פרשת דְּבָרִים

דברים א'

"ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז". (משלי ח')

תורה מנין?

האמונה כי התורה קדמה לבריאת העולם, וכי חכמתה היתה שותפה למעשה הבריאה – אמונה מוקדמת מאד היא. מהי אותה תורה קמאית? מכלול דברי חכמה ומוסר, חוק ושירה – בחזקת פוטנציה שעדיין אינה מפורטת במילים?

אותה תורה נמסרה לעם ישראל במעמד הר סיני. האם נמסרה בכתב, מעבר לעשרת הדברות? האם נמסרה במנות, במעמדות מאוחרים יותר, החל ממעמד הר סיני, מידי ה' ובאמצעות משה המתווך, המעלה על הכתב, המעתיק, המפרש?

האם כל התורה הועלתה על הכתב על ידי משה? מה בנוגע לאותם פרקים המספרים על מות משה?

שאלות אלה ממחישות עד כמה מסובכת קושיית מקורות התורה ודרכי היווצרותה. עם זאת – הגישה המסורתית מכירה בתורה כולה כמקשה אחת, שכולה קודש, שמקורה אלוהי, שאין בה סתירות, וכי היא הטקסט המכונן של חיינו. חכמינו המשיכו, לאורך הדורות, ועד ימינו, להפיק ממנה את הקודים המחייבים להתנהגותנו האנושית כיהודים. הכל מצוי בה, ואם רק נחכים להבין מה כתוב בה, ולמה הכוונה – יש בידינו מכלול הנחיות לפעולותינו בכל תחום ותחום.

מרגע שהחל לצמוח המחקר המודרני של התנ"ך, ביקשו שאלות אלה מענה מסוג חדש, מענה המסוגל להסביר גם סתירות לוגיות בין טקסטים שונים של התורה, וגם הבדלי סגנון מובהקים בין יחידות שונות בתורה. המחקר המודרני ביקש לראות את התורה כתוצר אנושי שהתפתח לאורך הדורות, בבטאו, בין השאר, את התפתחות החשיבה הדתית-רוחנית של עמנו לאורך ההיסטוריה.

כמה מהחוקרים המודרניים של התנ"ך זיהו בספר דברים, או בחלק ניכר ממנו, יחידה עצמאית בסגנונה ובתיאולוגיה שלה, ואף ניסו לקבוע באיזו נקודה על ציר הזמן היהודי-היסטורי נכתב ספר זה, ואילו פרקים נוספים בתורה ובתנ"ך בכלל נכתבו על ידי אותו מקור. הפרטים אינם חשובים ברגע זה, אך ברור שגישתם של החוקרים המודרניים כופרת באפשרות שהכל היה שם, מאז ומתמיד, בטקסט המנוסח כפי שאנו רואים אותו כיום בספרים המודפסים בדורנו. משותפת לגישותיהם השונות ההנחה כי מעורבותם של בני אדם בניסוח הטקסט הקאנוני הזה היתה מכרעת, אם לא המקור היחיד לו, וכי הדבר נעשה במהלך כמה מאות שנים – יצירה אנושית ולא אלוהית, שנכתבה על ידי אנשים המאמינים באלוהים ובהשראה האלוהית שלו על העלאת התורה על הכתב.

פשוט? לא. מרתק? בהחלט!

*********

בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב הוֹאִיל משֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזּאת לֵאמר." (דברים, א', 1)

ידוע ההבדל בין בור לבאר: הבור מתמלא מלמעלה, במי גשמים ושיטפונות; מי הבאר עולים מן התהום. אם נסתמת הבאר בתחתיתה, עדיין בור היא. אם ייבש הבור ממים, לא יהפוך באר. והנה אומרת לנו התורה, בהקדמה לדברי משה, כי משה "באר את התורה", כלומר, הפך אותה מבור לבאר!

בארי צימרמן

וַיִּשְׁמַע יְהֹוָה אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם, וַיִּקְצֹף, וַיִּשָּׁבַע לֵאמֹר: אִם יִרְאֶה אִישׁ בָּאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה, הַדּוֹר הָרָע הַזֶּה, אֵת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָתֵת לַאֲבֹתֵיכֶם, זוּלָתִי כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה. הוּא יִרְאֶנָּה, וְלוֹ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ, אֲשֶׁר דָּרַךְ בָּהּ, וּלְבָנָיו, יַעַן אֲשֶׁר מִלֵּא אַחֲרֵי יְהֹוָה. גַּם בִּי הִתְאַנַּף יְהֹוָה בִּגְלַלְכֶם, לֵאמֹר: גַּם אַתָּה לֹא תָבֹא שָׁם! יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן הָעֹמֵד לְפָנֶיךָ, הוּא יָבֹא שָׁמָּה. אֹתוֹ חַזֵּק, כִּי הוּא יַנְחִלֶנָּה אֶת יִשְׂרָאֵל. וְטַפְּכֶם, אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם - לָבַז יִהְיֶה, וּבְנֵיכֶם, אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ הַיּוֹם טוֹב וָרָע, הֵמָּה יָבֹאוּ שָׁמָּה, וְלָהֶם אֶתְּנֶנָּה, וְהֵם יִירָשׁוּהָ.

