נשא
פרשת נָשֹׂא
במדבר ה' יא וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. יב דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אִישׁ כִּי-תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל. יג וְשָׁכַב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת-זֶרַע וְנֶעְלַם מֵעֵינֵי אִישָׁהּ וְנִסְתְּרָה וְהִיא נִטְמָאָה וְעֵד אֵין בָּהּ וְהִוא לֹא נִתְפָּשָׂה. יד וְעָבַר עָלָיו רוּחַ-קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת-אִשְׁתּוֹ וְהִוא נִטְמָאָה אוֹ-עָבַר עָלָיו רוּחַ-קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת-אִשְׁתּוֹ וְהִיא לֹא נִטְמָאָה. טו וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת-אִשְׁתּוֹ אֶל-הַכֹּהֵן וְהֵבִיא אֶת-קָרְבָּנָהּ עָלֶיהָ עֲשִׂירִת הָאֵיפָה קֶמַח שְׂעֹרִים לֹא-יִצֹק עָלָיו שֶׁמֶן וְלֹא-יִתֵּן עָלָיו לְבֹנָה כִּי-מִנְחַת קְנָאֹת הוּא מִנְחַת זִכָּרוֹן מַזְכֶּרֶת עָוֹן. טז וְהִקְרִיב אֹתָהּ הַכֹּהֵן וְהֶעֱמִדָהּ לִפְנֵי יְהוָה. יז וְלָקַח הַכֹּהֵן מַיִם קְדֹשִׁים בִּכְלִי-חָרֶשׂ וּמִן-הֶעָפָר אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן יִקַּח הַכֹּהֵן וְנָתַן אֶל-הַמָּיִם. יח וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן אֶת-הָאִשָּׁה לִפְנֵי יְהוָה וּפָרַע אֶת-רֹאשׁ הָאִשָּׁה וְנָתַן עַל-כַּפֶּיהָ אֵת מִנְחַת הַזִּכָּרוֹן מִנְחַת קְנָאֹת הִוא וּבְיַד הַכֹּהֵן יִהְיוּ מֵי הַמָּרִים הַמְאָרְרִים. יט וְהִשְׁבִּיעַ אֹתָהּ הַכֹּהֵן וְאָמַר אֶל-הָאִשָּׁה אִם-לֹא שָׁכַב אִישׁ אֹתָךְ וְאִם-לֹא שָׂטִית טֻמְאָה תַּחַת אִישֵׁךְ הִנָּקִי מִמֵּי הַמָּרִים הַמְאָרְרִים הָאֵלֶּה. כוְאַתְּ כִּי שָׂטִית תַּחַת אִישֵׁךְ וְכִי נִטְמֵאת וַיִּתֵּן אִישׁ בָּךְ אֶת-שְׁכָבְתּוֹ מִבַּלְעֲדֵי אִישֵׁךְ. כא וְהִשְׁבִּיעַ הַכֹּהֵן אֶת-הָאִשָּׁה בִּשְׁבֻעַת הָאָלָה וְאָמַר הַכֹּהֵן לָאִשָּׁה יִתֵּן יְהוָה אוֹתָךְ לְאָלָה וְלִשְׁבֻעָה בְּתוֹךְ עַמֵּךְ בְּתֵת יְהוָה אֶת-יְרֵכֵךְ נֹפֶלֶת וְאֶת-בִּטְנֵךְ צָבָה. כב וּבָאוּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים הָאֵלֶּה בְּמֵעַיִךְ לַצְבּוֹת בֶּטֶן וְלַנְפִּל יָרֵךְ וְאָמְרָה הָאִשָּׁה אָמֵן אָמֵן. כג וְכָתַב אֶת-הָאָלֹת הָאֵלֶּה הַכֹּהֵן בַּסֵּפֶר וּמָחָה אֶל-מֵי הַמָּרִים. כדוְהִשְׁקָה אֶת-הָאִשָּׁה אֶת-מֵי הַמָּרִים הַמְאָרְרִים וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים לְמָרִים. כה וְלָקַח הַכֹּהֵן מִיַּד הָאִשָּׁה אֵת מִנְחַת הַקְּנָאֹת וְהֵנִיף אֶת-הַמִּנְחָה לִפְנֵי יְהוָה וְהִקְרִיב אֹתָהּ אֶל-הַמִּזְבֵּחַ. כו וְקָמַץ הַכֹּהֵן מִן-הַמִּנְחָה אֶת-אַזְכָּרָתָהּ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה וְאַחַר יַשְׁקֶה אֶת-הָאִשָּׁה אֶת-הַמָּיִם. כז וְהִשְׁקָהּ אֶת-הַמַּיִם וְהָיְתָה אִם-נִטְמְאָה וַתִּמְעֹל מַעַל בְּאִישָׁהּ וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים לְמָרִים וְצָבְתָהבִטְנָהּ וְנָפְלָה יְרֵכָהּ וְהָיְתָה הָאִשָּׁה לְאָלָה בְּקֶרֶב עַמָּהּ. כח וְאִם-לֹא נִטְמְאָה הָאִשָּׁה וּטְהֹרָה הִוא וְנִקְּתָה וְנִזְרְעָה זָרַע. כט זֹאת תּוֹרַת הַקְּנָאֹת אֲשֶׁר תִּשְׂטֶה אִשָּׁה תַּחַת אִישָׁהּ וְנִטְמָאָה. ל אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר תַּעֲבֹר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת-אִשְׁתּוֹ וְהֶעֱמִיד אֶת-הָאִשָּׁה לִפְנֵי יְהוָה וְעָשָׂה לָהּ הַכֹּהֵן אֵת כָּל-הַתּוֹרָה הַזֹּאת. לא וְנִקָּה הָאִישׁ מֵעָוֹן וְהָאִשָּׁה הַהִוא תִּשָּׂא אֶת-עֲוֹנָהּ.
לפנינו אחד הקטעים המקוממים ביותר בתורה. גם אוהב-תורה מושבע יעשה מאמץ להפוך דף משהוא מגיע לפרק ה' בספר במדבר. גם אם נקבל את ההסבר התמוה האומר כי מעולם לא ביצעו את הכתוב בדיני האישה הסוטה, עולים מן הטקסט ריחות רעים במיוחד. הרי כוונה יש כאן בכל מקרה.
בראש ובראשונה – את הנאמנות לבן-הזוג, הנדרשת מהאישה, אין התורה דורשת מהגבר. הדיבר 'לא תנאף' מתייחס, ככל הנראה, לקיום יחסי אישות עם אשת-איש בלבד, ללא קשר לשאלה אם הגבר הוא נשוי או לא. גבר האונס אישה בתולה ליחסי אישות לא ייענש בעונש ניאוף, אלא יחויב לשאתה לאישה (ושוב – את האישה לא ישאלו מה רצונה).
לאחר מכן – עניין הקנאה, או הקינוי: מדובר בחשד לא מוכח, המקנה לבעל את הזכות להאשים את אשתו במה שאולי לא עשתה כלל. מבחינתו – די בזה שהזהיר אותה מפני שהייה בסתר עם גבר אחר, ובעובדה שעשתה זאת, גם אם לא קיימה עם אותו גבר כל יחסי אישות.
הקנאה מתירה לו לבעל, על פי חוק התורה, להביאה בפני הכוהן, זה אשר יבצע את התחקיר המשפיל, ואם לא תודה האישה – ישקה אותה את המים המאררים.
השקיית האישה המואשמת במים המאררים מלווה בהפחדות (מה יקרה לך אם יתברר ששיקרת), בביזוי (פריעת שער הראש כאילו היא כבר אשמה), בדרישה מהאישה לומר אמן אחר כל מה שנעשה לה, ולבסוף – בציפייה שהתרחשות בעלת אופי מיסטי (הבטן תתנפח) תכריע בשאלה שלגביה שום בית-דין חילוני של ימינו לא יקבל אותה כהוכחה.
אישה, שמעמדה הוא בלאו הכי נמוך ביחס לבעלה, שהיא בעצם רכושו, המובאת בפני איש הדת בעל הסמכות, ועוברת מסכת השפלות, אולי בפני הציבור, לא תצא שפויה ממעמד זה. בציניות מרירה נקרא את הפסוק ' וְאִם-לֹא נִטְמְאָה הָאִשָּׁה וּטְהֹרָה הִוא וְנִקְּתָה וְנִזְרְעָה זָרַע'. התורה מניחה כי לאחר שהטקס מסתיים בהוכחת חפותה של האישה, יכולים בני-הזוג לחזור לשגרת חיי נישואין ואישות. הבעל, בכל מקרה, גם אם אשתו נמצאה אשמה וגם אם חפה מעוון, נקי!!
ובעוד הבעלים מצטטים בדבקות 'אִשְׁתְּךָ בְּיַרְכְּתֵּי בֵּיתֶךָ', ומהללים את האישה הצייתנית, הנחבאת אל הכלים ומנהלת משם את חיי המשפחה המופתיים, חיות נשותיהם בפחד מתמיד מפני האפשרות שהבעל יחטוף קריזה ויגרור אותן אל הכוהן.
קִנְאָה בְּעוֹלָם שֶׁל גְּבָרִים
זֹאת תּוֹרַת הַקְּנָאֹת, אֲשֶׁר תִּשְׂטֶה אִשָּׁה תַּחַת אִישָׁהּ וְנִטְמָאָה. אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר תַּעֲבֹר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה, וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ, וְהֶעֱמִיד אֶת הָאִשָּׁה לִפְנֵי יְהוָה, וְעָשָׂה לָהּ הַכֹּהֵן אֵת כָּל הַתּוֹרָה הַזֹּאת. וְנִקָּה הָאִישׁ מֵעָוֹן, וְהָאִשָּׁה הַהִוא תִּשָּׂא אֶת-עֲוֹנָהּ.
דברים שבין איש לאשתו, הנידונים בבית דין, היו מאז ומתמיד עניין קשה וסבוך. בראש ובראשונה – משום שמעורבים בכך רגשות עזים. שנית – משום שחדירה לרשות הפרט הנעשית על ידי גוף ציבורי אינה מובנת מאליה. ושלישית – משום שדברים הנעשים בצנעא, קשה להוכיח או לסתור אותם בדרכים משפטיות. על אחת כמה וכמה קשה הדבר כשמדובר בחשד לעבירה, הנחשבת לחמורה מאד, ואשר דינה קשה ביותר.
חוסר הסימטריה שביחסים בין איש לאשתו זועקים בפרק זה לשמים! המקרא אינו דן כלל באפשרות שהאיש בגד באשתו, משום שמושג זה אינו קיים במקרא. ממקומות אחרים בתנ"ך אנו מכירים את חובתו של גבר ששכב עם אישה פנויה לשאת אותה לאישה, ואת דין המוות המושת עליו ועל אישה נשואה, אם חטאו בניאוף. אין כל איסור על גבר לשאת יותר מאשה אחת, ומכאן ברור כי רשאי הוא לשכב עם נשים אחרות במגבלות המוזכרות כאן.
אך חוסר הסימטריה כבר אינו מפתיע אותנו. מבט מעט יותר בוחן של תיאור הדברים בפרקנו יעצים את הזעזוע מפרטי התהליך, המתחיל בחשד שעולה באיש לגבי אשתו. נתחיל בכך, שהאיש החושד ייקח את אשתו אל הכוהן, גם אם אינו בטוח שנטמאה האישה. הכוהן מבצע טקס, שבו הוא משלב את המומחיות המקצועית שלו – הקרבת קרבן, הקרוי במקרה זה קרבן קנאות. אין כאן בירור דברים בפני מי שיודע לדובב, לפשר או להרגיע. הוא פשוט מקריב קרבן, כאשר האישה עד רגע זה היא פסיבית לחלוטין. מכאן ואילך מבצע הכוהן פעולות, שאין מילה אחרת מלבד מאגיה לתאר אותן: מים קדושים, עפר מאדמת המקדש והעמדה 'לפני יהוה'.
לא ברור אם הטקס נעשה לפני ציבור, אך לא נאמר שלא. הכוהן לא מסתפק בהטלת אימה על האישה באמצעות הפעולות הטקסיות במקום המקודש. הוא עובר להשפלה, ופורע את שערה, ובזאת הוא רומז באופן ברור, שהאישה חשודה גם עליו בחוסר-צניעות. אחר משביע אותה הכוהן ומאיים עליה במה שיקרה אם הטקס המאגי יסתיים בתוצאות המצביעות על אשמתה. את הטקסט המפחיד של ההשבעה הוא כותב בדיו על ספר (קלף?) ומוחה את הדיו אל המים, שבשל העפר והדיו המעורבבים בהם הפכו למרים. את הסירופ המר הזה על האישה לבלוע, ואם הפחד לא הפך את מעיה, ינסו המים המרים לעשות זאת. רק אם תצא האישה שלמה מהטקס, לאחר שעמדה על דעתה שלא נטמאה – "וְנִקְּתָה וְנִזְרְעָה זָרַע". וזה הכל... הכל שב אל מקומו בשלום, והאישה המבוהלת נלקחת אל ביתה להמשך חיים של שלום ושל רעות. אין פיצוי על החשד, שנוקה לכאורה. האישה היא בסך הכל רכושו של הבעל, ולאחר שהביאה לבדיקה, מסתבר שאין נזק למוצר, ושהוא יכול לחזור ולהשתמש בו.
הכוהנים הם כולם גברים, כבר אמרנו? למה יש לצפות בעולם של גברים?
כך ייעשה לאישה נואפת
מתוך מאמרה של פרופ' רוחמה וייס
... לעומת רעיון התרמית שנוחל תבוסה, נמצאת אגדה אחרת, שגם היא עוסקת בחוק "האישה הסוטה", המלמדת שאישה חכמה וצדיקה חשפה כשל מהותי בחוק והשתמשה בו כדי להביס את אלוהים (ברכות לא ב): "אמרה חנה לפני הקדוש ברוך-הוא: ריבונו של עולם... אלך ואסתתר בפני אלקנה בעלי, וכיוון שאסתתר ישקו לי מי סוטה, ואין אתה עושה תורתך פלסתר (שקר), שנאמר: 'ונִקתה ונזרעה זרע'".
האגדה עוסקת בחנה העקרה, זו ש"רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע". על פי הסיפור המקראי תפילת חנה לא נודעה, ועלי הכהן נוזף בה על שהיא מתפללת בלי להשמיע בקול מילים. עלי לא מבין את כאבה וחושב שהיא שיכורה. בניגוד לעלי, חז"ל האדירו את דמות האישה שכאבה דומה לשכרות, ולמדו ממנה הלכות תפילה. הם לא התאפקו וניסו לנחש את נוסח תפילת הלחש המיוחדת שלה. אחת ההצעות, אולי הקיצונית שבהן, נמצאת לפנינו.
להילחם עם אלוהים בנשק שהוא ייצר
על פי אגדה זו חנה עלתה על המלכוד של חוק האישה הסוטה, והמזימה של חנה בנויה לתלפיות – היא תגרום לבעלה לחשוד בה שנאפה, אבל היא לא באמת תנאף. בעלה יגרום לה לשתות את המים המרים, וכיוון שלא נאפה – אלהים יהיה חייב לזכותה בפרי בטן. כך איימה חנה על אלוהים בנשק שהוא עצמו ייצר...
... כשחנה מאיימת שתשתמש בחוק האלוהי כדי להשיג את מה שאלוהים חומס ממנה - את בנה - היא מעמידה מראה קשה מול עיניי האל. "אתה מחפש שקט", היא אומרת לו, "'ולכן מתגמל את מי שמאיימת לפרוע את הסדר והנאמנות, את הנשים הנחשדות, אבל מזניח את 'הילדות הטובות' שמעולם לא עוררו חשד".
***********
וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ, מִזָּכָר עַד נְקֵבָה תְּשַׁלֵּחוּ, אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה תְּשַׁלְּחוּם, וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם, אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם. וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיְשַׁלְּחוּ אוֹתָם אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה, כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
הרחקה אל מחוץ למחנה היא מעשה קשה מאד עבור המורחקים. יש בה גם הגבלה חמורה על פעולות יומיומיות, שיש בהן מגע חברתי עם הזולת, גם סיכון אישי הנובע מהרחקה מהסביבה המגוננת של המחנה, וגם ביוש או השפלה. על כן חשוב לבדוק בשבע עיניים באילו נסיבות מתבצעת הרחקה כזאת.
'כָּל צָרוּעַ' – לאחר שלמדנו, כי לא מדובר במחלת עור ספציפית, וכי האיבחון של אותה צרעת מקראית נעשה על ידי הכוהן, הנעדר השכלה רפואית אקדמית, יש יסוד להניח כי ישנה מידה מסוימת של שרירות בקביעתו של הכוהן, כי פלוני הוא מצורע. הכוח הזה, המצוי בידי הכוהן, עלול להיות מנוצל לרעה, אם אין קריטריון אובייקטיבי לקביעה מתי אדם הוא מצורע.
'כָּל זָב' – גם הזיבה, שהיא הפרשה כלשהי מאברי המין, יש לה הגדרה עמומה מדי. מי יחליט מתי מדובר בזיבה ומתי לא? שוב הכוהן?
'כֹּל טָמֵא לָנָפֶשׁ' – מקרה זה הוא מובהק יותר: האדם נגע נגיעה ברורה במת. גם הסנקציה המוטלת עליו היא הרחקה ממתחם המשכן בלבד, והיא מוגבלת בזמן.
לו היו אותם שלושה מקרים של הדרה המקרים היחידים, היינו אולי משתכנעים שהם מבוססים אך ורק על שאיפה לטהרה של הפולחן, אבל התורה מדירה גם נשים מפעולות פולחן שונות, ומדירה בעלי מום מלהקריב קרבנות, ובמקום שמדירים כל מיני אנשים בשל תכונות מסוימות, נפתחת הדרך ליוזמות חדשות להדיר עוד סוגי אנשים. ואף אחד אינו חסין בפני הדרות.
הברית החדשה מציגה גישה אחרת לחלוטין. ישוע לא הדיר אדם. להפך, אנשים מוכי גורל חיפשו את קרבתו, והוא ריפא אותם, ולא חשש ממגע גופני ישיר איתם. חשיבות הטהרה של הנפש היתה גדולה בהרבה מטהרת הגוף. הנה סיפור אחד, הממחיש זאת:
וַיָּקָם יֵשׁוּעַ, וַיֵּלֶךְ אַחֲרָיו הוּא וְתַלְמִידָיו, וְהִנֵּה אִשָׁה, זָבַת דָּם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה, נִגְּשָׁה מֵאַחֲרָיו, וַתִּגַּע בִּכְנַף בִּגְדוֹ, כִּי אָמְרָה בְּלִבָּהּ: רַק אִם־אֶגַּע בְּבִגְדוֹ, אִוָּשֵׁעַ. וַיִּפֶן יֵשׁוּעַ, וַיַּרְא אוֹתָהּ, וַיֹּאמַר: חִזְקִי, בִתִּי! אֱמוּנָתֵךְ הוֹשִׁיעָה לָּךְ! וַתִּוָּשַׁע הָאִשָׁה מִן־הַשָׁעָה הַהִיא. (מתי ט')
עניין הריפוי חשוב פחות בסיפור. מה שבולט באישיותו של ישוע היא התייחסותו לזולת: אין פסולים לנצח; כל אחד יכול להיוושע. גם יחסו למקדש ולפולחן הקרבנות הוא ביקורתי. וכך הוא אומר במתי י"ב: וַאֲנִי אֹמֵר לָכֶם, כִּי יֶשׁ־פֹּה גָּדוֹל מִן הַמִּקְדָּשׁ! והגדולה מן המקדש היא ההתנהלות המוסרית.
עוד אמירה מעניינת של ישוע מופיעה במתי ט"ו: לֹא הַנִּכְנָס אֶל הַפֶּה יְטַמֵּא אֶת הָאָדָם, כִּי אִם הַיּוֹצֵא מִן הַפֶּה - הוּא מְטַמֵּא אֶת הָאָדָם. כלומר – אינך מטמא את גופך באוכלך אוכל טרף, אלא בהפיצך דברי בלע ורשע מפיך.
