קורח
פרשת קֹרַח
במדבר ט"ז
כָּל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים, וּבְתוֹכָם יְהוָה, וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל יְהוָה?
סיפורו של קורח הסעיר את דמיונם של חז"לינו, והם יצרו מדרשים רבים המרחיבים את הסיפור בתוספות עסיסיות. מדוע? מה יש בו בסיפורם של קורח ובני-עדתו שעורר יצירה ענפה, שסגנונה עממי, ואפילו היתולי?
בראש ובראשונה – יש בסיפור דרמה. הוא מתחיל במרד המאיים על סמכותו הבלעדית של המנהיג משה, נמשך בהיענות מצדו של משה לאתגר שקורח מציב בפניו וביוזמה שלו להעמיד את העניין במבחן לנוכח כל העדה, ומסתיים באקורד דרמטי במיוחד, שבו מוכרע המאבק הכרעה מוחצת בסיועם של איתני הטבע .
היום אנו קוראים את התורה קריאה ביקורתית הרבה יותר, ואנו מתירים לעצמנו לשאול האם לא היה דבר מה מוצדק בקריאת התגר של קורח, והאם התגובה של משה בסיעתא דשמיא לא היתה מוגזמת עד להפחיד. לעומתנו - חז"ל, שהיו חד-משמעית בעד משה, ייחסו לקורח חולשות אנוש קטנוניות כמו קנאה, תאוות-בצע ורדיפת כבוד ושררה. את התכונות האלה יצקו לתוך סיפורים עממיים משעשעים למדי. אליבא דחכמינו – המשחק היה מכור מראש. אלה לא היו כוחות שווים. קורח ראה עצמו, ברוב טפשותו, שווה ערך למשה ולאהרן, ובזאת חרץ את גורלו שלו.
נמשיך לחפור בפרק, והפעם באמצעות צירופי לשון, המצויים בו, ואשר משמשים אותנו עד היום:
אַנְשֵׁי-שֵׁם: לא בעלי תפקידים כלשהם, לא נבחרי העם, אלא אנשים שעשו להם שם. הם ידועים ומוכרים בציבור. היום אנו יודעים כי השם הוא חרב פיפיות: הצדקת את השם שעשית לך – שמך יגדל ואף יישאר אחריך. מעלת בו, בשם שלך – מרחפת עליך סכנה של התנקמות מצד הציבור, התנקמות הניזונה, בין השאר, מהקנאה שעוררת קודם לכן.
רַב-לָכֶם: או כמו שאומרים היום – 'עד כאן!'. גם אם יש צדק בדבריכם, חרגתם בהרבה ממידת הנכון והישר. מותר להביע דעה, ואפילו צודקת – אך מה לכם מתלהמים?
הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר? : במקור, בפרק זה, המשמעות של הביטוי שונה בתכלית ממה שאנו מכירים כיום. אנשי קורח שואלים את משה אם בכוונתו לנקר את עיני אלה שמתנגדים לבוא אליו ולהישפט אצלו. איך נולד הביטוי הזה, 'ניקור עינים', המבטא בימינו התנהגות המעוררת קנאה במזיד?
הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל-הָעֵדָה תִּקְצֹף? : היום אנו קוראים לזה 'ענישה קולקטיבית'. זה אחד מכלי הנשק של הרודן ושל הטרוריסט. לא רק שלטון עוסק בענישה קולקטיבית. גם הציבור עושה זאת כיום, בהתבססו על דעות קדומות כלפי קבוצות אוכלוסיה חלשות.
*****
כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים, וּבְתוֹכָם יְהֹוָה, וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל יְהֹוָה?
משפט מתריס זה, שנאמר על ידי אנשי קורח, מציג, למעשה, תפיסה תיאולוגית המנוגדת לאמונות ולמנהגים שמשליט אלוהים באמצעות משה ואהרן. במובן זה, מרד קורח ועדתו אינו רק ניסיון השתלטות אגואיסטי של תאבי שלטון.
מה אומר קורח?
כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים – הקדושה אינה נמצאת רק במשכן ואצל משרתיו הכוהנים. לכל אחד מבני ישראל היכולת והזכות לחוות קדושה, כחלק מהחוויה האישית הדתית שלו. מכאן, שכדי לחוות קדושה או כדי להתקרב לאל, אין צורך במתווכים.
וּבְתוֹכָם יְהֹוָה – האל אינו נסתר מעיני העם, אינו מסתגר במשכן, כשענן עוטף אותו מפני מגע ישיר עם פשוטי העם. האל נמצא בתוך העם. נוכחותו מורגשת ומשפיעה בחיי היומיום של כל אחד מבני העם.
וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל יְהֹוָה? – היות שכך, אין שום צורך ואין שום זכות לכוהנים ולהנהגה הרוחנית להתנשא מעל העם. עליהם לראות עצמם כמשרתי הציבור, ולא כנעלים ממנו. מכאן, אין שום הצדקה לזכויות יתר של הכוהנים.
