כי תשא

פרשת כִּי תִּשָׂא

פרק ל'

קַח לְךָ!

וְאַתָּה קַח לְךָ בְּשָׂמִים, רֹאשׁ מָר דְּרוֹר חֲמֵשׁ מֵאוֹת, וְקִנְּמָן בֶּשֶׂם מַחֲצִיתוֹ חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם, וּקְנֵה בֹשֶׂם חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם, וְקִדָּה חֲמֵשׁ מֵאוֹת בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ, וְשֶׁמֶן זַיִת הִין. וְעָשִׂיתָ אֹתוֹ שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ רֹקַח מִרְקַחַת מַעֲשֵׂה רֹקֵחַ שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ יִהְיֶה.

שמן המשחה, שבו משח משה וקידש את חלקי אוהל מועד וגם את אהרן ובניו, סודותיו אינם ידועים לנו. חכמינו לאורך הדורות דנו והתווכחו, העלו השערות והסיקו מסקנות בעניין זה – אך למרות כל זאת, רב הנסתר על הגלוי. זיהויים של מרכיביו – מור-דרור, קינמון-בשם, קנה-בושם וקידה – אינו ודאי. גם תהליך ייצורו של שמן המשחה אינו נהיר לנו. המסורת אומרת כי שמן המשחה הוכן רק פעם אחת, בידי משה, והוא נשמר לאורך הדורות למשיחת כוהנים ומלכים. ועוד נאמר כי לקראת חורבן בית ראשון ציווה יאשיהו מלך יהודה שיניחו את ארון הברית, את מטה אהרן, את צנצנת המן ואת שמן המשחה במקום מסתור שחפר שלמה המלך, ומאז נעלמו עקבותיהם.

אם כן, לפנינו חומר אגדי שנשמר עבור טקסי מינוי של יחידים רמי מעלה, ואשר מקומו האחרון לא נודע. במה יימשח המשיח לעתיד לבוא, אין איש יודע.

עד כאן המנהג והמסורת נראים לא רע. השמן הנוצץ והמבושם בוודאי תרם את חלקו לחגיגיות הטקס. מה שמפריע לי במנהג הזה הוא הדימוי שמקבל אותו מורם-מעם, שמושחים אותו בשמן המשחה. הוא נעטף במעטה של קדושה, והאמונה העממית בכוחותיו העל-טבעיים גוברת: אלוהים אתו בכל אשר ילך. אמונה זו יכולה להוביל עם שלם בעקבות מנהיג כריזמטי אל עברי פי פחת. אמונה דומה הוליכה את היהודים אחרי בר כוכבא שהכזיב, אם כי הוא לא זכה להימשח בשמן הקדוש.

והערה מחויכת מעט בעניין קנה-הבושם. האין צלצול זוג המילים מזכיר לכם איזה חומר, שרק לאחרונה הותר לרופאים לומר לחוליהם: "קח לך"?

*******

וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה: קַח לְךָ סַמִּים, נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה, סַמִּים וּלְבֹנָה זַכָּה, בַּד בְּבַד יִהְיֶה, וְעָשִׂיתָ אֹתָהּ קְטֹרֶת רֹקַח, מַעֲשֵׂה רוֹקֵחַ מְמֻלָּח, טָהוֹר קֹדֶשׁ, וְשָׁחַקְתָּ מִמֶּנָּה הָדֵק, וְנָתַתָּה מִמֶּנָּה לִפְנֵי הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד, אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ שָׁמָּה, קֹדֶשׁ קָדָשִׁים תִּהְיֶה לָכֶם. וְהַקְּטֹרֶת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בְּמַתְכֻּנְתָּהּ, לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם, קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לְךָ, לַיהוָֹה. אִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כָמוֹהָ לְהָרִיחַ בָּהּ, וְנִכְרַת מֵעַמָּיו.

