כסדום היינו
שופטים יט א וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וּמֶלֶךְ אֵין בְּיִשְׂרָאֵל וַיְהִי אִישׁ לֵוִי גָּר בְּיַרְכְּתֵי הַר-אֶפְרַיִם וַיִּקַּח-לוֹ אִשָּׁה פִילֶגֶשׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה. ב וַתִּזְנֶה עָלָיו פִּילַגְשׁוֹ וַתֵּלֶךְ מֵאִתּוֹ אֶל-בֵּית אָבִיהָ אֶל-בֵּית לֶחֶם יְהוּדָה וַתְּהִי-שָׁם יָמִים אַרְבָּעָה חֳדָשִׁים. ג וַיָּקָם אִישָׁהּ וַיֵּלֶךְ אַחֲרֶיהָ לְדַבֵּר עַל-לִבָּהּ להשיבו (לַהֲשִׁיבָהּ) וְנַעֲרוֹ עִמּוֹ וְצֶמֶד חֲמֹרִים וַתְּבִיאֵהוּ בֵּית אָבִיהָ וַיִּרְאֵהוּ אֲבִי הַנַּעֲרָה וַיִּשְׂמַח לִקְרָאתוֹ. ד וַיַּחֲזֶק-בּוֹ חֹתְנוֹ אֲבִי הַנַּעֲרָה וַיֵּשֶׁב אִתּוֹ שְׁלֹשֶׁת יָמִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ וַיָּלִינוּ שָׁם. ה וַיְהִי בַּיּוֹם הָרְבִיעִי וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וַיָּקָם לָלֶכֶת וַיֹּאמֶר אֲבִי הַנַּעֲרָה אֶל-חֲתָנוֹ סְעָד לִבְּךָ פַּת-לֶחֶם וְאַחַר תֵּלֵכוּ. ו וַיֵּשְׁבוּ וַיֹּאכְלוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו וַיִּשְׁתּוּ וַיֹּאמֶר אֲבִי הַנַּעֲרָה אֶל-הָאִישׁ הוֹאֶל-נָא וְלִין וְיִיטַב לִבֶּךָ. ז וַיָּקָם הָאִישׁ לָלֶכֶת וַיִּפְצַר-בּוֹ חֹתְנוֹ וַיָּשָׁב וַיָּלֶן שָׁם. חוַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר בַּיּוֹם הַחֲמִישִׁי לָלֶכֶת וַיֹּאמֶר אֲבִי הַנַּעֲרָה סְעָד-נָא לְבָבְךָ וְהִתְמַהְמְהוּ עַד-נְטוֹת הַיּוֹם וַיֹּאכְלוּ שְׁנֵיהֶם. ט וַיָּקָם הָאִישׁ לָלֶכֶת הוּא וּפִילַגְשׁוֹ וְנַעֲרוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ חֹתְנוֹ אֲבִי הַנַּעֲרָה הִנֵּה נָא רָפָה הַיּוֹם לַעֲרוֹב לִינוּ-נָא הִנֵּה חֲנוֹת הַיּוֹם לִין פֹּה וְיִיטַב לְבָבֶךָ וְהִשְׁכַּמְתֶּם מָחָר לְדַרְכְּכֶם וְהָלַכְתָּ לְאֹהָלֶךָ. יוְלֹא-אָבָה הָאִישׁ לָלוּן וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ וַיָּבֹא עַד-נֹכַח יְבוּס הִיא יְרוּשָׁלִָם וְעִמּוֹ צֶמֶד חֲמוֹרִים חֲבוּשִׁים וּפִילַגְשׁוֹ עִמּוֹ. יא הֵם עִם-יְבוּס וְהַיּוֹם רַד מְאֹד וַיֹּאמֶר הַנַּעַר אֶל-אֲדֹנָיו לְכָה-נָּא וְנָסוּרָה אֶל-עִיר-הַיְבוּסִי הַזֹּאת וְנָלִין בָּהּ. יב וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲדֹנָיו לֹא נָסוּר אֶל-עִיר נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא-מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵנָּה וְעָבַרְנוּ עַד-גִּבְעָה. יג וַיֹּאמֶר לְנַעֲרוֹ לְךָ וְנִקְרְבָה בְּאַחַד הַמְּקֹמוֹת וְלַנּוּ בַגִּבְעָה אוֹ בָרָמָה. יד וַיַּעַבְרוּ וַיֵּלֵכוּ וַתָּבֹא לָהֶם הַשֶּׁמֶשׁ אֵצֶל הַגִּבְעָה אֲשֶׁר לְבִנְיָמִן. טו וַיָּסֻרוּ שָׁם לָבוֹא לָלוּן בַּגִּבְעָה וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב בִּרְחוֹב הָעִיר וְאֵין אִישׁ מְאַסֵּף-אוֹתָם הַבַּיְתָה לָלוּן. טז וְהִנֵּה אִישׁ זָקֵן בָּא מִן-מַעֲשֵׂהוּ מִן-הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב וְהָאִישׁ מֵהַר אֶפְרַיִם וְהוּא-גָר בַּגִּבְעָה וְאַנְשֵׁי הַמָּקוֹם בְּנֵי יְמִינִי. יז וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא אֶת-הָאִישׁ הָאֹרֵחַ בִּרְחֹב הָעִיר וַיֹּאמֶר הָאִישׁ הַזָּקֵן אָנָה תֵלֵךְ וּמֵאַיִן תָּבוֹא. יח וַיֹּאמֶר אֵלָיו עֹבְרִים אֲנַחְנוּ מִבֵּית-לֶחֶם יְהוּדָה עַד-יַרְכְּתֵי הַר-אֶפְרַיִם מִשָּׁם אָנֹכִי וָאֵלֵךְ עַד-בֵּית לֶחֶם יְהוּדָה וְאֶת-בֵּית יְהוָה אֲנִי הֹלֵךְ וְאֵין אִישׁ מְאַסֵּף אוֹתִי הַבָּיְתָה. יט וְגַם-תֶּבֶן גַּם-מִסְפּוֹא יֵשׁ לַחֲמוֹרֵינוּ וְגַם לֶחֶם וָיַיִן יֶשׁ-לִי וְלַאֲמָתֶךָ וְלַנַּעַר עִם-עֲבָדֶיךָ אֵין מַחְסוֹר כָּל-דָּבָר. כ וַיֹּאמֶר הָאִישׁ הַזָּקֵן שָׁלוֹם לָךְ רַק כָּל-מַחְסוֹרְךָ עָלָי רַק בָּרְחוֹב אַל-תָּלַן.
פילגש בגבעה - רמברנדט
"בואי" הוא אמר, "חוזרים הביתה".
הם התחילו ללכת עם החמורים והנער, מהלכים באיטיות מהורהרת. השמש מתחילה לשקוע.
"אולי נעצור פה", אמר הנער "ננוח כאן בעיר היבוסי הקרובה". הפילגש גם היא נראתה משוכנעת.
"השתגעת? אצל הגוים? היבוסים? יהודי ישן רק אצל יהודי. לך תדע מה יעשו לנו.." - ענה האיש בתקיפות - "לֹא נָסוּר אֶל-עִיר נָכְרִי, אֲשֶׁר לֹא-מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵנָּה; וְעָבַרְנוּ, עַד-גִּבְעָה".
"הנה, הגענו לגבעה. שבט בנימין. אומרים שהם אנשים נחמדים, נאורים כאלה. משלנו." אמר האיש ופילגשו מהנהנת בהסכמה.
גם היא עייפה מן הדרך.
אבל האנשים הנחמדים שעברו ברחוב הנהנו בנימוס והמשיכו הלאה. אפילו במסעדה המקומית לא הציעו להם דבר.
צהלות שמחה יצאו מן המסעדה.
"מעניין מה כבר חוגגים שם" חשב לעצמו כשהלך לבסוף לבית של המארח עם פילגשו המותשת.
בזוית העין הוא הבחין בכתובת של המסעדה.
הכתובת היתה - אלנבי 40.
אבינדב אבוקרט
כל החבר'ה
מילים ולחן: יהלי סובול
כל החבר'ה עברו בתוכך כאילו שאת רכוש ציבורי
אבל הם לא מהסוג שהולך לכלא הם מהסוג שהולך לקרבי
הם מהסוג שמרים את הדגל בטקסים בבית ספר ובתנועה
הם למדו בצופים איך לקשור את החבל
והרבה יותר קל לקשור בחורה
כל החבר'ה חוזרים כל לילה לביקור בתוכך
הרופאים מקשיבים אם משהו זז בבטן אבל הם לא מקשיבים ללבך
כי אין תרופה לאבן בנפש לזה אי אפשר לעשות הפלה
הרופאים מרוצים הניתוח הצליח ומעכשיו את לא חולה
כל החבר'ה הביעו צער שכל הסיפור הסתבך
וחרטה וכל החרא אז למה הם לא מפסיקים לחייך
כי השופט הקל את העונש כי לא צעקת ולא היית בתולה
החוק היבש לא נרטב אף פעם
אפילו לא מדמעה של ילדה
סיפור פילגש בגבעה מביא לפנינו תיאור מפורט ומזעזע של חברה המתפרקת מנורמות המוסר הבסיסיות שלה. אמנם הכותרת של סיפור זה היא "מֶלֶךְ אֵין בְּיִשְׂרָאֵל", אבל לי נדמה כי מתאים יותר לנסח זאת כך: וּבַיָּמִים הָהֵם אֵין אֱלֹהִים בְּלִבָּם שֶׁל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. אבל לפני שנתייחס לטעות הנוראה בהבנת חולייה של אותה חברה של מתנחלים בני ישראל בארץ כנען, נערוך רשימה מפורטת של הסימפטומים למחלה.
