כי תבוא
פרשת כִּי תָבוֹא
'וְשָׂמַחְתָּ בְכָל-הַטּוֹב'
דברים כו
א וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה, וִירִשְׁתָּהּ, וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ. ב וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ, וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא, וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם. ג וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן, אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם, וְאָמַרְתָּ אֵלָיו: הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ, כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ. ד וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ, וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי מִזְבַּח יְהוָה אֱלֹהֶיךָ. ה וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ: אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי, וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה, וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט, וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב. ו וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים, וַיְעַנּוּנוּ, וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה. ז וַנִּצְעַק אֶל יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ, וַיִּשְׁמַע יְהוָה אֶת קֹלֵנוּ, וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ. ח וַיּוֹצִאֵנוּ יְהוָה מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים. ט וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה, וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. י וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי, יְהוָה, וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ. יא וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב, אֲשֶׁר נָתַן לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ, אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ.
לפנינו תכנית מפורטת של טקס חגיגי, טקס הבאת הביכורים. תיאור מפורט זה, המובא כאן על כל אחד עשר פסוקיו, הנו עדות מרשימה ביותר של מרכיבי טקס, המושתת על תרבות, שיש לה סיפור היסטורי וגם עיקרי אמונה. כמו כל הפרקים האחרונים שקראנו בספר דברים, התיאור מובא בזמן עתיד, כתכנית לביצוע לאחר שתושלם ההתנחלות בארץ המובטחת.
לטקס הבאת הביכורים יש מקום קבוע, הוא המקום אשר אלוהים יבחר לשכן בו את שמו, ואנו יודעים שמדובר במקדש האחד והיחיד של האל האחד והיחיד בירושלים, היא המקום האחד והיחיד שבחר אלוהים.
ראשית כל פרי האדמה היא ביכורי היבול של אותה שנה. בנקודה זו חסרה לנו ההתייחסות למועדי ההבשלה השונים של היבולים. מתי ייערך הטקס? עם היבול הראשון של אותה שנה? ומהו אותו יבול? ירקות החורף? תבואת האביב? היבול הראשון שיתקבל בעונה החקלאית הראשונה על הנחלה החדשה?
את הביכורים יש לשים בטנא, ולהביאם אל המקום שנקבע. באותו מקום יהיו כוהנים, ואל אחד מהם יש לגשת עם הטנא, למסור לו אותו, והוא יניחו לפני המזבח.
תוכן פסוק ג' מרמז, אולי, על כך, שההנחיות לטקס מתכוונות לאירוע חד פעמי, שיתרחש בשנה הראשונה להתנחלות. אנו יודעים כי העלייה לרגל למקדש בירושלים עם הביכורים הפכה לאירוע קבוע החוזר על עצמו מדי שנה.
וכאן מוצג הטקסט, שעולה הרגל אמור לומר, להכריז, בפני הכהן. טקסט זה ממצה במשפטים ספורים את סיפורו ההיסטורי של מקבץ השבטים העבריים שהפכו לעם ישראל. הטקס מזכיר את הירידה למצרים של בני יעקב, את השיעבוד והסבל, את הקריאה לאלוהים ואת יציאת מצרים, את ההליכה לארץ כנען בחסותו של אלוהים, את קבלת הארץ הטובה, ואת ראשית עבודת האדמה בארץ החדשה. הבאת הביכורים הראשונים היא שיאו של תהליך הגאולה וההגעה לחוף המבטחים.
אותו סיפור היסטורי תמציתי, הקושר את עם ישראל לעברו, לארצו ולאלוהיו, הוא יסודו של טקס, שאין פלא שהפך תוך דורות מספר לחג שנתי, שיש בו כל הסממנים החשובים כל כך לחג לאומי דתי: האירועים ההיסטוריים על ציר הזמן ובמרחב המקומות, כשמלמעלה חולש האלוהים האחד על העם האחד בארץ האחת. גם השילוב החזק של היסטוריה עם עונות השנה החקלאיות מבטיח לנו טקס חג משמעותי לדורות.
הפסוק האחרון מוסיף עוד מרכיבים החשובים לחג – מצוות השמחה וההודיה, וצירוף הגר והלוי לחוגגים.
