אחרי מות

פרשת אַחֲרֵי מוֹת

ויקרא טז ה וּמֵאֵת עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יִקַּח שְׁנֵי-שְׂעִירֵי עִזִּים לְחַטָּאת וְאַיִל אֶחָד לְעֹלָה. ו וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת-פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר-לוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ. ז וְלָקַח אֶת-שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם וְהֶעֱמִיד אֹתָם לִפְנֵי יְהוָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. ח וְנָתַן אַהֲרֹן עַל-שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גֹּרָלוֹת גּוֹרָל אֶחָד לַיהוָה וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל. ט וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת-הַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַיהוָה וְעָשָׂהוּ חַטָּאת. י וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יָעֳמַד-חַי לִפְנֵי יְהוָה לְכַפֵּר עָלָיו לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה... טו וְשָׁחַט אֶת-שְׂעִיר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לָעָם וְהֵבִיא אֶת-דָּמוֹ אֶל-מִבֵּית לַפָּרֹכֶת וְעָשָׂה אֶת-דָּמוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְדַם הַפָּר וְהִזָּה אֹתוֹ עַל-הַכַּפֹּרֶת וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת. טז וְכִפֶּר עַל-הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם לְכָל-חַטֹּאתָם וְכֵן יַעֲשֶׂה לְאֹהֶל מוֹעֵד הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם. יז וְכָל-אָדָם לֹא-יִהְיֶה בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּבֹאוֹ לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ עַד-צֵאתוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וּבְעַד כָּל-קְהַל יִשְׂרָאֵל. יח וְיָצָא אֶל-הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לִפְנֵי-יְהוָה וְכִפֶּר עָלָיו וְלָקַח מִדַּם הַפָּר וּמִדַּם הַשָּׂעִיר וְנָתַן עַל-קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב. יט וְהִזָּה עָלָיו מִן-הַדָּם בְּאֶצְבָּעוֹ שֶׁבַע פְּעָמִים וְטִהֲרוֹ וְקִדְּשׁוֹ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. כ וְכִלָּה מִכַּפֵּר אֶת-הַקֹּדֶשׁ וְאֶת-אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת-הַמִּזְבֵּחַ וְהִקְרִיב אֶת-הַשָּׂעִיר הֶחָי. כא וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת-שְׁתֵּי יָדָו עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת-כָּל-עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת-כָּל-פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל-חַטֹּאתָם וְנָתַן אֹתָם עַל-רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשִׁלַּח בְּיַד-אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה. כב וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת-כָּל-עֲוֹנֹתָם אֶל-אֶרֶץ גְּזֵרָה וְשִׁלַּח אֶת-הַשָּׂעִיר בַּמִּדְבָּר.

נחלקו חכמים בשאלה: מהו עזאזל?

אמר אבן עזרא: עז- אזל – עז הלכה (אל המדבר). היא השעיר המשתלח.

אמר רש"י: עזז-אל – מקום עָז, אתר תקיף וקשה בהרים.

אמר ר' סעדיה גאון: עזאז בערבית – אדמה קשה, אדמת מדבר.

ואחרים אמרו: עזז-אל הוא שמו של אל אחר שאינו אלהים, או אולי שד, ואולי הוא השטן.

ובילקוט שמעוני נאמר כי עזאזל הוא השד אשר פיתה את הנשים ולימדן, רחמנא לצלן, להתייפות ולהתקשט.

עשר סוכות מירושלים ועד צוק (עזאזל), תשעים ריס, שבעה ומחצה לכל מיל. יקירי ירושלים היו מלווין אותו, עד סוכה הראשונה.

על כל סוכה וסוכה אומרין לו, הרי מזון והרי מים; ומלווים אותו מסוכה לסוכה, חוץ מן האחרון שבהן - שאינו מגיע לצוק, אלא עומד מרחוק ורואה את מעשיו.

