היטבת חסדך האחרון מן הראשון

הֵיטַבְתְּ חַסְדֵּךְ הָאַחֲרוֹן מִן-הָרִאשׁוֹן

רות ג א וַתֹּאמֶר לָהּ נָעֳמִי חֲמוֹתָהּ: בִּתִּי, הֲלֹא אֲבַקֶּשׁ-לָךְ מָנוֹחַ אֲשֶׁר יִיטַב-לָךְ. ב וְעַתָּה הֲלֹא בֹעַז מֹדַעְתָּנוּ, אֲשֶׁר הָיִית אֶת-נַעֲרוֹתָיו, הִנֵּה-הוּא זֹרֶה אֶת-גֹּרֶן הַשְּׂעֹרִים הַלָּיְלָה. ג וְרָחַצְתְּ, וָסַכְתְּ, וְשַׂמְתְּ שִׂמְלֹתַיִךְ עָלַיִךְ, וְיָרַדְתְּ הַגֹּרֶן. אַל-תִּוָּדְעִי לָאִישׁ עַד כַּלֹּתוֹ לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת. ד וִיהִי בְשָׁכְבוֹ - וְיָדַעַתְּ אֶת-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכַּב-שָׁם, וּבָאת, וְגִלִּית מַרְגְּלֹתָיו, וְשָׁכָבְתְּ, וְהוּא יַגִּיד לָךְ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשִׂין. ה וַתֹּאמֶר אֵלֶיהָ: כֹּל אֲשֶׁר-תֹּאמְרִי אֵלַי אֶעֱשֶׂה. ו וַתֵּרֶד הַגֹּרֶן, וַתַּעַשׂ כְּכֹל אֲשֶׁר-צִוַּתָּה חֲמוֹתָהּ. ז וַיֹּאכַל בֹּעַז, וַיֵּשְׁתְּ, וַיִּיטַב לִבּוֹ, וַיָּבֹא לִשְׁכַּב בִּקְצֵה הָעֲרֵמָה, וַתָּבֹא בַלָּט, וַתְּגַל מַרְגְּלֹתָיו, וַתִּשְׁכָּב. ח וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וַיֶּחֱרַד הָאִישׁ, וַיִּלָּפֵת, וְהִנֵּה אִשָּׁה שֹׁכֶבֶת מַרְגְּלֹתָיו. ט וַיֹּאמֶר: מִי-אָתְּ? וַתֹּאמֶר: אָנֹכִי רוּת אֲמָתֶךָ, וּפָרַשְׂתָּ כְנָפֶךָ עַל-אֲמָתְךָ, כִּי גֹאֵל אָתָּה. י וַיֹּאמֶר: בְּרוּכָה אַתְּ לַיהוָה, בִּתִּי. הֵיטַבְתְּ חַסְדֵּךְ הָאַחֲרוֹן מִן-הָרִאשׁוֹן לְבִלְתִּי-לֶכֶת אַחֲרֵי הַבַּחוּרִים, אִם-דַּל וְאִם-עָשִׁיר. יא וְעַתָּה, בִּתִּי, אַל-תִּירְאִי. כֹּל אֲשֶׁר-תֹּאמְרִי, אֶעֱשֶׂה-לָּךְ ' כִּי יוֹדֵעַ כָּל-שַׁעַר עַמִּי, כִּי אֵשֶׁת חַיִל אָתְּ. יב וְעַתָּה כִּי אָמְנָם כִּי אם גֹאֵל אָנֹכִי, וְגַם יֵשׁ גֹּאֵל קָרוֹב מִמֶּנִּי. יג לִינִי הַלַּיְלָה, וְהָיָה בַבֹּקֶר, אִם-יִגְאָלֵךְ - טוֹב יִגְאָל, וְאִם-לֹא יַחְפֹּץ לְגָאֳלֵךְ - וּגְאַלְתִּיךְ אָנֹכִי. חַי-יְהוָה, שִׁכְבִיעַד-הַבֹּקֶר. יד וַתִּשְׁכַּב מַרְגְּלוֹתָו עַד-הַבֹּקֶר, וַתָּקָם בְּטֶרֶם יַכִּיר אִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ, וַיֹּאמֶר: אַל-יִוָּדַע כִּי-בָאָה הָאִשָּׁה הַגֹּרֶן. טו וַיֹּאמֶר: הָבִי הַמִּטְפַּחַת אֲשֶׁר-עָלַיִךְ, וְאֶחֳזִי-בָהּ, וַתֹּאחֶז בָּהּ, וַיָּמָד שֵׁשׁ-שְׂעֹרִים, וַיָּשֶׁת עָלֶיהָ, וַיָּבֹא הָעִיר. טז וַתָּבוֹא אֶל-חֲמוֹתָהּ, וַתֹּאמֶר (נעמי): מִי-אַתְּ בִּתִּי? וַתַּגֶּד-לָהּ אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה-לָהּ הָאִישׁ. יז וַתֹּאמֶר (רות): שֵׁשׁ-הַשְּׂעֹרִים הָאֵלֶּה נָתַן לִי, כִּי אָמַר אֵלַי: אַל-תָּבוֹאִי רֵיקָם אֶל-חֲמוֹתֵךְ. יח וַתֹּאמֶר: שְׁבִי, בִתִּי, עַד אֲשֶׁר תֵּדְעִין אֵיךְ יִפֹּל דָּבָר, כִּי לֹא יִשְׁקֹט הָאִישׁ, כִּי-אִם-כִּלָּה הַדָּבָר הַיּוֹם.