לאלוהים יש חזון, וחזון זה מדבר על עתידו של עם ישראל. יש לו, לאלוהים, בעיה עם העם נשוא החזון, ולא אחת התייאש אלוהים מאותו עם, וחשב להשמידו ולהעביר את החזון לאנשים אחרים. כעת, כשהכניסה לארץ עומדת להתרחש, מתברר מה היה פשר אותן ארבעים שנה מיותרות, שאפילו במדבר גדול כמו מדבר סיני יכול היה העם לגמא בזמן אינסופי זה את המרחק בין מצרים לכנען עשר פעמים או יותר...

וזאת התכנית האלוהית: מי יזכה בארץ כנען, לדברי אלוהים? לא עם זר, כי אם בניהם של האנשים המאכזבים האלה. מחד, יכולים הם לשמוח, שהם מעבירים את הירושה לבניהם שלהם ולא לזרים, ומאידך, כמה מתסכל זה להיווכח, שכל הסבל שעברת בחייך הארוכים אינו מסתיים בהפי-אנד, ובניך, השייכים לעתיד ולא לעבר של עבדות מצרים והנדודים במדבר, יזכו בירושה מן ההפקר...

המושג 'דור המדבר' הפך במרוצת השנים והדורות לקונספט. דור המדבר הם אלה שאוכלים את כל החצץ כדי שבניהם יתחילו מעמדת זינוק טובה הרבה יותר, ויוכלו לשאוף למציאות אחרת, שיש בה פיצוי רב על כל סבלות ההורים. כאלה ראו את עצמם המהגרים היהודים ממזרח אירופה לעולם החדש. מתוך מודעות לאפשרויות העתידיות שעולם זה מציע להם עבור בניהם, עמלו המהגרים בפרך וחיו חיי דלות וצמצום, אך הורישו לבניהם זהות ומולדת חדשות, שפה ותרבות אחרות, השכלה ואופקים טובים בהרבה ממה שיכלו להרשות לעצמם. במידה מסוימת כך גם הסתכלו על הוריהם העולים לפלשתינה בראשית המאה העשרים. הם ראו בהוריהם מעין דור מדבר, הנידון להישאר בגלות, במצוקה הכלכלית ובסביבה האנטישמית, שגם אם צו אלוהי כבר אינו כופת אותם להישאר במקומם, הרי שכוחו של ההרגל, בצירוף עם הפחד מהלא ידוע ועם היעדר האומץ הנדרש לעשות את הקפיצה הזאת אל תוך העתיד הציוני – כל אלה מנעו מדור ההורים (ברובו) לעשות את מה שבניהם העזו לבצע. ודור אחד מאוחר יותר, כאשר מאות אלפי יהודים הגיעו לארץ ישראל המתעוררת אל עצמאות מדינית, פחות ממניעים ציוניים ויותר מתוך בקשה נואשת למקלט, כך ראו אותם בניהם, שכבר נולדו כצברים, ועמסו על כתפיהם הצעירות את משימות המדינה שבדרך, תוך שהם מתקשים לגלות סנטימנטים כלפי ההורים, שמבחינה תרבותית נותרו דור המדבר.

התורה מספרת לנו סיפור פשוט, ממש סכמטי. כל דור המדבר כלה וסיים חייו לפני הכניסה לארץ. דור הבנים כבש בסערה את כנען, והפך לעם של עובדי אדמה. במציאות של המאות ה-19 וה-20 התמונה לא היתה של שחור-לבן. אחד מבני המזל, שברח מאירופה בעוד מועד, רגע לפני שהספיק לסיים את לימודי המשפטים שלו, היה אבי, שלאחר שנים ספורות של קליטה בארץ, מצא את דרכו המקצועית אל משרד המשפטים של המדינה הצעירה, והספיק לבסס קריירה מכובדת כמשפטן בכיר, אולי גבוה יותר ממה שהיה משיג בגרמניה האנטישמית, לו ניתן היה לו להישאר בה. ואפילו אמא, שהגיעה לארץ כשהיא בת 18 בלבד, אפילו ללא השכלה תיכונית, הצליחה לאורך חייה הארוכים להשלים את החוסרים שהעיבו על דרך היסורים של עזיבת בית ההורים בטרם עת, לרכוש את העברית, לגדל משפחה לתפארת, לזכות בעבודה משמעותית באוניברסיטה העברית, להכיר ולאהוב את ירושלים, ללמוד שחיה, נהיגה במכונית, ולהרגיש ישראלית מאד. עבורנו, ילדיהם של הורי, שניהם לא היו דור המדבר.

לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט' כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן' לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ...

שלמה בכר

"אַתָּה הָאִישׁ!"* הֵטִיחַ הַנָּבִיא בְּלִי מִצְמוּץ.// וְדוד, בִּפנִים נְפוּלוֹת, מְכווץ וְלחוּץ,// בִּקֵּשׁ לַעֲרֹךְ לוֹ הסדר טעוּן// עִם שׁוֹפֵט, שֶׁסִּפְרו עָלָיו, שֶׁהוּא רחוּם וְחָנוּן.// וּכְשֶׁהוֹדָה בָּאַשְׁמָה, קִבֵּל עֹנֶשׁ קַל.// וְכִשְׁאַר עברייני הַצַּמֶּרֶת, נַעֲשֶׂה גִּבּוֹר-עַל.// כַּיּוֹם, לֹא נִמְצָא מִבֵּין אַנְשֵׁי הֶחָצֵר// אִישׁ כְּנָתָן, שְׂאֵת עֲבֵרוֹת הָרֹאשׁ חוֹשֵׂף וְעוֹצֵר.// כִּי לַהֲקַת הַזּוֹחֲלִים, חַסְרֵי הַחֻלְיוֹת// מִתְרַפְּסִים עַל גָּחוֹן אוֹ מִסְתַּתְּרִים במְחִילוֹת.// וּמִי שֶׁמִּתְגָּאִים ב"סֶלַע קִיּוּמֵנוּ", הַתָּנָ"ךְ// פָּסוּק 'שׁוּלִי', מִשּׁוּם מָה, מִזִּכְרוֹנָם פרַח:// "לֹא-תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט,"** כגֵר כאֶזְרָח.// כִּי לְעֻמַּת הַתָּנָ"ךְ, הַחוֹשֵׂף שְׁחִיתֻיּוֹת,// הָאֵלִיטָה מַעֲמִידָה לְדִין חוֹשְׂפֵי פַּרְשִׁיּוֹת.// וְאִלּוּ הָיָה הַדָּבָר נָתוּן בְּיָדָה// גַּם הָיְתָה מְלַמֶּדֶת לֶקַח אֶת נָתָן, שֶׁהוֹדָה,// כִּי חָשַׂף אֶת קַלָּטוֹת הסתֵּר בְּבַיִת מֶלֶךְ יְהוּדָה.// "וְאֶת אֵלִיָּהוּ, בכִכָּר הָיִינוּ תּוֹלִים עַל חֶבֶל// עַל שֶׁפרְסם, שֶׁמִּשְׁפָּט נָבוֹת בֻּיַּם בְּהוֹרָאָתָהּ שֶׁל אִיזבֶל".// כָּךְ מַצְלִיחַ כָּל עֲבַרְיָן וּמֵסִית// אֶל חוֹשֵׂף הָאֱמֶת אֶת הָאֵשׁ לְהָסִיט.// "מָה חֲבָל שֶׁלֹּא נָתְנוּ לָנוּ לִכְתֹּב אֶת הַתָּנָ"ךְ כִּפְרוֹיֶקְט// כִּי אָז הֱיִיתֶם מְקַבְּלִים תָּנָ"ךְ שֶׁל politically correct".//

---------------------------

* שמואל ב' י"ב 3. **דברים א' 17

דברים ב'

דברים ב' כו וָאֶשְׁלַח מַלְאָכִים מִמִּדְבַּר קְדֵמוֹת אֶל-סִיחוֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן, דִּבְרֵי שָׁלוֹם, לֵאמֹר כז אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ, בַּדֶּרֶךְ בַּדֶּרֶךְ אֵלֵךְ, לֹא אָסוּר יָמִין וּשְׂמֹאול. כח אֹכֶל בַּכֶּסֶף תַּשְׁבִּרֵנִי, וְאָכַלְתִּי, וּמַיִם בַּכֶּסֶף תִּתֶּן-לִי, וְשָׁתִיתִי, רַק אֶעְבְּרָה בְרַגְלָי. כט כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ-לִי בְּנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר, וְהַמּוֹאָבִים הַיֹּשְׁבִים בְּעָר, עַד אֲשֶׁר-אֶעֱבֹר אֶת-הַיַּרְדֵּן אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֵינוּ נֹתֵן לָנוּ. ל וְלֹא אָבָה סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הַעֲבִרֵנוּ בּוֹ, כִּי-הִקְשָׁה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת-רוּחוֹ, וְאִמֵּץ אֶת-לְבָבוֹ, לְמַעַן תִּתּוֹ בְיָדְךָ כַּיּוֹם הַזֶּה.

תמו הנדודים במדבר הריק. העם נערך לכניסה לארץ ישראל. הארץ עצמה אינה מדבר שממה, וחיים בה עממים, שלבטח יילחמו בפולשים; אך גם הארצות הגובלות בארץ ישראל מיושבות בעממים שונים. אלה נבדלים זה מזה בקרבתם האתנית לעם ישראל. אלוהים מצווה על משה ועל העם להימנע ממלחמות עם האדומים צאצאי עשיו ועם המואבים והעמונים צאצאי לוט.

התנועה בשטחן של ממלכות מחייבת עריכת הסדרים עם השליטים. עם רב העובר ברגליו חבל ארץ זקוק למזון ולמים, וללא הסדרים הוגנים הוא יבזוז ויחריב את העומד בדרכו. מעבר מוסדר דרך חבלי ארץ אלה מחייב תשלום עבור המזון והמשקה. אם מסרבים בעלי הבית למכור שרותים אלה או לאפשר הליכה בדרכי המלך – על בני ישראל להקיף את הממלכה או לתקוף אותה.

סיחון מלך חשבון יכול היה, כמו האדומים, המואבים והעמונים, לאסור על מעבר בני ישראל דרך ארצו ולאלצם להקיף את הממלכה, או לאפשר להם מעבר מוסדר בתשלום, כמו שביקש ממנו משה. אך, בדומה לפרעה במצרים, אלוהים מקשה את לבו של סיחון, כי הוא מייעד לו גורל שונה מזה של קרוביהם של בני ישראל, וכך יוצא סיחון למלחמה מול בני ישראל, ובזאת מתחיל מסע הכיבושים של עמנו – ממזרח לירדן, מסע שיכבוש את האזורים שיימסרו לבני השבטים ראובן, גד וחצי המנשה.

