלומר – בני ישראל זלזלו באזהרת האל, והסתכנו בכניסה חפוזה לארץ כנען. בעת החדשה קיבלה המילה 'מעפילים' משמעות של 'עלייה', ככל הנראה בשל ניסיונם של בני ישראל לעלות בהר, ובמשך הזמן – הפך הביטוי ל'עליה לארץ ישראל', ומכאן הכינוי עשיר התוכן שניתן ליהודים, שלמרות אזהרות ואיסורי השלטון הבריטי, העפילו לארץ בין מלחמת העולם השניה לקום המדינה.

עמנואל בן יוסף

המרגלים, אשכול הענבים בבול משנת תשט"ו - 1956

במדבר ט"ו

על זיהויי אנשים, מדרשי שמות, ועוד עניינים קטנים עד להדהים בספרות חז"ל

לב וַיִּהְיוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, בַּמִּדְבָּר; וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת. לג וַיַּקְרִיבוּ אֹתוֹ, הַמֹּצְאִים אֹתוֹ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים, אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן וְאֶל כָּל-הָעֵדָה. לד וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ בַּמִּשְׁמָר, כִּי לֹא פֹרַשׁ מַה-יֵּעָשֶׂה לוֹ. לה וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה: מוֹת יוּמַת הָאִישׁ; רָגוֹם אֹתוֹ בָאֲבָנִים כָּל-הָעֵדָה מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. לו וַיֹּצִיאוּ אֹתוֹ כָּל-הָעֵדָה אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ בָּאֲבָנִים, וַיָּמֹת: כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה. (במדבר פרק טו לב)

וחז"ל תוהים: מי היה אותו מקושש עצים אלמוני, שנרגם למוות ע"י כל העדה במצוות אלהים ומשה?

אָמַר ר' עֲקִיבָא: מְקוֹשֵׁשׁ זֶה צְלָפְחָד, וְכֵן הוּא אוֹמֵר 'וַיִהְיוּ בְּנֵי יִשׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר וַיִּמְצְאוּ אִישׁ וגו'' וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר 'אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר', מַה לְּהַלָּן צְלָפְחָד - אַף כָּאן צְלָפְחָד, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. (שבת, צו: - צז.)

וכך מסביר ר' עקיבא: אותו מקושש היה צלפחד. מדוע נאמר 'ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש...'? – הלא כל אותן שנים היו בני ישראל במדבר... ומאוחר יותר אומרות גם בנות צלפחד: 'אבינו מת במדבר', וזה הרמז למותו של אביהן, שקושש עצים בשבת. ועוד אומרות בנות צלפחד: "כי בחטאו מת... והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על ה' בעדת קורח'. ולכך רומזות הבנות : אביהן מת בחטאו שלו. מרד קורח במשה חל בתחילת הפרשה הבאה, לאחר מותו של המקושש.

נעבור לסיפור אחר שמספרת הגמרא:

"מַעֲשֶׂה בְּחָסִיד אֶחָד שֶׁנִּפְרְצָה לוֹ פֶּרֶץ בְּתוֹך שָׂדֶהוּ וְנִמְלַךְ עָלֶיהָ לְגָדְרָהּ, וְנִזְכַּר שֶׁשַּׁבָּת הוּא וְנִמְנַע אוֹתוֹ חָסִיד וְלֹא גְּדָרָהּ, וְנַעֲשָׂה לוֹ נֵס וְעָלְתָה בּוֹ צַלָּף וּמִמֶּנָה הָיְתָה פַּרְנָסָתוֹ וּפַרְנָסַת אַנְשֵׁי בֵּיתוֹ." (שבת ק"נ ע"ב.)

מה לסיפור זה ולפרשתנו?

הרב ישעיה הלוי הורוביץ, המכונה השל"ה ע"ש חיבורו בתחום המוסר היהודי "שני לוחות הברית", ויש שהוסיפו לשמו את הסיומת "הקדוש") היה מגדולי רבני אשכנז במאה ה-17. וכך כותב השל"ה על סיפור זה:

זֶה הֶחָסִיד הָיָה גִּלְגּוּל שֶׁל צְלָפְחָד שֶׁהָיָה מְקוֹשֵׁשׁ עֵצִים בְּשַׁבָּת, עַל כֵּן זֶה הֶחָסִיד נִשְׁמַר בִּמְאֹד כְּדֵי לְתַקֵּן קִלְקוּלוֹ וְעָלָה לוֹ צַלָּף אֶחָד, וְזֶהוּ סוֹד צַלָּפְ חַד.