מה היה עושה: חלק לשון של זהורית (חבל בצבע ארגמן), חציו קשר בסלע וחציו קשר בין שתי קרניו; ודחפו לאחוריו, והוא מתגלגל ויורד. לא היה מגיע לחצי ההר, עד שהוא נעשה אברים אברים. בא וישב לו תחת סוכה האחרונה, עד שתחשך.

אמרו לו לכוהן גדול, הגיע שעיר למדבר. ומניין היו יודעין שהגיע שעיר למדבר--דידביות היו עושין, ומניפין בסודרין, ויודעים שהגיע שעיר למדבר. (יומא ו')

William Holman Hunt

אנגליה 1827-1910

השעיר לעזאזל מבוסס בבוץ על שפת ים-המלח

דוגמה לדבקותו של האנט בציור ריאליסטי היא סיפור הציור "השעיר המשתלח לעזאזל": על מנת לצייר את השעיר לעזאזל, לקח האנט עמו עז אל מדבר יהודה, וכדי לשוות לה מראה נטול חיים, כמתבקש מן האירוע, "ייבש" אותה האנט בשמש ורק אז החל לציירה. לרוע המזל, העז מתה, אך הדבר לא עצר בעדו: הוא שב לירושלים, קנה עז נוספת, הדומה לקודמתה, ושב על מעשהו. גם עז זו מתה, ולמעשה שלוש עזים מצאו את מותן בעקבות הציור המדובר. רק העז הרביעית שרדה, ושבה לירושלים. מה, לעזאזל, הוא חשב לעצמו?

מה אתה עושה שם, לעזאזל?

כל מה שֶׁנַּעֲשֶׂה כדי למחות, למחוק, מעשים שעשינו בעוונותינו – אם לא מדובר בהסתרתם ובהתכחשות להם – טוב הוא; ובכלל אלה - פיצוי הנפגע, בקשת סליחה ומחילה ממנו, וזהירות כפולה ומכופלת שלא לחזור על המעשה בעתיד. גם מתן 'עבודות שירות' – מצוות 'עשה' שאינן קשורות בעוון שנעשה בעבר – מביאות לידי ביטוי גם את החרטה וגם את הנכונות להשקיע עמל, ממון, זמן וכוונה בהטיית כף המאזניים ובשיפור רגשות האשם שלנו. אם נרצה, נוכל לצייר מעשים אלה בדמות שעיר החטאת, השעיר לה'.

ומי הוא השעיר המשתלח לעזאזל? מעשינו כבר נעשו, ואת הנעשה אין להשיב, במובן של ביטולו. והמעשה משתלח לו מעצמו אל המדבר, הרחק מעינינו, והוא חי. בתרבויות אחרות קוראים לזה 'קארמה'. כל מה שעשינו בעבר, גם אם כיפרנו ופיצינו ונמחל לנו, עדיין קיים, ויתכן שהוא ממשיך להשפיע, לגלגל התרחשויות שאין לנו שליטה עליהן, ואולי יום יבוא, ונשמע קול מוזר פועה מחוץ לדלת ביתנו, והנה השעיר ניצב שם, והוא חזר אלינו מן המדבר...

********

מיהו, לעזאזל, עזז-אל?

העזאזל, כציון מקום במדבר יהודה, מקום אליו נשלח השעיר ביש המזל, ועמו כל חטאי בני ישראל, הוא, ככל הנראה, ניסיון כיסוי או הסתרה של שרידי פולחן קדום, או של מיתוס קדום, שהתורה מנסה, ללא הצלחה מלאה, להעלים.

ספר חנוך, אחד מהחשובים בספרים היהודיים ה'חיצוניים', שנכתב בתקופת מרד החשמונאים, מרחיב מעט את הקטע התמוה על בני האלוהים שחשקו בבנות האדם, והולידו מהן את הנפילים הגיבורים מאנשי השם (בראשית ו').

משערים שאחת הסיבות לדחייתו של ספר זה ע"י היהדות הינו השימוש הרב שעשו בו הנוצרים להוכחת טענתם בדבר עלייתו הדומה של ישו השמיימה, מה גם שהם נוהגים לראות בחנוך את מקדימו, כמגלם הרוח המשיחית שמקורה הינו האדם הראשון (לפי פירושי מיסטיקנים נוצריים בעיקר). לא בכדי עורר ספר חנוך התנגדות בקרב חותמי המקרא, אך השפעתו על אותם יהודים, שחיפשו את תורות הסוד והמסתורין, היתה משמעותית.

בחלק הראשון של ספר חנוך מסופר על אשר הראוהו והשמיעוהו המלאכים בדבר חטא אותם בני האלוהים, אשר הזדווגו עם בנות האדם:

"ויהי כי רבו בני האדם בימים ההם, ובנות יפות ונאות ילדו להם. ויראו אותן המלאכים בני השמים, ויחמדו אותן, וידבר איש אל רעהו: לכה נבחרה לנו נשים מבנות האדם, ונולידה לנו בנים. ויאמר אליהם שמחזי והוא נשיאם: יראתי פן תמאנו לעשות את הדבר הזה, והייתי אני לבדי נושא העוון הגדול. ויענהו כולם ויאמרו: הישבע נישבע כולנו, והתקשרנו בחרם בינותינו לבלתי סור מן העצה הזאת, ובה נעשה את המעשה הזה. אז נשבעו כולם יחד, ויתקשרו ביניהם בחרם. ויהיו כולם מאתיים מלאך, וירדו בימי יֶרֶד על ראש הר חרמון, ויקראו להר חרמון, כי בו נשבעו והחרימו ביניהם... ויקחו להם, הם וכל האחרים עימהם, נשים, ויבחרו להם איש אישה אחת, ויחלו לבוא אליהן, וידבקו בהן, וילמדון קסמים וכשפים, וַיּוֹרוּן לכרות שרשים וצמחים. והן הרו, ותלדנה גיבורים גדולים, שלושת אלפי אמה גובהם... ועזזאל לימד את בני האדם לעשות חרבות ומאכלות ומגינים ושריונות, ויודיעם את מחצבות האדמה ומלאכת מחצבתן, וצמידים ועדיים ומעשה הפוך, וּלְיַפּוֹת את גבות העינים וכל האבנים היקרות וכל צבעי רקמתיים. ותהי רשעה רבה, ויעשו זימה, ויתעו וישחיתו בכל דרכיהם. שמחזי לימד כשפים וכרות שורשים, ארמרס התר כשפים, ברקיאל חזות בכוכבים, כוכביאל מערכת הכוכבים ותמיאל ראות בכוכבים וסהריאל תקופת הירח. ויהי כאשר גוועו בני האדם ויזעקו ותעל שעוותם השמימה". (ספר חנוך א' פרק ח')

אם כן, עזזאל של ספר חנוך הוא מלאך, אחד ממאתיים מלאכים, שגבר חשקם על בנות האדם, ולא רק שהולידו מהן בנים, אלא גם לימדו את בני האדם ידע קוסמי מגוון, הכולל גם מעשי כשפים. על פי ספר חנוך זה היה ידע שלילי, שהשחית את בני האדם.

נשים לב, שאצל חנוך האות א' בשם עזזאל מצויה אחרי שתי האותיות ז', וכך נוצר שם, המזכיר שמות רבים אחרים של מלאכים, או אם מדובר במלאכי חבלה, הרי שאלה שמות של שדים: עזז-אל, תמי-אל, ברקי-אל וכו', כמו מלאכים יותר לגיטימיים – מיכאל, רפאל וגבריאל.

עוד ספר חיצוני, בשם 'חזון אחרית הימים של אברהם' מתאר את עזזאל כיצור בעל 7 ראשים, 14 פרצופים, רגלי וידי אדם ועל גבו שש כנפיים מימין ושש כנפיים משמאל. (פרק כ"ג ז'). מי אמר שלאבותינו הקדומים לא היה דמיון עשיר?

האם הזזת האות א' בשם עזזאל נועדה להסתיר את מקורו של השם? האם ספר ויקרא מציג בפנינו, למעשה, טקס פולחני, המכיר בקיומם של כוחות שמימיים של רוע, ואל אחד מהם נשלח השעיר השני? נשאיר את השאלה פתוחה.

עמנואל בן יוסף

הופיע בבלוג של ariemr72 באינטרנט

עָלִיתִי בַּגּוֹרָל לִהְיוֹת הַשֶּׂה

עָלַי מוּטָל הַמַּעֲשֶׂה -

לָשֵׂאת עָווֹן דּוֹרוֹת,

חָבוּי לִי בֵּין שְׂעָרוֹת

אֶסְתַּתֵּר מִקָּהָל רַב

כְּמוֹ אוֹחֵז בְּקַרְנָיו

שֶׁל הַמִּזְבֵּחַ הַמְּדַמֵּם,

מָלֵא כֻּלּוֹ בְּרֶמֶץ עוֹמֵם

זֶהוּ אֵפֶר נַפְשִׁי הַתְּאוֹמָה

שֶׁזָּכְתָה לְהִטָּהֵר בַּבָּמָה

וַאֲנִי לַעֲזָאזֵל אֶשָּׂא חֲטָאִים,

אֵעָשֶׂה אֵיבָרִים אֵיבָרִים

אַחֲרֵי מוֹת קְדוֹשִׁים אֱמוֹר

וְאִידָךְ זִיל גְּמוֹר

סְתָם חָמוֹר

סְתָם...

שָׂעִיר לַעֲזָאזֵל

בספרו המזעזע והמרגש 'הדו"ח של בְּרוֹדֶק', מתאר הסופר הצרפתי פיליפ קְלוֹדֶל כפר קטן אי-שם באירופה, הנכבש בעת המלחמה הגדולה ע"י הצבא הזר, המשליט בו בקלות משטר פחד, ובלי קשיים מיוחדים מוביל את תושבי הכפר להסגיר את התושבים הזרים לגירוש אל מחנות-מוות. המפקד האחראי על הכפר מסביר לשניים מנציגי המקום שהסגרת היסודות החלשים לידי הצבא הכובש היא מעשה אבולוציוני נבון של הישרדות, כמו שפרפרי הרֶקְס פְלָאמֵיי מסגירים פרפרים ממינים אחרים לידי ציפור טורפת, ברגע שהיא מאיימת על קיומם. וכך כותב קלודל:

"...'אחוות ההתעוררות', שעליה כבר סיפרתי – התכנסה בחדר הקטן והמיוחד לה בירכתי פונדק שְׁלוֹס. גם דִּיוֹדֶם היה שם. הוא נשבע לי במכתב שלא היה חלק מהחבורה, ושזו הפעם הראשונה שהזמינו אותו. מה זה חשוב? פעם ראשונה, פעם אחרונה, מה זה משנה? דִּיוֹדֶם לא פירט את שמות הנוכחים. הוא ציין רק את מספרם. חוץ ממנו היו שישה. הוא לא כתב, אבל אני מניח שאחד מהם היה אוֹרְשְׁוִיר, ראש הכפר, כמובן, שסיפר על המונולוג של אַדוֹלְף בּוּלֶר על הפרפרים. הם שקלו את דברי המפקד. הם הבינו את מה שהיה להבין, או ליתר דיוק, את מה שרצו להבין. הם שיכנעו את עצמם שהם הרֶקְס פְלָאמֵיי, הפרפרים הידועים שעליהם דיבר המפקד, ושעל מנת לשרוד עליהם לסלק מהקהילה שלהם את מי שאינם נמנים על בני מינם. כל אחד לקח פיסת נייר כדי לרשום עליה את שמות הפרפרים הרעים. אני מניח שראש הכפר הוא זה שאסף את הניירות וקרא אותם.

שני שמות הופיעו על כל הפתקים: סִימוֹן פְרִיפְּמַן ואני. דִּיוֹדֶם נשבע לי שהוא לא רשם את השם שלי, אבל איני מאמין לו. וגם אם זה נכון, האחרים בוודאי לא היו צריכים להתאמץ יותר מדי כדי לשכנע אותו בצורך לרשום את השם שלי.