תנועת אוכלוסין בקנה מידה גדול, אם מיוזמה עצמית ואם מכפייה – תמיד מביאה עמה הרבה אלימות, חורבן וטרגדיות אישיות. כך היה בימי קדם, וכך ממשיך וקורה גם בימינו אלה.

על זכויותיהם ההיסטוריות של העמים השכנים

ה אַל תִּתְגָּרוּ בָם, כִּי לֹא אֶתֵּן לָכֶם מֵאַרְצָם עַד מִדְרַךְ כַּף רָגֶל, כִּי יְרֻשָּׁה לְעֵשָׂו נָתַתִּי אֶת הַר שֵׂעִיר.... ט וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי: אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב, וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה, כִּי לֹא אֶתֵּן לְךָ מֵאַרְצוֹ יְרֻשָּׁה, כִּי לִבְנֵי לוֹט נָתַתִּי אֶת עָר יְרֻשָּׁה. ... יט וְקָרַבְתָּ מוּל בְּנֵי עַמּוֹן. אַל תְּצֻרֵם, וְאַל תִּתְגָּר בָּם, כִּי לֹא אֶתֵּן מֵאֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן לְךָ יְרֻשָּׁה, כִּי לִבְנֵי לוֹט נְתַתִּיהָ יְרֻשָּׁה. ... כד קוּמוּ, סְּעוּ וְעִבְרוּ אֶת נַחַל אַרְנֹן! רְאֵה, נָתַתִּי בְיָדְךָ אֶת סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הָאֱמֹרִי וְאֶת אַרְצוֹ. הָחֵל רָשׁ, וְהִתְגָּר בּוֹ מִלְחָמָה.

משה מדבר אל בני ישראל בעבר הירדן לפני הכניסה לארץ. בפרק הקודם התחיל משה בתיאורי תולדות העם מאז מעמד הר סיני. כעת הוא עוסק בהכנות מוראליות לקראת משימות הכיבוש המאתגרות העומדות בפני העם. נקודת הסיום של מסלול הנדודים נמצאת בסופה של הקפה גדולה מדרום הארץ אל מזרחה. העם כבר פגש לאומים נוודים כמו עמלק, ונלחם בהם, עבר בתחומי מדינות מאורגנות כמו אדום, מואב ועמון, ואף עמד בהצלחה במשימת הכיבוש של ארצו של סיחון. מטרת דבריו של משה בפרק ב' יכולה להתפרש כגיבוש אג'נדת ההצדקה לכניסה לארץ המיושבת בעממי כנען, מלחמה בהם והתנחלות במקומם.

כמה עמים כבר התבססו בטריטוריה לאומית משלהם עוד לפני עם ישראל. אלה האדומים, המואבים והעמונים. האם יש גרעין היסטורי בנאראטיב הזה? הארכיאולוגיה חשפה עובדות, היכולות להעיד שלפחות חלק מאותם עמים (אדום, עמון) הקימו ישויות אתניות בטריטוריות שלהם כבר במאה ה-13 לפנ"הס, כלומר לפני עם ישראל. עמנו החל להתגבש בנחלתו בארץ ישראל כאשר מסביב היו מוכרים כבר כמה לאומים, שישיבתם על אדמותיהם כבר היתה עובדה. לא מפתיע, שסיפור ראשיתם של שלושה עמים אלה מופיע בין דפי ספר בראשית כסיפורים אישיים על עשיו, לוט ובנותיו, וסיפורים אישיים אלה קושרים את אדום, עמון ומואב בקשרי משפחה הדוקים עם אבות האומה העברית. אכן, עמים אלה היו עמים שמיים, ושפתם דמתה לעברית הקדומה. בהתבסס על סיפורי בראשית אנו מקבלים את הנתונים הבאים: אדום, עמון ומואב הם קרובי משפחה שלנו. עם פרידתם מעץ היוחסין העברי העניק להם ה' נחלות להתיישב בהן. המסקנה ברורה: אין להילחם בהם, ויש לבקש את רשותם לעבור בשטחיהם ולשלם על המים והמזון שהעם צורך בעת המעבר.

התוספת המעניינת לקטע זה היא איזכור העממים הקדומים שחיו בארצות אלה לפני האדומים, המואבים והעמונים: החורים בהר שעיר, האמים או הרפאים באדום, הרפאים או הזמזומים בארץ בני עמון. ה' נתן לעם האדומי את הר שעיר, והוריש מפניהם את תושביה הקדומים – החורים, וכך עשה גם בארצות מואב ועמון.

בין השיטין עולה ומבצבצת תפיסה, שתונף כדגל בעת כיבוש ארץ כנען על ידי בני ישראל: בכל האזור היו עממים קדומים, שונים בזהותם האתנית מהלאומים החיים באזור כיום. ה' הוא שהחליט להחליף עממים אלה באחרים, ואותו הדבר עומד לקרות לבני ישראל. כיבוש הארץ יעלה יפה, כי ה' החליט על כך. לעם ישראל יש כל הצידוק הדתי לכבוש את הארץ המובטחת, כי להם היא מיועדת מידי האלוהים.

אז מה אם ההיסטוריונים בני זמננו מפקפקים בעובדות (לא רק באג'נדה הדתית), וסבורים שהשבטים השמיים שחדרו לארץ בהדרגה עדיין לא היו שונים בזהותם מאלה שישבו בעבר הירדן באותה עת, וכי זהותם העברית התגבשה תוך טמיעה של יסודות כנעניים באוכלוסייתם ובתרבותם, ולא בהשמדה טוטאלית של האוכלוסיות הכנעניות ושל תרבותן?

********

עַם גָּדוֹל וָרָם

וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלַי: אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב, וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה, כִּי לֹא אֶתֵּן לְךָ מֵאַרְצוֹ יְרֻשָּׁה, כִּי לִבְנֵי לוֹט נָתַתִּי אֶת עָר יְרֻשָּׁה. הָאֵמִים לְפָנִים יָשְׁבוּ בָהּ, עַם גָּדוֹל וְרַב וָרָם כַּעֲנָקִים.

דמותם של עמי הקדם, שחיו בסביבות ארץ כנען לפני בוא הכנענים, האדומים, המואבים והעמונים, היא דמות מיתולוגית. שוב ושוב חוזר המוטיב של קומתם הענקית, מוטיב המוסבר בספר בראשית על ידי האגדה אודות בני האלים שירדו משמים, הזדווגו עם בנות האדם, והולידו את הנפילים, עוד מילה המתייחסת, כנראה, לגודלם. הנציג המובהק ביותר של עמים אלה הוא עוג מלך הבשן. על פי התורה, פה ושם בארץ כנען שרדו ענקים מימים קדומים אלה. גם המרגלים שבים מהארץ אל בני עמם הנודדים במדבר, ובפיהם סיפורים על מפגשים מצמררים עם ענקים כאלה. ייאמר ביושר - ממצאים ארכיאולוגיים של טיפוסי אדם פרה-היסטוריים מעידים על כך, שאם בכלל, היו אנשים אלה קטני קומה ביחס לאדם בן זמננו. פה ושם יימצאו אפילו בימינו בני אדם חריגים בגודלם (או בקוטנם), כמו רוברט פרשינג וודלו, אמריקאי שחי בין השנים 1918 – 1940, והיה האדם הגבוה ביותר שתועד מאז ומעולם (2.72 מטר), אבל זה לבין סיפורים על גזע ענקים רב המרחק.

מי שעשה שימוש ספרותי יפה ביותר באגדת הענקים הזאת ובלשון המקרא המדברת עליה, היה משוררנו הלאומי ביאליק, בשירו היפה כל כך – מעבר לים. אצלו עם הענקים הוא תם וישר.

מֵעֵבֶר לַיָּם, מֵעֵבֶר לַיָּם, -

הֲתֵדְעוּ, צִפֳּרִים, הַדֶּרֶךְ לְשָׁם?

מֵעֵבֶר לַיָּם, בִּמְדִינוֹת הַיָּם,

שָׁם אִיֵּי הַזָּהָב, שָׁכַחְתִּי מַה שְּמָם.

וּבְאִיֵּי הַזָּהָב מֵעֵבֶר לַיָּם,

מִתְהַלְּכִים עֲנָקִים, עַם גָּדוֹל וָרָם.

עַם גָּדוֹל וָרָם, עַם יָשָׁר וָתָם,

וּמֶלֶךְ עֲלֵיהֶם, כָּמוֹהוּ לֹא קָם.

וְגַנִּים לַמֶּלֶךְ מֵעֵבֶר לַיָּם -

צִפֳּרֵי גַן-עֵדֶן מְקַנְּנוֹת בָּם.

מֵעֵבֶר לַיָּם, מֵעֵבֶר לַיָּם, -

הֲתֵדְעוּ, צִפֳּרִים, הַדֶּרֶךְ לְשָׁם?

עמנואל בן יוסף

מי היה עוג מלך הבשן?

דברים ג א וַנֵּפֶן וַנַּעַל דֶּרֶךְ הַבָּשָׁן וַיֵּצֵא עוֹג מֶלֶךְ-הַבָּשָׁן לִקְרָאתֵנוּ הוּא וְכָל-עַמּוֹ לַמִּלְחָמָה אֶדְרֶעִי. ב וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי אַל-תִּירָא אֹתוֹ כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ וְאֶת-כָּל-עַמּוֹ וְאֶת-אַרְצוֹ וְעָשִׂיתָ לּוֹ כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ לְסִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן. ג וַיִּתֵּן יְהוָה אֱלֹהֵינוּ בְּיָדֵנוּ גַּם אֶת-עוֹג מֶלֶךְ-הַבָּשָׁן וְאֶת-כָּל-עַמּוֹ וַנַּכֵּהוּ עַד-בִּלְתִּי הִשְׁאִיר-לוֹ שָׂרִיד. ד וַנִּלְכֹּד אֶת-כָּל-עָרָיו בָּעֵת הַהִוא, לֹא הָיְתָה קִרְיָה אֲשֶׁר לֹא-לָקַחְנוּ מֵאִתָּם, שִׁשִּׁים עִיר כָּל-חֶבֶל אַרְגֹּב מַמְלֶכֶת עוֹג בַּבָּשָׁן. ה כָּל-אֵלֶּה עָרִים בְּצֻרֹת חוֹמָה גְבֹהָה דְּלָתַיִם וּבְרִיחַ לְבַד מֵעָרֵי הַפְּרָזִי הַרְבֵּה מְאֹד. ו וַנַּחֲרֵם אוֹתָם כַּאֲשֶׁר עָשִׂינוּ לְסִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הַחֲרֵם כָּל-עִיר מְתִם הַנָּשִׁים וְהַטָּף. ז וְכָל-הַבְּהֵמָה וּשְׁלַל הֶעָרִים בַּזּוֹנוּ לָנוּ... יא כִּי רַק-עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן נִשְׁאַר מִיֶּתֶר הָרְפָאִים הִנֵּה עַרְשׂוֹ עֶרֶשׂ בַּרְזֶל הֲלֹה הִוא בְּרַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן תֵּשַׁע אַמּוֹת אָרְכָּהּ וְאַרְבַּע אַמּוֹת רָחְבָּהּ בְּאַמַּת-אִישׁ.

לפרשני התלמוד והאגדה בימי הביניים היתה אי-נחת מרובה מסיפורו המופלא של עוג מלך הבשן. כך למשל נאמר בפירוש המובא ב"חידושי הגאונים": "זה המאמר הוא זר ורחוק, קשה הציור, רב המבוכה".

משום כך נחלצו חכמים רבים לפרש אגדות אלו פרשנות סימבולית, כדי להוציאם מן ההקשר הפנטסטי, הגוזמאי.

פרשנות זו שימשה לא רק את צורכי המתלבטים והמתקשים שבתוך הקהילה היהודית עצמה, אלא גם לצורך הגנה על עמדת היהדות בוויכוחים עם הנוצרים על מעמדו של התלמוד. (אדמיאל קוסמן)

אמר עוג: מחנה ישראל כמה הוא? שלוש פרסות. אלך ואעקור הר בן שלוש פרסות ואשליך עליהם ואהרגם. הלך ועקר הר בן שלוש פרסות ושם על ראשו. והביא הקב"ה עליו חגבים ונקבו את ההר ונפל על צווארו, והיה רוצה לשלוף אותו מעל ראשו. נמשכו שיניו לצד זה ולצד זה ולא יכול לשולפו, והוא שנאמר 'שִׁנֵּי רְשָׁעִים שִׁבַּרְתָּ' (תה' ג, ח), וכמו שדרש ריש לקיש, שאמר רבי שמעון בן לקיש: מה הוא שכתוב 'שִׁנֵּי רְשָׁעִים שִׁבַּרְתָּ' - אל תקרי " שִׁבַּרְתָּ" אלא "שִׁרְבַּבְתָּ". משה כמה היה גובהו? עשר אמות. לקח גרזן בן עשר אמות, וקפץ עשר אמות, והכהו בקרסולו והרגו. (תלמוד בבלי)

כתוב שנאמר והמים גברו ונמחו כל היקומים חוץ מנח שנאמר וישאר אך נח וחוץ מעוג מלך הבשן כי ישב לו על עץ אחד תחת סולמו של תיבה ונשבע לנח ולבניו שיהיה להם עבד עולם מה עשה נח נקב חור אחד בתיבה והיה מושיט לו מזונו בכל יום ויום ונשאר גם הוא שנאמר כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים וחוץ מארץ ישראל שלא ירדו עליה מי מבול. (ילקוט שמעוני)

"...כי עוג זה נקרא מלך האמורי בעבור כי מלך עליהם, אבל הוא עצמו מן הרפאים הוא, ולהגיד על גבהו וגודלו - כי היו הרפאים עם גדול ורם כענקים. אמר כי ערשו ערש ברזל, לא יסבול אותו ערש עצים כשאר בני אדם, והוא בעיר רַבָּה שהייתה עיר מושב. והנה נשארה מטתו שמה ברבה אשר היא עתה לבני עמון, והעמונים קיימו אותה לעדות כי השמידו עם גדול ורם, והאיש הגבור אשר כגובה ארזים גבהו וחסון הוא כאלונים לכדו ממנו מלכותו" (ר' משה בן נחמן (

תנו רבנן: הרואה מעברות הים, ומעברות הירדן, מעברות נחלי ארנון, אבני אלגביש במורד בית חורון, ואבן שבקש לזרוק עוג מלך הבשן על ישראל, ואבן שישב עליה משה בשעה שעשה יהושע מלחמה בעמלק, ואשתו של לוט, וחומת יריחו שנבלעה במקומה - על כולן צריך שיתן הודאה ושבח לפני המקום. (שולחן ערוך)

היום, כידוע, ניתן לפברק גם צילומים, אך כמו אגדה חז"לית, המאפשרת לקורא להאמין בה כפשוטה, או לראות בה משל, גם הסיפור המתלווה לתמונה נחמד ומעורר השראה, גם אם מישהו יצר אותו בתוכנת Photoshop (ואכן, המקור הוא תחרות צילומים מזוייפים).

תנו בַּדָּאֵינוּ באינטרנט: שלד ענק זה נמצא בקידוחי גז של חברת ARAMCO ברוּבּ-אֶל-חַאלִי שבדרום-מזרח חצי האי ערב. המקום הוכרז כשטח צבאי סגור, ורק לצוותי חברת הגז הותר להיכנס.

התצלום נעשה ממסוק. ההנחה היא כי שלד זה שייך לבן שבט אאד, הנזכרים בקוראן כבני-נפילים.

דברים ג'

אגדות עוג מלך הבשן

יא כִּי רַק עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן נִשְׁאַר מִיֶּתֶר הָרְפָאִים, הִנֵּה עַרְשׂוֹ עֶרֶשׂ בַּרְזֶל, הֲלֹה הִוא בְּרַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן, תֵּשַׁע אַמּוֹת אָרְכָּהּ וְאַרְבַּע אַמּוֹת רָחְבָּהּ בְּאַמַּת אִישׁ.

סיפור כיבוש ארצו של עוג מלך הבשן הוא סיפור מבולבל ומבלבל. רבת בני עמון אינה בארץ הבשן. ה' פקד לא להילחם בעמונים ולא להכריתם, כי את ארצם קיבלו מידי ה'. עוג הוא היחיד מבני הרפאים הקדומים ששרד, ופתאום דווקא הוא מלך. מלך על מי? אחת הדרכים להסביר את הבלגאן הזה היא להתייחס לסיפור כאל אגדת עם שמקורה בימים קדומים, ואשר המציאות מעורבבת בה עם לא מעט דמיון. לא פלא, שחז"ל נהנו ליצור מדרשים נוספים על אותו עוג מופלא.

אך לפני שנפנה מבטנו אל המדרשים היפים של חז"ל, נתהה על מקומו של אותו ענק בסיפורי כיבוש הארץ וההתנחלות בה. אין זו הפעם הראשונה שהתנ"ך מספר לנו על ענקים קדמונים, הקיימים עדיין, ואשר נמנים על אויבי ישראל. בספר במדבר (פרק י"ג) מוזכרים אחימן וששי ותלמי ילידי הענק, בהם פוגשים המרגלים התרים את הארץ. מאוחר יותר יופיע בין הפלישתים גלית הענק, ויתכן שגם הוא שייך לאותה חבורה המחזיקה עדיין במטען הגנטי של ענקי האתמול.

בסיפורי מלחמות העמים של ימים עברו מופיעות דמויות כאלה, המעצימות את פחד השומעים מפני היצורים העל-טבעיים הנמנים על צבאות האויב. יתכן שהמסר של סיפורים אלה הוא שלבסוף הגודל לא קובע, וכי הכי טוב לבטוח בה' צבאות.

מה סיפרו חז"ל על עוג? לזכותו של הענק עומד אוסף של סיפורים, שאינו קוהרנטי, אך יש בו השראה של דמיון יצירתי מאד: עוג שרד עוד מימי טרום המבול. בשל גודלו לא יכול היה להיכנס לתיבת-נוח, אך הוא תלה עצמו על דופן התיבה, ונוח היה מאכיל אותו מדי יום דרך צוהר מיוחד. אותו עוג שנולד עוד לפני ימי נוח, הוא הוא אליעזר, עבד אברהם, שהיה מאוהב בשרה, וקיווה לקחתה לו לאישה, אם אברהם ימות במלחמת ארבעת וחמשת המלכים בעמק השידים. הוא האריך ימים עד לימי משה. במלחמתו נגד בני ישראל שעברו בארצו, עקר עוג הר ברוחב שלוש פרסות - כארבע קילומטרים לפי מידות ימינו! – וביקש להשליך אותו על אנשינו. תוך כדי שהוא הרים את ההר, באו נמלים וניקבו את ההר כך שהוא נשאר תקוע בצווארו. משה רבנו, שהיה בעצמו לא גמד, עשר אמות גבהו, לקח מקל בגובה עשר אמות, קפץ לגובה עשר אמות והצליח להכות את קרסולו של עוג – ולהרוג אותו. רוצים עוד? אני מחכה לסרט האנימציה...

********

וַנַּחֲרֵם אוֹתָם, כַּאֲשֶׁר עָשִׂינוּ לְסִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן, הַחֲרֵם כָּל עִיר, מְתִם, הַנָּשִׁים וְהַטָּף, וְכָל הַבְּהֵמָה וּשְׁלַל הֶעָרִים בַּזּוֹנוּ לָנוּ. וַנִּקַּח בָּעֵת הַהִוא אֶת הָאָרֶץ מִיַּד שְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, מִנַּחַל אַרְנֹן עַד הַר חֶרְמוֹן.

מהי אותה פעולת ההחרמה, המלווה את תקופת כיבוש הארץ על ידי בני ישראל? נצטט מקצת מדבריהם של אבי ורשבסקי, אביבה לוטן, ד"ר רוני מגידוב ואיילה פז, כותבי המאמר 'מהו חרם' המופיע באתר מט"ח:

"אַךְ כָּל חֵרֶם אֲשֶׁר יַחֲרִם אִישׁ לַה’ מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ, מֵאָדָם וּבְהֵמָה וּמִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ, לֹא יִמָּכֵר, וְלֹא יִגָּאֵל. כָּל חֵרֶם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לה' (ויקרא כז, 28).

בני ישראל נודרים שאם ה' ייתן להם את הניצחון על אויביהם, הם יקדישו את שלל המלחמה לה'. החרם מתואר כהקדשת פרי הניצחון במלחמה לאל, בין אם פרי זה הוא רכוש ובין אם מדובר בבני אדם שנלקחו בשבי. שלל המוגדר כחרם לה' אסור בכל שימוש. החרם הוא מלחמת קודש, וכל מה שנכבש בחרם הוא רכושו הבלעדי של האל. "צריך" להרוג את כל האוכלוסייה הנכבשת כדי שבני אוכלוסייה זאת לא ישמשו את הכובשים כעבדים וכך יגרמו להם להשתמש במה ששייך לאל."

כאשר כובשים חבל ארץ מיושב, עומדות בפני הכובש כמה אפשרויות פעולה, וביניהן השתיים הבאות: האחת היא שיעבוד האוכלוסיה הנכבשת, והשנייה היא השמדתה הטוטאלית. לשיעבוד האוכלוסיה הנכבשת כמה יתרונות, וביניהן מיצוי הפוטנציאל הכלכלי של האוכלוסיה ושל עסקיה. החיסרון הוא המתח בין הכובש לנכבש, והתזכורת התמידית לעוול שחולל הנכבש לכובש. להשמדה של האוכלוסיה הנכבשת יש חיסרון גדול אחד, והוא החיסרון המוסרי. על חיסרון זה מתגבר הכובש, בין השאר, על ידי הפיכת מעשה הכיבוש שלו למלחמת קודש. מה שמחזק את התחושה שמדובר במלחמת קודש, המוצדקת על ידי האל התובע את ניהולה, היא החרמת כל הרכוש שנבזז בעת הכיבוש, והקדשתו לאל. היתרון הענק של ההשמדה הטוטאלית הוא שאותה תזכורת תמידית נמחקת ונעלמת, ומי שיש לו חושים הישרדותיים בריאים – קל לו להדחיק את סיפור ההשמדה שקדם להתנחלות. אחת הפשרות בין אותן שתי אפשרויות שהוזכרו כאן היא כפיית הדת של הכובש על הנכבש, מדיניות המוכרת לנו עוד מימי קדם, כמו גיור האדומים בדרום הארץ על ידי מלכי בית חשמונאי, או, מאוחר הרבה יותר, המרת דתם של ילידי מקסיקו לנצרות.

עמנואל בן יוסף

ההפטרה

ישעיהו א' כא אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה, מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט, צֶדֶק יָלִין בָּהּ, וְעַתָּה מְרַצְּחִים. כב כַּסְפֵּךְ הָיָה לְסִיגִים, סָבְאֵךְ מָהוּל בַּמָּיִם. כג שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים, כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים, יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ, וְרִיב אַלְמָנָה לֹא-יָבוֹא אֲלֵיהֶם. כד לָכֵן נְאֻם הָאָדוֹן יְהוָה צְבָאוֹת אֲבִיר יִשְׂרָאֵל: הוֹי אֶנָּחֵם מִצָּרַי וְאִנָּקְמָה מֵאוֹיְבָי. כה וְאָשִׁיבָה יָדִי עָלַיִךְ, וְאֶצְרֹף כַּבֹּר סִיגָיִךְ, וְאָסִירָה כָּל-בְּדִילָיִךְ. כו וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה, וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה. אַחֲרֵי-כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק, קִרְיָה נֶאֱמָנָה. כז צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה, וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה. כח וְשֶׁבֶר פֹּשְׁעִים וְחַטָּאִים יַחְדָּו, וְעֹזְבֵי יְהוָה יִכְלוּ. כט כִּי יֵבֹשׁוּ מֵאֵילִים אֲשֶׁר חֲמַדְתֶּם, וְתַחְפְּרוּ מֵהַגַּנּוֹת אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם. ל כִּי תִהְיוּ כְּאֵלָה נֹבֶלֶת עָלֶהָ, וּכְגַנָּה אֲשֶׁר-מַיִם אֵין לָהּ. לא וְהָיָה הֶחָסֹן לִנְעֹרֶת, וּפֹעֲלוֹ לְנִיצוֹץ, וּבָעֲרוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו, וְאֵין מְכַבֶּה.

נבואה זו של ישעיהו, המופיעה בפרק הראשון של ספרו, מתארת כמה מתחלואיה הקשים ביותר של חברה מאורגנת. עמוד היסוד של חברה מוסרית הוא המשפט המקפיד על הצדק בחיי יומיום. בהעדרו מתפרק הכל, ומשתרר חוק הג'ונגל. זו חברה, בה ערך חיי-אדם, חייו של הזולת, הוא כקליפת השום, והמרצחים נוכחים ופועלים בה באין מפריע. הכסף, שנועד להסדיר את יחסי התן-וקח בכל מקום וזמן, נגוע בזיוף ובהונאה. מוצרי הצריכה אינם אמינים. נבחרי הציבור הם חבריהם של עבריינים, שהונם אשר צברו בפעילויות בלתי-חוקיות, קונה להם מעמד מועדף אצל הפקידים, השופטים וכל מי שסמכות לו להעניק או לשלול זכויות. המגזרים החלשים בחברה אינם יכולים להתמודד על זכויותיהם בסביבה מושחתת כזאת, והם מוותרים מראש על הדרישה לקבל את המגיע להם. המזור לתחלואים אלה הוא 'צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה', בהחזרת משפט-הצדק המתבסס על עקרונות המוסריים. זה נשמע יבש ולא רוחני, אך ההקפדה על אכיפה שוויונית ועקבית של החוק היא הדבק המגבש היחידי בחברה שסועה ומפולגת, שאיבדה את המכנה המשותף האידיאי שלה. נשמע רלוונטי?

עמנואל בן יוסף

קישורים

בוא אלי פסוק נחמד - בארי צימרמן

על ההבדל בין בור ובאר - בארי צימרמן תשע"ב

קבצים מצורפים

אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם? בארי צימרמן תשע"א

דברים לפרשת דברים - הרב גלית אורן-מורן והרב אבי פסקל