מדוע דוקא בענין הפרצה בגדר מופיע תיקונו של צלפחד המקושש, ומהו עניינו של הצלף שאף רמוז בשמו?

הגמרא אומרת:

שְׁלֹשָּה עַזִּין הֵן - יִשְׂרָאֵל בָּאֻמּוֹת, כֶּלֶב בַּחַיּוֹת, תַּרְנְגּוֹל בָּעוֹפוֹת, וְיֵשׁ אוֹמְרִים אַף עֵז בִּבְהֵמָה דַקָּה, וְיֵשׁ אוֹמְרִים אַף צַלָּף בָּאִילָנוֹת.

עזותו של שיח הצלף – שהוא גדל בכל מקום, והוא פורץ בשורשיו אפילו את קירות האבנים ואת הסלעים. כמו המקושש הבז לחוקי אלוהים – בז הצלף לחוקי הטבע. המקושש פורץ את איסורי השבת, והצלף – את קירות הבתים ואת גדרות הכרמים. אך לעומת המקושש, שראה במדבר מקום פרוץ וחסר חוקים וגבולות, ראה החסיד את שדהו שבארץ ישראל כמקום שיש לו חוקים, שאין לעבדו בשבת, ואפילו לא לסגור פרצות שנפרצו בגדרו. והחסיד, שהקפיד על שמירת שבת וסיכן את שדהו, כיפר בזאת על חטאו של צלפחד המקושש, וגמולו היה מיוחד: דוקא אותו צלף סורר הוא שעלה בפרצה סגר עליה בקוציו החדים, למען לא יחדרו גנבים אל הכרם, ופרנס בניצניו ובפירותיו את החסיד ואת בני ביתו.

והערה 'מן הצד', ללא קשר למקושש שלנו: המשלת ישראל באומות לשיח הצלף היא די בעייתית – האם יש בכך רמז לעובדה שלעתים קרובות אנחנו כמו קוץ ב... בעיני אומות העולם?

אם כן, במה עוסקים חז"לינו הנכבדים והמשכילים בפרשת המקושש? בשאלות קטנות כמו: מי היה אותו מקושש? מדוע סיפורו כה קצר? ואם צלפחד היה – מדוע לא אומרת זאת התורה במפורש? ומה פשר שמו המיוחד של צלפחד?

ואנו נחזור אל הסיפור הקטן הזה ונתמה תמיהות אחרות, גדולות ועצובות: בספר ישעיהו נאמר: 'וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג'. מצוות שמירת השבת היא מצווה מענגת. השבת נועדה לענג את הנפש במנוחה ובהתבוננות ביפי הבריאה. הכיצד מוצמד לאי-כיבוד מצווה זו עונש כה אכזרי וסופי, עונש מוות? בני ישראל, עם של עבדים לשעבר, רוחם עדיין לא עיכלה את משמעות השעבוד לאדון החדש, לאלוהים. הניתן היה לצפות מפשוטי העם הזה שיפנימו את ערך השבת, ועוד כערך מחייב חיוב כה מוחלט? ואיזו דרך נוראה לביצוע גזר הדין – כל העדה נקראת לצאת אל מחוץ למחנה, ולבצע את ההמתה במו ידיהם, בסקילה! האין בפסוקים קצרים אלה תיאורו של הלינץ' הראשון בתנ"ך? ואנו, היודעים כי כל מי שאומר 'כה אמר אלוהים' לוקח על עצמו את האחריות האישית לפירוש שהוא עושה למה שהוא סבור ששמע מפי הגבורה – מתחלחלים למראה התמונה המזעזעת שמצייר הסיפור הקצר הזה, בן ארבעה הפסוקים. איך, איך, איך לא רעדה היד? איך העזו משה ועושי דברו לומר את המילים: 'מות יומת האיש'?