...בבוא כל ישראל לירושלים, בטח היה ביניהם עשירים גדולים וקטנים: עשירים גדולים, אשר הביאו ביכורים רבים מכל שבעת המינים הגדלים בשדותיהם וכרמיהם ופרדסיהם, בקלתות של כסף וזהב, ובעלי בתים פשוטים, אשר הביאו ביכורים מעט ממין אחד או שנים ושלוש. ובטח יקנאו בעלי הבתים הפשוטים את העשירים, ויהיה להם תרעומת בלבם על ה', על מה זכו הם להתעשר יותר מהם. וכאשר יהיה הלב מלא מקנאה, לא יהיה מקום בלבו לנוח שם השמחה. על כן צוה לנו הקב"ה כמאמר התנא (שמעון בן זומא במסכת אבות ד,א): 'איזהו עשיר השמח בחלקו',ויסיר הקנאה מלבו 'ושמחת בכל הטוב' – תהיה כל כך בשמחה כאילו השגת כל הטובות שבעולם ואינך חסר מאומה. ('שמחת הבאת הביכורים', מקראות גדולות)
מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד, וצריך להתגבר מאֹד בכל הכוחות להרחיק עצבות ומרה שחורה ולהיות אך (=רק) שמח תמיד, והוא רפואה לכל מיני חֳלָאִים. כי כל מיני חֳלָאִים באים מעצבות ומרה שחורה. וצריך אדם לשמח את עצמו בכל מיני עצות... (ר' נחמן מברסלב)
וזכור אשר נתן לך ה' אלוהיך ולביתך - על כן אל תהיה בעצבות לב על הנהגתו. כל מה שיש לך הוא מתנה נתוּנה לך מאת ה', אשר הוא אלוהיך כאשר הוא אלוהי העשירים, ומסתמא יודע הוא איך לחלק מתנותיו. על כן אל תהיה בעצבות לב על הנהגתו ואל תתרעם עליו וקבל מתנתו בסבר פנים, כי אולי מנסה אותך ה'. ואולי מיעט הקב"ה ממך טובת העולם הזה, שלא תהיה טרוּד כל כך... ותוּכל לעבוד ה' ביותר, כי 'מרבה נכסים – מרבה דאגה'. ('שמחת הבאת הביכורים', מקראות גדולות)
**********
אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי
אומר רש"י : לבן בקש לעקור את הכל, כשרדף אחר יעקב, ובשביל שחשב לעשות, חשב לו המקום כאילו עשה, שאומות העולם עובדי אלילים, חושב להם הקב"ה מחשבה כמעשה.
הפרשנות של רש"י מתרחקת מאד ממה שמספר לנו ספר בראשית. רש"י מתכוון למרדף שניהל לבן אחרי יעקב, שעזב את ביתו עם נשותיו ובניו ורכושו בלי להיפרד מלבן, ובלי להגיע עמו להסכמות בדבר הרכוש. אם נפתח את ספר בראשית בפרק ל"א, לא נמצא בפרק זה רמז לכוונתו של לבן להשמיד את יעקב ואת משפחתו. וכך נאמר שם:
כב וַיֻּגַּד לְלָבָן בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, כִּי בָרַח יַעֲקֹב: כג וַיִּקַּח אֶת אֶחָיו עִמּוֹ, וַיִּרְדֹּף אַחֲרָיו דֶּרֶךְ שִׁבְעַת יָמִים, וַיַּדְבֵּק אֹתוֹ בְּהַר הַגִּלְעָד: כד וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל לָבָן הָאֲרַמִּי בַּחֲלֹם הַלָּיְלָה, וַיֹּאמֶר לוֹ: הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תְּדַבֵּר עִם יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד רָע: כה וַיַּשֵּׂג לָבָן אֶת יַעֲקֹב, וְיַעֲקֹב תָּקַע אֶת אָהֳלוֹ בָּהָר, וְלָבָן תָּקַע אֶת אֶחָיו בְּהַר הַגִּלְעָד:
ואז אומר לבן ליעקב:
מֶה עָשִׂיתָ, וַתִּגְנֹב אֶת לְבָבִי, וַתְּנַהֵג אֶת בְּנֹתַי כִּשְׁבֻיוֹת חָרֶב? כז לָמָּה נַחְבֵּאתָ לִבְרֹחַ, וַתִּגְנֹב אֹתִי, וְלֹא הִגַּדְתָּ לִּי? וָאֲשַׁלֵּחֲךָ בְּשִׂמְחָה וּבְשִׁרִים בְּתֹף וּבְכִנּוֹר! כח וְלֹא נְטַשְׁתַּנִי לְנַשֵּׁק לְבָנַי וְלִבְנֹתָי, עַתָּה הִסְכַּלְתָּ עֲשׂוֹ: כט יֶשׁ לְאֵל יָדִי לַעֲשׂוֹת עִמָּכֶם רָע, וֵאלֹהֵי אֲבִיכֶם אֶמֶשׁ אָמַר אֵלַי לֵאמֹר: הִשָּׁמֶר לְךָ מִדַּבֵּר עִם יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד רָע:
מעשית – פונה לבן ליעקב בבקשה להסביר את הבריחה החפוזה שלו ואת גניבת התרפים מביתו. לבן אומר ליעקב כי יש ביכולתו להרע לו, וכי אלוהים דיבר אליו בחלום והזהיר אותו מהמריבה עם יעקב.