המכנה המשותף לי ולפְרִיפְּמַן הוא שלא נולדנו בכפר, שלא נראינו כמו המקומיים – עיניים כהות מדי, שערות שחורות מדי, עור שחום מדי. וגם באנו מרחוק, היה לנו עבר מעורפל והיסטוריה עתיקת-יומין של ייסורים ונדודים..."

השעיר לעזאזל - פרוייקט אמנותי בעין-הוד

תְּחִלָּה לָקְחוּ – ברטולד ברכט (מיוחס מקורית לכומר Niemoller)

תְּחִלָּה לָקְחוּ אֶת הַקּוֹמוּנִיסְטִים,

אֲבָל לִי לֹא הָיָה אִכְפָּת,

כִּי לֹא הָיִיתִי.

מִיָּד לָקְחוּ אֶת הַפּוֹעֲלִים,

אֲבָל לִי לֹא הָיָה אִכְפָּת,

כִּי גַּם זֶה לֹֹא הָיִיתִי.

בַּהֶמְשֵׁךְ עָצְרוּ אֶת אַנְשֵׁי הָאִגּוּד הַמִּקְצוֹעִי,

אֲבָל לִי לֹא הָיָה אִכְפָּת,

כִּי אֵינֶנִּי אִישׁ אִגּוּד הַמִּקְצוֹעִי.

לְאַחַר מִכֵּן כָּלְאוּ כַּמָּה כְּמָרִים,

אֲבָל מִכֵּיוָן שֶׁאֵינֶנִּי דָּתִי

גַּם כֵּן לֹא הָיָה אִכְפָּת לִי.

עַכְשָׁיו לוֹקְחִים אוֹתִי

אֲבָל זֶה כְּבָר מְאֻחָר...

ויקרא יז

...זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לֵאמֹר: אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז בַּמַּחֲנֶה, אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַיהוָה לִפְנֵי מִשְׁכַּן יְהוָה דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ, וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ.

בכנסיה בכפר סן חואן צ'מולה שבדרום מקסיקו אין כסאות. משפחות משפחות נכנסים המאמינים ומארגנים לעצמם מרחב על הרצפה. גם כומר אין בכנסיה. כל קבוצה עורכת את הטקס שלה. אנשים פשוטים מביאים מנחות לפי ראות עיניהם. יש המניחים על הרצפה בקבוקי משקה קל כמנחה. אחרים מציבים פרחים בכוסית. רבים מדליקים נרות. הטקסים עצמם בוודאי שונים ממשפחה למשפחה. יתכן שהם מתפללים 'תפילת ארעי', תפילה שבה הם מביעים את משאלותיהם או את רגשותיהם במילים שלהם. כל העת נכנסים ויוצאים אנשים – כל אחד בזמנו שלו.

תורת הכוהנים מיגה תפיסה שונה לחלוטין של טקס הקרבת קרבן. את הכשב, השור או העז יש להביא אל אוהל מועד. רק שם מותר לקיים את הטקס. פעולות הקרבת הקרבן מפורטות עד הפרט האחרון, וככאלה הן מסורות בידיו של בעל המקצוע המוסמך, הוא הכוהן. עד כאן אפשר אולי לקבל את התכתיב הזה.

אך מי שעורך לו את טקסו שלו, ומקריב את הקרבן שלו בכוחות עצמו הרחק מאוהל מועד וללא תיווך הכוהן – אחת דינו: מוות! הוא נחשב לשופך דמים!

זה לא מזכיר לנו את משגיחי הכשרות של הרבנות, הדורשים להיות מעורבים בכל נוהל של הכנת מזון, ואינם מאשרים כשרות למי שעושה את הדברים בעצמו, מתוך ידיעה ומתוך כנות ויושר? הפיקוח על הכשרות מספק פרנסה למוסמכים לכך, ועל כן מתנהל מאבק בינם לבין אלה שעושים דין לעצמם. אנו יודעים גם שלעתים קרובות ההשגחה ה'חוקית' היא רופפת ולא יסודית.