ברקעו של סיפור פשוט זה מצטיירת מערכת חברתית של מנהיגות דתית טוטליטארית, של כהונה מורמת מעם, של בתי-משפט שדה ושל מעמדים משפטיים-חינוכיים לכאורה של עם צעיר שעדיין אין לו ארץ, והוא מנסה לגבש לעצמו אורח-חיים חדש. אותו מקושש – אישה וילדים היו לו, ככל הנראה. שכנים היו לו, וכולם היו שם, לפני המעשה, בעת המעשה, ואף לאחריו. דוד פרישמן, מחלוצי הספרות העברית המודרנית, מיטיב לספר ולפרט את המעשה באריכות, כשהוא משלים ויוצר את הפרטים בדמיונו הסוער, יציר תקופה אחרת, ונדמה כי מצוקות ועוולות, מעשי איוולת וטרגדיות לא השתנו בהרבה מאז אותם ימים בהם התהלכו אבותינו במדבר.

המקושש

דוד פרישמן

הדבר היה במדבר פארן שנה הראשונה לצאת בני ישראל ממצרים, בחֹדש השמיני בשנה ההיא, בהיות המחנה נטוש על פני כל הערבה הקֵרחה, אחרי בואם מִתַּבְעֵרָה, והם חונים באוהלים ובסוכות על פני קדש אל מול הישימון: ¬ – אז היה בין היוצאים איש מדלת העם, מן הבונים אשר עשו על החומה ברעמסס , ושמו גוֹג בֶּן-בֶּכֶר , והוא איש רש אשר אין לו כול בלתי אם אשה חולה וארבעת ילדים קטנים, ויהי יושב גם הוא בסוכה קטנה אשר עשה לו בעצם ידיו, כי חרש-עצים היה. ואולם יום אחד לפנות –צהריים קם האיש וייצא אל מחוץ למחנה לקראת השדה, ולא שב עוד אל המחנה כל היום, ולמועד בין-הערביים, בעלות העלטה מעט מעט ובלוחכה את עפר הארץ ובזוחלה מעט מעט על קירות הסלעים ומן הדממה נשמע מרחוק קול הֲמִית הצִרעה המעופפת, אז עמדה בתו הקטנה לפני פתח הסוכה, והיא ילדה בת ארבע שנים, יעקבה שמה, ותהי מביטה אל פרשת הדרכים ומחכה לאביה, ובראותה כי איננו בא, ותחל פתאום לבכות בקול גדול...

והימים ימי ממלכת-הכוהנים החדשה, אשר קמה זה לפני שבועות וחודשים אחדים בסביבי הר סיני, והיא עוד נעה ונדה ולא עמדה עוד הכן, ועדת כוהנים ונשיאים, פקידים ושוטרים התאמצו כל היום ויהיו מבקשים תחבולות תמיד לבצר אותה ולתת לה תוקף. אותות הוֹראות ומופתים נעשו בשמים ובארץ, למען קנות את לב העם, אבל העם עמד מנגד וימשוך בכתפיו. חוקים ניתנו ומשפטים הובאו על לוחות אבנים מן השמים, למען הַפְלות את העם החדש מיתר העמים ולמען הגביל בינו וביניהם היטב, אבל רגע אחד שמע העם ומקץ רגעים שב וישכח. הבטחות ניתנו ודברים נשמעו, טובים ויפים, לתת בלב העם תקוות לימים הבאים, אבל העם עמד מרחוק ויהי שומע רגע, ולא האמין. אז הוחל לנסות אליו בדרך חדשה: ביד חזקה ובשבטי ברזל ובעונשים קשים – וקול המולה כקול נחל זועף חלף פתאום את כל המחנה מן הקצה אל הקצה.

ומקצה המחנה ועד קצה המחנה עברו כוהנים ולוויים, וגם אנשים שוטרים אשר השלטון בידם, ולפני כל מזוזת בית ועל-יד כל שער, על הרים ועל גבעות, העבירו יום יום קול קריאות חדשות על דבר חוקים חדשים. אבל עוד היה העם כרוח המדבר חופשי לנפשו, איתן כולו אשר לא ניסה בעול, ויבואו הדברים רק עד-אזנו ואל קרבו לא נָגָעו.

ופתאום והנה חוק חדש: – "ששת ימים תיעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון לאדוני, כל העושה בו מלאכה – – יומת". יומת?? – והעם שמע וישׂחק.

