ויגש

פרשת וַיִּגַּש

פרק מ"ד

וַיֹּאמֶר יְהוּדָה: מַה נֹּאמַר לַאדֹנִי? מַה נְּדַבֵּר, וּמַה נִּצְטַדָּק? הָאֱלֹהִים מָצָא אֶת עֲוֹן עֲבָדֶיךָ. הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי, גַּם אֲנַחְנוּ, גַּם אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ. וַיֹּאמֶר: חָלִילָה לִּי מֵעֲשׂוֹת זֹאת! הָאִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ, הוּא יִהְיֶה לִּי עָבֶד, וְאַתֶּם - עֲלוּ לְשָׁלוֹם אֶל אֲבִיכֶם!

יוסף, המתעלל באחיו עוד ועוד, מביים את רגע השיא של ההתעללות, הרגע בו ייאלצו האחים לשוב הביתה אל יעקב אביהם, ולומר לו שגם בנימין... כל הבטחות יהודה ליעקב לא תוכלנה להתקיים. שוב יחזור הרגע הנורא ההוא מלפני שנים, שבו שבים האחים הביתה ומספרים לאביהם על אובדן הבן האהוב עליו ביותר. זו דרכו האכזרית של יוסף לשחזר את אותו רגע טראומטי בחייו שלו, שבו הושאר הוא מאחור, בעוד אחיו העוינים שבים הביתה. זהו פלאש-בק אכזרי, ולא יתכן שבמוחם של האחים לא צצה אותה השוואה בין מה שקורה הרגע, שלא באשמתם, לבין מה שגרמו לו לפני שנים רבות. האם יש בתרגיל הנורא הזה רמז, שנועד להטרים את רגע ההתוודעות של יוסף אל אחיו?

עַתָּה יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר, עֶבֶד לַאדֹנִי, וְהַנַּעַר יַעַל עִם אֶחָיו, כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי, וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי? פֶּן אֶרְאֶה בָרָע, אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת אָבִי.

מי שלוקח אחריות מלאה על המצב הוא דוקא יהודה, מתוך תחושת מחויבות עמוקה להבטחה שנתן ליעקב – לשמור על בנימין כבבת עינו. לא ראובן, הבן הבכור, ולא שמעון, הבן האלים, שהושאר בכלא במצרים – לא מתוך התנדבות עצמית - אלא יהודה. הוא לא רק אחראי; הוא גם נבון, וברור לו כי הדרך היחידה לחלץ את בנימין היא להציע את עצמו כתחליף. יהודה אינו בונה על ויכוח עם המושל המצרי בדבר אשמת בנימין, שהופל בפח. ברור לו כי החזק הוא הצודק.

חז"ל, לעומת המספר המקראי, מגדילים לספר בגבורת יהודה, בביטחונו העצמי ובאומץ לבו מול יוסף המאשים. וכך מספר מדרש תנחומא:

אמר רבי יודן: כשהייתה חמתו של יהודה עולה, היו שתי שערות יוצאות מתוך לבו, וקורעות את בגדיו, וכשהיה מבקש שתעלה חמתו, היה ממלא אפונדתו אפונין של נחושת, ונוטל מהן, ומכסכס בשיניו, וחמתו עולה.

ראה גבורתו של יהודה, עליו נאמר: 'חמת מלך מלאכי מות ואיש חכם יכפרנה')משלי טז). 'חמת מלך', זה יהודה. 'ואיש חכם יכפרנה', זה יוסף, שנאמר: 'בו אין נבון וחכם כמוך'.

כיון שראה יוסף שעלתה חמתו של יהודה, אמר: עכשיו תאבד מצרים.

אמר ר' שמעון בן לקיש: משל לשני אתליטין תפושים זה בזה, כיון שהרגיש אחד מהן שהוא בא להינצח, אמר: עכשיו ינצחני, ואני אתבייש בפני הכל. מה עשה? נשקו על ידיו, ושככה חמתו של אתליטיה הגדול. אף יוסף, כיון שהרגיש שעלתה חמתו של יהודה, נתיירא שלא יתבייש לפני המצרים, מיד אמר לאחיו: אני יוסף אחיכם, ולא יכלו לענות אותו.

מדרש זה, המציב את יהודה בעימות חזיתי מול יוסף, מטמיע אל תוך הסיפור המקראי המוקדם את מורשת המאבק בין יהודה לישראל. שני השבטים הגדולים והחזקים המייצגים את ישראל הם בני יוסף, אפרים ומנשה. ברור שזה אנכרוניזם, אך חז"ל מומחים בזה...

עמנואל בן יוסף

יוסף מבצע גישור / הושטת כף היד היא / אופרציה הנדסית מורכבת / אני יוסף / אני האלומה הניצבת / יוסף פוקד על אחיו לגשת / עושה להם בידוק בטחוני / ארזתם (אותי) לבד ? / מישהו עזר לכם לטבול את הכותונת בדם? / מישהו נתן לכם משהו למסור למישהו? / עוד אחינו חי / הם נבהלים / עוד אבינו חי / רוקדים אחי יוסף לפניו / פניהם מושפלים ארצה / יד איש על כתף אחיו / יה בה בם יה בה בם / יוסף הוא אודיסיאוס הפוך / במקום לשוב הביתה / אחרי עשרים שנה / הבית בא אליו / רעש הזמן רועד כסביבון / עד היותו לשקט / ועכשיו הוא מראה לאחיו את הצלקת

בארי צימרמן

אחי יוסף לפני יוסף - Claes Cornelisz Moeyaert 1633

הלומת געגועים – זלדה

הֲלוּמַת גַּעְגּוּעִים

לְקִרְבַת-נֶפֶשׁ בְּלִי פְנִיּוֹת

סִפַּרְתִּי לָרוּחַ

שֶׁזָּרַק קֹר עַל פָּנַי וּבָרַח

כַּמָּה עֲדִינוּת כַּמָּה חָסוּת

כַּמָּה עֵצָה יֵשׁ בַּמִּלָּה אָח.

וְכַמָּה קִנְאָה! לָחַשׁ

יוֹסֵף הַצַּדִּיק

שֶׁאֶחָיו זְרָקוּהוּ לַבּוֹר.