בעלי מסעדות בירושלים, שומרי מסורת ומצוות מזה דורות, החלו ביוזמה מבורכת. הם מציבים שלט בחלון המסעדה, ובו כתוב באותיות קידוש לבנה: 'אצלנו כשרות בלי רבנות'. ישנם גם יהודים טובים המוכנים לשמש משגיחים או יועצים בשכר נמוך בהרבה – למי שמעוניין בכך. אני משוכנע שעליהם לא חל עונש כרת.

וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם, אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם. חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה זֹּאת לָהֶם לְדֹרֹתָם.

לקורא התמים, שנחת מאי-שם הישר אל פרק זה, מצטיירת התמונה הבאה: חל איסור חמור על הקרבת קרבן בסגנון אישי, מחוץ למתחם המקודש של המשכן. הסיבה המשכנעת, לכאורה: מחוץ למשכן מושפעים האנשים הפשוטים ממנהגי הפולחן הנלוזים של הגויים, והם מקריבים קרבנות לשעירים, ולא לאל האחד והיחיד.

נניח בצד לרגע את השאלה מדוע לא ייאסר פולחן השעירים, אבל תותר הקרבת קרבנות אישית לאל שלנו? מדוע לא נסמוך על היושרה של המאמינים?

מיהם השעירים? האם מדובר בזכרי עיזים? הנה מה שאומר אבן עזרא עליהם:

'לשעירים' - הם השֵׁדִים, ונקראו כן, בעבור שישתער הגוף הרואה אותם, והקרוב בעבור שיראו אותם המשוגעים כדמות שעירים, ומלת 'עוד' תּוֹרֶה שכן היו ישראל עושין במצרים. 'אשר הם זונים' - כי כל מי שמבקש אותם ומאמין בהם, הוא זונה מתחת אלוהיו, שיחשוב כי יש מי שייטיב או ירע, חוץ מהשם הנכבד והנורא.

אם כן, אבן עזרא, כמו פרשנים מסורתיים אחרים, סבור כי מדובר בפולחן לשדים, מנהג הבוגד בנאמנות העם לאלוהים.

ובכל זאת, על רקע מה שקראנו בסך הכל פרק אחד לפני הפרק הזה, עולה בנו תמיהה גדולה. כיצד זה מקריב הכוהן הגדול שני שעירים (אחד ליהוה ואחד לעזז-אל, שהוא בעצמו שד או שעיר...) פרק אחד לפני הפרק שלנו?

וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ, וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ, וְלָקַח אֶת שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם, וְהֶעֱמִיד אֹתָם לִפְנֵי יְהֹוָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גֹּרָלוֹת, גּוֹרָל אֶחָד לַיהֹוָה, וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל, וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת הַשָּׂעִיר, אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַיהוָֹה, וְעָשָׂהוּ חַטָּאת, וְהַשָּׂעִיר, אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל, יָעֳמַד חַי לִפְנֵי יְהוָֹה לְכַפֵּר עָלָיו, לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה.

האם להקריב שעיר זה בסדר, אבל להקריב לשעירים זה בגדר תועבה? האם באמת יש כאן הבדל?

דרך אחת להסביר את הסתירה הזאת היא שהקרבת השעירים לה' מורידה אותם, את השעירים, לדרגה נחותה מאד, כמו שאמרו על מנהגי הקורבנות העבריים, שבחרו להקריב דווקא את בעלי החיים המקודשים למצרים, כביטוי של זלזול ודחיה כלפי אותם בע"ח.

אך קיימת גם האפשרות, שהקרבת השעירים על ידי הכוהן הביאה לידי ביטוי שתי מגמות אחרות. האחת – כניעה מסוימת למנהגי פולחן השעירים על ידי שילובם בחוקי הקרבנות החדשים, מתוך הבנה שמלחמה 'ראש בראש' עם מנהגים אלה תביא להתמרדות העם; השנייה – תביעה תקיפה של הכפפת כל מנהגי הקרבת הקורבנות תחת סמכותו של הכוהן.

אותו שילוב של מנהגי דת ישנים בתוך דת חדשה מוכר לנו מההיסטוריה, והוא חלק מהתופעה הקרויה 'סינקרטיזם'. נזכיר שתי תקופות, בהן התחכמה הנצרות ושילבה מנהגים פגניים בתרבות החדשה שניסתה להשליט:

בירושלים היה בתקופת בית שני מקדש לאל הרפואה הרומי אסקלפיוס, ולמקדש זה יוחסו תכונות מְרַפְּאוֹת, כמובן. על אותו מקום בו עמד מקדש זה סיפרה המסורת הנוצרית הקדומה, ששם ביצע ישוע מעשי ניסים, וריפא אנשים ממחלותיהם. סגולתו הרפואית של המקום נשמרה, וכך יכולים היו המאמינים להמשיך לעלות לרגל אל מקום זה, ולקבל בקלות יחסית את הסיפורים החדשים שסופרו על ניסיו של ישוע במקום.

במקסיקו תחת הכיבוש הספרדי הפיצו הכובשים הנוצרים את סיפור המדונה השחורה, שהופיעה וחוללה ניסים במקום, שבו היה מקדש לאחת מאלות האצטקים. דמותה של המדונה בסיפורים אלה היתה כהת עור, כמראה הילידים, והיא השתלבה בדמות המדונה הנוצרית. סיפור זה שימש מנוף להמרת דתם של המקסיקנים הילידים לדת החדשה.

אם נהיה כנים, נמצא בתורה, לצד הגישה הטוטאלית ביחסה לכל סימבול מוחשי של האלוהות, לא מעט ביטויים מוחשיים, כמו הכרובים, כמו נחש הנחושת, וכמו השעירים.

עמנואל בן יוסף

ויקרא יח

כו וּשְׁמַרְתֶּם אַתֶּם אֶת-חֻקֹּתַי וְאֶת-מִשְׁפָּטַי וְלֹא תַעֲשׂוּ מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם. כז כִּי אֶת-כָּל-הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל עָשׂוּ אַנְשֵׁי-הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם וַתִּטְמָא הָאָרֶץ. כח וְלֹא-תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת-הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם.

אביע בתחילה מחאה גדולה כנגד לומדי התורה, הרבנים והדיינים, העוסקים בפסוקים אלה תוך התעמקות בכל פרטי הפרטים של הערווה, הזימה והתועבה, האסורות על בני ישראל. היום מקובל לראות בעיסוק הזה חדירה לרשות הפרט, ואם אין זה נעשה בדיסקרטיות המרבית ומתוך כבוד לרגשות הנוגעים בדבר – הרי זה חטא כשלעצמו, מה גם שמהפסוקים עולה ההתרשמות, שמדובר בזכויות הגבר על אשתו, על בתו, ולא בזכות סימטרית להגנה על הפרטיות, על הכבוד ועל הרגש.

וכעת לעניין העיקרי, העולה מהפסוקים שלעיל: גם המצרים, שבקרבם חיו בני ישראל בעבר, וגם עממי הארץ המיועדת, אליה חותרים בני ישראל להגיע, נגועים בתועבות מן הסוג הקרוי אצלנו 'גילוי עריות'. אלוהים מצווה על בני ישראל להבדיל עצמם מאותם עמים על ידי הימנעות כל גילוי עריות. כמו לגבי מצוות אלוהיות רבות אחרות, גם לגבי אלה לא ניתן הטעם, כי אם רק העונש שיוטל על העם, אם לא יקפיד על כך. העונש יבוא מידי שמים, או ליתר דיוק, מידי הארץ. הארץ תקיא אותם, 'כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם'.