וכוהן צעיר אשר לא יבש עוד שמן המשחה מעל תנוך אזנו הימנית ומעל בהן ידו ובהן רגלו הימנית מילא את קול הקריאה ויוסף עוד: – " לא תבַעֲרו אש בכל מושבותיכם ביום השבת". ואחריו עלה כהן כבד-בשר ועב-בטן עם צניף על ראשו וציץ על מצחו וכתונת תשבץ עם ציציות כנפיים על בשרו, והוא דבר בקולו העב ויקרא: – "אך את שבתותי תשמורו כי אות היא ביני ובינכם לדורותיכם לדעת כי אני אדוני מקדשכם – – מחלליה – מות יומת: כי כל העושה בה מלאכה – ונכרתה נפש ההיא מקרב עמיה – – כל העושה מלאכה ביום השבת – מות יומת" – והעם שמע ולא האמין. מי יומת? מי ימית? ועל מה?

ואיש מבני הלוויים, ענוג ומפונק, אשר ציפורניים לבנים מאוד על אצבעות ידיו היפות וצמת-שערות כבדה על ראשו כיער צהוב, בא והוסיף: – ושמרו בני ישראל את השבת – – ביני ובין-בני ישראל אות היא לעולם כי ששת ימים עשה אדוני את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת". – והעם משך בכתפיו וַיֵלַךְ.

אז מצאו יום אחד, והיום יום שבת, והנה איש עומד בשדה כפוף תחתיו, ומראה לו כמראה איש המבקש על-פני האדמה דבר אשר אבד ממנו. ברגע ההוא הרים האיש את ראשו מעט. הפנים היו חיוורים מאוד והלחיים צומקות, ואולם השפתיים היום כחולות. כאשר ניגשו אליו, הכירו אחדים מן האנשים אותו, ויראו כי הוא גוג בן-בכר חרש העצים. אבל בעוד רגע שב ויהי כפוף לארץ כבראשונה. אז ראו כי הוא מקושש עצים מעל פני האדמה – ויחזיקו בו.

גוג לא הבין את אשר הם חפצים מעמו. לא הרים כמעט את ראשו, ורק בשפתיו הפטיר דומם ובקוצר –רוח:

"אל נא אחים, אל נא תפריעו. העת קצרה. העצים דרושים לי מאד..."

והקול קול איש כושל ודַכָּא מאד, וכמעט אשר נגע בלב השומעים עד לחומלה עליו.

"אבל שבת יום!" קראו האנשים.

גוג שמע ולא הבין. את המלה הזאת שמע בשבועות האחרונים זה כמה פעמים ואולם מה היא שכח ולא יזכור. אז קימט את מצחו הצר לקמטים ויעמוד רגע ויחשוב.

וכאשר הוליכו אותו מן השדה אל העזָרה אשר לפני אהל מועד, לא חדל אף רגע אחד מהשתומם.

למה-זה יוליכו אותו על העזרה אשר פה, ועליו הלוא ללכת הביתה אל אשתו ואל ילדיו המחכים? – בקצה החצר הפנימית ראה שתי פרות עלות עומדות עקודות אל קרנות המזבח ומחכות אל הכהן אשר יבוא ואשר יקריב אותן המזבחה עם עלות המנחה והיזה מדמן על קרנותיו שבע פעמים. הפרות עמדו באפס-דאגה. קווי-שמש אחדים נאחזו בקרניהן ויפוזו ויצפו אותן זהב נוצץ, והפרות געו מרב טובה. אז נאחזה האורה המפזזת גם בקודקוד ראש גוג ותהי משעשעה על-פני שערותיו.

☼

הענן רבץ על העזרה אשר לפני אוהל מועד, כבוא האנשים מן השדה עם גוג בן-בכר, ובלשכה אשר אצל מבוא העזרה ישבו צעירי שוטרים וצעירי פקידים ונערים סופרים, ולא היה להם לרצון כי הפריעו אותם פתאום מִשִּׁבְתָּם. אז החלו בכבדות ובעצלות מעט: – "מה שמך?", והאיש ענה. –"מה מלאכתך?", והאיש ענה. – "מה שבטך?" אבל את השבט שכח גוג בן-בכר ברגע זה ולא ידעו, ואחר-כן התאמץ מאד וישב ויזכור, וקול דממה ענה: "שבט זבולון," ואולם בקרבו השתומם בו לבו מאוד: למה לאנשים האלה לדעת את-כל-זאת? –אך בעוד רגע והם פנו אליו עוד פעם וישאלו: "מה עשית כי נתפשת?" – אבל על הדבר הזה לא ענה החָרָשׁ, כי אם האנשים אשר מצאו אותו, מקושש את העצים ביום השבת ענו תחתיו. ואולם הפקידים תמהו איש אל אחיו בשומעם את הדבר הקטן הזה ויניעו ראש, כי לא ראו אוון. הן זה רק ימים או חודש אשר גם הם או אחיהם או אבותיהם עשו ככל הדבר הזה, ולא היה בם חטא. אז גערו באנשים ההם, כי תפשו איש על לא-דבר ואת הפקידים הוגיעו חינם, ואת האיש ציוו כי ילך וישוב לביתו. גוג בן-בכר פנה וילך. אבל עוד הוא בחצר, בטרם יעזוב את המגרש, והאנשים מיהרו אחריו להשיבו. רוח אחרת היתה פתאום אלה אשר בבית. אחד פקיד משך בכתפיו רגע, כי באו לו פתאום פקפוקים שונים. מי יודע? אולי לא טוב הדבר גם אחרי כל-זה לעזוב נתפש לנפשו. אולי טוב יעשו כי יחכו עוד מעט ויניחו אותו בין כה וכה במשמר עד בוא הכהן הגדול או כוהן המשנה והגיד את אשר ייעשה. הן אם כה ואם כה לא פוֹרַש עוד מה ייעשה לאיש אשר קושש עצים ביום השבת.