נִדְהַמְתִּי מִיָּפְיוֹ.

אַךְ לֹא בְּכֹחַ הַיֹּפִי

הֵקִיצָה בְּנַפְשִׁי הַנְּקֻדָּה

הַפְּנִימִית.

זָכַרְתִּי חָכְמָתוֹ –

אַךְ לֹא בְּכֹחַ הַבִּינָה

הֵאִירָה תִּקְוָה

שֶׁהִיא לְמַעְלָה מִכֹּחוֹ

שֶׁל אָדָם.

וְאָמַרְתִּי:

אֵיזוֹ גַדְלוּת לָשִׁיר פִּלְאֲךָ יָהּ

כְּמוֹ שֶׁשָּׁרוּ חַיֵּי הַחוֹלֵם

וְהִדְלַקְתִּי נֵר שֶׁל תּוֹדָה

שֶׁיּוֹסֵף יָצָא יָפֶה כַּשַּׁחַר

מִבִּזְיוֹן הַבּוֹר –

שֶׁשִּׂכְלוֹ הַנִּבְעָת מֵעֶלְבּוֹן

הִסְכִּים לִהְיוֹת שׁוּב חָכָם

שָׁב לְהָבִין הָאוֹתוֹת –

שֶׁשִּׂנְאָתָם

לֹא הִשְׁכִּיחָה מִמֶּנּוּ

אֶת שְׂפַת הַמַּזָּלוֹת –

כִּי אֶצְלִי מִדֵּי צַעַר

נִנְעָלִים הֵיכָלוֹת

וְלִפְעָמִים נִסְגָּרוֹת אֲפִלּוּ חֲצֵרוֹת

שֶׁל תְּקוּפוֹת הַשָּׁנָה.

כַּאֲשֶׁר יָצָאתִי

בָּעוֹלָם הָיָה בֹּקֶר

וְזָמִיר עָמַד בְּתוֹךְ עָצִיץ

וְאָכַל עֲשָׂבִים.

רָצִיתִי לְסַפֵּר לוֹ

כָּל הַדְּבָרִים, אַךְ הוּא שָׁכַח

שֶׁאֵל אֶחָד בְּרָאָנוּ

וְלֹא הֵבִין.

פרק מה

וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו, וַיִּקְרָא: הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי! וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו. וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי, וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם, וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה. וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו: אֲנִי יוֹסֵף! הַעוֹד אָבִי חָי? וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ, כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו.

מרגע שהכיר יוסף את אחיו, התקדמה העלילה תחת שליטה מלאה של יוסף, כשהאחים אינם מודעים למניפולציות שהוא עושה בהם. לכאורה לא היה הדבר צריך להיות קשה ליוסף, שבידו גם הידע וגם העוצמה והסמכות להשתמש בידע זה כרצונו. אבל רק לכאורה, שכן יוסף היה שרוי במתח נפשי רב, שביקש את רגע ההתפרקות. מה היה מקורו של מתח זה? האם חלק ממנו היה עדיין אותו יוסף הצעיר, הנתון לחסדי אחיו, והוא עדיין חושש מתגובתם כלפיו? קשה להאמין שהיתה לו סיבה כלשהי לחשוש מאחיו, הנתונים לחסדו. האם היה זה הכעס ורצון הנקמה, שביקש לבוא לידי ביטוי ברגע הגילוי שלו בפניהם? הבכי של יוסף מעיד, שגם הסבר זה אינו ההסבר הנכון. אני רוצה להאמין כי כל אותן עשרות שנים, שבהן הורחק יוסף מביתו וממולדתו, יצרו בו את אותו געגוע בלתי נשלט, שאולי הודחק עקב הנסיבות, אך כעת התפרץ וצף אל פני השטח. לא היה זה אח אחד שעמד מולו, כי אם אחד-עשר אחים, שהחזירו אליו בעוצמה רבה את זיכרונות הילדות. התנהגותם כקבוצה הציגה בפניו את תרבות המשפחה, שכה חסרה לו כל השנים, ותחושת השייכות שלו לאותו מקור הכריעה את הכף, ודחקה הצידה את רגשות הכעס והנקם.

תגובת האחים, גם היא מבקשת הסבר, אם כי לא קשה להבין מדוע נאלמו דום מרוב בהלה. כל כך הרבה סיבות היו להם להיבהל ולהיכנס להלם רגשי. תחילה – ההפתעה של המפגש עם האח, שכולם היו סבורים שהוא מת מזמן. אחר – הפחד הראשוני מנקמת האח הנבגד, שיש לו כל הסיבות להרע להם, וכל האמצעים לבצע זאת. ולבסוף – תחושת האשמה בעקבות התגלות חטאם הגדול, החטא שהדחיקו שנים.

וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו: גְּשׁוּ נָא אֵלַי! וַיִּגָּשׁוּ. וַיֹּאמֶר: אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם, אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה.

יוסף חוזר לשלוט במצב. הוא מפתח את הדרמה, בהוראה לאחים להתקרב אליו. מה שהוא הולך לומר להם יוטח בפניהם ממרחק קצר ואישי. לא 'אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם הַקָּטָן', כי אם 'אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם, אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה'. זה מה שאני בשבילכם!

וְעַתָּה, אַל תֵּעָצְבוּ, וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם, כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם, כִּי זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ, וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים אֲשֶׁר אֵין חָרִישׁ וְקָצִיר, וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה. וְעַתָּה, לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי הָאֱלֹהִים, וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה וּלְאָדוֹן לְכָל בֵּיתוֹ וּמשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם.

על פי המסופר בפסוקים אלה, יוסף אינו ממתין ואינו מנצל את אפקט ההלם על אחיו, והוא ממהר להרגיעם. הכל נעשה לפי תכנית אלוהית, אומר יוסף, ובזאת הוא משחרר אותם מכל אחריות למעשה הפשע הנורא שביצעו בו לפני שנים. האם דבריו אלה אכן ימתיקו את הגלולה המרה שהוטלה אל פיהם לפני רגע? קשה להניח שכן. עם זאת, נראה שהמספר המקראי רוצה לשכנע אותנו שהרגשות החיוביים משני הצדדים הם שגברו ברגע זה. יוסף לא צריך יותר להתנכר לאחיו, והוא יכול לחקור אותם בנוגע לאביהם המשותף; האחים מגלים שכל החשדות שהוטחו בהם נמחו ונעלמו, וכי בא הפתרון לרעב הכבד שעטף אותם בארץ כנען.

החלום והלחם – דודו פלמה

וַיַּפְשִׁיטוּ אֶת-יוֹסֵף אֶת-כֻּתָּנְתּוֹ, אֶת-כְּתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלָיו.

וַיִּקָּחֻהוּ–וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ, הַבֹּרָה; וְהַבּוֹר רֵק, אֵין בּוֹ מָיִם.

וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכָל לֶחֶם.

אַחַר כָּךְ הַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּאֹרְחַת גְּמַלִּים

וְיוֹסֵף יֶלֶד קָטָן וּבוֹדֵד וְעָרֹם מִכְּתֹנֶת הַפַּסִּים הַטְּבוּלָה בְּדָם.

וְאַחַר כָּךְ שְׁנוֹת הָעַבְדוּת בְּמִצְרִים וְאֵשֶׁת פּוֹטִיפַר.

וְשׁוּב הַבּוֹר. וְכֹל הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה יוֹסֵף זוֹכֵר רַק דָּבָר אֶחָד-

אֵיךְ בַּבּוֹר הַהוּא בְּעֵמֶק דוֹתַן יֶלֶד קָטָן וּמְפֹחָד בְּבוֹר

רֵיק מִמַּיִם שׁוֹאֵל נַפְשׁוֹ לָמוּת מִכְּאֵב וּבוּשָׁה וְאֶחָיו

בִּתְרוּעוֹת צְחוֹק שֶׁל אֲנָשִׁים חֲסוֹנִים שֶׁהִשְׁתַּחְרְרוּ

מֵהַמֶּתַח וּמֵהַמּוּעָקָה יוֹשְׁבִים עַל שְׂפַת הַבּוֹר וְאוֹכְלִים לֶחֶם.

וְעַכְשָׁו הֵם לְפָנָיו בְּמִצְרַיִם, הוּא מִשְׁנֶה לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם

וְהֵם חַבוּרַת נַוָּדִים שֶׁבָּאוּ מֵאַרְצָם הַנִּדַּחַת לִשְׁבֹּר בַּר.

וְהֵם נִצָּבִים לְפָנָיו בְּבִרְכַּיִם פָּקוֹת אֲחוּזִים חִיל וּרְעָדָה

וּבִנְיָמִין הַקָּטָן עִמָּהֶם. וְיוֹסֵף נִשְׁבַּר וּבוֹכֶה שָׁם, וְאָז הוּא

נִזְכַּר בְּרֵיחַ טַעַם הַלֶּחֶם הַמַּר הַהוּא שָׁם בְּעֵמֶק דוֹתַן,

עֵמֶק תְּבוּאוֹת וְכֶרֶם זֵיתִים, וְהוּא מִתְעַשֵּׁת רוֹחֵץ אֶת פָּנָיו,

וְאֹמֶר בְּקוֹל מִתְקַשֶּׁה וְהוֹלֵךְ: שִׂימוּ לֶחֶם.

"מי ששוהה בניכר מתהלך בחלל ריק, גבוה מעל פני האדמה ללא רשת הצלה שמעניקה לאדם מולדתו, שבה יש לו משפחה, חברים לעבודה, ידידים, שבה קל לו לומר את אשר ברצונו לומר בשפת ילדותו". (מילן קונדרה)

**********

יז וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אֱמֹר אֶל אַחֶיךָ זֹאת עֲשׂוּ טַעֲנוּ אֶת בְּעִירְכֶם וּלְכוּ בֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן. יח וּקְחוּ אֶת אֲבִיכֶם וְאֶת בָּתֵּיכֶם וּבֹאוּ אֵלָי וְאֶתְּנָה לָכֶם אֶת טוּב אֶרֶץ מִצְרַיִם וְאִכְלוּ אֶת חֵלֶב הָאָרֶץ. יט וְאַתָּה צֻוֵּיתָה זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ לָכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עֲגָלוֹת לְטַפְּכֶם וְלִנְשֵׁיכֶם וּנְשָׂאתֶם אֶת אֲבִיכֶם וּבָאתֶם. כ וְעֵינְכֶם אַל תָּחֹס עַל כְּלֵיכֶם כִּי טוּב כָּל אֶרֶץ מִצְרַיִם לָכֶם הוּא. כא וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף עֲגָלוֹת עַל פִּי פַרְעֹה וַיִּתֵּן לָהֶם צֵדָה לַדָּרֶךְ. כב לְכֻלָּם נָתַן לָאִישׁ חֲלִפוֹת שְׂמָלֹת וּלְבִנְיָמִן נָתַן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת כֶּסֶף וְחָמֵשׁ חֲלִפֹת שְׂמָלֹת. כג וּלְאָבִיו שָׁלַח כְּזֹאת עֲשָׂרָה חֲמֹרִים נֹשְׂאִים מִטּוּב מִצְרָיִם וְעֶשֶׂר אֲתֹנֹת נֹשְׂאֹת בָּר וָלֶחֶם וּמָזוֹן לְאָבִיו לַדָּרֶךְ. כד וַיְשַׁלַּח אֶת אֶחָיו וַיֵּלֵכוּ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַל תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ. כה וַיַּעֲלוּ מִמִּצְרָיִם וַיָּבֹאוּ אֶרֶץ כְּנַעַן אֶל יַעֲקֹב אֲבִיהֶם.

אַל תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ

כבר חלף הרגע ממנו אין לחזור אחורה, הרגע בו אמר יוסף לאחיו: "אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר-מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה." יוסף מרגיע את אחיו ואומר להם "כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם". הוא משחרר אותם לכאורה מן האחריות לפשע מכירתו, והוא פונה לתכנן את המהלך האחרון של המאורעות – להביא את יעקב אביו אליו למצרים. הוא שולח את אחיו חזרה לכנען לבוא אל יעקב, לספר לו את כל אשר אירע, ולהזמינו אל בנו האובד שחזר והופיע לפתע בדמות המשנה למלך מצרים, המציל את משפחתו מרעב. הוא מצייד את אחיו בשפע של מתנות ובצידה לדרך חזרה.

אך מדוע נאמר בסיפור: 'וַיְשַׁלַּח אֶת אֶחָיו וַיֵּלֵכוּ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: אַל תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ' (בראשית מה כד)?סוף טוב הכל טוב? לא בדיוק... יוסף כבר סלח והתפייס, אך על האחים לחזור אל אביהם ולספר לו את כל הסיפור – נכון, את כל הסיפור מהתחלה... זה סיפור קשה ומפותל, שנחנק בבטן עשרת האחים שנים רבות, סיפור שהוסתר מאביהם, ראש המשפחה, והוא נשא את השכול עמו כל אותן שנים, ומאן להתנחם.

ועתה צריכים האחים לצרף אל הבשורה הטובה של הישע מהרעב את אותו סיפור שהם כל-כך רוצים לשכוח. וכל אותן שאלות המענות את הנשמה צצות ועולות מחדש: מי אשם? מה ניתן היה לעשות אחרת? האם ניתן היה למצוא צידוק למעשה הנורא? מהי משמעות המעשה אשר עשו באחיהם הצעיר והמועדף, אשר ביד הגורל חזר והופיע בחייהם כמושל המועדף ורב-הכוח, זה שבידיו היכולת להושיעם או לנקום בהם נקמה נוראה?

דרך ארוכה לפני האחים, והם הולכים במדבר, והם נבוכים ונסערי רגשות. לפני שנים רבות עשו מעשה שאין עליו כפרה, והנה, ללא כל אפשרות בחירה, הם חייבים להתייצב בפני המעשה פעם נוספת. והם לבדם, בינם לבין עצמם. יוסף שסלח נשאר במצרים, ובבית בכנען ממתין להם אביהם יעקב, שעדיין אינו יודע מה עתיד ליפול עליו. דרכם של חלשים להתמודד עם רגשות אשם ועם אמת מטרידה המוטחת בפניהם – על ידי הטחת האשמה בזולת. היו ביניהם שיזמו והסיתו אז, לפני שנים רבות; היו ביניהם ששתקו ושיתפו פעולה; היה מי שהשליך לבור; והיה מי שניסה לחזור ולהציל את מה שנותר...

ועל כן אומר להם יוסף החכם: " אַל תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ".

עמנואל בן יוסף

כַּמָּה שִׂנְאָה וְכַמָּה אַהֲבָה הֵכִיל לִבּוֹ אוֹתוֹ רֶגַע

אֵיךְ לֹא נִשְׁבַּר

בְּטֶרֶם מָצָא אֶת קוֹלוֹ לוֹמַר:

אֲנִי

יוֹסֵף

אֲחִיכֶם

חנה קב רוט

מַדּוּעַ חָזַר יוֹסֵף וְשָׁאַל אֶת אֶחָיו – 'הַעוֹד אָבִי חַי?', הֲלֹא אָמַר לוֹ יְהוּדָה: 'כִּי-אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל-אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת-אָבִי?'. יָדַע יוֹסֵף כִּי יְרֵאִים הָיוּ אֶחָיו מִפָּנָיו, שֶׁהָיָה מִשְׁנֵה לְמֶלֶך מִצְרַיִם, וְכִי כָּל דָּבָר שֶׁאָמְרוּ – לְשֵׁם הֲצַּלָתָם אָמְרוּ. עַתָּה, מִשֶּׁנִתְוַדַּע אֱלֵיהֶם וְאָמַר לָהֶם: 'אֲנִי יוֹסֵף', לֹא יוּכְלוּ עוֹד כִּי אִם לְדַבֵּר אֵלָיו דִּבְרֵי אֱמֶת, וּמִשּׁוּם כָּךְ חָזַר וּשְׁאָלָם: 'הַעוֹד אָבִי חַי?'.

צְרִיכִים הָיִינוּ לִתְמֹהַ: גָּדוֹל כְּיוֹסֵף צִעֵר אֶת אָבִיו וְלֹא הוֹדִיעוֹ מִיָּד כִּי הוּא חַי וְשַׁלִּיט בְּכָל הָאָרֶץ? עַל כָּךְ יֵשׁ לוֹמַר: אִלּוּ הָיָה עוֹשֶׂה כָּךְ, כָּל אֶחָיו הָיוּ בּוֹרְחִים, זֶה לַמִּזְרָח וְזֶה לַמּעֲרָב מִפְּנֵי הַבּוּשָׁה... (ר' יהודה החסיד, אשכנז, סוף המאה ה-12)

וּמַדּוּעַ קָרָא יוֹסֵף: ' הוֹצִיאוּ כָל-אִישׁ מֵעָלָי!' בְּעֵת הִתְוַדְּעוֹ אֶל אֶחָיו? זָכַר יוֹסֵף כִּי נַעַר נָכְרִי הָיָה עֵת הִגִּיעַ אֶל מִצְרַיִם, וְכִי מִבּוֹר הָאֲסוּרִים עָלָה אֶל אַרְמוֹן פַּרְעֹה. יוֹדֵעַ הָיָה יוֹסֵף כִּי עֵינֵי כָּל שָׂרֵי מִצְרַיִם וְחַרְטֻמֵּיהָ חוֹקְרוֹת וּבוֹחֲנוֹת אוֹתוֹ כָּל הָעֵת, וְלֹא רָצָה שֶׁיִּשְׁמַע אִישׁ מֵהֵם בְּאָמְרוֹ לְאֶחָיו: ' כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם'.

מקץ - אליעז כהן

שָׁם

בֵּינוֹת גְּבוֹהִים אַף חֲסֹנִים

אוֹתוֹ רָאִיתִי.

וְהוּא כָּל-כָּך יָפֶה

וְהוּא כָּל-כָּך רוֹעֵד

וְהוּא כָּל-כָּך אָחִי

וְאָז בָּכִיתִי.

החלום והלחם - דודו פלמה

----------------------

וַיַּפְשִׁיטוּ אֶת-יוֹסֵף אֶת-כֻּתָּנְתּוֹ, אֶת-כְּתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלָיו.

וַיִּקָּחֻהוּ–וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ, הַבֹּרָה; וְהַבּוֹר רֵק, אֵין בּוֹ מָיִם.

וַיֵּשְׁבוּ, לֶאֱכָל-לֶחֶם.

-

אחר כך הישמעאלים באורחת גמלים ויוסף ילד קטן

ובודד וערום מכתונת הפסים הטבולה בדם.

ואחר כך שנות העבדות במצרים ואשת פוטיפר.

ושוב הבור. וכל השנים האלה יוסף זוכר רק דבר אחד,

איך בבור ההוא בעמק דותן ילד קטן ומפוחד בבור

ריק ממים שואל נפשו למות מכאב ובושה ואחיו

בתרועות צחוק של אנשים חסונים שהשתחררו

מהמתח ומהמועקה יושבים על שפת הבור ואוכלים לחם.

-

ועכשיו הם לפניו במצרים, הוא משנה למלך מצרים

והם חבורת נוודים שבאו מארצם הנידחת לשבור בר

והם ניצבים לפניו בברכיים רוטטות אחוזים חיל ורעדה

ובנימין הקטן עימהם. ויוסף נשבר ובוכה שָׁמָּה, ואז הוא

נזכר בריח טעם הלחם המר ההוא שם, בעמק דותן,

עמק תבואות וכרם זיתים, והוא מתעשת וַיִּרְחַץ פָּנָיו,

וַיֵּצֵא; וַיִּתְאַפַּק - וַיֹּאמֶר בקול מתקשה והולך: "שִׂימוּ לָחֶם".

יוסף המתעלל מתעלה אל שיא נקמתו. ליותר מזה כבר אין ביכולתו לשאוף. הסכין המתהפכת בלבו של יהודה גלויה לעין, מקת ועד שפיץ. האוויר בהיכל פרעה בהחלט נפיץ. ובאמת, אצל יהודה משתחרר איזה קפיץ, ואולי איזה בורג או שנים, והוא עושה צעד אחד לכיוון המשנה למלך מצרים.

יוסף צריך להחליט: האם ייתן לאחיו לדבר, או שמא יעצרהו בהינף יד מלכותית, ירמוז לעבדיו וייפטר מעונשו? יוסף מתקשה לחשוב. חם לו, קר לו. משהו קרה לו. קודם רצה לשים קץ, ואחר כך שהעולם יתפוצץ. עכשיו הוא מהסס. משהו בהוויתו הנואשת של יהודה מחלחל אליו, אולי בכל זאת אתן לו לגשת, הוא לוחש לעצמו, ואפילו לא יודע עד כמה קולו נרגש.

כך תתחיל, אם ירצה השם, פרשת "ויגש".

(בארי צימרמן)

למה יוסף שואל שאלות קיטבג? הרהורים על פרשת "ויגש"

עדי רומם

יוסף חושף את זהותו בפני אחיו ושואל: "הַעוֹד אָבִי חָי"? שאלה מוזרה קצת לא?... רק לפני רגע סיפרו לך בצורה מפורטת וארוכה (15 פסוקים לפחות) על כל השתלשלות העניינים, איך יצאו מהבית עם בנימין וכמה אוהב יעקוב את בנימין, וכמה לא יוכל להמשיך לחיות אם יאבד אותו. וכמה וכמה וכמה...הרי ברור שהוא חי. לא?

אז למה שאלת הקיטבג?

אני רוצה להציע קריאה קצת שונה:

יוסף שומע מאחיו מידע ששורף את נשמתו- שיעקוב לא יוכל לחיות אם בנימין לא יחזור "לֹא יוּכַל הַנַּעַר לַעֲזֹב אֶת אָבִיו וְעָזַב אֶת אָבִיו וָמֵת."

ואז הוא מתפלא: בהינתן שפעם אני הייתי בבת-עינו של אבי ואני לא חזרתי, "הַעוֹד אָבִי חָי"?????????

איך?? איך הוא חי בלעדי?? ויוסף מבין שכנראה יעקוב מעדיף את בנימין גם על פניו. כעת הוא אולי שר גדול בממלכת מצרים, אך את התפקיד שהוא תמיד רצה- "הבן המועדף"..הוא איבד.

ומיד אחר כך פורץ בבכי גדול. שלא יפסק עד סוף הפרק.

רבי פינחס הכהן ברבי יעקב, פייטן ארצישראלי וראש ישיבה, חי בכפרא שעל יד טבריה במחצית המאה השמינית. נחשב לאחד מגדולי הפייטנים הקדומים.

אָח בְּנַעֲלֵיכֶם מְכַרְתֶּם

בְּשִׂטְמַתְכֶם עַל דָּמוֹ קַמְתֶּם

גְּדִי עִזִּים בְּמִרְמָה שְׁחַטְתֶּם

דִּאַגְתֶּם לֵב אֲבִיכֶם וְסוֹד הֶעֱרַמְתֶּם

אוֹי לָכֶם מִדִּין חוֹשֵׂף!

- אָמַר לָהֶם יוֹסֵף.

- הֶאָח, חֲלִילָה לְּךָ מֵעֲשׂות זֹאת,

וְתָמַהְנוּ כְּשָׁמְעֵנוּ מִמְּךָ כָּזֹאת,

זְקֹף עֵינֶיךָ לַמָּרוֹם וְאַל תְּגַלֶּה רָזוֹת,

חוֹבָתֵנוּ גָרְמָה, עַל כֵּן בָּאָה עָלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת.

בּי אֲדוֹנִי, בִּדְבָרְךָ הֲמַמְתָּנוּ בִרְעָדָה,

- אָמַר לוֹ יְהוּדָה.

- טֵרַחְתּוּהוּ בְיַד עוֹשֵׂי חֲבָלִים,

יְעַצְתֶּם לָשׂוּם רַגְלוֹ בִּכְבָלִים,

כְּאַכְזָרִים מְכַרְתוּהוּ לְאֲנָשִׁים מְחַבְּלִים,

לַיִּשְׁמְעֵאלִים בַּעֲבוּר נְעָלִים.

אוֹי לָכֶם מִדִּין חוֹשֵׂף!

- אָמַר לָהֶם יוֹסֵף.

- מִלַּלְנוּ אֵלֶיךָ כְּדַל וָרָשׁ,

נַדְנוּ כְּנִמְצָא הַגָּבִיעַ הַנִּדְרָשׁ,

סוֹדֵנוּ אַל תְּגַל וְרִיבְךָ יֻפְרַשׁ,

עַל דָּמֵינוּ אַל תַּעֲמֹד, כִּי הַדָּם מִיַּד מַאֲבִידוֹ יֻדְרַשׁ.

בִּי אֲדוֹנִי, בִּדְבָרְךָ הֲמַמְתָּנוּ בִרְעָדָה,

- אָמַר לוֹ יְהוּדָה.

- פָּתַר לָכֶם אֶת חֲלוֹמוֹ,

צִפִּיתֶם בְּקִנְאַתְכֶם לְהַחְרִימוֹ,

קַמְתֶּם וְהִתְמַכַּרְתֶּם לִשְׁפֹךְ אֶת דָּמוֹ,

רִמִּיתֶּם בַּאֲבִיכֶם בְּ'זֹאת מָצָאנוּ',

וְקַמְתֶּם לְנַחֲמוֹ.

אוֹי לָכֶם מִדִּין חוֹשֵׂף!

- אָמַר לָהֶם יוֹסֵף

תָּמַהְנוּ מִדְּבָרֶיךָ וּלְהָשִׁיב לֹא נוּכֵל,

פְּנֵה אֶל בּוֹרַאֲךָ, אַל תֵּלֶךְ בָּנוּ רֶכֶל,

נָא, בִּי אֲדוֹנִי, רִיבָה רִיבֵנוּ בְּשֶׂכֶל.

בִּי אֲדוֹנִי, בִּדְבָרְךָ הֲמַמְתָּנוּ בִרְעָדָה,

- אָמַר לוֹ יְהוּדָה.

- חֻיַּבְתֶּם מִיתָה מְשֻׁנָּה,

שָׂב - דַּרְכּוֹ סְכַרְתֶּם מִשְּׁכִינָה,

הָאֵל יִמְחֹל לָכֶם מִשְּׁמֵי מְעוֹנָה,

כֻּלְכֶם בּוֹאוּ אֵלַי גּשְׁנָה.

הֵן לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי חוֹשֵׂף,

אֲנִי אֲחִיכֶם יוֹסֵף!

חֻלְחֲלוּ, שָּׁמְעוּ מִלָּתוֹ,

זָעוּ וְנִבְהֲלוּ וְלֹא יָכְלוּ לַעֲנוֹתוֹ,

קוֹל נָתַן בִּבְכִי, וּבָכוּ לְעֻמָּתוֹ,

וְאַחֲרֵי כֵן דִּבְּרוּ אֶחָיו אִתּוֹ.

פרק מ"ו

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה, וַיֹּאמֶר: יַעֲקֹב, יַעֲקֹב! וַיֹּאמֶר: הִנֵּנִי! וַיֹּאמֶר: אָנֹכִי הָאֵל, אֱלֹהֵי אָבִיךָ. אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה, כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם. אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה, וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה.

התיאור ההיסטוריוגרפי של תולדות עמנו הוא תיאור מוזר ומסובך. המשפחה המקורית, משפחת אברהם, עוזבת את המולדת הגיאוגרפית והתרבותית שלה באור כשדים, ומתחילה בנדודים דרך חרן לארץ חדשה, היא ארץ כנען. שלושה דורות היא נודדת בכנען, המאוכלסת בעממים אחרים, שתרבותם אינה תרבותה, והמשפחה מנסה להיבדל מעממים אלה, תוך המשך נישואי קרובים עם המקור הארמי. יוסף, בן הדור הרביעי, מגיע למצרים כעבד, עולה שם לגדולה, ומציע לאחיו ולאביו להצטרף אליו, ולהציל נפשותיהם מהרעב הכבד של ארץ כנען. ברקע כבר קיימת ההבטחה שנתן אלוהים לשלושת האבות – היא הבטחת ארץ כנען. כעת מעודד אלוהים את יעקב לרדת מצרימה, כשהוא מבטיח לו שתי הבטחות חשובות: שם, במצרים, תהפוך המשפחה לגוי גדול, כלומר תהיה לעם; ועוד – את העם המתהווה במצרים יעלה אלוהים בחזרה אל הארץ המובטחת.

זה אינו סיפור נורמלי של קשרי עם ומולדת. מוצאו של העם הזה – במשפחה ממקום אחר, שהגיעה לארץ ישראל בצו אלוהי, ובמשך מספר דורות התקשתה להיאחז במקום כמולדת. תהליך הפיכת המשפחה לעם מתרחש בארץ אחרת לחלוטין, בארץ מצרים, שתרבותה נחשבת לזרה מאד לתרבותנו, תרבות ששיעבדה את אבותינו, אשר נחלצו מעבדות זו רק בזכות ידו החזקה של האל הלאומי שלנו. גם היציאה ממצרים אינה סוף פסוק, והעם הבוסרי ולמוד היסורים נאלץ לעבור עוד סדרת חינוך, שבמסגרתה ילמד גם את כללי ההתנהגות, על פיהם הוא אמור לנהוג לכשיגיע אל התחנה הסופית, הארץ המיועדת להיות לו למולדת.

הסופר א. ב. יהושע, במסתו 'בזכות הנורמליות' מדגיש עוד, כי זו המולדת ניתנת לנו בהתניה. אם לא נתנהג יפה, נגורש ממנה. וכך טוען א. ב. יהושע:

“בכול אשם משה רבנו. הלא הוא תפס איזה אספסוף ממצרים, במדבר, בלי טריטוריה. אני לא בטוח שאפילו כבר הייתה שפה עברית. ולעם הזה הוא הדביק דת, ועוד מאוד קונקרטית, עם מערכת ציוויים מסועפת. זו לאומיות מוחלשת מראשיתה – בלי טריטוריה, בלי לשון, שהדת היא המסגרת המארגנת העיקרית שלה.

“יש כאן סתירה פנימית: לא לאומיות עד הסוף, ולא דת עד הסוף. הלא אין עם שנולד בלי הטריטוריה שלו. אבל אצלנו, כבר אברהם אבינו עוזב את מולדתו ובית אביו, וגם כשהוא מגיע לארץ היעודה הוא עוזב אותה. אצלנו הרי אומרים על עם ישראל שהוא ‘אינו אומה אלא בתורתו‘. אף אחד לא יגיד על הצרפתים שאינם אומה אלא בקתוליותם“.

“הדרך לקיים את הסתירה הפנימית שלנו היא לשבת בגולה. מפני שאז אתה מקיים את הלאומיות שלך באופן הדתי. חוץ מזה, היהודי בגולה הוא יהודי חופשי – חופשי מיהודים אחרים, שינהלו את חייו הפוליטיים ויגידו לו איך לחיות כיהודי“.

עוד חזון למועד. מה יש לדבר כעת על גלות, כשאנו בשלב כל כך מוקדם של צמיחה והפיכה לעם? ליעקב יש ברגע זה חששות ודאגות שלא מהתחום הלאומי דוקא. הוא מתמודד עם בצורת קשה ועם רעב, הוא דואג לחיי בני משפחתו ולשלום הרכוש הגדול שצבר. לפניו בסך הכל relocation, והוא היה רוצה לדעת, שיש היגיון מעשי בירידה למצרים. אלוהים מזכיר לו שהחזון גדול הרבה יותר, וכי בסוף הדרך ממתינה ההפיכה לעם על אדמת הארץ המובטחת. המעבר למצרים הוא ירידה לצורך עליה בחזרה לארץ ישראל.

עמנואל בן יוסף

פרק מז

היכן ארץ גֹּשֶׁן?

וַיָּבֹא יוֹסֵף, וַיַּגֵּד לְפַרְעֹה, וַיֹּאמֶר: אָבִי וְאַחַי וְצֹאנָם וּבְקָרָם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם בָּאוּ מֵאֶרֶץ כְּנָעַן, וְהִנָּם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן. וּמִקְצֵה אֶחָיו לָקַח חֲמִשָּׁה אֲנָשִׁים, וַיַּצִּגֵם לִפְנֵי פַרְעֹה. וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל אֶחָיו: מַה מַּעֲשֵׂיכֶם? וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה: רֹעֵה צֹאן עֲבָדֶיךָ, גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲבוֹתֵינוּ. וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה: לָגוּר בָּאָרֶץ בָּאנוּ, כִּי אֵין מִרְעֶה לַצֹּאן אֲשֶׁר לַעֲבָדֶיךָ, כִּי כָבֵד הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן, וְעַתָּה יֵשְׁבוּ נָא עֲבָדֶיךָ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן. וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר: אָבִיךָ וְאַחֶיךָ בָּאוּ אֵלֶיךָ. אֶרֶץ מִצְרַיִם - לְפָנֶיךָ הִוא. בְּמֵיטַב הָאָרֶץ הוֹשֵׁב אֶת אָבִיךָ וְאֶת אַחֶיךָ. יֵשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן, וְאִם יָדַעְתָּ, וְיֶשׁ בָּם אַנְשֵׁי חַיִל, וְשַׂמְתָּם שָׂרֵי מִקְנֶה עַל אֲשֶׁר לִי.

מיקומה של ארץ גושן אינו מוסכם על החוקרים. על פי הפסקה הפותחת את הפרק אפשר אולי להתרשם כי חבל ארץ זה גובל בדרך מכנען למצרים, שכן אחי יוסף עצרו שם בדרכם, עם כניסתם לתחומי השלטון המצרי. חבל ארץ זה אמור להתאים למרעה צאן, והוא פורה, שכן פרעה מכנה אותו 'מיטב הארץ'.

פסוק אחר, המופיע בהמשך, אינו תורם להבהרת הענין:

וַיּוֹשֵׁב יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו, וַיִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזָּה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּמֵיטַב הָאָרֶץ, בְּאֶרֶץ רַעְמְסֵס, כַּאֲשֶׁר צִוָּה פַרְעֹה.

'ארץ גושן' הוא, ככל הנראה, שם עברי. 'ארץ רעמסס' הוא, לבטח, שם מצרי. האם מדובר בשני שמות לאותו חבל ארץ?

בסופו של הפרק הקודם אנו מקבלים מידע נוסף:

וְהָיָה כִּי יִקְרָא לָכֶם פַּרְעֹה, וְאָמַר: מַה מַּעֲשֵׂיכֶם? וַאֲמַרְתֶּם: אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ עֲבָדֶיךָ מִנְּעוּרֵינוּ וְעַד עַתָּה, גַּם אֲנַחְנוּ, גַּם אֲבֹתֵינוּ, בַּעֲבוּר תֵּשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן, כִּי תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל רֹעֵה צֹאן.

המצרים תיעבו את רועי הצאן בשל הפולחן לכבש ולתיש, פולחן שהיה מקובל בחלקים גדולים של ארצם, בעוד שרועי הצאן שילבו את בשר הצאן כמרכיב דומיננטי בתזונה שלהם.

אם כן, לבני יעקב, שקיימו תרבות של רועי צאן, הוקצה חבל ארץ מעט מרוחק ממרכזי התרבות המצריים, שלא יווצרו חיכוכים בינם לבין המצרים. חבל ארץ זה צריך להיות פורה מספיק כדי לקיים צמחיית מרעה, ובמצרים המדברית זה דורש קיומן של מערכות השקיה מהנילוס, מיובליו או משלוחותיו.