במרקוס ז' ישנה הרחבה ופירוט של האמירה הזאת:
אָמַר לָהֶם: גַּם אַתֶּם חַסְרֵי הֲבָנָה כָּל כָּךְ? הַאִם אֵינְכֶם מְבִינִים, שֶׁכָּל הַנִּכְנָס לְתוֹךְ הָאָדָם מִן הַחוּץ אֵינוֹ יָכוֹל לְטַמֵּא אוֹתוֹ, כִּי אֵינוֹ נִכְנָס אֶל לִבּוֹ אֶלָּא לְבִטְנוֹ, וְיוֹצֵא אֶל הַמּוֹצָאוֹת? – בְּכָךְ טִהֵר אֶת כָּל הַמַּאֲכָלִים. הוֹסִיף וְאָמַר: הַיּוֹצֵא מִן הָאָדָם – זֶה מְטַמֵּא אֶת הָאָדָם,
כִּי מִבִּפְנִים, מִלֵּב בְּנֵי הָאָדָם, יוֹצְאוֹת מַחֲשָׁבוֹת רָעוֹת, זְנוּנִים, גְּנֵבוֹת, רְצִיחוֹת, נִאוּפִים, חַמְדָנוּת, רִשְׁעָה, רְמִיָּה, זִמָּה, עַיִן רָעָה, גִּדּוּף, גַּאֲוָה, אֱוִילוּת. כָּל הָרָעוֹת הָאֵלֶּה יוֹצְאוֹת מִבִּפְנִים, וּמְטַמְּאוֹת אֶת הָאָדָם.
ישוע לא מרד במצוות התורה, אך הוא פֵּרֵשׁ אותן אחרת, והוא שם דגש על קיום המצוות המוסריות לעומת התביעות הפולחניות. הוא לא חשש ממגע עם מוכי גורל, חולים, מצורעים ובעלי מום, ובמקום להרחיקם מהמחנה, כלומר להדירם מחיים בחברה, הוא עסק בריפויים.
במדבר ו'
ברכת כוהנים
ברכת הכוהנים המקורית נאמרה, ככל הנראה, פעם אחת ויחידה, ולא היתה טקס החוזר על עצמו. עם חלוף הדורות שולבה ברכת הכוהנים בתפילות הסדירות בבית הכנסת – בטקס מיוחד ומסוגנן, שביצעוהו גברים חברי הקהילה השייכים למשפחות כוהנים.
בקהילות שונות ברחבי העולם היהודי מקובלת ברכת הכוהנים גם כברכת הורים לבנים בערבי שבת, או עם יציאת הבנים אל העולם ואל סכנותיו.
וזה נוסחה המקורי, המופיע בפסוקיו האחרונים של פרקנו:
יְבָרֶכְךָ יְהוָה וְיִשְׁמְרֶךָ. יָאֵר יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ. יִשָּׂא יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ, וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם.
הרצון לברך מישהו יקר לך ולאחל לו הצלחה וביטחון בחיים אינו נחלתם הבלעדית של שומרי מצוות ומאמינים באלוהים. על כן ברורה הזיקה הנפשית שיש לכולנו אל ברכה זו; אך אנו זקוקים לנוסח המתאים יותר לעולמנו הרוחני. נוסח חדש זה נכתב לא מתוך כוונה לפגוע בכבוד הנוסח התנ"כי, אלא כדי להוסיף עליו. קיימים נוסחים נוספים לברכה מרגשת זו. אוסיף עוד כי ניתן, כמובן, להתאים את הברכה לנמען, לנמענת, לנמענים או לנמענות.
בָּרוּךְ אַתָּה בְּכָל עֵת. תִּשְׁמֹר בִּרְכָּתִי עָלֶיךָ מִכָּל צָרָה וְסַכָּנָה. יָאִירוּ הַיָּמִים אֶת דַּרְכְּךָ, וְתִשָׂא חֵן וְחֶסֶד עִמְּךָ לְכָל מָקוֹם. יִשְׂאוּ כָּל בְּנֵי אָדָם פְּנֵיהֶם אֱלֶיךָ, וְיָשִׂימוּ לְךָ שָׁלוֹם.
******
לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר
תופעת הנזירות מוכרת לנו היטב מהתרבות הנוצרית דוקא, ואילו הנזירות המקראית שונה ממנה שוני גדול, ואינה מוכרת לנו. זו התנזרות לזמן קצר, בדרך כלל לתקופה של חודש ימים, ועיקרה התנזרות מיין, מגילוח או מטיפוח שער הראש והתרחקות מטומאת המת. הנזירות המקראית מתחילה בנדירת נדר הנזירות, והיא מסתיימת בהבאת קורבן נזיר למשכן. אין בנזירות המקראית התנזרות מחיי משפחה או מיחסי מין, ויעיד על כך חברנו הנזיר המאד מיוחד שמשון.
אצטט כאן את דבריו הממצים של הרב יהודה זולדן, מרבני צה"ר, על הנזירות ביהדות:
הנזירות ביהדות לא רק שאיננה מצווה, היא גם איננה דרך לרבים. זוהי אופציה המוצעת ליחידים חריגים החשים צורך להתנהל בצורה אחרת לפרק זמן כלשהו, וגם אז בכדי לתקן פגם כזה או אחר שהם מוצאים בעצמם. תכליתה של הנזירות היא שיפור ותיקון המידות ומתוך כך חזרה אל החיים בצורה נמרצת, נקייה יותר ומנותבת היטב.
ועוד סיפור תלמודי, הממחיש גם את משמעותו של נדר הנזירות וגם את קיומו של מנהג הנזירות גם בימי חז"ל:
אמר שמעון הצדיק: ... פעם אחת בא אדם אחד, נזיר מן הדרום, וראיתי שהוא יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים. אמרתי לו: בני, מה ראית להשחית שערך זה הנאה? אמר לי: רועה הייתי לאבא בעירי, הלכתי למלאות מים מן המעיין, ונסתכלתי בבבואה שלי, ופחז עלי יצרי וביקש לטורדני מן העולם. אמרתי לו: רשע! למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך, במי שהוא עתיד להיות רימה ותולעה? העבודה שאגלחך לשמים! מיד עמדתי ונשקתיו על ראשו. אמרתי לו: בני, כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל. עליך הכתוב אומר "איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה'". (נדרים ט, ע"ב)
הסיפור היפה הזה מראה לנו, כי נדר הנזירות נועד לתקן פגם שמוצא האדם בעצמו. הפניית העורף לחברת בני האדם אינה טיפוסית לנזירות היהודית, מה שמסביר את מגבלת הזמן של תקופת הנזירות, לעומת מה שמוכר בנזירות הנוצרית או הבודהיסטית.
במדבר ז'
מַעֲרֶכֶת הַשֶּׁמַע הָאֱלֹהִית
פט וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ, וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים, וַיְדַבֵּר אֵלָיו.
לאחר החזרה המייגעת על המנחות הזהות שהגיש כל אחד משנים-עשר ראשי השבטים לאוהל מועד, חזרה שכלל אינה מובנת, מופיע פסוק פ"ט בסופו של הפרק, והוא אומר משהו אחר לחלוטין, אם כי לא ברור מה בדיוק נאמר שם.
לְדַבֵּר אִתּוֹ: מדוע לא נאמר 'לדבר עם האלוהים'? האם מתכוון הפסוק לרמוז בחצי-פה שיתכן ולא היתה זו שיחה עם האל עצמו?
וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל: משה לא רואה דבר, כי אם שומע, ומה שהוא שומע זהו קול.
מִדַּבֵּר אֵלָיו: צורת ההתפעל של הפעל ד.ב.ר עוררה עניין אצל פרשנים, וכבר רש"י אמר: " כמו מתדבר כבודו של מעלה, לומר כן, מדבר בינו לבין עצמו ומשה שומע מאליו". אם כן, משה מגיע אל אוהל מועד, נכנס אל הקודש, ומתחיל להאזין לשיחה שמשוחח האל עם עצמו כל הזמן. אין זה דיאלוג. כך, על כל פנים, אומר רש"י.
וַיְדַבֵּר אֵלָיו: על פי רש"י משמעו גם כי הדברים נאמרים בפני משה בלבד, ואהרן, הכוהן הגדול אינו נוכח, או אינו שומע.
ומה תפקידם של הכפורת, ארון העדות והכרובים השְׁנַיִם ב'שיחה' הזאת? קול האלוהים נשמע מכיוון המרחב שבין הכפורת לבין הכרובים. האם נבע מפנים ארון העדות? האם שימשו הכרובים כעין רמקולים להגברת הקול? התנ"ך אינו מפרט את חלקם של אביזרי קדושה אלה בהעברת דבר האל למשה, ובמקומות אחרים מדבר האל או מדברים שליחיו אל האדם ללא צורך באוזניות, מיקרופונים, מגבר או אוזניות. לקול האלוהים היו תכונות פיסיקליות יוצאות דופן, על-טבעיות. האל יכול היה לדבר אפילו בקול דממה דקה. רש"י מספר שהקול האלוהי הזה נשמע היטב בתוך האוהל, אך נעצר בפתחו, ולא נשמע כלל מבחוץ. אני סבור, שגם העם העדיף להתרשם מהתופעות העל-טבעיות או מהסיפורים עליהן, ולא ביקש הסברים מדעיים.
********
וַיָּבִיאוּ אֶת קָרְבָּנָם לִפְנֵי יְהֹוָה שֵׁשׁ עֶגְלֹת צָב וּשְׁנֵי עָשָׂר בָּקָר עֲגָלָה עַל שְׁנֵי הַנְּשִׂאִים וְשׁוֹר לְאֶחָד וַיַּקְרִיבוּ אוֹתָם לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן
מהן 'עגלות צב'? אומר רש"י: אין צב אלא מחופים, וכן בצבים ובפרדים (ישעיה סו, כ). עגלות מכוסים קרוים צבים. כלומר – מדובר בעגלות מחופות, מכוסות. יתכן שדמיון הכיסוי של העגלות לשריונו של הצב הוא המקור לביטוי המעניין הזה. הציטוט מישעיהו מעניין: וְהֵבִיאוּ אֶת כָּל אֲחֵיכֶם מִכָּל הַגּוֹיִם מִנְחָה לַיהוָה, בַּסּוּסִים וּבָרֶכֶב וּבַצַּבִּים וּבַפְּרָדִים וּבַכִּרְכָּרוֹת.
אומר אבן עזרא: ויש אומרים שהוא כטעם מלאות יותר מדי, מגזרת בְּתֵת יְהוָה אֶת יְרֵכֵךְ נֹפֶלֶת וְאֶת בִּטְנֵךְ צָבָה. כלומר – עגלות מלאות אפילו יותר מעגלתו של ה'חזון איש', זה שאמר כי עגלת החילוניים, ר"ל, ריקה, ואילו עגלת שומרי המצוות מלאה, ומלאות זו מקנה להם זכויות יתר. הבטן הצבה, עונשה משמים של האישה הסוטה, היא בטן נפוחה. אם כן, גם אבן עזרא רואה את עגלת הצב כעגלה מלאה וגדושה במטען.
עגלות כאלה, המכוסות בחיפוי, מוכרות לנו משיירות המהגרים בימיה הראשונים של האומה האמריקנית, שנדדו מערבה, ונקראו באנגלית בשם זהה: Tortoise wagons, קרוב לודאי כתרגום מילולי של עגלות הצב מפרקנו.
עמנואל בן יוסף
ההפטרה
שופטים יג ב וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִצָּרְעָה מִמִּשְׁפַּחַת הַדָּנִי וּשְׁמוֹ מָנוֹחַ וְאִשְׁתּוֹ עֲקָרָה וְלֹא יָלָדָה. ג וַיֵּרָא מַלְאַךְ-יְהוָה אֶל-הָאִשָּׁה וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ הִנֵּה-נָא אַתְּ-עֲקָרָה וְלֹא יָלַדְתְּ וְהָרִית וְיָלַדְתְּ בֵּן. ד וְעַתָּה הִשָּׁמְרִי נָא וְאַל-תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר וְאַל-תֹּאכְלִי כָּל-טָמֵא. ה כִּי הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וּמוֹרָה לֹא-יַעֲלֶה עַל-רֹאשׁוֹ כִּי-נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר מִן-הַבָּטֶן וְהוּא יָחֵל לְהוֹשִׁיעַ אֶת-יִשְׂרָאֵל מִיַּד פְּלִשְׁתִּים. ו וַתָּבֹא הָאִשָּׁה וַתֹּאמֶר לְאִישָׁהּ לֵאמֹר אִישׁ הָאֱלֹהִים בָּא אֵלַי וּמַרְאֵהוּ כְּמַרְאֵה מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים נוֹרָא מְאֹד וְלֹא שְׁאִלְתִּיהוּ אֵי-מִזֶּה הוּא וְאֶת-שְׁמוֹ לֹא-הִגִּיד לִי. ז וַיֹּאמֶר לִי הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וְעַתָּה אַל-תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר וְאַל-תֹּאכְלִי כָּל-טֻמְאָה כִּי-נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר מִן-הַבֶּטֶן עַד-יוֹם מוֹתוֹ.
ח וַיֶּעְתַּר מָנוֹחַ אֶל-יְהוָה וַיֹּאמַר בִּי אֲדוֹנָי אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר שָׁלַחְתָּ יָבוֹא-נָא עוֹד אֵלֵינוּ וְיוֹרֵנוּ מַה-נַּעֲשֶׂה לַנַּעַר הַיּוּלָּד. ט וַיִּשְׁמַע הָאֱלֹהִים בְּקוֹל מָנוֹחַ וַיָּבֹא מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים עוֹד אֶל-הָאִשָּׁה וְהִיא יוֹשֶׁבֶת בַּשָּׂדֶה וּמָנוֹחַ אִישָׁהּ אֵין עִמָּהּ. י וַתְּמַהֵר הָאִשָּׁה וַתָּרָץ וַתַּגֵּד לְאִישָׁהּ וַתֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה נִרְאָה אֵלַי הָאִישׁ אֲשֶׁר-בָּא בַיּוֹם אֵלָי. יא וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ מָנוֹחַ אַחֲרֵי אִשְׁתּוֹ וַיָּבֹא אֶל-הָאִישׁ וַיֹּאמֶר לוֹ הַאַתָּה הָאִישׁ אֲשֶׁר-דִּבַּרְתָּ אֶל-הָאִשָּׁה וַיֹּאמֶר אָנִי. יב וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ עַתָּה יָבֹא דְבָרֶיךָ מַה-יִּהְיֶה מִשְׁפַּט-הַנַּעַר וּמַעֲשֵׂהוּ. יג וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ יְהוָה אֶל-מָנוֹחַ מִכֹּל אֲשֶׁר-אָמַרְתִּי אֶל-הָאִשָּׁה תִּשָּׁמֵר. יד מִכֹּל אֲשֶׁר-יֵצֵא מִגֶּפֶן הַיַּיִן לֹא תֹאכַל וְיַיִן וְשֵׁכָר אַל-תֵּשְׁתְּ וְכָל-טֻמְאָה אַל-תֹּאכַל כֹּל אֲשֶׁר-צִוִּיתִיהָ תִּשְׁמֹר. טו וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל-מַלְאַךְ יְהוָה נַעְצְרָה-נָּא אוֹתָךְ וְנַעֲשֶׂה לְפָנֶיךָ גְּדִי עִזִּים. טז וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ יְהוָה אֶל-מָנוֹחַ אִם-תַּעְצְרֵנִי לֹא-אֹכַל בְּלַחְמֶךָ וְאִם-תַּעֲשֶׂה עֹלָה לַיהוָה תַּעֲלֶנָּה כִּי לֹא-יָדַע מָנוֹחַ כִּי-מַלְאַךְ יְהוָה הוּא. יז וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל-מַלְאַךְ יְהוָה מִי שְׁמֶךָ כִּי-יָבֹא דְבָרְךָ וְכִבַּדְנוּךָ. יח וַיֹּאמֶר לוֹ מַלְאַךְ יְהוָה לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וְהוּא-פֶלִאי.
יט וַיִּקַּח מָנוֹחַ אֶת-גְּדִי הָעִזִּים וְאֶת-הַמִּנְחָה וַיַּעַל עַל-הַצּוּר לַיהוָה וּמַפְלִא לַעֲשׂוֹת וּמָנוֹחַ וְאִשְׁתּוֹ רֹאִים. כ וַיְהִי בַעֲלוֹת הַלַּהַב מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ הַשָּׁמַיְמָה וַיַּעַל מַלְאַךְ-יְהוָה בְּלַהַב הַמִּזְבֵּחַ וּמָנוֹחַ וְאִשְׁתּוֹ רֹאִים וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם אָרְצָה. כא וְלֹא-יָסַף עוֹד מַלְאַךְ יְהוָה לְהֵרָאֹה אֶל-מָנוֹחַ וְאֶל-אִשְׁתּוֹ אָז יָדַע מָנוֹחַ כִּי-מַלְאַךְ יְהוָה הוּא. כב וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל-אִשְׁתּוֹ מוֹת נָמוּת כִּי אֱלֹהִים רָאִינוּ. כג וַתֹּאמֶר לוֹ אִשְׁתּוֹ לוּ חָפֵץ יְהוָה לַהֲמִיתֵנוּ לֹא-לָקַח מִיָּדֵנוּ עֹלָה וּמִנְחָה וְלֹא הֶרְאָנוּ אֶת-כָּל-אֵלֶּה וְכָעֵת לֹא הִשְׁמִיעָנוּ כָּזֹאת. כד וַתֵּלֶד הָאִשָּׁה בֵּן וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ שִׁמְשׁוֹן וַיִּגְדַּל הַנַּעַר וַיְבָרְכֵהוּ יְהוָה. כה וַתָּחֶל רוּחַ יְהוָה לְפַעֲמוֹ בְּמַחֲנֵה-דָן בֵּין צָרְעָה וּבֵין אֶשְׁתָּאֹל.
'ויֵּרָא מַלְאַךְ-יְהוָה אֶל-הָאִשָּׁה': את האישה בחר מלאך יהוה ולא את מָנוֹחַ בעלה לבוא אליה ולבשר לה על לידת הבן.
ומָּנוֹחַ – מה חסר היה לו למנוח, שמנע ממנו להיות מקבל הבשורה האלוהית? מנוח חסר אמונה היה, אמונה במובן של פתיחות לקבל מסרים לא שגרתיים מן העולם, מסרים שאינם מוכרים לו מניסיון העבר שלו. איש פשוט היה, וכל עולמו גשמי. כאיש מבוגר לא ציפה עוד ללמוד משהו חדש על עצמו, על החיים או על העולם; וכשהנפש במנוחה, כמו נפשו של מנוח, אין היא מחפשת הפתעות, ואין היא בוטחת במה שחושיה אינם מראים לה בבירור.
ומנוח לא בוטח בדברי אשתו, והוא מבקש מה' לשמוע את הבשורה במו אוזניו מפי המלאך. והמלאך בוחר בשנית לבוא אל האישה דווקא, זו האישה שכותב הסיפור אפילו שוכח לציין את שמה. והאישה רצה וקוראת לבעלה לבוא ולפגוש את המלאך המבשר. וכאשר מבקש מנוח מהמלאך לחזור באוזניו על הבשורה – משיב לו המלאך: 'מִכֹּל אֲשֶׁר-אָמַרְתִּי אֶל-הָאִשָּׁה - תִּשָּׁמֵר' - כל אשר סיפרה לך האישה – אמת הוא. ומנוח, שאינו בוטח בחיזיון המופלא המתרחש לנגד עיניו בפעם הראשונה בחייו, אינו בוטח גם בדברי המלאך, והוא אומר: 'מוֹת נָמוּת כִּי אֱלֹהִים רָאִינוּ'. אך האישה מקבלת את הבשורה באמונה. היא אשר תלד את הבן, והיא אשר תקרא את שמו שמשון. (עמנואל בן יוסף)
אַהֲבַת שִׁמְשׁוֹן
לאה גולדברג
סִפְּרוּ גַּמָּלִים בְּפֻנְדָּק, חַמָּרִים לָצוֹן חָמָדוּ,
יְדֻבַּר עַל שִׁמְשׁוֹן בְּפֻנְדָּק: אֵין כָּמוֹהוּ, יָחִיד, אֶחָד הוּא.
זְרוֹעוֹ כְּקֻרְנָס נְחוּשָׁה, אֶגְרוֹפוֹ כְּהֹלֶם מַקֶּבֶת,
וְאוֹנוֹ בְּעָרְמָה יְחֻשַּׁל, וְיָנוּס הָאוֹיֵב כְּאַרְנֶבֶת.
כִּי צוֹדֵד שׁוּעָלִים בַּחֻרְשָׁה, זַנְבוֹתָם נָשְׂאוּ הַשַּׁלְהֶבֶת,
וְנִשְׂרַף גַּם בֵּית הָאִשָּׁה, כִּי רִמַּתְהוּ עֶגְלָה עוֹגֶבֶת.
כָּךְ סִפְּרוּ גַּמָּלִים בְּפֻנְדָּק, חַמָּרִים לָצוֹן חָמָדוּ,
שְׁמוֹ הָלַךְ מִפֻּנְדָּק לְפֻנְדָּק, כִּי חָזַק, כִּי גִּבּוֹר, כִּי אֶחָד הוּא.
פָּעֲרוּ אֶת פִּיהֶם הַשּׁוֹטִים, חֲכָמִים רָאשֵׁיהֶם הֵנִידוּ,
וַאֲפִלּוּ סַרְנֵי הַפְּלִשְׁתִּים אֶת שִׁבְחוֹ בָּרַבִּים הִגִּידוּ.
וַיֻּתַּן לוֹ שֵׁבֶט שׁוֹפְטִים וּשְׁבָטִים וְגוֹיִים הִרְעִידוּ,
וַיְדֻבַּר בִּקְרָבוֹת וּבְמִשְׁתִּים, כִּי גִּבּוֹר, כִּי שַלִּיט, כִּי נָגִיד הוּא.
וְאוּלַי גַּם הוּא לֹא יָדַע כִּי דִּינוֹ דִּין נָזִיר וְהוֹזֶה,
כִּי פָּשׁוּט כְּפִתְרוֹן כָּל חִידָה לְבָבוֹ הַשָּׁבִיר בֶּחָזֶה.
אֶת שְׂעָרוֹ שֶׁל שִׁמְשׁוֹן
נתן זך
אֶת שְׂעָרוֹ שֶׁל שִׁמְשׁוֹן מֵעוֹלָם לֹא הֵבַנְתִּי:
הַכֹּחַ הָרַב הַזֶּה הַגָּנוּז בּוֹ,
חֲשָׁאִיּוּתוֹ הַנְּזִירִית,
הָאִסּוּר (בַּל יְגֻנֶּה) לְדַבֵּר בּוֹ,
הַחֲשָׁשׁ הַמַּתְמִיד מִפְּנֵי אָבְדַּן הַמַּחְלָפוֹת,
הָאֵימָה בְּכָל שָׁעָה שֶׁדְּלִילָה מָחֲלִיקָה עֲלֵיהֶן קַלּוֹת.
לְעֻמַּת זֹאת אֲנִי מֵבִין הֵיטֵב אֶת שְׂעָרוֹ שֶׁל אַבְשָׁלוֹם.
מוּבָן שֶׁהוּא יָפֶה,
כְּשֶׁמֶשׁ בִּמְלֹא אוֹר יוֹם,
כִּירֵחַ נְקָמוֹת אָדֹם.
הָרֵיחַ הַנּוֹדֵף מִמֶּנּוּ עוֹלֶה בְּמִתְקוֹ עַל הַמָּתוֹק בְּבָשְׂמֵי הַנָּשִׁים,
אֲחִיתֹפֶל הַקַּר וְהַזּוֹמֵם נֶאֱלַץ לְהָסֵב עֵינָיו מִמֶּנּוּ...
והוא שמשון
עוזי ליבנר (הארץ, מאי 2010)
פסיפס שהתגלה באחרונה בחפירת בית הכנסת של חרבת ואדי חמאם הוא עדות מרהיבה למסורת איקונוגרפית שהתקיימה באמנות היהודית בתקופה הרומית המאוחרת
שמשון אוחז שלושה מאויביו מציצת ראשם, מתוך פסיפס בית הכנסת של חרבת ואדי חמאם
תצלום: גבי לרון
"בלחי החמור, חמור חמורתיים, בלחי החמור הכיתי אלף איש"
שופטים טו, טז
בחודשים האחרונים הושלמה חשיפת אולם התפילה בבית הכנסת של חרבת ואדי חמאם שבגליל התחתון המזרחי. החפירה המדוקדקת שהעמיקה אל מתחת לרצפות ואל היסודות העלתה כי המבנה הוקם סביב שלהי המאה השלישית או ראשית המאה הרביעית לספירה. לא זו אף זו: במבנה משולבים בשימוש משני פריטים אדריכליים ממבנה ציבורי קדום עוד יותר, ככל הנראה בית כנסת. למסקנות אלו חשיבות מרובה לנוכח הוויכוח המתחולל במחקר בעניין תיארוכם של בתי הכנסת הגליליים. בשנים האחרונות רווחה הטענה שמבנים אלו נבנו רק בתקופה הביזנטית, בעיקר במאות החמישית והשישית לספירה, ולא בתקופת הזוהר של יהדות הגליל, במאות השנייה והשלישית, כפי שהיה מקובל בעבר. למחלוקת זו יש השלכות רבות חשיבות על המחקר ההיסטורי של יהודי הגליל בעת העתיקה.
חזיתו של בית הכנסת פונה דרומה, לירושלים, ושלושה טורי עמודים מחלקים את החלל לאולם תווך המוקף בשלוש סטראות. גולת הכותרת של הממצאים היא רצפת פסיפס מרהיבה שעיטרה את המבנה. מן הפסיפס שבאולם התווך שרד רק מעט, אולם קטעי הפסיפס ששרדו בסטראות מציגים מערך ייחודי שלא היה מוכר עד היום באמנות בתי הכנסת העתיקים. בין כל צמד עמודים משתרע פאנל ובו סצינה פיגורטיבית המציגה סיפור, ונראה כי בסך הכל היו סביב לסטראות 12 פאנלים סיפוריים.
סצינות פיגורטיביות באמנות בתי הכנסת מציגות על פי רוב נושאים מקראיים, ונראה כי הפאנלים הכילו סדרה של סיפורי מקרא. שלושה מן הפאנלים שרדו ברמה המאפשרת לנסות ולזהות את הסצינה המוצגת בהם. לסצינות שנחשפו אין מקבילות, לא באמנות בתי הכנסת הקדומים ואף לא באמנות הרומית-הביזנטית בארץ ישראל באופן כללי.