וגוג הובא אל המשמר, והוא עייף ויגע, לא ידע על-מה ולא ידע מדוע, וישב ויחכה ויירדם.

☼

בחצות-הלילה הוּעַר פתאום. לפידים תקועים בקירות בתוך חורים ובחרכים האירו את האולם אשר בעזרה אשר לפני אהל מועד. על המרבדים הפרושים על הארץ ישבו אנשים מסביב, כבדי-ראש כולם וזעומי-פנים ומביטי קדורנית – ואימה גדולה נפלה פתאום על גוג. ובתווך ראה את הכוהן הגדול לבוש את שמלת הכהונה עם כל הקישורים והפארים, וגבות עיניו רחבות מאד וחשֵכות, והוא רק יביט בעיניו החדות ודבר לא ידבר.

והחקירה החלה.

ועוד פעם "מה שמך?", "מה שבטך?", "מה מלאכתך?" – ואולם הפעם הזאת חרדו כל עצמותיו בו לכל דבר אשר נשאל.

וכאשר שאלו אותו: למה עשה את הדבר הרע הזה לקושש עצים על-פני השדה ביום השבת, לא ידע מה לענות, ואת עיניו נשא על סביביו כמבקש עזרה. והאיש לא ידע עד-מה את אשר הם מבקשים מעמו, ולמה-זה לא ייצא איש אל השדה לקושש עצים, ואיך זה עשה רע כי קושש אותם בשבת. את השבת לא ידע כל-מאומה עוד. רגע אחד עמד נבהל.

"אבל!" ניסה לענות, ופתאום חדל וידום.

ואחר-כך התאושש, כמדבר אל לבו הוסיף בקול-דממה עד כי לא נשמע כמעט: "אשתי חולה, ארבעה ילדים לי ושלושה מהם חולים. זה אחד-עשר יום חולים. אין לי כל בבית. והשכנים אומרים: חַרְחוּר הוא. כל הלילה ישבתי לפני יצועם. ראיתי את שפתותיהם הדולקות ואת עיניהם הדולקות ואת האש אשר בעצמותיהם. חשבתי כי עוד מעט ונשרפו לשרפה. והשכנים אומרים: יותן להם מעט מים חמים ומעט אזוב מבשל במים. את האזוב אריתי לי מנקיקי הקיר, ואולם עצים לא היו לי להשׂיק בם את הכיריים. חרש-עצים אני, ואולם עצים לא היו לי. אז יצאתי השדה לקושש לי מעט עצים ולהביא אל האשה ואל הילדים. אבל האנשים בשדה לא נתנוני לקושש..."

ואולם השופט התאנף בו:" אם מחלה בבית, אז קוראים לכוהן..."

וגוג לא ענה. ידע רק את האחת, כי מפני כוהן הוא ירא מאוד. גם בקרוא איש לפניו בשם כוהן, תחרדנה מעט עצמותיו. ומה גם אם מחלה בבית. כי הנה אומרים אשר בבוא הכוהן אל בית החולה, והיתה לו הצדקה לחלץ את אבני הכתלים ולהשליך אותן מחוץ למחנה, ואחר-כך יקציע את הבית סביב ואת העפר אשר הקצה ישפך אל מקום טמא, ויש גם אשר יתוץ את הבית כולו. חיל אחז את גוג בזוכרו את כל אלה. את הכל נכון הוא לעשות. ורק אשר לא יבוא במגע ומשא עם העדה הזאת. אחד-עשר יום התהפכה האשה על מיטת דווֹתה ותהי גונחת ונאנחת ומתייפחת, והילדים שכבו דומם והאש בערה בם עד כי צללה לשונם בתוך פיהם, ולכהן לא קרא – ואולם את כל-זאת הן לא יוכל להגיד להם פה.