וַיְהִי אִישׁ לֵוִי גָּר בְּיַרְכְּתֵי הַר-אֶפְרַיִם, וַיִּקַּח-לוֹ אִשָּׁה פִילֶגֶשׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה: הלוויים היו מפוזרים בכל הארץ, בין נחלות השבטים, והאיש שלנו גר בירכתי הר אפרים. עד כאן הכל 'כמצופה'. אותו לוי, האמור לשמש ככלי קודש, יש לו זמן פנוי לקחת לו פילגש, ואולי כדי 'להרחיק עדות' – הוא עושה זאת בנחלת שבט אחר, שבט יהודה. הוא לוקח אותה עמו, ובזאת הוא מנתק אותה גם מהגנת בני שבטה.
וַתִּזְנֶה עָלָיו פִּילַגְשׁוֹ, וַתֵּלֶךְ מֵאִתּוֹ אֶל-בֵּית אָבִיהָ, אֶל-בֵּית לֶחֶם יְהוּדָה וַתְּהִי-שָׁם יָמִים אַרְבָּעָה חֳדָשִׁים. גם היא אינה טומנת ידה בצלחת, והיא נוטשת אותו (נסתפק בפרשנות הסלחנית יותר למילה 'ותזנה'), שבה אל בית אביה, ומבלה שם חופשה ארוכה במיוחד. תרבות חיי משפחה מסודרים אין אנו רואים כאן.
וַיָּסֻרוּ שָׁם לָבוֹא לָלוּן בַּגִּבְעָה, וַיָּבֹא, וַיֵּשֶׁב בִּרְחוֹב הָעִיר, וְאֵין אִישׁ מְאַסֵּף-אוֹתָם הַבַּיְתָה לָלוּן. הלוי אוסף את פילגשו ונפרד מאביה. הערב יורד עליהם כשהם ליד גבעה, עיר בנחלת בנימין. הם ברחוב, ואיש אינו מזמינם ללון אצלו. גם מנהגי הכנסת אורחים התפוגגו ונעלמו.
וַיֹּאמֶר הָאִישׁ הַזָּקֵן: שָׁלוֹם לָךְ, רַק כָּל-מַחְסוֹרְךָ עָלָי, רַק בָּרְחוֹב אַל-תָּלַן. הזקן יודע את מה שהלוי אינו יודע: ללון ברחוב בגבעה זו התאבדות. הוא עצמו משבט אפרים, והוא זקן השומר על מקצת מנהגי עבר. האיש היחיד המציע להם אירוח הוא עצמו זר במקום הזה.
הֵמָּה מֵיטִיבִים אֶת-לִבָּם, וְהִנֵּה אַנְשֵׁי הָעִיר, אַנְשֵׁי בְנֵי-בְלִיַּעַל, נָסַבּוּ אֶת-הַבַּיִת, מִתְדַּפְּקִים עַל-הַדָּלֶת, וַיֹּאמְרוּ אֶל-הָאִישׁ, בַּעַל הַבַּיִת הַזָּקֵן, לֵאמֹר: הוֹצֵא אֶת-הָאִישׁ אֲשֶׁר-בָּא אֶל-בֵּיתְךָ, וְנֵדָעֶנּוּ! מצלצל מוכר, לא? זה מנהגם של אנשי סדום, אלה שהם 'לא אנחנו', אלה שאלוהים מחה מעל פני האדמה בשל רשעותם.