"ותרד הגורן ותעש" – אמרה נעמי לרות: "ורחצת וסכת ושמת שמלותיך עליך", ואחר כך "וירדת הגורן". ורות לא עשתה כן, אלא אמרה: אם ארד כשאני מקושטת, הפוגע בי והרואה אותי יאמר שאני זונה. לפיכך ירדה בתחילה הגורן, ואחר כך קשטה את עצמה כאשר צוותה חמותה.

"היטבת חסדך האחרון מן הראשון " - כך היה בֹּעַז דורש: מה אוהבת אישה? בחור עני - מזקן עשיר. ואני בן שמונים שנה, ובאת אצלי לקדש שם שמים!

(על פי תנחומא בא טז)

רות מהמרת על כל הקופה

היחס המיוחד שמגלה בועז לרות בימי הקציר מאפשר לנעמי לתכנן את הצעד הבא, אך נעמי אינה מעזה לתכנן רחוק. היא שולחת את רות אל בועז למפגש לילי, שבו, בחסות החושך, ייכנע, אולי, ליצרו, ויתקשר אל רות בקשר אהבים. נעמי מנחה את רות להישמע לבועז: "וְהוּא יַגִּיד לָךְ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשִׂין". רות הצייתנית נשמעת לנעמי, ומבטיחה לה: "כֹּל אֲשֶׁר-תֹּאמְרִי אֵלַי אֶעֱשֶׂה". עד כאן נראה שרות תשחק לפי הכללים של האנשים להם היא מחויבת לציית – לחמותה ולאיש חסדה, בעל השדה. להפתעתה של רות היא מגלה שהאיש, שלמרגלותיו היא שוכבת, עדין, מופתע ונחרד, ובמקום להתנפל בחושך על המציאה הלילית, הוא שואל : "מִי-אָתְּ?", וברגע זה מגלה רות את היוזמה, ומהמרת על כל הקופה. היא לא באה לבלות לילה עם האדון. היא חושפת את ציפיותיה בגלוי: "אָנֹכִי רוּת אֲמָתֶךָ, וּפָרַשְׂתָּ כְנָפֶךָ עַל-אֲמָתְךָ, כִּי גֹאֵל אָתָּה." שיאו של המפגש הזה הוא בדבריו של בועז, המכיר טובה לרות על בחירתה בו על פני הצעירים שסביבה, והוא אומר לה: "כֹּל אֲשֶׁר-תֹּאמְרִי, אֶעֱשֶׂה-לָּך, כִּי יוֹדֵעַ כָּל-שַׁעַר עַמִּי, כִּי אֵשֶׁת חַיִל אָתְּ".

על פי חוקיו של סיפור תמים זה – כל הדמויות הראשיות הן חיוביות, וכוונותיהן טובות, וכך נותר רק לגשת לצעדים המעשיים שיביאו את המפגש הרומנטי הלילי הזה לכלל מימוש המקובל על הקהילה בה חיות הנפשות הפועלות. צעדים מעשיים אלה כלולים בפסוקיו של הפרק הבא, הפרק האחרון במגילת החסד.

עמנואל בן יוסף

רות ובועז בגורן - מרק שגאל

רות - יצחק שלו

קול נהי תמרורים מנביאים אחרונים עוד נשמע ברמה

עמומים עוּגְבֵי תהילים וְתֻפֵּי תְּרֵי עָשָר עמומים,

אף קול חרש אִיּוֹב בְּגָרְדוֹ מנסר והולך -

ולפתע:

דממה.

נעם.

אין מטיף ומוכיח בשער,

אין זועק מעוצמת מכאוביו,

רק האיש מברך" - ה' עמכם!"

ועונים - "יברכך ה'"

ומלקטים אחרי הקוצרים

וטובלים את הפת

וצובטים הַקָּלִי -

אם יפה המלקטת דַּיָּהּ.

ועשתה כְּאֵיפָה שעורים...