וגוג החריש ולא ענה.

החקירה והדרישה באו אל קצן. גוג שאף רוח מלוא הפה, כי ידע אשר עוד מעט ונתנו לו ללכת אל אשתו ואל ילדיו. אולי יצליח לשוב עוד לרגע קטן גם אל השדה ולקחת את מעט העצים אשר קושש ואשר נטש אחריו בתפוש אותו האנשים.

וכאשר הוצא מן האולם החלו מועצות השופטים, למען חרוץ את המשפט. הראשון אשר דבר היה הנשיא: "אֲדַמֶה כי טוב נעשה , נעזוב את הפגע הרע והדל הזה לנפשו ללכת באשר ילך. הן לווייתן לא העלינו הפעם בחכה..."

ויתר השופטים החזיקו אחריו.

ואולם ברגע הזה השתער הכהן הגדול, פינחס בן-אלעזר, מעל מקומו. גבות עיניו רחבו פי-שנים ותהיינה חשֵכות מאוד.

"לא!" ואת המלה הזאת לא דבר, כי אם צעק. "את זאת לא נעשה! את זאת לא אתן לכם לעשות! שבת היא לאדוני – ועלינו לעשות מעשה פעם אחת ולא נִשְנֶה, אשר יָדוֹע יידע כל העם מִקָּצֶה את הדבר הזה וכי שבת היא ומה היא לנו! את האיש הזה נשים לאות לבני מרי, לבעבור ישמע כל העם מקצה המחנה האחד ועד קצה המחנה השני ויירָאו ולא יוסיפו ולא יזידו עוד. האיש הזה מות יומת..."

ויתר השופטים תמהו רגע אחד איש אל אחיו, אבל בעוד רגע החזיקו אחריו. אז קם פינחס בן-אלעזר הכהן במנוחה וידבר משפט:

"בשם אדוני ובשם משה! ואתם שמעו: – בחודש השמיני בארבעה-עשר בו, בשנה הראשונה לממלכת הכוהנים, באו אנשים אל השדה, והמה עדים, וימצאו את גוג בן-בכר, זבולוני, איש חרש-עצים, והוא מקושש עצים על-פני האדמה, והיום יום שבת. אז תפשו אותו האנשים המוצאים אותו ויקריבו אותו אל העזרה, עזרת משה ואהרן וכל העדה, ויעידוהו לאמר: כזאת וכזאת עשית: את השבת חיללת אשר אמר אדוני לא תחללנה כי אות היא ביני ובינך לעולם; עשית בה מלאכה אשר לא תיעשה, כי קוששת עצים בשדה, ואת אדוני אלוהיך לא יראת אשר אמר: ענוש ייענש קשה כל העושה מלאכה ביום ההוא , מות יומת ותיכרת הנפש ההיא מעמיה! ולכן זה הדבר אשר דיבר אדוני אל משה היום מן הענן לאמור: מות יומת האיש, גוג בן-בכר זה מות יומת, רגום אותו באבנים על העדה מחוץ למחנה, ואני הכוהן פינחס בן-אלעזר בן-אהרן בן-עמרם שונה באוזניכם פה את הדברים האלה: מות יומת האיש, גוג בן-בכר זה מות יומת! "

וכל האנשים מסביב , אשר שמעו, ענו ואמרו: אמן ואמן! וגוג בן-בכר ישב במשמר כל הלילה ולפנות-בוקר אחזה אותו חלחלה פתאום – ואולם עד-מהרה שב למנוחתו.

☼

כאשר יצאו קרני-השמש הראשונות, באו אליו השוטרים ויביאו לו את דבר המשפט: – מות יומת – רגום אותו באבנים כל העדה – מחוץ למחנה – –

שחוק כסל תעה על פני גוג. האמין כי שחוק יעשו להם האנשים וישחק גם הוא.