וַיֵּצֵא אֲלֵיהֶם הָאִישׁ בַּעַל הַבַּיִת, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: אַל, אַחַי, אַל-תָּרֵעוּ נָא, אַחֲרֵי אֲשֶׁר-בָּא הָאִישׁ הַזֶּה אֶל-בֵּיתִי. אַל-תַּעֲשׂוּ אֶת-הַנְּבָלָה הַזֹּאת. הִנֵּה בִתִּי הַבְּתוּלָה וּפִילַגְשֵׁהוּ - אוֹצִיאָה-נָּא אוֹתָם, וְעַנּוּ אוֹתָם, וַעֲשׂוּ לָהֶם הַטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם, וְלָאִישׁ הַזֶּה לֹא תַעֲשׂוּ דְּבַר הַנְּבָלָה הַזֹּאת. וזאת הדרך של האיש המסכן הזה לקיים בדל של מצוות הכנסת אורחים, מה שקרוי 'הרע במיעוטו'. ההפרדה בין הגבר האורח לבין בתו של בעל הבית ופילגשו של האורח היא מזעזעת כשלעצמה. על פי הבנתו של המארח – חובתו לשלומו של הגבר הלוי עולה על חובתו לפילגש, ואפילו לבתו שלו. זו גרסה קדומה של 'בחירתה של סופי' – בחירה נוראה הנכפית על הזקן.
וְלֹא-אָבוּ הָאֲנָשִׁים לִשְׁמֹעַ לו, וַיַּחֲזֵק הָאִישׁ בְּפִילַגְשׁוֹ, וַיֹּצֵא אֲלֵיהֶם הַחוּץ, וַיֵּדְעוּ אוֹתָהּ, וַיִּתְעַלְּלוּ-בָהּ כָּל-הַלַּיְלָה עַד-הַבֹּקֶר . מי שמוציא לבסוף את האישה החוצה הוא הלוי עצמו, ובזאת הוא עושה חסד עם המארח, ומשחרר אותו מהאשמה הנוראה. על חשבון מי? על חשבון פילגשו. יתכן שבזאת הוא גם מציל את בתו של בעל הבית. והג'מעה של גבעה מקיימים את אשר הבטיחו לבצע – מתעללים במסכנה עד הבוקר - אונס קבוצתי של אדם שבא לבקש מחסה ללילה. ואין איש שיתערב ויציל.
וַיָּבֹא אֶל-בֵּיתוֹ, וַיִּקַּח אֶת-הַמַּאֲכֶלֶת, וַיַּחֲזֵק בְּפִילַגְשׁוֹ, וַיְנַתְּחֶהָ לַעֲצָמֶיהָ, לִשְׁנֵים עָשָׂר נְתָחִים, וַיְשַׁלְּחֶהָ בְּכֹל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל. וְהָיָה כָל-הָרֹאֶה וְאָמַר: לֹא-נִהְיְתָה וְלֹא-נִרְאֲתָה כָּזֹאת, לְמִיּוֹם עֲלוֹת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה! שִׂימוּ-לָכֶם עָלֶיהָ, עֻצוּ וְדַבֵּרוּ!
מעשהו של הלוי מבטא את המחאה ואת הזעקה על העוול הנורא שנעשה בגבעה. מעשה זה יוצר את האפקט הנדרש, והוא מזעזע את כל שבטי ישראל. מעשה זה דורש גם את ההתערבות של כל בני השבטים כדי לקבוע מחדש נורמות שנמוגו להם באותה תקופה של ההתנחלות בארץ.
זהו? סיימנו לשבח את הלוי על מעשהו? ומה חלקו של הלוי עצמו בכל הזוועה הזאת? כמו במעשי נקמה, שבהם הנוקם מוריד עצמו לדרגתם המוסרית של אלה שפגעו בו, גם הלוי אינו נקי מעוון נורא. חוסר הכבוד לפילגש המתה, עליה לא הצליח להגן אחרי שהוציאה בעצמו מן הבית אל מעניה, מצביע על היותה חפץ עבורו, רכוש שנפגע, והוא יכול לעשות בו כטוב בעיניו. נכון, אי אפשר להרוג מת, אך גם הנורמה של כבוד לגופת המת היא חלק ממערכת מוסרית של חברה בריאה, ומה שעושה הלוי, איש האלוהים, הוא ההפך הגמור מנורמה זו.
סיפור פילגש בגבעה מתחיל להיראות כמו סרט אימה, המתמודד עם קהל שכבר ראה כמעט הכל, וכדי לזעזע אותו הוא חייב להשתמש בזוועה חדשה, ש-לֹא-נִהְיְתָה וְלֹא-נִרְאֲתָה כָּזֹאת, לְמִיּוֹם עֲלוֹת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה.
אנחנו עוד נראה כיצד הסיפור המקומם הזה עולה לפסגות חדשות, ואת זאת נשאיר לפרק הבא.
קחו אויר, תנשמו עמוק, זה לא הולך להיות קל...
קישורים: