כי אל אשר תלכי אלך

כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ

רות א א וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים, וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ, וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה לָגוּר בִּשְׂדֵי מוֹאָב - הוּא וְאִשְׁתּוֹ וּשְׁנֵי בָנָיו. ב וְשֵׁם הָאִישׁ אֱלִימֶלֶךְ, וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ נָעֳמִי, וְשֵׁם שְׁנֵי-בָנָיו מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן, אֶפְרָתִים מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה, וַיָּבֹאוּ שְׂדֵי-מוֹאָב, וַיִּהְיוּ-שָׁם. ג וַיָּמָת אֱלִימֶלֶךְ אִישׁ נָעֳמִי, וַתִּשָּׁאֵר הִיא וּשְׁנֵי בָנֶיהָ. ד וַיִּשְׂאוּ לָהֶם נָשִׁים מֹאֲבִיּוֹת, שֵׁם הָאַחַת עָרְפָּה, וְשֵׁם הַשֵּׁנִית רוּת, וַיֵּשְׁבוּ שָׁם כְּעֶשֶׂר שָׁנִים. ה וַיָּמֻתוּ גַם-שְׁנֵיהֶם, מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן, וַתִּשָּׁאֵר הָאִשָּׁה מִשְּׁנֵי יְלָדֶיהָ וּמֵאִישָׁהּ. ו וַתָּקָם הִיא וְכַלֹּתֶיהָ, וַתָּשָׁב מִשְּׂדֵי מוֹאָב, כִּי שָׁמְעָה בִּשְׂדֵה מוֹאָב כִּי-פָקַד יְהוָה אֶת-עַמּוֹ לָתֵת לָהֶם לָחֶם. ז וַתֵּצֵא מִן-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיְתָה-שָּׁמָּה, וּשְׁתֵּי כַלּוֹתֶיהָ עִמָּהּ, וַתֵּלַכְנָה בַדֶּרֶךְ לָשׁוּב אֶל-אֶרֶץ יְהוּדָה. ח וַתֹּאמֶר נָעֳמִי לִשְׁתֵּי כַלֹּתֶיהָ: לֵכְנָה, שֹּׁבְנָה אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ, יַעַשׂ יְהוָה עִמָּכֶם חֶסֶד כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם עִם-הַמֵּתִים וְעִמָּדִי. ט יִתֵּן יְהוָה לָכֶם וּמְצֶאנָה מְנוּחָה אִשָּׁה בֵּית אִישָׁהּ' וַתִּשַּׁק לָהֶן' וַתִּשֶּׂאנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה. י וַתֹּאמַרְנָה-לָּהּ: כִּי-אִתָּךְ נָשׁוּב לְעַמֵּךְ. יא וַתֹּאמֶר נָעֳמִי: שֹׁבְנָה בְנֹתַי, לָמָּה תֵלַכְנָה עִמִּי? הַעוֹד-לִי בָנִים בְּמֵעַי, וְהָיוּ לָכֶם לַאֲנָשִׁים? יב שֹׁבְנָה בְנֹתַי, לֵכְנָה, כִּי זָקַנְתִּי מִהְיוֹת לְאִישׁ, כִּי אָמַרְתִּי - יֶשׁ-לִי תִקְוָה - גַּם הָיִיתִי הַלַּיְלָה לְאִישׁ, וְגַםיָלַדְתִּי בָנִים. יג הֲלָהֵן תְּשַׂבֵּרְנָה עַד אֲשֶׁר יִגְדָּלוּ? הֲלָהֵן תֵּעָגֵנָה לְבִלְתִּי הֱיוֹת לְאִישׁ? אַל, בְּנֹתַי, כִּי-מַר-לִי מְאֹד מִכֶּם, כִּי-יָצְאָה בִי יַד-יְהוָה. יד וַתִּשֶּׂאנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה עוֹד, וַתִּשַּׁק עָרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ, וְרוּת דָּבְקָה בָּהּ. טו וַתֹּאמֶר: הִנֵּה שָׁבָה יְבִמְתֵּךְ אֶל-עַמָּהּ וְאֶל-אֱלֹהֶיהָ, שׁוּבִי אַחֲרֵי יְבִמְתֵּךְ. טז וַתֹּאמֶר רוּת: אַל-תִּפְגְּעִי-בִי לְעָזְבֵךְ, לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ, כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין. עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי. יז בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי – אָמוּת, וְשָׁם אֶקָּבֵר. כֹּה יַעֲשֶׂה יְהוָה לִי וְכֹה יוֹסִיף, כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ. יח וַתֵּרֶא כִּי-מִתְאַמֶּצֶת הִיא לָלֶכֶת אִתָּהּ, וַתֶּחְדַּל לְדַבֵּר אֵלֶיהָ. יט וַתֵּלַכְנָה שְׁתֵּיהֶם עַד-בּוֹאָנָה בֵּית לָחֶם, וַיְהִי כְּבוֹאָנָה בֵּית לֶחֶם, וַתֵּהֹם כָּל-הָעִיר עֲלֵיהֶן, וַתֹּאמַרְנָה: הֲזֹאת נָעֳמִי. כ וַתֹּאמֶר אֲלֵיהֶן: אַל-תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי, קְרֶאנָה לִי מָרָה, כִּי-הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאֹד. כא אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי, וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי יְהוָה. לָמָּה תִקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי, וַיהוָה עָנָה בִי, וְשַׁדַּי הֵרַע לִי. כב וַתָּשָׁב נָעֳמִי וְרוּת הַמּוֹאֲבִיָּה כַלָּתָהּ עִמָּהּ, הַשָּׁבָה מִשְּׂדֵי מוֹאָב, וְהֵמָּה בָּאוּ בֵּית לֶחֶם בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים.

מרק שגאל - רות וכלותיה

עָרְפָּה – שמואל בס

בְּחַבְּקָה חֲמוֹתָהּ, מֵעֶבְרוֹ שֶׁל כָּתֵף

תֶּחֱזֶה הַרְרֵי מוֹלַדְתָּהּ בְּעֵין-זֹהַר,

אֶת צְעִיף הָאֵדִים הַכָּחֹל הָעוֹטֵף

הַבִּקְעָה, בָּהּ שׁוֹכֵן בֵּית אִמָּהּ, גַּן הַנֹּעַר.

לֹא דִּמְעָה בְּעֵינָהּ, צֵל יָגוֹן לֹא תֵּדַע

בְּנַשְּׁקָה הָאָחוֹת הָעוֹטְיָה טֶרֶם לֶכֶת,

בְּמַגָּע אַחֲרוֹן זֶה, גַּם בִּרְכַּת הַפְּרֵדָה

לָאַלְמוֹן אָז תִּתֵּן, לְיָמִים בְּשַלֶּכֶת.

עִם קִצּוֹ שֶׁל מַחְלוֹן הֵן לֹא בָּא עוֹד הַקֵּץ

עַל חֶמְדַּת-נְעוּרִים סוֹעֲרָה וְזוֹהֶרֶת.

פֹּה אַדְמַת גִּדּוּלָהּ, אֲבִיבָהּ בָּהּ הֵנֵץ,

אֵיךְ תּוּכַל וְתַכֶּה שָׁרָשִׁים בְּאַחֶרֶת.

שׁוֹב תָּשׁוּב אֶל פַּלְגֵּי הַיַּלְדּוּת הַקַּלִּים,

אֶל כַּרְמֵי-הַמְּחוֹלוֹת מְקוֹם-שָׁם כְּמַבּוּעַ

רִנֵּן בָּהּ דָּמָהּ לְלֹא סַד וּכְבָלִים,

כִּלְיוֹנוֹת אֲהָבִים חֲדָשִׁים יְלַוּוּהָ.

לְרַצֵּד אַךְ נוֹצְרָה פֹּה מִצִּיץ אֱלֵי צִיץ

וּלְנַעֵר אַבְקוֹת-פָּז, וְלָתֵת וְלָקַחַת,

הִיא – הַלֵּב לֹא כָּאַב, אֶל תְּהוֹמוֹ לֹא יָצִיץ.

מוּל גִּבְעוֹת-הַמָּחָר אֶבְרָתָהּ כְּבָר נִמְתַּחּת.

אשתו של בועז מתה באותו היום ששבה נעמי לבית-לחם, ונתכנסו כל העיירות לגמילות חסד... נכנסה רות עם נעמי, והייתה זו (אשת בועז) יוצאה וזו (נעמי) נכנסת. "ותהום כל העיר עליהן ותאמרנה: הזאת נעמי? אמרו: זו היא שהיו מעשיה נאים ונעימים? לשעבר הייתה מתכסה בבגדי צבעונין ומילתין שלה, ועכשיו היא מתכסה בסמרטוטין?!

לשעבר היו פניה אדומות מכוח האכילה והשתייה, ועכשיו פניה ירוקות מכוח רעבון.

והיתה נעמי אומרת להם: "אל תקראו לי נעמי קראו לי מרה" (על פי רות רבה ג')

מדרשי שמות במגילת רות

אלימלך – אֱלֵי מֶלֶך – אלי תבוא המלוכה, שהיה אלימלך הגאוותן בן שבט יהודה ונצר לנחשון בן עמינדב, ועל נטישתו את יהודה בעת הרעב נענש.

נעמי – שהיו מעשיה נאים ונעימים.

מחלון וכליון – שמותיהם מעידים על סופם – חולי ומוות.

ערפה – שהפנתה עורף לנעמי חמותה.

רות – כשם שהיפוך שמה, 'תור' הוא עוף כשר לקרבן, כך רות כשרה היתה לבוא בקהל ישראל.

עָרְפָּה אינה יכולה לישון – איציק מנגר

עָרְפָּה יושבת בַּלֵּיל בְּחַדְרָהּ,

קוראת המכתב עוד ועוד,

אביה, האִכָּר הזקן, כותב,

קוֹרְאָה וְנוֹשְׁמָה עֲמֻקּוֹת.

"עָרְפַּאסְיָה, בתי, הביתה חזרי,

חולה וזקנה היא האם.

קְרַאסָה הפרה המליטה סוף-סוף,

והכל ברוך השם.

בלילה הרג את אשתו בגרזן

סְטַאש, הטוחן של הכפר,

עתה הוא חבוש, ברוך השם,

ואנו אוכלים לחם צר...

אַנְיוּסָה, בת-הנַפָּח, חזרה

מן העיר וּכְרֵסָהּ נפוחה,

האם בוכיה, סוֹבֵא הנַפָּח,

ומרביץ בחֵמָה שפוכה,

ואצל אִיצְקוֹ הזִ'יד, המוזג,

נִפּצוּ את כל השמשות,

ואִיצְקוֹ עצמו ובני ביתו

ספגו מכות הגונות.

כן, אַנְטֶק, לבלר של בית-המשפט,

עֲצָרַנִי אתמול וסח:

-שמעתי, בעלה של ערפאסיה נפטר

ועולמה עליה חָשַךְ.

אם כן תחזֹר נא הביתה מיד,

כְּתֹב לה שמוכן אני,

אם כי היתה בִּתְּךָ עם ז'יד,

לָשֵׂאת אותה כמו שהיא.

עָרְפָּה מסלקת את המכתב,

אַנְטֶק קורא לה לחזֹר,

אולי באמת, אולי לצדו

אֹשֶר צפוי לה ואור?

אט-אט קְרֵבָה היא אל החלון,

לִבָּהּ – בו כֹּבֶד מוזר.

בית-הקברות נָם בזיו הלבנה

ודֶמַע אחרון נִגָּר...

סיפורי המקרא מכירים היטב את מהלך העלילה המוציא את בני עמנו מארץ ישראל אל ארצות נכר, כשהמניע הוא מצוקה כלכלית קשה. מוטיב זה אינו נעדר מסיפור עמנו בעת החדשה, ורבים מבני-העם נוטשים את המולדת, מתוך תקווה להיבנות כלכלית בחוץ. כשהמהלך אינו מצליח, והעסקים מתמוטטים שם בחוץ, נותר היהודי בודד ומנוכר, בקרב חברה שאינה מחבקת אותו, ואינה נחלצת לסייע לו. השיבה לארץ-ישראל במצב זה היא מהלך מביך וכאוב, אשר משאיר את חותמו באדם לשנים רבות. כלתה הנכריה של נעמי, רות, היא קרן האור היחידה בשעות קשות אלה, והיא אשר תניע בסיפור את המהלך המרפא בכוח תכונותיה – נאמנות, ענווה, חריצות ותושיה.

'אל אשר תלכי – אלך, ובאשר תמותי - אמות' – אמרה במילים אחרות ובשפה ההונגרית אהובתו הנוצריה של בחור יהודי, אשר נלקח למחנות העבודה בתקופת מלחמת העולם השניה, ואשר השאיר מאחור את אמו הקשישה. היא המשיכה לטפל באמו של אהובה, וכאשר נלקחה האם הזקנה אל רכבת ההשמדה, בחרה הנערה לחלוק עמה את ימיה האחרונים, ויצאה אתה אל הדרך שממנה לא שבו השתיים. הסיפור האמיתי והטרגי הזה, יש לו אפילוג מרגש לא פחות, שופע חסד ופיוס ברוחה של מגילת רות: הבחור היהודי, אשר שב ממחנה העבודה, נישא לבסוף לבחורה נוצריה אחרת, אך בִּתָּם, משגילתה את הסיפור שהוסתר ממנה שנים רבות, בחרה, כְּרוּת בשעתה, לשלב את חייה בחייו של העם היהודי בארץ ישראל, והיא חיה בינינו.