גם אם חשב לבן להזיק ליעקב, ורק אלוהים מנע ממנו זאת, הרי שנשמע לבן לאלוהים, ולא ניסה לממש את זממו. וכך אומר רש"י: לבן ביקש לעקור את הכל – אמירה השמורה אצלנו בהגדה של פסח. כך מפרש רש"י את התורה: תכניתו של לבן היתה להשמיד את בית יעקב, הכולל את בנותיו ואת נכדיו. דבריו הגלויים של לבן ליעקב לא נשמעים כך. הוא מפגין את כוחו ומציין כי לו רצה, היה יכול להזיק ליעקב. לי הסיפור המקראי נראה יותר כריב קשה בתוך המשפחה, שנפתר במשא ומתן מאופק ודיפלומטי.
וגם אם חשב לבן להרוג את יעקב, הרי שקיים פער גדול בין מחשבה למעשה. לחיזוק גישתו של רש"י, הוא מביא נימוק נוסף: כיון שלבן עובד אלילים היה, רשאי היה אלוהים להתייחס אל מחשבתו כאל מעשה.
גישה זו מצטרפת אל רעיונות נוספים שמצויים במקורותינו אודות עליונותו של עם ישראל על הגויים. נתמצת את הלוגיקה של רש"י למשפטים הבאים: היות שהגויים עובדי אלילים הם, גם אם הם רק חושבים לפגוע בבני ישראל, ואינם ממשים את זממם, יש לראותם כאילו חטאו וביצעו.
דוקא הסיפור המקראי מביא לידי ביטוי את הקונפליקט הפנים משפחתי החריף, שבא בסופו של דבר על פתרונו, גם אם בדרך מעט רשמית. לבן מודע לבעיה, שהבורחים, על כל רכושם, הם מחד חלק ממשק ביתו וממשפחתו, ומאידך – יש להם הזכות לעצמאות ולבעלות על הרכוש אשר עשו. הדרך הרשמית, הטקסית, לסיים את הויכוח, היא כריתת הברית.
וַיַּעַן לָבָן וַיֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב: הַבָּנוֹת בְּנֹתַי, וְהַבָּנִים בָּנַי, וְהַצֹּאן צֹאנִי, וְכֹל אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה - לִי הוּא וְלִבְנֹתַי. מָה אֶעֱשֶׂה לָאֵלֶּה הַיּוֹם, אוֹ לִבְנֵיהֶן אֲשֶׁר יָלָדוּ? וְעַתָּה, לְכָה נִכְרְתָה בְרִית, אֲנִי וָאָתָּה, וְהָיָה לְעֵד בֵּינִי וּבֵינֶךָ.
בין הסיפור המורכב והמעניין הזה לבין האמירה הלקונית 'אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי' הבדל של יום ולילה.
לא להתיאש
מילים ולחן: חסידי
רב נחמן מברסלב היה אומר :
לא להתיאש.
אם הגיעה עת צרה -
רק לשמוח יש.
אל יאבד נא בטחוננו
לא להתיאש.
אם הגיעה עת צרה -
רק לשמוח יש.
כתוב: 'דאגה בלב איש ישיחנה'. אם יש לך למי להשיח את דאגותיך – מי שיודע להשתתף בצערך – שתף אותו במה שאתה חש. גם אם יש בלבך שמחה גדולה – שתף אותה עם אחרים. אך עם מי? עם מי שיודע אתה שהוא שמח בשמחתך. וכך מתרבה השמחה... (על פי ר' יהודה החסיד)
שיר שמח
יעקב אורלנד, מרדכי זעירא
אם גם ראשנו שח ועצב סובבנו -
הבה ונתלקח מן השמחה שבנו.
הי, הי, הבה ונתמלא
שמחה, שמחה כמלוא העין,
הי, הי, שירו עלה, עלה
עלה ובער היין!
עלה ובער היין!
הי. הי...
עלה ובער כאש
והדליקנו כוח!
אבוי למתייאש,
הלילה יש לשמוח!
הי, הי, הלילה יגאל
כל מי, כל מי שנשמה בו,
הי , הי, כל איש בישראל -
ניצוץ של נחמה בו!
ניצוץ של נחמה בו!
הי, הי...
כִּי בְשִׂמְחָה תֵצֵאוּ
וּבְשָׁלוֹם תּוּבָלוּן;
הֶהָרִים וְהַגְּבָעוֹת
יִפְצְחוּ רִנָּה.
וּשְׁאַבְתֶּם מַיִם בְּשָׂשׂוֹן
מִמַּעַיְנֵי הַיְשׁוּעָה.
צַהֲלִי, צַהֲלִי וָרֹנִּי,
יוֹשֶׁבֶת צִיּוֹן, יוֹשֶׁבֶת צִיּוֹן,
הַלְלוּיָהּ.
דברים כז
יא וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר: יב אֵלֶּה יַעַמְדוּ לְבָרֵךְ אֶת הָעָם עַל הַר גְּרִזִים בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן: שִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִיהוּדָה וְיִשָּׂשכָר וְיוֹסֵף וּבִנְיָמִן. יג וְאֵלֶּה יַעַמְדוּ עַל הַקְּלָלָה בְּהַר עֵיבָל: רְאוּבֵן, גָּד וְאָשֵׁר וּזְבוּלֻן, דָּן וְנַפְתָּלִי. יד וְעָנוּ הַלְוִיִּם וְאָמְרוּ אֶל כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל קוֹל רָם: טו אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה, תּוֹעֲבַת יְהוָה, מַעֲשֵׂה יְדֵי חָרָשׁ, וְשָׂם בַּסָּתֶר. וְעָנוּ כָל הָעָם, וְאָמְרוּ: אָמֵן...
המעמד החגיגי על הרי גרזים ועיבל מזכיר את מעמד הר סיני. העם כולו נוכח. יש הרים ממעל, ומראשיהם משוגרות מצוות האל אל בני ישראל. בני ישראל עדיין מאורגנים במסגרת שבטית. העם חוזר ועונה אמן על כל מצווה הנאמרת בפניו.
מה שמעניין יותר הם ההבדלים בין מעמד זה לזה שקדם לו בארבעים שנה. זאת הפעם משמיעים הלוויים את דבר האל, כלומר – יש לנו מתווכים, שגיבשו זהות מקצועית במהלך הנדודים הארוכים במדבר. בנוסף לכך מתרחש המעמד בין שני הרים, המסמלים בדרך כלשהי את השילוב והניגוד של הברכה והקללה.
אך הרבה יותר חשוב מהבדלים אלה הוא תוכנן וסגנונן של המצוות הנאמרות בקול רם במעמד גריזים ועיבל. כל ה'דברות' המתועדות בפרק הן 'קללות', וסגנונן אחיד: 'ארור...'. קשה להעלות בדמיון אווירה פחות חגיגית ממטר הקללות והאזהרות הניתך מראשי ההרים. והיכן הן ה'ברכות'?
מדוע לא נוסחו מצוות האל בדרך הפוזיטיבית? האם ניתן בכלל לכוון את דרכו הרוחנית והחברתית של אדם על ידי ניסוח איסורים בלבד?
לו הייתי אני כותב את הפרק הזה, לו הייתי יועץ התקשורת של הקדוש ברוך הוא, היה הפרק מנוסח במילים הבאות:
טו בָּרוּךְ הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲבֹד אֶת אֱלֹהָיו אֲשֶׁר בְּלִבּוֹ, וְעָנוּ כָל הָעָם וְאָמְרוּ: אָמֵן. טז בָּרוּךְ מוֹקִיר אָבִיו וְאִמּוֹ, וְאָמַר כָּל הָעָם: אָמֵן. יז בָּרוּךְ שׁוֹמֵר גְּבוּל רֵעֵהוּ, וְאָמַר כָּל הָעָם: אָמֵן. יח בָּרוּךְ מַדְרִיךְ עִוֵּר בַּדָּרֶךְ, וְאָמַר כָּל הָעָם: אָמֵן. יט בָּרוּךְ מַצְדִּיק גֵּר יָתוֹם וְאַלְמָנָה, וְאָמַר כָּל הָעָם: אָמֵן. כ בָּרוּךְ מְכַבֵּד מִשְׁפַּחַת אָבִיו, וְאָמַר כָּל הָעָם: אָמֵן. כד בָּרוּךְ מְפַיֵּס רֵעֵהוּ, וְאָמַר כָּל הָעָם: אָמֵן. כה בָּרוּךְ הַמַּצִּיל נֶפֶשׁ, וְאָמַר כָּל הָעָם: אָמֵן. כו בָּרוּךְ אֲשֶׁר יָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת לַעֲשׂוֹת אוֹתָם, וְאָמַר כָּל הָעָם: אָמֵן.
למה מה קרה? כבר אי אפשר לדבר בטוב?
*********
וְהָיָה בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן, תָּקִימוּ אֶת הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם בְּהַר עֵיבָל...
דברים אלה נכתבים לגבי אירוע עתידי, שיתרחש לאחר כניסת בני ישראל לארץ כנען. על פי הכתוב, דברים אלה נאמרו עוד לפני מעבר הירדן. אפשר להניח שהדברים הועלו על הכתב דורות רבים לאחר האירוע ההיסטורי (אם התקיים אי פעם במציאות), וכי משוקע בהם זיכרון היסטורי כלשהו לגבי הקורות את עמנו בראשית תקופת ההתנחלות. בזוכרנו פסוקים שהופיעו כמה פרקים לפני כן בספר דברים, בהם מוזכר המקום בו יבחר אלוהים לשכן את שמו שם, המקום בו יוקם לבסוף המקדש לאל, בלי ציון שמו של המקום – ירושלים, מעניין לנסות ולעקוב אחר האתרים החשובים בסיפורי ההתנחלות וכיבוש הארץ.
מעבר הירדן – היכן התרחש? בספר יהושע, בפרק ג' נכתב:
וַיַּעַמְדוּ הַמַּיִם הַיֹּרְדִים מִלְמַעְלָה, קָמוּ נֵד אֶחָד, הַרְחֵק מְאֹד מֵאָדָם הָעִיר אֲשֶׁר מִצַּד צָרְתָן' וְהַיֹּרְדִים עַל יָם הָעֲרָבָה, יָם הַמֶּלַח, תַּמּוּ, נִכְרָתוּ, וְהָעָם עָבְרוּ נֶגֶד יְרִיחוֹ.
אם כן, בני ישראל חצו את הירדן 'נגד יריחו'. מסורת זו זיכתה את הירדן שממזרח ליריחו בכבוד הזה. מסורות מאוחרות יותר ציינו את אותו המקום כרקע להתרחשויות דרמטיות לא פחות – כמקום עלייתו של אליהו השמימה וכמקום הטבילה של ישוע על ידי יוחנן המטביל. כיבוש יריחו, כמתואר בספר יהושע, הוא אחד האירועים ההיסטוריים הראשונים בשרשרת קרבות הכיבוש של ארץ כנען.
הר עיבל והר גריזים, הנמצאים בשומרון, מרחק ניכר צפונה מערבה מאזור יריחו, הם המקום בו יתקיים, על פי פרקנו, הטקס הגדול הראשון לאחר חציית הירדן. בטקס זה אמורים בני ישראל להקים תריסר אבנים גדולות, לשוד אותן בשיד, לכתוב עליהן את 'כל התורה', לבנות מזבח לה', להקריב עליו עולות ושלמים ולשמוח שם שמחה גדולה.
מעמד זה על הרי גריזים ועיבל מוזכר גם בספר יהושע, שם הוא מתואר בזמן עבר, לאחר קיומו. לעומת אתר מעבר הירדן, שלא נותרו בו שרידים ארכיאולוגיים המעידים על האירוע, חפירות בראש הר עיבל, על ידי הארכיאולוג אדם זרטל, חשפו מזבח גדול, שפרטים שונים שלו תואמים את הכתוב עליו במקרא. פרופ' זרטל קרא למזבח זה 'מזבח יהושע'. דוקא את הר גריזים, זה המתואר במקרא, זיהה זרטל כהר שונה מזה, הקרוי בשם זה, ואשר מקודש עד היום לשומרונים.
על פי ספר דברים אמור היה האירוע בהרי עיבל וגריזים להתרחש זמן קצר לאחר מעבר הירדן. לספר יהושע גרסה משלו, שאינה תואמת את ספר דברים. על פי ספר יהושע התקיים טקס חגיגי מיד לאחר מעבר הירדן במקום אחר, הוא הגלגל, ולאחריו – כיבוש יריחו ומלחמת העי. רק לאחר כל אלה עולה יהושע להר עיבל, לקיים את הטקס עליו צווה על פי ספר דברים.
אבל הבדלי הגרסאות האלה מחווירים לעומת הוויכוחים הגדולים בין ההיסטוריונים של תקופת המקרא לגבי תהליך הכניסה של בני ישראל לארץ כנען. יש בין חוקרים אלה הטוענים, כי הארץ לא נכבשה בסערה על ידי יהושע, אלא נחדרה בהדרגה מצפון מזרח, דרך השומרון, וכי יותר ממלחמות היה שם תהליך משולב וארוך של כניסת שבטים חדשים לארץ וטמיעתם באוכלוסיה הכנענית המקורית, של התיישבות בשומרון תחילה, ותנועה איטית דרומה, לכיוון יהודה.
ירושלים תופיע במקרא מאוחר הרבה יותר, למרות שבסופו של דבר היא זו שתסומן כמקום בו בחר ה' לשכן את שמו שם, ככתוב בספר דברים.
דברים כח
א וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, וּנְתָנְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ. ב וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַבְּרָכוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגֻךָ, כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ. ג בָּרוּךְ אַתָּה בָּעִיר, וּבָרוּךְ אַתָּה בַּשָּׂדֶה. ד בָּרוּךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתְךָ וּפְרִי בְהֶמְתֶּךָ, שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרוֹת צֹאנֶךָ. ה בָּרוּךְ טַנְאֲךָ וּמִשְׁאַרְתֶּךָ. ו בָּרוּךְ אַתָּה בְּבֹאֶךָ, וּבָרוּךְ אַתָּה בְּצֵאתֶךָ. ז יִתֵּן יְהוָה אֶת אֹיְבֶיךָ הַקָּמִים עָלֶיךָ נִגָּפִים לְפָנֶיךָ. בְּדֶרֶךְ אֶחָד יֵצְאוּ אֵלֶיךָ, וּבְשִׁבְעָה דְרָכִים יָנוּסוּ לְפָנֶיךָ. ח יְצַו יְהוָה אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה בַּאֲסָמֶיךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ, וּבֵרַכְךָ בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ. ט יְקִימְךָ יְהוָה לוֹ לְעַם קָדוֹשׁ, כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָךְ, כִּי תִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו. י וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ, כִּי שֵׁם יְהוָה נִקְרָא עָלֶיךָ, וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ. יא וְהוֹתִרְךָ יְהוָה לְטוֹבָה בִּפְרִי בִטְנְךָ, וּבִפְרִי בְהֶמְתְּךָ, וּבִפְרִי אַדְמָתֶךָ עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ. יב יִפְתַּח יְהוָה לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב, אֶת הַשָּׁמַיִם, לָתֵת מְטַר אַרְצְךָ בְּעִתּוֹ, וּלְבָרֵךְ אֵת כָּל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ, וְהִלְוִיתָ גּוֹיִם רַבִּים, וְאַתָּה לֹא תִלְוֶה. יג וּנְתָנְךָ יְהוָה לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב, וְהָיִיתָ רַק לְמַעְלָה, וְלֹא תִהְיֶה לְמָטָּה, כִּי תִשְׁמַע אֶל מִצְוֹת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת.
מתי מרגיש עם שהוא מבורך?
כשיש לו, לעם, ארץ, וחייו טובים בכל מקום בו הוא יושב בארץ זו. ויש לו, לעם, היכולת להגן על הארץ מפני אויביו. מן השמים יורדים גשמים בעיתם, והארץ נותנת יבולה. ויש לו, לעם, הביטחון הכלכלי המאפשר לו לא להזדקק להלוואות, ואף לסייע לאחרים הזקוקים לכך. ויש לו, לעם, דור ממשיך טוב ונאמן, המבטיח את העתיד. וכל הברכות האלה מובילות אותו להישגים, המעמידים אותו בין העמים לא כנגרר, אלא כמוביל.