אין כֹּהֵן להכות בכיור

ונביא להכות בלשון,

כי ישר כל העם העובד

לא תִּדַּד שנת איכר בלילות

בלתי אם תעירהו אִשָּׁה

וריחה- ריח קיץ מתוק...

וריח קציר,

וּבָשְׂמַת השדמה...

יושבים הזקנים

וגואל הגואל,

אלוה - נותן הריון,

השכנות- קוראות שם לילוד.

וכמו איש לא עֻנָּה עוד בָּאָרֶץ ואיש לא שפך דמי אחיו.

וקין, אחאב ואיוב - לא היו מעולם.

וכמו נָח התנ"ך הגדול מעמל נביאיו ומלכיו

ואל שדה הלחמי כמו ירד לראות איך יִקְצְרוּן. ואיך

בועז מוליד את עובד ועובד- את ישי וישי את דוד ...

אל השדות – נתן אלתרמן, סשה ארגוב

אל השדות יצאו קוצרים, ובשיר יכונו

פני שחר לקבל

פני שמש על הרים

לך דודי נצא - זה שיר אשר ירונו

לך, דודי, נלינה בכפרים

אל השדות יצאו קוצרים, ובשיר יכונו

פני שחר לקבל

פני שמש על הרים

שלי, שלי הוא זה השיר אשר ירונו

כן, הוא קיים, שירי - שיר השירים

ליני הלילה

וכך אומר בועז לרות במוצאו אותה לצידו בלילה בגורן:

יא וְעַתָּה בִּתִּי אַל תִּירְאִי כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמְרִי אֶעֱשֶׂה לָּךְ כִּי יוֹדֵעַ כָּל שַׁעַר עַמִּי כִּי אֵשֶׁת חַיִל אָתְּ: יב וְעַתָּה כִּי אָמְנָם כִּי (אם) גֹאֵל אָנֹכִי וְגַם יֵשׁ גֹּאֵל קָרוֹב מִמֶּנִּי: יג לִינִי הַלַּיְלָה וְהָיָה בַבֹּקֶר אִם יִגְאָלֵךְ טוֹב יִגְאָל וְאִם לֹא יַחְפֹּץ לְגָאֳלֵךְ וּגְאַלְתִּיךְ אָנֹכִי חַי יְהוָה שִׁכְבִי עַד הַבֹּקֶר:

במדרש רות רבה עושים חז"ל שימוש יצירתי מאד בסיפור הרגע הכל כך אינטימי בין בועז לרות בגורן. חז"ל מעתיקים את דבריו הקצרים של בועז לרגע דרמטי אחר של תקופת המשנה – לשעת מותו של אלישע בן אבויה. וכך מסופר ברות רבה:

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בָּכָה אֱלִישָׁע בֶּן אֲבוּיָה וָמֵת. וְהָיָה רַבִּי מֵאִיר (תלמידו) שָׂמֵחַ וְאָמַר: דּוֹמֶה שֶׁמִּתּוֹךְ תְּשׁוּבָה נִסְתַּלֵּק רַבִּי, וְכֵיוָן שֶׁקְּבָרוּהוּ בָּאתָה הָאוּר (באה האש) לִשְׂרֹף אֶת קִבְרוֹ, אֲתוֹן וְאָמְרִין לֵיהּ (באו ואמרו לו) לְרַבִּי מֵאִיר: קֶבֶר רַבְּךָ נִשְׂרָף, יָצָא וּפָרַשׂ טַלִּיתוֹ עָלֶיהָ, אֲמַר לֵיהּ (אמר לה, לנשמה): לִינִי הַלַּיְלָה בָּעוֹלָם הַזֶּה שֶׁכֻּלּוֹ לַיְלָה, וְהָיָה בַבֹּקֶר אִם יִגְאָלֵךְ (אלוהים) טוֹב יִגְאָל. וְהָיָה בַבֹּקֶר בָּעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ טוֹב, אִם יִגְאָלֵךְ טוֹב יִגְאָל, זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קמ"ה) : טוֹב ה' לַכֹּל. וְאִם לֹא יַחְפֹּץ לְגָאֳלֵךְ וּגְאַלְתִּיךְ אָנֹכִי. חַי ה' שִׁכְבִי עַד הַבֹּקֶר.

וכך מעתיקים חז"ל את הדברים, שנאמרו בימי שפוט השופטים בין גבר לאישה בלילה בגורן, לשיחה שמשוחח ר' מאיר המתאבל עם נשמת רבו אלישע בן אבויה. ר' מאיר, שמשעה שנודה אלישע ופרש מן הציבור, קיווה לגאול אותו מבדידותו הרוחנית, אומר לנשמת אלישע: מחר תהיי כבר בעולם שכולו טוב, והיה אם לא ירצה הקב"ה לגאלך – אעשה זאת אני!