עמנואל בן יוסף

מחבלי קליטה לחבלי גאולה

ד"ר שלמה בכר

קשים ישראל לגרים כספחת// בבואם להיקלט בארץ המובטחת//הם חווים מכות שלא נכתבו בַּתורה// כמו שחוותה זאת כל עלייה בְּתורה.//

כך קרה גם לרות, עולה חדשה// שעלתה ארצה מתוך אחריות ותחושה// שאין משליכים לעת זִקְנה לרחוב// חמות יקרה, ערירית ומלאת מכאוב.// אבל מה הופתעה כשדווקא נשות החמולה// התעלמו מנעמי ולא נעמו לה.// וכך, בודדה ומבודדת בשולי העיר// נאלצת רות להתפרנס משולי הקציר.// וכשהיא חשופה להתייחסות פוגענית// היא עושה את דרכה בקהילה רכלנית// ומתנצחת עם בעז, גאה ודעתנית.//

ומשכלו כל הקְצירים והתקרב יום סגריר// היא משדלת את בעז בתום הקציר,// שישתדל למענה בשער העיר.// והוא נעתר, לא נרתע מהקהילה המופתעת// כי הבין שאשת חיל היא גם אישה כלת דעת.//

ובכן, אם הממונה בשער על הגיור// היה הרבי מלובביץ, או חסיד של הרבי מגור// והיה דן במואבייה אלמונית, אלמנה// לא הייתה רות נכנסת תחת כנף בעז וכנפי השכינה,// ועובד לא היה נעשה לַסַּב// של חוטר ישי, שיצא ממואב.// והרבי, הנחשב לנצר משורשיו,// לא היה מתגלה כמשיח עכשיו.// בקיצור: אם הייתה רות פסולה מבוא בקהל ישראל// כי אז לה ולציון לא היה בא גואל.//

אבל, כמה מעלות טובות למקום עלינו,// שלא השבית לנו אז את גואלנו// ושבחר בנוכרייה, שתלד בן להלל// לכבוד בית דוד ולתפארת עם ישראל.//

גֵרָה

נאוה סמל

אַל תֵּלְכִי אִתִּי, רוּת, עַכְשָׁו נַעֲצֹר

אֶת הַגְּבוּל הַזֶּה לְבַדִּי אֶעֱבֹר

וְאַתְּ עוֹדֵךְ בִּנְקוּדַת הֶחָזוֹר

עַל עִקְבוֹתָיִךְ שוּבִי אָחוֹר

אַל תֵּלְכִי אִתִּי, רוּת, נִפָּרֵד יְקָרָה

מִן הַעֵבֶר הַהוּא זוֹ לֹא אֶרֶץ בְּחִירָה

שָם יַצְבִּיעוּ עָלָיךְ, יְדַבְּרוּ בָּך סָרָה

לְעוֹלָם תִּהיִי בִּשְבִילָם "הַזָרָה"

נָכְרִיָה כָּאן בֵּינֵינוּ, אֵשֶת צָרָה

עַל מַשְקוֹף יֵרָשֵם "פֹּה גָרָה גֵרָה".

אַל תֵּלְכִי אִתִּי, רוּת

אַלְמָנָה - לֹא כַּלָּה

בַּמוֹלֶדֶת שֶלִי

כְּבָר אָבְדָה הַחֶמְלָה

כִּי הַעַם שֶלִי בִּפְּחָדָיו מְכוּתָר

וְנוֹעֵל אֶת עַצְמוֹ מִפְּנֵי כָּל אִיש זָר

שָם שָׂרָה שָלְחָה לַמִדְבָּר אֶת הָגָר

הֵם קוֹרְאִים לְעַצְמָם "הַעַם הַנִבְחָר"

נְצוּרִים בִּגְבוּלָם, לִיבָּם הַנִסְגָר

וְהַכּוֹל מְאֵימָת הַאַחֵר, לֹא מוּכָּר

בַּשוּק, בַּרְחוֹב, בַּכִּיכָּר

תָמִיד יְזַהוּ בָּך אֶת אוֹת הַנֵיכָר.

הַלַילָה יוֹרֵד רוּת,

שְמֵי מוֹאָב הֵם שֶלָּךְ

עַמִי לֹא עַמֵךְ

אֱלוֹהַי הוּא לֹא לָךְ

שוּבִי אָחוֹר, כַּלָתִּי כְּמוֹ בִּתִּי

כִּי בֵּיתִי לֹא בֵּיתֵךְ

וּבֵּיתֵךְ לֹא בֵּיתִי.

אַל תֵּלְכִי אִתִּי, רוּת

אַתּ בְּתּוֹךְ נִשְמָתִּי

עַד יוֹם מוֹתֵּךְ

עַד יוֹם מוֹתִּי.

קישורים

מגילת ערפה - חיים נחמן ביאליק