בסטרה המזרחית פאנל עם סצינה ובה 13 אומנים המקימים מבנה מונומנטלי הבנוי מאבן ועץ. בעלי המלאכה כוללים נגרים שונים, סתת אבן, סבלים וצמד פועלים המכינים מלט. המבנה הוא ללא ספק מוקד הסצינה, הן מבחינת גודלו ומיקומו במרכז הפאנל והן מבחינת התוכן, שכן האומנים מקיפים אותו ועוסקים בבנייתו. סיפורי מקרא אחדים עוסקים במפעלי בנייה, ביניהם תיבת נח, מגדל בבל או הקמת המשכן. חומרי הבנייה ובעלי המלאכה המוצגים בסצינה מתאימים יותר מכל לסיפור בניית מקדש שלמה בספר מלכים ב'. אולם, מן הפסיפס נעדרים חזית מפוארת שמצדיה עמודים - אלמנטים המייצגים בדרך כלל מקדש באמנות הקדומה. גם צורתו של המבנה המזכירה מגדל אינה מתאימה לייצוגו של המקדש באמנות הקדומה, ואי אפשר לפיכך להגיע לזיהוי חד משמעי של הסצינה.
בסטרה המערבית התגלה פאנל עם סצינה מפתיעה עוד יותר ובה מתואר קרב בין קבוצת חיילים חמושים לענק. הענק, שהשתמר רק ממותניו ומטה, אוחז בשמאלו שלושה מן החיילים בשערותיהם - דם ניתז מראשם. בין רגליו הפשוקות שוכבים שני חיילים נוספים שגם מראשם שותת דם, וחייל נוסף רכוב על גבי סוס נראה כבורח מן המערכה. אחיזת היריב מציצת ראשו, באופן שבו אוחז הענק את יריביו, מבטאת באמנות התקופה הכנעה או הרג, והגוויות שבין רגליו מדגישות את הנופך הפטאלי של הסצינה.
הסיפור המקראי המפורסם ביותר על קרב עם ענק הוא כמובן מלחמת דוד בגוליית, אולם שתי עובדות אינן מאפשרות לזהות את הסצינה עם סיפור זה. ראשית, בסיפור המקראי המערכה היא דו-קרב, עם שני משתתפים בלבד, ושנית - בסצינה שלפנינו הענק מנצח. למרבה העניין מתברר כי הסצינה שלפנינו מציגה את שמשון המכה את הפלשתים בלחי החמור, והראיות לכך הגיעו דווקא מן האמנות הנוצרית.
דוגמה אחת הקרובה בזמנה לבית הכנסת מופיעה בציור קיר בקטקומבה ברומא. לרגליו של שמשון מוטלות גוויות, ואחד הפלשתים הנס מן המערכה מתואר עם פציעה המופיעה רק לעתים נדירות באמנות הקדומה: ראש שותת דם. הקירבה בין הסצינה שבפסיפס לאיורי סיפור שמשון ולחי החמור בכתבי יד ביזנטיים-נוצריים מן המאות התשיעית ואילך רבה עוד יותר ואף רומזת למקור איקונוגרפי משותף. שמשון אוחז בשמאלו את אחד הפלשתים מציצת ראשו ומניף בימינו את לחי החמור - בין רגליו מוטלות גוויות אחדות. הפסיפס בחמאם מתברר אם כן כחשוב לא רק לחקר האמנות היהודית אלא גם לחקר האמנות הנוצרית הקדומה וזיקתה לזו היהודית.
ההפתעה הגדולה ביותר ציפתה לחופרים מתחת לבימת בית הכנסת. בימה זו נבנתה בשלב מאוחר, ישירות על גבי הפסיפס, הכולל כאן חלק מן הפאנל הראשון בסטרה המערבית. במרכז הקטע ששרד - מרכבה רתומה לשלושה סוסים ולפניה קו מעוגל המסמל גל. אחד הסוסים כורע תחתיו; רגליו האחוריות מקופלות בעוד הקדמיות פשוטות קדימה על הארץ. שני גלגלי המרכבה מעוקמים ומנותקים מציריהם, והמרכבה כולה נטויה כעומדת להתהפך. מאחורי המרכבה חייל חמוש, שכוב פרקדן על קרקעית הים, ומעליו שוחה דג גדול. בחוף שמנגד מתוארת עיר שלפניה ניצב מבנה מונומנטלי הנראה כמקדש.
אף כי הפאנל הזה פגוע ביותר, הסיפור המתואר כאן הוא הקל ביותר לזיהוי: חיל פרעה טובע בים סוף. המרכבה והסוסים הטובעים בים משקפים יפה את התיאור המקראי - "מרכבות פרעה וחילו ירה בים" - וגלגלי המרכבה המנותקים משקפים את הפסוק "ויסר את אופן מרכבות וינהגהו בכבדות". מעניינים במיוחד הם העיר והמקדש שברקע. על פי המדרש, "בעל צפון" שמול מקומו נצטוו בני ישראל לחנות על שפת הים, היה האליל היחיד ששרד מאלוהי מצרים, והחניה כאן נועדה לפתות את המצרים לנקודה זו.
ייתכן אם כן כי העיר והמקדש הם ניסיון של האמן להציג את בעל צפון על החוף שמנגד. בשל שרידיו המקוטעים של הפסיפס אי אפשר לדעת אילו סיפורי מקרא נוספים היו מוצגים בו וקשה גם להסיק אם היה קשר תימטי בין הסצנות השונות. זיהוים של שני פאנלים סמוכים סביר ביותר: קריעת ים סוף ושמשון והפלשתים, וייתכן איפוא כי נושאם של הפאנלים היה סיפורי תשועה.
לארגון הפסיפס בצורה של סדרת פאנלים עם סיפורי מקרא מסביב לסטראות אין עד כה מקבילה בבתי הכנסת העתיקים. התפישה הבסיסית מזכירה את עיצובו של בית הכנסת בדורה אירופוס, הקרוב בזמנו לבית הכנסת בחמאם, שבו מעוטרים הקירות בציורים מרהיבים של סיפורי מקרא. בארגון שכזה משמשים קירות בית הכנסת או רצפתו מצע שדרכו מתוודעים בני הקהילה אל סיפורי המקרא; מעין "סיפורי התנ"ך בתמונות" שהיה לנו בילדותנו. פסיפס חמאם הוא צוהר נוסף אל מסורת איקונוגרפית שהיתה קיימת באמנות היהודית בתקופה הרומית המאוחרת.
קישורים
בוא אלי פסוק נחמד - בארי צימרמן
פרק מתוך 'שמשון' לזאב ז'בוטינסקי
נקמת שמשון - מיכה יוסף לבינזון -מיכ"ל
קבצים מצורפים
לפרשת 'נשא' - הרב אבי פסקל
'ודשנו את המזבח' - לפרשת נשא, בארי צימרמן