אבל אחרי-כן הלבישו אותו את הכותונת הלבנה והארוכה ואת עיניו חבשו במטפחת, לבלתי ראות דבר, ויקחו עגלה חדשה עשויה ארבעה עצים לבנים ויושיבו אותו עליה, ושתי פרות עלות לבנות-מראה משכו אותה אל מחוץ למחנה – – – לבו החל לדפוק בקרבו בחוזקה. אבל איך זה? מה עשה? הלא אשתו חולה, הלא הילדים חולים, חַרְחוּר הוא, והוא יָצוֹא יצא רק לקושש מעט עצים להם, לבעבור השׂיק את הכיריים והָחֵם מעט מים וּבָשֵׁל את האזוב לכואבים האלה אשר כאבו ככה כל הלילה – –

ופתאום והנה קול שופר, ואחריו שתים חצוצרות, ואחריהן עדה גדולה מאד, אנשים נשים וטף. והכוהנים חוגגים והולכים בלבושי השרד, והלוויים לובשים את הכותונות הלבנות עם הפעמונים והרימונים. מעט מעט נקבצו ובאו כל העדה אשר במחנה מן הקצה אל הקצה, עשרות עשרות אלפים איש. – –

ככה הגיעו אל מחוץ למחנה על-פני הערבה הרחוקה והקֵרחה אשר מול הישימון.

והשופר הולך וחזק והחצוצרות מריעות – ופתאום חדלו ותהי רגע אחד דממה גדולה. אז יעלה פינחס בן-אליעזר הכהן על הבמה אשר עשו לו וידבר באזני כל הקהל ויקרא לאמור:

"בשם אדוני ובשם משה! זה הדבר אשר יעשה לאיש המחלל את השבת, ואת האות אשר בין אדוני ובינינו לדורותינו לא ישמור: מות יומת האיש ונכרתה נפשו מקרב עמיה, כי כל העושה מלאכה ביום שבת מות יומת – כי על-כן יומת האיש גוג בן-בכר אשר חילל את השבת, כי כן ציוה אדוני על-פי משה!"

וכל העם מסביב שמעו וייראו.

וכל העדה למקטון ועד גדול קוראים פה-אחד: מות יומת! מות יומת!

והאנשים קוראים, הנשים קוראות, וגם הטף. –

ומן הטף היתה ילדה אחת אשר באה באחרונה, וכמעט אשר איחרה את המועד, כי הדרך היתה רחוקה מאד והיא יושבת עם אמה בקצה המחנה אשר מעבר השני – הלא זאת יעקובה הקטנה . כאשר הגיעה עד מקום המשפט, כבר התנשא גל אבנים גדול מעל האדמה והאיש אשר רגמו אותו בהן גווע ומת.

והיא לא ידעה את הנעשה ולא ידעה מי זה.

והילדה ליקטה מעל האדמה אבנים קטנות ותהי משחקת בהן ותשלך אותן על פני הגל.

וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם, וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת, וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת, וּרְאִיתֶם אֹתוֹ, וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת יְהֹוָה, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם, וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם, אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם, לְמַעַן תִּזְכְּרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתָי, וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵאלֹהֵיכֶם.

לכל אחד יש לפחות בגד אחד. לכל בגד יש כנפיים, פינות או שוליים. בני ישראל מְצֻוִּים לחבר לכנף הבגד פתיל תכלת, ושמו יהיה ציצית. התכלת היא צבע בד, שמקורו בחלזון הארגמון, חילזון מיוחד החי במי הים התיכון, מה שעשה בדים הצבועים בתכלת יקרים ויקרי המציאות. היו תקופות בהיסטוריה, שצבע זה נאסר לשימוש על נתיני הממלכה פשוטי העם, ורק אצילי המעמדות החברתיים הורשו ללבוש בגדים המעוטרים בתכלת. עם הזמן הפכה התכלת גם למייצגת חפצי קודש, כמו הטלית.

כמו קשר במטפחת, נוהג מקובל לכל מי שעדיין משתמש במטפחות, ואפליקציה סלולארית, המשגרת אליו תזכורות, אין ברשותו, גם הציצית עם פתיל התכלת נועדה להזכיר ללובשה משהו. די במבט חטוף בפתיל התכלת המשתלשל מכנף הבגד, ובזיכרוננו יעלו כל מצוות ה'; ומי שיזכור, גם יעשה.