לגבי המצרים, יתכן שכותב התורה מתייחס לעשר המכות שנחתו עליהם כאותו עונש. יודעי ההיסטוריה מכירים את העובדות: מאות רבות בשנים לאחר יציאת מצרים עוד המשיכה התרבות המצרית להתקיים, ואף לשלוט בארצות שמסביבה. תרבותם העתיקה יש לה מקום של כבוד בתולדות התרבות האנושית.

מעניין יותר לבחון את ההצהרה הזאת לגבי עממי כנען. יתכן שיש בהצהרה מעין נבואה לעתיד: עממי כנען יושמדו, תרבותם תיעלם, והם יימחקו מדפי ההיסטוריה. אך קיימת דרך אחרת לקרוא את הדברים: לעם ישראל תהיה הזכות לקחת חלק בהשמדת עמים אלה, שכן שקועים הם בתועבות אין-ספור, והכחדתם היא רצון האלוהים. מכאן ועד לפיתוח הנמקה, המחזקת את האמונה בזכותנו על הארץ, המרחק קצר.

********

עֶרְוַת אִשָּׁה וּבִתָּהּ לֹא תְגַלֵּה

פרשנים מסורתיים התחבטו בשאלה, האם התורה אוסרת איסור ברור קיום יחסי מין בין אב לבתו. קשה להם עם העובדה, שאיסור זה לא נאמר במפורש.

אחת הדרכים הפשוטות לפתור קושיה זו היא גזירת האיסור הזה ישירות מהאיסור 'עֶרְוַת אִשָּׁה וּבִתָּהּ לֹא תְגַלֵּה'. בתה של אשתך יכולה להיות בת מנישואין קודמים, אבל גם בתך שלך נכללת בביטוי זה – 'בתה של אשתך'. מכאן, שהאיסור על משכב עם הבת אינו מוטל בספק.

הרמב"ם, בספר המצוות, אומר:

האזהרה שהזהרנו מלבוא על הבת עצמה, וזה לא נתבאר בלשון התורה, לא נאמר לנו: ערוות בתך לא תגלה; אלא שתק ממנה מחמת פשטות העניין, לפי שכבר אסר בת הבן ובת הבת – כל שכן הבת.

יהיה מי שיאמר, שהאיסור הזה כל כך מובן מאליו, שמסיבה זו הוא לא הוזכר. זה לא נשמע משכנע, לאור הפירוט של כל כך הרבה מקרים טריוויאליים אחרים.

ויהיו אלה שיטענו, כי התורה בפירוש אינה אוסרת משכב עם הבת, כי 'אִשָּׁה וּבִתָּהּ' הן אשה ובתה מנישואין קודמים, וכי איסור זה, המופיע בהלכות מאוחרות יותר, הוא מה שנקרא 'מדרבנן'.

מדוע, אם כן, לא טרחה התורה לומר זאת במילים בהירות שאינן יכולות להתפרש לכאן או לכאן? האם יכול להיות, שהסיבה היא, שכמו שיחסי הגבר לאשתו נחשבו ליחסי בעלות, גם יחסי אב ובתו נחשבו ליחסי בעלות, ורק בנישואי הבת (באישור האב, כמובן) עברה הבעלות לידי החתן? האם היו אבות, שפירשו בעלות זו שלהם על בנותיהן כהיתר לבעול אותן? לפי מה שידוע לנו על תופעות של ניצול מיני בתוך המשפחה, צרה צרורה זו לא עברה מן העולם, ודווקא האינטימיות המגוננת של התא המשפחתי גרמה למקרים רבים כאלה להישאר בתחומי המשפחה, כשאיש לא חושף את החטא הנורא הזה כלפי חוץ.

אמור מעתה – משגה גדול עשתה התורה, שלא אמרה בפה מלא: 'עֶרְוַת בִּתְּךָ לֹא תְגַלֵּה'.

עמנואל בן יוסף

קישורים

שעיר לעזאזל - טלה בר. על מקור המנהג בפולחנים פגאניים קדומים

קבצים מצורפים

כל נפש מכם לא תאכל דם - בארי צימרמן תשע"א