משה אינו מקבל את הביקורת החריפה המוטחת בו, והוא אומר אל ה':
אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם! לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי, וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם.
משה טוען כי מעולם לא ניצל את מעמדו, לא פגע באיש מבני ישראל, ולא תבע זכויות יתר. באותה נשימה הוא מנצל את מעמדו, ומבקש מהאל לא לפנות, לא להיענות אל מנחתם של המורדים בו. הוא קורא את ה' להכריע את הויכוח, ולהצביע על האדם המועדף עליו כמנהיג. אין כל ספק, על פי הכתוב בפרק, שמשה ידע איזה הכרעה נוראה יכריע ה', שכן האל עצמו אמר מפורשות כי הוא הולך לכלות בזעמו את המורדים.
האם סיפור זה מייצג נאמנה את דמותו של משה כשליט יחיד בחסד האל? קפיצה 'אחורה', אל פרק י"א, מראה לנו פן אחר של משה, המנהיג הרוחני, שאינו מקנא באנשים אחרים מבני ישראל, כמו אלדד ומידד, שהתנבאו במחנה, כלומר העידו על חווית קשר ישיר עם האל ועל קבלת דברו. וכך אומר משה ליהושע, המציע לו לכלוא את המתנבאים:
הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי? וּמִי יִתֵּן כָּל עַם יְהֹוָה נְבִיאִים, כִּי יִתֵּן יְהֹוָה אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם! (במדבר י"א)
אם ננסה לצרף את הרשמים משני אירועים אלה, שבהם תגובתו של משה כל כך שונה, יתכן שנוכל לתאר את משה כמנהיג שאינו חרד לתדמיתו כבעל חזקה יחידה על הקשר הישיר עם אלוהים, אבל חרד מאד למעמדו כמנהיג יחיד, שאחריותו הענקית לשלום כל העם אינה מתירה לו כל סובלנות כלפי 'מרד אזרחי'.
עמנואל בן יוסף
בשל מה נחלק (קורח)? על אליצפן בן עוזיאל אחי אביו, שנעשה נשיא על משפחתו, שנאמר (במדבר ג, ל): "וּנְשִׂיא בֵית אָב לְמִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי אֱלִיצָפָן בֶּן עֻזִּיאֵל".
אמר קורח: ארבעה אחים היו אחי אבא, שנאמר (שמות ו, יח): " וּבְנֵי קְהָת עַמְרָם וְיִצְהָר חֶבְרוֹן וְעֻזִּיאֵל". עמרם הבכור, זכה בנו אהרן ובניו לכהונה, ומשה אחי-אהרן למלכות. מי ראוי ליטול את השניה? לא השני? ואני, בנו של יצהר, הייתי ראוי להיות על משפחתי נשיא. והוא (משה) עשה את בנו של עוזיאל, הקטן באחי אבא, שיהא גדול עלי. הריני חולק ומבטל כל מה שנעשה על ידו. (על פי תנחומא)
אמר רב: און בן פלת - אשתו הצילתו. אמרה לו: מה איכפת לך? אם משה הרב, אתה תלמיד, ואם קורח הרב, אתה התלמיד. אמר לה : ומה אעשה? הרי הייתי בעצה עם קרחונשבעתי לו אמונים. אמרה לו: הרי ידוע כי כל העדה כולם קדושים וצנועים. שב אתה , ואני אציל אותך! השקתהו יין ונשתכר, והשכיבתו בתוך הבית, והיא התיישבה על יד הפתחופרעה את שערה (סימן לאשה לא צנועה). וכל מי שבא לקרוא לו וראה את אשתו, (היה) חוזר. ובינתיים נבלעה עדת קרח. (סנהדרין)
אמרה לו לאון אשתו: קום, צא! אמר לה: מתבייש אני ממשה רבנו. אמרה לו: אני אצא עמך! מיד יצאה ועמדה לפני משה. ברח משה ממנה. כשנעמדה, הייתה צווחת ובוכה. אמר משה: מה טיבה של אשה זו? אמרו לו: רבנו, אשתו של און זו. אמרה לו: רבנו, כך וכך היה המעשה. הלך עמה לביתה, ועמד על הפתח וקרא לאון ואמר לו: המקום ימחול לך! (מדרש הגדול)
בתחילה היתה אשתו של קורח עשירה מאוד, שהיו לבעלה אוצרות מלאים כסף וזהב, והיתה מתקשטת בצמידים מזהב מכף ידה ועד כתפה, והיתה מתפארת בפני כל נשות ישראל על עושרה, וכשהיתה פוגשת את ציפורה אשת משה, היתה לועגת לה ואומרת: ראי לאן בעלי הגיע, ואילו את אין לך אפילו טבעת קלה. והנה בשעה שביקש הקב"ה לכתוב את התורה על לוחות האבנים, הביא למשה רבנו את הלוחות מאבן סנפיריון שהוא האבן היקרה ביותר בעולם. אמר לו הקב"ה "פסול לך", את הפסולת תשמור לך. לקח משה את הפסולת ולא ידע עד כמה היא יקרה, והביא זאת לציפורה ואמר לה לכי ותעשי לך טבעת אצל אהליאב. כשראה אהליאב את היהלום היקר נדהם, ונתפרסם הדבר. נעלבה אשתו של קורח וחמתה בערה בה עד להשחית, ומאותה קינאה הסיתה אותו ויצא למחלוקת. (על פי "בן-איש-חי")
אמר רבה בר בר חנה: פעם אחת הלכתי בדרך ואמר לי סוחר אחד: בוא ואראה לך בְּלוּעֵי קורח, וראיתי שני חורים מהם יוצא עשן, לקחתי צמר, הרטבתיו במים שמתי בראש הרומח ושמתי שם ונחרך. אמר לי הסוחר: הקשב למה שהם אומרים – משה ותורתו אמת, ואנו בדאים... (בבא בתרא)
רבי יעקב יצחק, המכונה "החוזה" מלובלין, מגדולי המורים החסידים, אמר, כמו שאמרו אחרים גם-כן, שאילו חיו בדור המדבר היו מצטרפים לעדת "דֶער הַיילִיגֶר זֵיידֶא קֹרַח" – הסבא הקדוש. מסתמא סבור היה 'החוזה' כי מי שאומר 'כֻּלָּם קְדוֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' – דבריו דברי טעם הם. רגשי הקדושה וההתעלות הרוחנית אסור שיהיו נחלת מורמים מעם בלבד.