בָּרוּךְ אַתָּה בְּבֹאֶךָ, וּבָרוּךְ אַתָּה בְּצֵאתֶךָ.
'ברוך אתה בבואך' - נאמר לאורח המגיע לביתנו, ובברכה זו נאמר לו, למעשה, כמה דברים: אנו שמחים שבאת אלינו, בואך מבטיח שמחה בביתנו, ואנו ערבים לשלומך ולרווחתך כל עוד אתה תחת קורת גגנו.
'ברוך אתה בצאתך' – נאמר לאורח הנפרד מאיתנו ויצא לדרכו, ובברכה זו מקופלים, גם כן, מספר רעיונות: טוב היה לארח אותך אצלנו, ועד רגע צאתך עומד היחד שלנו אתך בסימן ברכה; אנו מאחלים לך דרך צלחה ובטוחה; ברכתנו תלווה אותך בדרכך ותגן עליך מכל צרה וסכנה.
ומשאלות מבורכות אלה צובעות את פיוט 'שלום עליכם' בצבעים אופטימיים של ערב שבת:
שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם מַלְאֲכֵי הַשָּׁלוֹם, מַלְאֲכֵי עֶלְיוֹן
מֶּלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא
בּוֹאֲכֶם לְשָׁלוֹם מַלְאֲכֵי הַשָּׁלוֹם, מַלְאֲכֵי עֶלְיוֹן
מֶּלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא
בָּרְכוּנִי לְשָׁלוֹם מַלְאֲכֵי הַשָּׁלוֹם, מַלְאֲכֵי עֶלְיוֹן
מֶּלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא
צֵאתְכֶם לְשָׁלוֹם מַלְאֲכֵי הַשָּׁלוֹם, מַלְאֲכֵי עֶלְיוֹן
מֶּלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא
**********
וְהָיָה אִם לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ - לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה, וְהִשִּׂיגוּךָ.
- אלי חמודי, סוף סוף חזרת הביתה! אתה נראה לי מה זה עייף!
- כן, שוב צרות עם העם הזה שלי...
- מה הם עשו הפעם?
- לא שמעו בקולי. סרבנים לאללה...
- והצלחת לטפל בהם?
- קיללתי אותם...
- וזה עזר, אלי?
- לא. הם המשיכו לא לשמוע בקולי.
- ומה עשית? במה קיללת אותם?
- קיללתי אותם גם במרכז וגם בפריפריה.
- ו...?
- לא עזר. הם המשיכו לא לשמוע בקולי.
- ו...?
- חירבתי להם את היבולים.
- ו...?
- לא עזר. הם המשיכו לא לשמוע בקולי.
- ו...?
- סיבכתי להם את הלידות ואת ההמלטות.
- ו...?
- לא עזר. הם המשיכו לא לשמוע בקולי.
- ו...?
- שילחתי בהם את המארה, את המהומה, את המגערת, את הדבר, את השחפת, את הקדחת, את הדלקת, את החרחור ואת השידפון, את החרב ואת הירקון, ומה לא...
- ואו, אתה מגוון! ו...?
- לא עזר. הם המשיכו לא לשמוע בקולי.
- ו...?
- שחין מצרים, טחורים וגרב. חכי, זה עוד לא הסוף!
- אלי, הבנתי. אתה לא אפקטיבי. לו שאלת אותי מראש, הייתי אומרת לך את זה.
- והעם הזה?
- תשמע, אובייקטיבית, אחרי כל מה שעשית להם, אם הם שרדו את זה, אני חושבת שהם ראויים להערצה. מה שלא הורג אותך – מחשל אותך. רגע, את זה לא אתה אמרת בעצמך?
- אז להרוג?
- משה כבר הסביר לך כמה זה לא חכם...
- אז להחליף עם?
- ניסית בטוב? אני לא אתפלא אם לפני שאתה תחליף אותם, הם יחליפו אותך.
עמנואל בן יוסף
קבצים מצורפים
והשיבך ה' מצרים - בארי צימרמן תשע"א
קישורים
בוא אלי פסוק נחמד - בארי צימרמן