עד כאן - שיטה פשוטה, כמו הקשר במטפחת, להזכיר לנו משהו, שמיד, עם ראיית הציצית, נדע בדיוק מה עלינו לזכור.

ומכאן – התמיהה הגדולה. מדוע לא מתאפק האל, והוא אומר לבני ישראל: 'וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם, אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם'? כך משווק האל את מצוותיו? חשבו על המורה, האומר לתלמידיו: 'הנה שיעורי הבית למחרתים. אני יודע שאתם לא תבצעו אותם, ועל כך תחטפו ממני באמ-אמא שלכם!'

ואיך מתוארים הפיתויים שלבטח יחטיאו את בני ישראל? הלב של בני העם ינהה אחר מעשים אסורים, והם יתורו אחריו, וישוטטו לחפש אחר ריגושים עברייניים. הליכה אחר פיתויים אלה מומשלת כאן לזנות, למעשה ניאוף של אישה נשואה. ואלוהים אומר בבוטות: 'אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם' – לא שמא תזנו אחריהם, אלא, בביטחון גמור - 'אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם'.

בדרך דומה שתלו הורים רבים לאורך הדורות רגשי אשמה בילדיהם הרכים, שכל התנסות בהליכה אחר סקרנותם או אחר יצריהם הוכרזה על ידי ההורים כחטא. כך חשבו הורים שהם מכינים את ילדיהם לקראת בגרות עצמאית ומועילה. כך מכשיר אלוהים שלנו את העם להיות עם סגולה.

מנהג לבישת ציצית היה מאז ומתמיד מצווה חשובה אצל יהודים (כמובן, אל תתבלבלו, רק אצל זכרים), ועד דורנו היתה הציצית, הקרויה כיום 'טלית קטן' או 'ארבע כנפות', או ביידיש 'ארבע כַּנְפֶס', נלבשת מתחת לבגדים העליונים. לאחרונה צמחה לה אופנה חדשה של התהדרות בוטה בציצית, פתיליה התארכו מאד, והם משתלשלים להם בגאון ובהתרסה מחוץ לחולצה.

עמנואל בן יוסף

ועוד לפרשת שלח-לך

כתב: יהודה עמיחי

מֹשֶׁה שָׁלַח מְרַגְּלִים רַבִּים לָתוּר אֶת הָאָרֶץ הַמֻּבְטַחַת

וְלֹא רַק שְׁנֵים-עָשָׂר, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר. וְהֵם תָּרוּ וְצִלְּמוּ

בְּעֵינֵיהֶם וּמִשְּׁשוּ בִּידֵיהֶם עֵצִים וּמַעֲיָנוֹת וַאֲבָנִים

וּמָדְדוּ גֹּבַהּ גְּבָעוֹת וּבָתִּים וּמָדְדוּ נָשִׁים יָפוֹת

וּגְבָרִים חֲזָקִים וּפֵרוֹת בְּשֵׁלִים וִירֵכֵי נְעָרוֹת.

שְׁנֵים-עָשָׂר מְרַגְּלִים חָזְרוּ לַמִּדְבָּר. עֲשָׂרָה הֵבִיאוּ

דִּבַּת הָאָרֶץ רָעָה וּשְׁנַיִם שִׁבְּחוּ אֶת הָאָרֶץ

וְהֵבִיאוּ אֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים גְּדוֹלִים וְלֹא הֵבִיאוּ

עֲנָקִים וְלֹא נָשִׁים יָפוֹת וְלֹא חֲגָבִים.

וְלֹא מְסֻפָּר כְּלָל עַל מְאוֹת הַמְּרַגְּלִים שֶׁנִּשְׁאֲרוּ

בְּכָל טוּב אֶרֶץ כְּנַעַן וְשָׁכְבוּ עִם נְשׁוֹת הָעֲנָקִים

וְאָכְלוּ מִן הַפֵּרוֹת עַל כָּל גִּבְעָה רָמָה וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן.

וְהֵם, שֶׁבָּאוּ לִרְאוֹת אֶת עֶרְוַת הָאָרֶץ,

שָׁקְעוּ בָּהּ וְשָׁכְחוּ אֶת הַמִּדְבָּר.

קישורים

בוא אלי פסוק נחמד - בארי צימרמן

חינוך מיוחד במינו - הרב רפי פויירשטיין

קבצים מצורפים

לפרשת שלח לך - בארי צימרמן תשע"א