החוקרים חלוקים בדעותיהם לגבי זיהויה של ארץ גושן. השם הנרדף, 'ארץ רעמסס', רומז לאפשרות שמדובר בחבל ארץ הקרוב לעיר רעמסס, כלומר אי שם בדלתה של הנילוס. אזור הדלתה קרוב למקורות המים של הנילוס ושל שלוחותיו, וגם קרוב מספיק לספר המדבר, המתאים למרעה. אפשרות אחרת, בה תומך מיעוטם של החוקרים, היא אפשרות מעניינת. כתשעים ק"מ ממערב לנילוס נמצא שקע פָאיוּם, בקעה גדולה מאד, המקבלת מים מהנילוס בתעלה עתיקה, שהמסורת המצרית קוראת לה 'בחר יוסוף', או תעלת יוסף. כן, אגדות עתיקות מייחסות את בניית תעלה זו ליוסף. שקע פאיום הוא מעין נוה מדבר פורה במיוחד, וריחוקו היחסי מעמק הנילוס מחזק את האפשרות הזאת, ששם התיישבו בני ישראל.

כך או כך, בני ישראל התיישבו בחבל ארץ פורה, שהתאים לעיסוקם כרועי צאן, ונראה כי למרות שהגיעו לשם כדי לעבור את שנות הרעב הגדול (יש האומרים כי לא מדובר בשבע שנים, כי אם בחמישים שנה, שמוטטו ממלכות ושינו את פניו של מזרח הים התיכון לבלי הכר), בזכות יוסף אחיהם הם זכו במקום כל כך טוב, שגם אחרי יציאת מצרים הם המשיכו להתגעגע אליו.

***********

חֶסֶד שֶׁל אֱמֶת

וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת, וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ: אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ - שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי, וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת. אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם.

צירוף המילים 'חסד ואמת' מופיע במקרא פעמים רבות בהקשרים שונים ובמשמעויות שונות, אך הביטוי 'חסד של אמת' נתקבע בלשוננו במשמעות אחת, והיא מצוות קבורת המת. אין אלה שתי מילים נרדפות. לפעמים בולט הניגוד בין שני המושגים, ולפעמים עולה ערכן כמילים המשלימות זו את משמעותה של רעותה.

וכך נאמר בבראשית רבה:

אמר ר' סימון, בשעה שבא הקב"ה לברוא את האדם הראשון, נעשו מלאכי השרת כִּתִּים כִּתִּים וחבורות חבורות. מהם אומרים אַל יִבָּרֵא ומהם אומרים יִבָּרֵא. והלא כך נכתב: 'חסד ואמת נפגשו, צדק ושלום נשקו'. חֶסֶד אומר: 'יִבָּרֵא', שהוא (האדם) גומל חסדים, ואמת אומרת: 'אַל יִבָּרֵא' שכולו שקרים...

בערוב יומו של אדם, יש והוא מבקש מהקרובים לו בקשות הקשורות לטקס הלווייתו, למקום-קבורתו, או לכתובת שתיכתב על מצבתו. מילוי בקשתו של הנפטר הוא מעשה חסד, מעשה, הנעשה מתוך רצון טוב ואוהב, מעשה שאינו מצפה לגמול, וכבר אמרו חכמים כי לאחר מותו – אין לו לאדם רצונות ורגשות, ואין הוא יכול לגמול למיטיביו. הלוויית הנפטר וקבורתו כמנהג המקום היא גם מעשה אמת, מעשה צודק וראוי, על פי הנהוג בחברה מתוקנת. הגמול האחד שמעניק לנו קיום מצווה זו היא התזכורת שעשיית חסד היא תמיד הדדית, שהיא מעניקה לנו כוח וביטחון ומחזקת את אמוננו בעצמנו ובמין האנושי. ועל כן – העולם מחכה למעשי החסד שנעשה עם החיים, החסד שנעניק לאנשים הזקוקים לו, אנשים שישאבו עידוד מהחסד שעשינו עמם, והם ישיבו לעולם גמול בעשיית חסדים עם אחרים.

עמנואל בן יוסף

חֻצְפַּת יַעֲקֹב – גיורא פישר

"… מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי…" (בראשית מ"ז)

'מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי

שְׁנֵי חַיַּי' -

עָנָה יַעֲקֹב לְפַרְעֹה

וְהוּא בֵּן מֵאָה וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה.

לֹא דַּי לוֹ

שֶׁאִמּוֹ אָהֲבָה אוֹתוֹ

עַל פְּנֵי אָחִיו,

שֶגָּנַב אֶת הַבְּכוֹרָה

וְזָכָה לִסְלִיחַת עֵשָׂו,

שֶׁשִּׁבְעִים נֶפֶשׁ הָיוּ

יֹצְאֵי יֶרֶךְ יַעֲקֹב

בְּבוֹאָם מִצְרָיְמָה.

שֶׁנֶאֱבַק עִם מַלְאָךְ אֲדֹנָי

וְנָשִׁים נֶאֶבְקוּ עַל אַהֲבָתוֹ

וְיָכֹל הָיָה לְכֻלָּם.

אָז נָכוֹן,

טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף

אֲבָל מָה זֶּה לְעֻמַּת

כָּל הַיֶּתֶר?

קבצים מצורפים

פרשת ויגש - הרב אבי פסקל

סיפור יוסף ואחיו וסיפור אמנון ותמר - עמנואל בן יוסף

דברים שאנו צריכים ללמוד מפרעה - אבי רט

כשלון הכוח - הרב רפי פוירשטיין

פרשת 'ויגש' - בארי צימרמן

מתוך 'חותמי העצומה, הקשיבו ליוסף' - הרב רפי פוירשטיין

וכל זרעו הביא אתו מצרימה - בארי צימרמן תשע"ב

וְהִנֵּה עֵינֵיכֶם רֹאוֹת וְעֵינֵי אָחִי בִנְיָמִין כִּי פִי הַמְדַבֵּר אֲלֵיכֶם- בארי צימרמן תשע"ג

מדוע לא ניסה יוסף ליצור קשר עם יעקב כל אותן שנים? הרב יואל בן-נון

קישורים

תג מחיר אמין - רוחמה וייס

חיים שאין בהם ברכה - רוחמה וייס