במדבר י"ז
אֵל נוֹרָא עֲלִילָה
ו וַיִּלֹּנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמָּחֳרָת עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן לֵאמֹר: אַתֶּם הֲמִתֶּם אֶת עַם יְהוָה. ז וַיְהִי בְּהִקָּהֵל הָעֵדָה עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן, וַיִּפְנוּ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד, וְהִנֵּה כִסָּהוּ הֶעָנָן וַיֵּרָא כְּבוֹד יְהוָה. ח וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד. ט וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: י הֵרֹמּוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת, וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע! וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם. יא וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן: קַח אֶת הַמַּחְתָּה, וְתֶן עָלֶיהָ אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ, וְשִׂים קְטֹרֶת, וְהוֹלֵךְ מְהֵרָה אֶל הָעֵדָה, וְכַפֵּר עֲלֵיהֶם, כִּי יָצָא הַקֶּצֶף מִלִּפְנֵי יְהוָה, הֵחֵל הַנָּגֶף. יב וַיִּקַּח אַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה: וַיָּרָץ אֶל תּוֹךְ הַקָּהָל, וְהִנֵּה הֵחֵל הַנֶּגֶף בָּעָם, וַיִּתֵּן אֶת הַקְּטֹרֶת, וַיְכַפֵּר עַל הָעָם. יג וַיַּעֲמֹד בֵּין הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים, וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה. יד וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה עָשָׂר אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת, מִלְּבַד הַמֵּתִים עַל דְּבַר קֹרַח. טו וַיָּשָׁב אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, וְהַמַּגֵּפָה נֶעֱצָרָה.
מסתבר שבכוח לא פותרים בעיות אמיתיות. מרד קורח הוכרע ברגע אחד של אימה, בו שיתפו איתני הטבע פעולה עם משה, אהרן ונותן החסות שלהם. המסר שנקלט בעם היה שונה ממה שרצו משה ואהרן להעביר. העם לא קיבל הסבר מדוע אהרן כן וקורח לא. העם לא שמע ולא הבין מה מכעיס את ה', ואת מה הוא מוכן לבלוע. ומכאן טענתם המובנת והמוצדקת אל מנהיגיו: "אַתֶּם הֲמִתֶּם אֶת עַם יְהוָה! " ההוצאה להורג של בני העם הנבחר מטילה מורא גדול על העם הנותר, והם נקהלים על משה ואהרן, התקהלות שיתכן שמתפרשת על ידיהם כמאיימת.
אלוהים נתקף בהתפרצות זעם נוספת. הענן היורד על אוהל מועד אינו מכיל ולריאן או ריטאלין. ה' שב אל יוזמתו מלפני כמה פרקים – לכלות את כל העם, להותיר רק את משה ואהרן, לקום מחר בבוקר עִם עַם חדש בלב. מבין שפתיו כבר יוצא הקצף, המעיד על התפרעות בלתי נשלטת.
ושוב משה הוא המבוגר האחראי. הוא שולח את אהרן עם מחתת קטורת מעם המזבח, לכפר על חטאות בני ישראל (במה חטאו?). המגפה כבר מתחילה להתפשט, ותוך דקות ספורות, כמו בסרטי אימה של לוחמה ביולוגית, מוצאים ארבעה עשר אלף ושבע מאות אנשים את מותם, אותו לא חיפשו מלכתחילה.
אהרן שב אל משה ואל האוהל, המגפה נעצרת, ושום דבר לא נפתר. כעת שולטת האימה בעם, שעדיין לא מבין מה רוצים ממנו, ובצדק: "וַיֹּאמְרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר: הֵן גָּוַעְנוּ, אָבַדְנוּ, כֻּלָּנוּ אָבָדְנוּ, כֹּל הַקָּרֵב, הַקָּרֵב אֶל מִשְׁכַּן יְהוָה יָמוּת. הַאִם תַּמְנוּ לִגְוֹע?."
**********
עלילות מטה אהרן
זה אינו המופע הראשון של מטה אהרן. עוד במצרים חולל אהרן ניסים באמצעות מטהו זה, ובעומדו ביחד עם משה לפני פרעה והחרטומים, ביצע אהרן את הלהטוט הבא באמצעות המטה: הוא נטה ידו, והמטה הפך לתנין. לאחר שגם חרטומי פרעה חוללו להטוט דומה, חזר המטה להיות מטה, ואז בלע את מטותיהם של החרטומים.
כאן, בפרקנו, מתרחש במטה נס חביב יותר. ראשי השבטים נקראים להניח את מטותיהם בפתח המשכן. אהרן מניח את מטהו כנציג שבט לוי. פריחתו הניסית של מטה אהרן וחניטת הפרחים לשקדים מציינת את בחירתו של אלוהים בשבט לוי להיות העוסק בקודש ולהעמיד את הנהגת העם. נס זה נועד, בדרך קצת עקומה, להמחיש לבני כל העם את בחירתו של אלוהים בהנהגה הלגיטימית, וזאת לאחר מרד קורח. העם שרוי עדיין בהלם ה'נס' הקודם, שבו פערה האדמה את פיה ובלעה את כל האופוזיציה, ועל כן פריחת מטה אהרן אינה מרגיעה את הרוחות.
חז"ל אינם מסתפקים בסיפור הקצר הזה, והם מחוללים ניסים נוספים באמצעות מטה אהרן. יש ביניהם כאלה, המאמינים כי זה גם המטה שבו חולל משה ניסים. בשמות רבא מסופר, לכאורה מפי משה: "כשעשה בו אהרן נסים, נקרא על שמו, ובזמן שעשיתי אני בו נסים, נקרא על שמי. ובזמן שהקדוש ברוך הוא עושה נסים, נקרא על שמו, שנאמר: ומטה האלהים."
המטה מחולל הניסים נכנס לרשימה המכובדת מאד של חפצים ויצורים שנבראו 'בין השמשות', כלומר עם בריאת העולם, כדי להיכנס לפעולה ברגע ההיסטורי שיועד להם. זאת גרסת מסכת אבות. ועוד מספרים חז"ל (בשמות רבא), כי משקל המטה היה ארבעים סאה וכי היה עשוי מחומר הקרוי סנפירונון: 'ומשה לקח את המטה...והוא מהספיר של כסא הכבוד (ומראהו כלבנת הספיר..), ועליו חקוק ומפורש שם הגדול הנכבד והנורא ובו נעשה ניסים מאת ה'. '
פרקי דרבי אליעזר מפתחים את הנושא לכלל מדרש סיפורי: אותו המטה נמסר לאדם הראשון מגן עדן, ואדם מסרו לחנוך, וחנוך לנח, ונח לשם, ושם מסרו לאברהם, ואברהם ליצחק... ויעקב הוריד אותו למצריים, ומסרו ליוסף בנו. כשמת יוסף, ושלל ביתו ניתן בפלטרין של פרעה, והיה יתרו אחד מחרטומי מצריים, וראה את המטה ואת האותות אשר עליו, וחמד אותו בלבו, ולקחו והביאו ונטעו בתוך הגן של ביתו, ולא היה אדם יכול לקרב אליו עוד. כשבא משה לתוך ביתו, נכנס לגן של יתרו, וראה את המטה, ושלף ידו ולקחו. וראה יתרו למשה, ואמר: זה עתיד לגאול את ישראל ממצרים!
ועוד מספרים חז"ל כי מטה אהרן הושם בקודש הקדשים, וכך מוסיף הרמב"ם במשנה תורה: "אבן הייתה בקדש הקדשים במערבו, שעליה היה הארון מונח, ולפניו צנצנת המן ומטה אהרן, ובעת שבנה שלמה את הבית, וידע שסופו ליחרב, בנה בו מקום לגנוז בו הארון למטה במטמוניות עמוקות ועקלקלות, ויאשיהו המלך ציוה וגנזו במקום שבנה שלמה".
וכך מקבל מטה אהרן הפלאי, כדרך מיתוסים אגדיים אחרים, סוף מסתורי, העונה לנו על השאלה 'היכן הוא מטה אהרן כעת?'.
האם אבד לנצח? ילקוט שמעוני תורם את חלקו לעניין זה, ואומר: 'עתיד (המטה) לימסר ביד מלך המשיח ובו עתיד לרדות את עו"ה (עולם הבא?)'.
חסד עשו אוהבי הצמחים של ארץ ישראל עם אגדת המטה, שהעניקו לצמח הלוּפִית את השם העממי 'מטה אהרן', בזכות השזרה של פרח הלופית, המזכירה בצורתה מטה.
במדבר י"ח
פְּרוֹפִיל שֶׁל בֵּית יִרְאָה
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל אַהֲרֹן: אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבֵית אָבִיךָ אִתָּךְ תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹן הַמִּקְדָּשׁ, וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹן כְּהֻנַּתְכֶם.
האם המקדש נושא עוון מעצם קיומו? לא. האם הכוהנים נושאים עוון מעצם כהונתם? לא. רש"י אומר: 'עליכם אני מטיל את עונש הזרים שיחטאו בעסקי הדברים המקודשים המסורים לכם, הוא האהל והארון והשולחן וכלי הקדש. אתם תשבו ותזהירו על כל זר הבא ליגע.' אם כן, תפקיד הכוהנים לשמור שזרים – מי שאינם כוהנים – לא ייגעו בקודשים. אם לא יקפידו על כך, מוטל עליהם ועל המקדש העוון.
עניין הדרישה מהכוהנים להקפיד על עבודתם הקפדה חמורה מובנת; בהמשך מובהר לנו מהי חומרת העוון: "אַךְ אֶל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִקְרָבוּ, וְלֹא יָמֻתוּ גַם הֵם, גַּם אַתֶּם.". הזרים הקרבים אל הקודש ימותו בידי ה', והעוון, האחריות – על הכוהנים, שייענשו בעונש מוות גם הם.
בהמשך מופיעים עוד ביטויים מטילי אימה: "וְלֹא יִהְיֶה עוֹד קֶצֶף עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" , " וְלֹא יִקְרְבוּ עוֹד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לָשֵׂאת חֵטְא לָמוּת" , " וְאֶת קָדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא תְחַלְּלוּ, וְלֹא תָמוּתוּ".
והקישור הזה, בין קדושת המשכן ומושג העוון, מעורר תמיהה. האם העוון, החטא, הוא מרכיב בסיסי ועמוק בתפיסה הדתית של המקרא?
עברנו כבר מספיק פרקים מאז הקמת המשכן, והזיכרונות החיוביים היחידים שנותרו לנו הוא מהתנדבות העם לתרום לבניין המשכן ומבקשתם של טמאי חג הפסח לאפשר להם לחגוג את החג במועד מאוחר יותר. אולי נזכור גם את הברכה שבירכו הכוהנים את העם בטקס חנוכת המשכן.
מה חסר לנו? דברים מפייסים ומעודדים היוצאים מאת ה' ביד משה נביאו אל העם, ורגעי שמחה והודיה של בני ישראל המגיעים להשתתף בטקסי המשכן. מדוע מצטייר לנו המשכן כמו המינוטאורוס מהלבירינט של כרתים, הרעב תמיד, והדורש שיוגשו לו קרבנות מדי יום ביומו? נכון, ה' הוציא את העם מבית עבדים, הצילם מיד מצרים וכלכלם במן וּבִשְׂלָו במדבר, אך המשכן עצמו מצטייר בעינינו כמקום המקודש שבו אלוהים דורש לקבל, והוא אינו מחזיר – לא אהבה, לא חמלה, לא שבח – בקיצור 'בית יראה' במלוא מובן המילה.
*********
כֹּל תְּרוּמֹת הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יָרִימוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַיהֹוָה נָתַתִּי לְךָ וּלְבָנֶיךָ וְלִבְנֹתֶיךָ אִתְּךָ לְחָק עוֹלָם, בְּרִית מֶלַח עוֹלָם הִוא לִפְנֵי יְהֹוָה, לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ.
המונח 'ברית מלח' מופיע במקרא פעמיים. כאן, בפרקנו, אנו מוצאים ביטוי זה לראשונה. בדברי הימים ב' פרק י"ג מופיע ביטוי זה פעם נוספת:
הֲלֹא לָכֶם לָדַעַת, כִּי ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל נָתַן מַמְלָכָה לְדָוִיד עַל יִשְׂרָאֵל לְעוֹלָם, לוֹ וּלְבָנָיו בְּרִית מֶלַח.
המילה 'עולם', המופיעה בצמוד למונח 'ברית מלח', רומזת לאפשרות, שברית מלח היא ברית נצחית, שדבר לא יפר אותה. אלוהים מבטיח לכוהנים, שמצוות התרומות, המזינה ומקיימת אותם, תתקיים לעד, ואותו אל מבטיח לדוד את המלוכה על ישראל לנצח נצחים.
אך מהו קשר המשמעות בין החומר הקרוי 'מלח' לבין אותה ברית של התחייבות נצחית?
הנה הסברו הנחמד של רש"י:
ברית מלח - כברית הכרותה למלח שאינו מסריח לעולם.
האם הסבר זה משכנע? האם פרשנים נוספים הלכו בדרכו של רש"י?
גם על פי 'מצודת דוד' (ר' דוד אלטשולר ובנו, אשכנז, המאה ה-17) זה המקור לביטוי המעניין הזה, ואפשר להניח שאלטשולר הלך בפשטות בדרכו של רש"י:
ברית מלח - בכריתת ברית המתקיים כמלח הזה המתקיים ואינו מסריח.
מבט על תולדות השימוש במלח בקורות התרבות מגלה, כי בעבר הרחוק היתה חשיבותו של המלח גדולה, והוא בהחלט לא היה מצרך זול כמו שהוא כיום. בתקופה הרומית שילמה האימפריה את שכר החיילים בשקי מלח, ומכאן המילה salary, שנגזרת מהמילה הלטינית salarium, שמו של אותו שכר חיילים ששולם במלח.
מחשיבותו של אותו תבלין נובע, אולי, הערך החיובי שמקנה המילה 'מלח' לביטוי 'ברית מלח'.
הנה עוד מילים וביטויים חיוביים, הקשורים במלח:
אדם ממולח הוא חריף שכל. החריפות היא אמנם טעם אחר, אך גם היא קשורה באותה תבונה מיוחדת. על אדם ממולח אומרים גם 'שיש לו פלפל'.
והנה עוד ביטוי לשוני, המשתמש בערכו של המלח – 'מלח הארץ'. מקורו בברית החדשה, שם אומר ישוע לתלמידיו:
אַתֶּם מֶלַח הָאָרֶץ, וְאִם תֹּאבַד לַמֶּלַח מְלִיחוּתוֹ, כֵּיצַד תֻּחְזַר לוֹ? הֵן לֹא יִצְלַח עוֹד לְשׁוּם דָּבָר, כִּי אִם לְהַשְׁלִיכוֹ הַחוּצָה לִהְיוֹת מִרְמָס לְרַגְלֵי הַבְּרִיּוֹת (מתי פרק ה').
האם התכוון ישוע לומר משהו חיובי על תלמידיו, באומרו שהם מלח הארץ? נראה שכן, אך לעומת פרשני המקרא הראשונים, סבור ישוע כי המלח אינו נצחי בתכונותיו, וכי הוא עלול לאבד את מליחותו. מעניין כיצד השתנתה משמעות הביטוי זה, וכיום הוא מיוחס לאנשים חרוצים ונאמנים. אגב, ביטוי זה רווח גם באנגלית.
ועוד נזכיר סיפור עם ממרוקו, על מלך ששאל את שלוש בנותיו עד כמה מגעת אהבתן אליו. הצעירה, שהיתה ממולחת, אמר לאביה, שהיא אוהבת אותו כמו מלח. האב כעס וגירש את הבת החצופה, אך היא דאגה שטַבַּח הארמון יתחיל לבשל את כל מאכלי המלך בלי מלח, וכך למד המלך כמה חשוב אותו מצרך פשוט, והשיב את בתו האוהבת אליו.
עמנואל בן יוסף
ההפטרה – שמואל א' י"א 14 – י"ב 22
יד וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל-הָעָם לְכוּ וְנֵלְכָה הַגִּלְגָּל וּנְחַדֵּשׁ שָׁם הַמְּלוּכָה. טו וַיֵּלְכוּ כָל-הָעָם הַגִּלְגָּל וַיַּמְלִכוּ שָׁם אֶת-שָׁאוּל לִפְנֵי יְהוָה בַּגִּלְגָּל וַיִּזְבְּחוּ-שָׁם זְבָחִים שְׁלָמִים לִפְנֵי יְהוָה וַיִּשְׂמַח שָׁם שָׁאוּל וְכָל-אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל עַד-מְאֹד.
א וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל הִנֵּה שָׁמַעְתִּי בְקֹלְכֶם לְכֹל אֲשֶׁר-אֲמַרְתֶּם לִי וָאַמְלִיךְ עֲלֵיכֶם מֶלֶךְ. ב וְעַתָּה הִנֵּה הַמֶּלֶךְ מִתְהַלֵּךְ לִפְנֵיכֶם וַאֲנִי זָקַנְתִּי וָשַׂבְתִּי וּבָנַי הִנָּם אִתְּכֶם וַאֲנִי הִתְהַלַּכְתִּי לִפְנֵיכֶם מִנְּעֻרַי עַד-הַיּוֹם הַזֶּה. ג הִנְנִי עֲנוּ בִי נֶגֶד יְהוָה וְנֶגֶד מְשִׁיחוֹ אֶת-שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי וַחֲמוֹר מִי לָקַחְתִּי וְאֶת-מִי עָשַׁקְתִּי אֶת-מִי רַצּוֹתִי וּמִיַּד-מִי לָקַחְתִּי כֹפֶר וְאַעְלִים עֵינַי בּוֹ וְאָשִׁיב לָכֶם. ד וַיֹּאמְרוּ לֹא עֲשַׁקְתָּנוּ וְלֹא רַצּוֹתָנוּ וְלֹא-לָקַחְתָּ מִיַּד-אִישׁ מְאוּמָה. ה וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם עֵד יְהוָה בָּכֶם וְעֵד מְשִׁיחוֹ הַיּוֹם הַזֶּה כִּי לֹא מְצָאתֶם בְּיָדִי מְאוּמָה וַיֹּאמֶר עֵד. ו וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל-הָעָם יְהוָה אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת-מֹשֶׁה וְאֶת-אַהֲרֹן וַאֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת-אֲבֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. ז וְעַתָּה הִתְיַצְּבוּ וְאִשָּׁפְטָה אִתְּכֶם לִפְנֵי יְהוָה אֵת כָּל-צִדְקוֹת יְהוָה אֲשֶׁר-עָשָׂה אִתְּכֶם וְאֶת-אֲבוֹתֵיכֶם. ח כַּאֲשֶׁר-בָּא יַעֲקֹב מִצְרָיִם וַיִּזְעֲקוּ אֲבוֹתֵיכֶם אֶל-יְהוָה וַיִּשְׁלַח יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה וְאֶת-אַהֲרֹן וַיּוֹצִיאוּ אֶת-אֲבֹתֵיכֶם מִמִּצְרַיִם וַיֹּשִׁבוּם בַּמָּקוֹם הַזֶּה. ט וַיִּשְׁכְּחוּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם וַיִּמְכֹּר אֹתָם בְּיַד סִיסְרָא שַׂר-צְבָא חָצוֹר וּבְיַד-פְּלִשְׁתִּים וּבְיַד מֶלֶךְ מוֹאָב וַיִּלָּחֲמוּ בָּם. י וַיִּזְעֲקוּ אֶל-יְהוָה ויאמר (וַיֹּאמְרוּ) חָטָאנוּ כִּי עָזַבְנוּ אֶת-יְהוָה וַנַּעֲבֹד אֶת-הַבְּעָלִים וְאֶת-הָעַשְׁתָּרוֹת וְעַתָּה הַצִּילֵנוּ מִיַּד אֹיְבֵינוּ וְנַעַבְדֶךָּ. יא וַיִּשְׁלַח יְהוָה אֶת-יְרֻבַּעַל וְאֶת-בְּדָן וְאֶת-יִפְתָּח וְאֶת-שְׁמוּאֵל וַיַּצֵּל אֶתְכֶם מִיַּד אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וַתֵּשְׁבוּ בֶּטַח. יב וַתִּרְאוּ כִּי-נָחָשׁ מֶלֶךְ בְּנֵי-עַמּוֹן בָּא עֲלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ לִי לֹא כִּי-מֶלֶךְ יִמְלֹךְ עָלֵינוּ וַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם מַלְכְּכֶם. יג וְעַתָּה הִנֵּה הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם אֲשֶׁר שְׁאֶלְתֶּם וְהִנֵּה נָתַן יְהוָה עֲלֵיכֶם מֶלֶךְ. יד אִם-תִּירְאוּ אֶת-יְהוָה וַעֲבַדְתֶּם אֹתוֹ וּשְׁמַעְתֶּם בְּקוֹלוֹ וְלֹא תַמְרוּ אֶת-פִּי יְהוָה וִהְיִתֶם גַּם-אַתֶּם וְגַם-הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר מָלַךְ עֲלֵיכֶם אַחַר יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם. טו וְאִם-לֹא תִשְׁמְעוּ בְּקוֹל יְהוָה וּמְרִיתֶם אֶת-פִּי יְהוָה וְהָיְתָה יַד-יְהוָה בָּכֶם וּבַאֲבֹתֵיכֶם. טז גַּם-עַתָּה הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת-הַדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה אֲשֶׁר יְהוָה עֹשֶׂה לְעֵינֵיכֶם. יז הֲלוֹא קְצִיר-חִטִּים הַיּוֹם אֶקְרָא אֶל-יְהוָה וְיִתֵּן קֹלוֹת וּמָטָר וּדְעוּ וּרְאוּ כִּי-רָעַתְכֶם רַבָּה אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם בְּעֵינֵי יְהוָה לִשְׁאוֹל לָכֶם מֶלֶךְ. {ס} יח וַיִּקְרָא שְׁמוּאֵל אֶל-יְהוָה וַיִּתֵּן יְהוָה קֹלֹת וּמָטָר בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּירָא כָל-הָעָם מְאֹד אֶת-יְהוָה וְאֶת-שְׁמוּאֵל. יט וַיֹּאמְרוּ כָל-הָעָם אֶל-שְׁמוּאֵל הִתְפַּלֵּל בְּעַד-עֲבָדֶיךָ אֶל-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְאַל-נָמוּת כִּי-יָסַפְנוּ עַל-כָּל-חַטֹּאתֵינוּ רָעָה לִשְׁאֹל לָנוּ מֶלֶךְ. כ וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל-הָעָם אַל-תִּירָאוּ אַתֶּם עֲשִׂיתֶם אֵת כָּל-הָרָעָה הַזֹּאת אַךְ אַל-תָּסוּרוּ מֵאַחֲרֵי יְהוָה וַעֲבַדְתֶּם אֶת-יְהוָה בְּכָל-לְבַבְכֶם. כא וְלֹא תָּסוּרוּ כִּי אַחֲרֵי הַתֹּהוּ אֲשֶׁר לֹא-יוֹעִילוּ וְלֹא יַצִּילוּ כִּי-תֹהוּ הֵמָּה. כב כִּי לֹא-יִטֹּשׁ יְהוָה אֶת-עַמּוֹ בַּעֲבוּר שְׁמוֹ הַגָּדוֹל כִּי הוֹאִיל יְהוָה לַעֲשׂוֹת אֶתְכֶם לוֹ לְעָם. כג גַּם אָנֹכִי חָלִילָה לִּי מֵחֲטֹא לַיהוָה מֵחֲדֹל לְהִתְפַּלֵּל בַּעַדְכֶם וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם בְּדֶרֶךְ הַטּוֹבָה וְהַיְשָׁרָה. כד אַךְ יְראוּ אֶת-יְהוָה וַעֲבַדְתֶּם אֹתוֹ בֶּאֱמֶת בְּכָל-לְבַבְכֶם כִּי רְאוּ אֵת אֲשֶׁר-הִגְדִּל עִמָּכֶם. כה וְאִם-הָרֵעַ תָּרֵעוּ גַּם-אַתֶּם גַּם-מַלְכְּכֶם תִּסָּפוּ.
תקציר הסיפור: שמואל נעתר לעם המבקש להמליך עליו מלך, והוא קורא להם להתכנס לטקס ההמלכה בגלגל. בפסוק אחד קצר מסופר שהיתה שם שמחה גדולה – של שאול ושל העם – קורבנות וכל השאר...
ואז... פונה שמואל אל העם ושואל אותו אם אי-פעם חטא כלפיו בשחיתות, וכשהוא נענה בשלילה, כלומר – באישור לנקיון-כפיו, הוא פוצח בנאום מרגש, האמור לייצג את דעתו של האלוהים על המהפך המנהיגותי שהתבצע זה עתה. לכאורה מוצגות בפני העם שתי אפשרויות עתידיות – האחת היא החיובית, שבה העם ישמע בקול אלוהיו, והאלוהים יגן על העם ועל המלך; השניה היא השלילית, שבה העם ימרה את פי אלוהיו, והאלוהים יגיב בהתאם. ואז מגיע אקורד הסיום, המלמד על כל המהלך: שמואל קורא לאלוהים, ומוריד גשם שוטף, תופעה בלתי צפויה בעונה זו, קציר חיטים, ומאד לא רצויה, בשל הנזק הקשה המאיים על יבול הדגן. מכת הגשם אינה רק מלמדת, לטענת שמואל, על יחסו של האלוהים לבקשתם של בני ישראל כי ימלוך עליהם מלך, אלא מהווה עונש מיידי על עצם המשאלה, רגע לאחר ששמואל אומר: אם תהיו טובים, ייטיב אלוהים אתכם ועם המלך... לא יעזרו מילותיו האחרונות של שמואל, החוזר ומזכיר את בחירת ה' בישראל, את מחויבות האלוהים לעמו ואת הבטחת שמואל להתפלל בעד העם. לוגית זה נשמע צולע...
אז מה היה לנו כאן? העם הציג דרישה הגיונית לכל הדעות – להמליך עליו מלך, שידע לעשות מלחמה וידאג לביטחונו הפיסי של העם. שמואל, השבוי עדיין בקונספציה הישנה, שמייצגה הקלאסי היה משה רבנו, טוען לשמירה על המסורת של מנהיג רוחני הלוקח על עצמו גם תפקידים ארציים, כשאת העבודה בפועל יעשה הבוס – אלוהים. אל תוך האחיזה הנואשת בקונספציית איחוד הרשויות – הרוחנית והממלכתית מתערבב גם יסוד העלבון האישי. ברגע שיהיה מלך בתמונה – שמואל יפסיק להיות כתובת לצרכיו הפיסיים של העם, ולא יוכל להיות צינור תקשורת מן העם אל האלוהים ומן האלוהים אל העם. על פי שמואל – למרות שאלוהים בחר בעם ישראל, ולמרות שהתחייב לא לעוזבם, על העם להיענש על משאלתו לקבל עליו שלטון מלך, וכמו כל מנהיג דתי – הוא מייחס את הביקורת הקשה הזאת לאלוהים בכבודו ובעצמו.
ואנו, היודעים מה קרה לאחר מכן, מבינים כעת קצת יותר מדוע הכשיל שמואל את שאול, המלך הראשון, הכשלה אשר הביאה קץ לא רק על שאול עצמו, כי אם גם על כל בית שאול.
קישורים
הקורח הזה הוא אני - רוחמה וייס (Ynet)
השלטון רוצה אתכם צייתנים - רוחמה וייס
קבצים מצורפים
לפרשת קורח - הרב אבי פסקל
לפרשת קורח - בארי צימרמן (תשע"א)
בזאת תדעון כי ה' שלחני - בארי צימרמן תשע"ב