ואחרי המרשם המפורט לשמן המשחה מגיע תורה של הקטורת המקודשת למלאכת המשכן. לשימוש בקטורת יש היסטוריה עתיקת יומין במזרח הקדום. מוצאם של כמה ממיני הצמחים העשירים בשרף ריחני הוא בדרום חצי האי ערב, ומהם מכירים אנו עד היום מגוון מינים של מור ולבונה. האדם למד להשתמש בשרף שיחים ועצים אלה לשימושים שונים, ובכלל אלה – להנאה, לרפואה ולפולחן דתי. אין אנו מזהים בביטחון מלא את הנטף, את השחלת ואת החלבנה, אך הלבונה מזוהה ברמת ודאות גבוהה, שכן היא שמרה על שמה זה בווריאציות לשוניות שונות עד היום. יש המזהים את הנטף עם אחד ממיני המור, ויתכן כי הוא השרף שבתקופת התלמוד נקרא בשם אפרסמון.

מיני השרף השונים מפיצים ריח עז כשהם מתחממים, ועל כן פיזור פירורים שלהם על גבי גחלים לוהטות הוא הדרך המקובלת ליצירת קטורת. מכאן הצורך במזבח מיוחד, קטן ממדים, להקטרת קטורת. אל המזבח מצטרפים כלים נוספים, לחתיית הגחלים ולפיזור השרף עליהם, כלים המופיעים מדי פעם כממצאים ארכיאולוגיים או בציורים עתיקים.

ההרכב המסוים של חומרי הקטורת, המופיע בפרקנו, מוגדר כהרכב מקודש, ולצידו איסור חמור להשתמש בתערובת מקודשת זו להנאת האדם או לרפואה. אפשר להניח כי ערבוב הקטורת הזאת נחשב למלאכת כוהנים מסווגת, מה שהפך ברבות הימים, בימי בית שני, למלאכתה של משמרת כוהנים מיוחדת, שהקפידו על ערבוב הקטורת ברמת קפדנות שאינה נופלת מעיסוק בניטרו-גליצרין. איסור מעין זה תורם, כמובן, להבחנה הקיצונית בין טהור לטמא, בין כוהנים לפשוטי העם, בין בעלי סמכות לנעדרים אותה. כמו שמן המשחה, גם הקטורת ביססה את מעמדם המורם מעם של הכוהנים. זהו מרכיב בעייתי, מבחינתי, של הדת, הקיים גם כיום, כאשר מערכת של איסורים ושל זכויות יתר מבדלת את המאמינים מהשכבה המנהיגה את המסורת הדתית. במידה דומה נשמרת עד היום ההבחנה בין מעשי פולחן יהודיים המותרים רק לגברים, בעוד שעל נשים הם אסורים.

וְנָתַתָּה מִמֶּנָּה לִפְנֵי הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד, אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ שָׁמָּה .

נשים לב להופעת שלוש מילים מאותו השורש בפסוק הזה: 'עֵדֻת', 'מוֹעֵד' ו-'אִוָּעֵד'. הראשונה והשלישית קרובות מאד זו לזו במשמעותן: אהל מועד נועד להתוועדות, שהיא מעין מפגש, גם של העם וגם של האל. המילה 'מועד' שימשה כבר בתקופת המקרא גם לתיאור יום חגיגי, שבו מתוועדים יחד לטקסים דתיים כלשהם. ה'עדות' – משמעותה קצת יותר מעורפלת. ברוב המופעים שלה בתורה היא קשורה ללוחות הברית, הקרויות גם 'לוחות העדות'. על פי חלחק מהפרשנים, הם נקראים כך משום שהם מעידים, מספרים על הברית שכרת האל עם מאמיניו. עֵד הוא מי שהיה נוכח באירוע עצמו, ויכול להעיד שכך אכן קרה. במשמעות זו משמשת המילה עד היום בסצינת בית הדין. העדים הראשונים היו, אם כן, הלוחות, שהיו נוכחים ברגע שבו נכתבו עליהם עשרת הדברות, והם מעידים, כאמור, על הברית שנכרתה בין העם לאלוהיו.

עוד כמה מילים, שמקורן באותו השורש, משמשות אותנו כיום, כמו 'תְּעוּדָה', שהיא מסמך, המעיד על דבר מה, או 'וַעַד', שהוא קבוצת אנשים המתוועדים יחד למטרה משותפת. לכל המילים האלה רקע סמנטי משותף, הקשור בנוכחות האדם במקום מסוים, ברגע מסוים, עם אנשים אחרים ובאירוע משמעותי המתרחש בזמן ובמקום האלה.

עמנואל בן יוסף

פרק ל"א

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: רְאֵה, קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה, וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה, לַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת, לַעֲשׂוֹת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת, וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת, וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ לַעֲשׂוֹת בְּכָל מְלָאכָה.

אחד הדיונים המרתקים בשדות החינוך והפסיכולוגיה הוא כיצד צומחת ומתפתחת אישיות האדם, כיצד רוכש האדם דעת ומיומנויות, תבונה וסגנון אישי ייחודי. אחת התיאוריות היותר מעניינות שייכת לאסכולה הקונסטרוקטיביסטית, ועל פיה האדם פעיל מן הרגע הראשון של חייו בעיבוד החוויות שהוא חווה, והוא בונה בעצמו את המבנים ואת הקשרים שבתודעתו. אחת הגרסאות המקומיות של אסכולה זו בחינוך היא זו של פרופ' משה כספי, ובלשונו המיוחדת הוא קורא לתהליך זה 'הִתְבָּנוּת'.

חשיבה דתית, ממוקדת אל, מייחסת לכוח האלוהי את היכולת למלא את האדם ברוח אלוהית, בחכמה ובתבונה, בדעת ובמיומנות כל מלאכה. אין סתירה מהותית בין שתי התפיסות, למרות שלכאורה הן נראות כל כך מנוגדות. המאמין הדתי יאמר כי אלוהים, הצופה כל עתיד ואף משפיע עליו, יצק בו בתינוק את היכולות הפוטנציאליות האלה עוד מבטן אמו, ומרגע לידתו הוא מַבְנֶה וּמִתְבַּנֶּה, יוזם וקולט, צומח ומתפתח על רקע האישיות המיוחדת שהקנה לו האלוהים מלכתחילה.

ועם כל זאת, הביטוי 'ואמלא אותו רוח אלוהים...' לא יכול שלא להזכיר לנו את אותם מורים, הסבורים עד היום כי מוחותיהם של התלמידים הם מעין כלים ריקים, ושכל מה שעליהם לעשות הוא לצקת את המידע הנכון אל הכלים הפאסיביים האלה.

*********

וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ, כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם, לָדַעַת כִּי אֲנִי יְהוָֹה מְקַדִּשְׁכֶם.

מה הקשר בין מצוות הקמת המשכן למצוות שמירת השבת?

מדוע מתחילה ההוראה האלוהית במילה 'אַךְ'?

באיזה מובן משמשת השבת אות? ומהי אותה אות דבר 'ביני וביניכם'?

רש"י מנסה להתמודד עם השאלות, שמעורר הפסוק הלא מובן הזה, וכך הוא אומר:

'ואתה דבר אל בני ישראל' - ואתה, אף על פי שהפקדתיך לצוותם על מלאכת המשכן, אל יקל בעיניך לדחות את השבת מפני אותה מלאכה. 'אך את שבתותי תשמורו' - אף על פי שתהיו רדופין וזריזין בזריזות המלאכה, שבת אל תדחה מפניה. 'כי אות היא ביני וביניכם'- אות גדולה היא בינינו שבחרתי בכם, בהנחילי לכם את יום מנוחתי למנוחה. 'לדעת'- האומות בה, כי אני ה' מקדשכם.

שפתו של רש"י אינה שפת היומיום שלנו, וגם אותו צריך לפרש. במקום לפרש מילה במילה, ננסה להוציא את המסר העיקרי מהפסוק, כפי שמבין אותו רש"י.

ההנחיות לבניית המשכן יש בהן כדי להלהיב את בני ישראל, כי מדובר בעבודה יצירתית, שתניב בסופו של דבר מבנה מפואר, שישמח כל לב. על כן מזהיר אלוהים את בני ישראל, שלא לחשוב שמצוות הקמת המשכן דוחה שבת. מסיבה זו מופיעה האזהרה על שמירת השבת מיד אחרי ההוראות לבניית המשכן. מכאן ואילך מסביר אלוהים את חשיבותה של מצוות שמירת השבת. השבת היא אות בין האל לבין בני ישראל. אות למה? אות לכך, שהאל קידש את בני ישראל להיות עמו שלו. וכיצד? כמו שהאל שבת ביום השביעי מכל מלאכת הבריאה, כך ישבתו בני ישראל ביום השביעי בכל שבוע, ובזאת ידגישו את הקרבה הרוחנית שלהם לאל הבורא. לבסוף מוסיף רש"י ומציין, כי שמירת השבת היא אות, שיוכר גם על ידי הגויים, כלומר – גם הגויים ידעו, בזכות שמירת השבת, כי אלוהים קידש את בני ישראל להיות עמו שלו.

עד כאן טוב ויפה. ההמשך מקלקל את החגיגה:

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת, כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם. מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת, כִּי כָּל הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה, וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ.

הרעיון הרוחני של 'עונג שבת' מקבל כאן בעיטה רצינית בצורת העונש הקטלני הניתן לכל מי שמחלל את השבת. אם בפסוק הקודם חשבנו שקיום מצוות השבת מקרב אותנו רוחנית לאל הבורא, ומכריז על אותו קשר קדוש שבינינו לבין אלוהים, הרי שכעת ניטל מאיתנו כל הטעם של קיום המצווה, תחת האיום הנורא של כָּרֵת. איום זה בוצע בפועל כלפי מחללי שבת לא רק על ידי האל עצמו, כי אם על ידי מאמיניו – כך ילמד אותנו סיפור המקושש בהמשך.

עמנואל בן יוסף

פרק ל"ב

א וַיַּרְא הָעָם כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר, וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו: קוּם, עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ, כִּי-זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם - לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ. ב וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַהֲרֹן: פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם, בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם, וְהָבִיאוּ אֵלָי. ג וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל-הָעָם אֶת-נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם, וַיָּבִיאוּ אֶל-אַהֲרֹן. ד וַיִּקַּח מִיָּדָם, וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט, וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה, וַיֹּאמְרוּ: אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. ה וַיַּרְא אַהֲרֹן, וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו, וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר: חַג לַיהוָה מָחָר. ו וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת, וַיַּעֲלוּ עֹלֹת, וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים, וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ, וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק.

טו וַיִּפֶן וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן-הָהָר, וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיָדוֹ, לֻחֹת כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם, מִזֶּה וּמִזֶּה הֵם כְּתֻבִים. טז וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה, וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא, חָרוּת עַל-הַלֻּחֹת. יז וַיִּשְׁמַע יְהוֹשֻׁעַ אֶת-קוֹל הָעָם בְּרֵעֹה, וַיֹּאמֶר אֶל-מֹשֶׁה: קוֹל מִלְחָמָה בַּמַּחֲנֶה. יח וַיֹּאמֶר: אֵין קוֹל עֲנוֹת גְּבוּרָה, וְאֵין קוֹל עֲנוֹת חֲלוּשָׁה, קוֹל עַנּוֹת אָנֹכִי שֹׁמֵעַ. יט וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל-הַמַּחֲנֶה, וַיַּרְא אֶת-הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת, וַיִּחַר-אַף מֹשֶׁה, וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת-הַלֻּחֹת, וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר.

'עגל הזהב' - נוצר ע"י יהודה כסיף כמחאה על הסגידה לכסא השלטון ולמנעמיו

(נשרף ע"י חרדים)

מדוע הוריד משה את לוחות הברית עמו בירידתו מן ההר? הלא ידע כבר בעומדו למעלה כי הפר העם את מצוות ה'. ואם ירד משה עם הלוחות בידיו – מדוע שברם בתחתית ההר? שאלה זו שאלו חכמים, ותשובות רבות ושונות נמצאו להם:

יש שאמרו: אילו עשו בני ישראל את העגל קודם שניתנו הלוחות בידי משה, לא היו אלה ניתנים בידיו, ולא היה יורד עמם אל תחתית הר סיני (שמות רבה). משניתנו הלוחות בידי משה – חייב היה לשאתם עמו אל מחנה בני ישראל.

אך מדוע ניפץ משה את הלוחות, שהיו עדות לברית שנכרתה בין העם לאלוהיו?

רשב"ם ורמב"ן סבורים היו ששם למעלה, בראש ההר, שמע משה את הקולות, ואילו בירידתו אל המחנה – ראה בעיניו את הנעשה, ואין רְאִיָּה דומה לשמיעה.

אברבנאל פֵּרֵשׁ את מעשהו של משה בדרך אחרת: בני ישראל היו צריכים לראות את ביטויי כעסו של משה, ושבירת הלוחות לעיניהם נתנה את הביטוי המוחשי לכעס זה.

מדרשים אחרים (שמות רבה, תנחומא, אבות דרבי נתן) מצאו במעשהו של משה תכסיס שנועד להגן על העם מפני זעמו של ה' – ניפוץ הלוחות מסמל את ביטול הברית, החוזה, בין העם לאלוהיו, ובזאת מונע משה מהאלהים לקיים את האיום המתלווה להפרת הברית.

ואפשר שדברים שראה משה מכאן – לא ראה משם, מראש הר סיני: מעשה העגל היה חָמוּר כשלעצמו, אך חמוּרים ממנו היו מעשי הַפְּרִיצוּת שנעשו בעת חגיגות העגל. וכך כתוב: וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק. ובהמשך כתוב: וַיִּקַּח אֶת-הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ וַיִּטְחַן עַד אֲשֶׁר-דָּק וַיִּזֶר עַל-פְּנֵי הַמַּיִם וַיַּשְׁקְ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. משה משקה את בני ישראל, שסטו מדרך הישר וחטאו בפריצות, במים שהושרה בהם אֵפֶר העגל, בדומה לדרך שמשקים את הסוֹטָה. (מנחם בן ישר)

עגל הזהב - מארק שגאל

"וישלך מידו את הלוחת וַיְּשַׁבֵּר אתם תחת ההר" - לא הלוחות נשאו את הכתוב, אלא הכתוב נשא את הלוחות ואת משה בדרכו אל תחתית ההר. וכשראה משה את התופים ואת המחולות ואת העגל, פרחו האותיות מהלוחות וחזרו לשמים, והלוחות, שלא היה מה שיישא אותם, נעשו כבדים, ומשה לא היה יכול להחזיקם יותר. לכן נפלו ונשברו. (על פי פרקי דר'"א ומדרש תנחומא)

מִי שֶׁיַּגִּיעַ יַגִּיעַ אָמַר

מֹשֶׁה וְעָלָה אֶל הָהָר רוּחַ

לֹא נָשְׁבָה יָרַד עֶרֶב עָנָן

כִסָּה אֶת הָהָר הָיָה

מְאֻחָר וְהָעָם הָלַך כֹּה וָכֹה

עוֹד לֹא נָפַל דָּבָר הַלְוִיִּם

עוֹד לֹא זִמְּרוּ בֵּית הַמִּקְדָּשׁ

הָיָה חֲזוֹן רָחוֹק וְאִישׁ לֹא

יָדַע כַּמָּה אָרֹך הַמִּדְבָּר וּמַה

בְּסוֹפוֹ הַקּוֹלוֹת עָלוּ וְהֶעָשָׁן

נִפְזַר בְּפַאֲתֵי הַמַּחֲנֶה רָדְפוּ

הַנְּעָרִים כַּדּוּר מֵעוֹר עִזִּים וּבְאֹהֶל

אֶחָד גָּחַן זִמְרִי בֶּן עַמִּינָדָב מֵעַל אִשְׁתּוֹ

הַמֻּתֶּשֶׁת וְלָחַשׁ

לָהּ דִּבְרֵי כִּבּוּשִׁין, אֶזְכּוֹר לָךְ

לֶכְתֵּךְ אַחֲרָי בַּמִּדְבָּר אָמַר

כַּמָּה יָפָה אָתְּ אָמַר וְהָאֲוִיר לֹא

זָע וְהַרְחֵק בְּרֹאשׁ הָהָר

מֹשֶׁה בֶּעָנָן אוֹחֵז

בַּלּוּחוֹת מְבֹעָת וְלִבּוֹ

נִשְׁבַּר

-

גיורא גריפל

הייקו לשבועות – אבינעם מן

יָרַד מֵהָהָר.

שְנֵי לוּחוֹת, פָּנִים קוֹרְנוֹת.

בָּעַט בּוֹ עֵגֶל.

עד שעשינו עגל ריבונו לא ממש ראה אותנו. היינו צריכים לעשות עגל כדי שיראה. את סבלנו הוא ראה ("ראה ראיתי את עוני עמי אשר במצרים"), את מצוקתנו הוא ראה ("ראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אותם") אבל אותנו לא ראה. אולי מפני שפחד להביט (כי לא יראנו אל וחי), אולי מפני הצער והסבל והמצוקה, שהיו כמסכה על פנינו. בכל אופן, אותנו לא ראה. רק עכשיו, אחרי שקיבלנו תורה ומרדנו בה (קבלה היא תנאי הכרחי למרידה) הוא רואה אותנו סוף סוף, כפי שאנו, עם קשה עורף, והוא בהחלט מזועזע.

בארי צימרמן

קוים לדמותו של אלוהים

פרק ל"ב הוא פרק דרמטי מאד. הסתגלות מעט יותר יסודית בפרטי הסיפור חושפת לעינינו את דמותו של האל, כפי שמספר לנו עליה הסופר המקראי, וחשיפה זו מביכה למדי.

לאחר מעשה העגל תוקף את האל כעס רב על עמו, העם ששיחרר מעבדות למצרים כדי להופכם לעבדיו. וכשכועסים, הרגש משתלט על התבונה. אלהים פונה אל משה ואומר לו: " שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם... סָרוּ מַהֵר מִן-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם ". זה נשמע כמו האב האומר לאם: "תראי מה עשה הילד שלך...". הטחת האשמה במשה היא, לכל הדעות גם לא מוצדקת וגם פוגעת קשות במשה, האמור להמשיך ולהנהיג את העם. ומהו החטא בו מאשים אלהים את העם? לא מעשי הניאוף המתרחשים סביב העגל ולא העדר הסבלנות של העם ברגע הראשון בו עליו להמתין למשה, כי אם העבירה על "לֹא-יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל-פָּנָי", הפגיעה באגו האלוהי.

ועוד תהיה:

מה היה כל כך חמור במעשה העגל? הכלה נזנחה על ידי החתן, שעלה להר רגע אחרי הכלולות, ונעלם לו לארבעים יום. בינתיים החיים ממשיכים. אבינו שבשמים הפסיק לשגר אותות, ואנו מחפשים דרך להתקשר אליו. אולי העגל הוא מכשיר הקשר האנושי, שהוא מוגבל בעוצמתו, אך מייצג את מה שאנו יכולים לעשות בכוחנו אנו.

החתן שב לו לבסוף, ומה שיש לו לומר נאמר בפרץ זעם, המסמן כבר את אופיים של חיי הנישואין מכאן ולהבא: אל תצפי שלכתך אחרי במדבר יקנה לך אילו זכויות. בכל עת שאחשוד שאת פוזלת לעבר גברים אחרים - אני אכה, וחזק!

ואלהים ממשיך: " וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר-אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל". אלהים ממשיך להטיל על משה את האחריות למהלך העניינים. הוא כאילו מבקש רשות ממשה להשמיד את העם, ומציע שוחד – אלהים מבטיח לעשותו לגוי גדול, כלומר להתחיל את סיפור יצירת העם מההתחלה. הבטחה זו מפילה על משה פרוייקט הגדול מהחיים שלו. הוא מחויב כולו למשימת היצירה וההישרדות של העם הזה, בידיעה שגם זו גדולה ממשימת חיים של אדם אחד. בקיצור, ההבטחה האלוהית מבטאת יותר כעס מאשר ריאליה.

וכאן מתגלה משה הדיפלומט, והוא מנווט את הילד הכועס בתבונה רבה. הוא מזכיר לאלהים את העובדה שהעם הוא עם ה', וכי אלהים הוא אשר הוציא את בני ישראל ממצרים. הוא גם מחניף לאלוהים בהזכירו את היד החזקה שלו. גדולתו של האל תלויה, אם כן, במעשיו למען עמו שלו. הוא גם שולף את הנשק האולטימטיבי של 'מה יגידו', את " לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם". ברגע זה משה שולט במצב, והוא מנצל זאת בקריאה אסרטיבית לאלהים: " שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל-הָרָעָה לְעַמֶּךָ". לבסוף מזכיר משה לאלהים את ההבטחות לשלושת האבות, הכובלות אותו ומונעות ממנו למחוק את בני ישראל כליל.

אז תגידו: מיהו המבוגר האחראי כאן?

קוּם, עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים, אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ!

הרומן של בני ישראל עם אלוהים עדיין בחיתוליו. עדיין לא נקבעו כל תנאי העיסקה ההדדית; עדיין לא נצבר ניסיון של הזוגיות הזאת; עדיין לא עמדו שני הצדדים במבחנים. והנה, מופיע רגע המבוכה הראשון, שבו אותו אל, שידע להרשים במופע מרהיב של קולות ועשן, נעלם לו לימים רבים, והעם חונה במדבר, שאינו בית, והוא ממתין להוראות המשך ההליכה לקראת היעד. המדבר אינו מקום לעמוד בו ולהמתין. המשאלה לסיים את הפרק הזה ברורה ומובנה.

אחת האופציות הנראות ברגע זה הגיוניות, היא לחפש אל אחר, אל שיענה מיידית על הצורך הזה. על פי הבנתם של בני ישראל, אל כזה אינו חייב דווקא להופיע ממרומים. אל כזה ניתן גם לעשות. אהרון, שכבר ביסס את מעמדו כמנהיג דתי, הוא הכתובת לדרישה חסרת הסבלנות: עשה לנו אלוהים! האל המחליף - יש לו משימה ברורה, והיא להמשיך להנהיג את מסע הנדודים במדבר.

יוזמתם זו של בני ישראל יכולה להישפט בעין ביקורתית ומלעיגה, על כי אין הם מסוגלים להבחין בין אל המופיע מעצמו, ואשר נוכחותו מתגלה רק ברושם החושי שהוא מייצר, ובדבריו הנשמעים ממרום, לבין אל מעשי ידי אדם.

מאידך, אפשר להתרשם מהיוזמה של בני ישראל, שאינם ממתינים בפאסיביות לרגע בו יתגלה האל שוב בפניהם, אלא מחליטים לעשות מעשה. אפשר גם להסיק, כי מעשה העגל הוא בסך הכל יצירת יצוג מוחשי, המסמל את האלוהות המופשטת יותר, זו המצויה בכל מקום. ואפשר, אולי, להניח כי מעשה העגל, יש בו אמונה ביכולת המאגית של השפעת האדם על המציאות באמצעות חפצים, שהוענק להם מעמד מקודש.

מה שבטוח הוא, שגם משה וגם אלוהים אינם מתלהבים מהיוזמה הזאת, ומשה, כנציג אלוהים, מחליט לשבור את הכלים.

חשבתם על הניגוד בין שני החפצים המוחשיים המככבים בסיפור, בין העגל לבין הלוחות? האם באמת מותר לנו לקבוע, כי הלוחות הם רק מייצגים ומסמלים, בעוד העגל הוא חפץ חסר ערך, לו יוחסה קדושה ללא צדק?

עמנואל בן יוסף

יש מדרש יפה, האומר שלא הלוחות נשאו את הכתוב, אלא הכתוב נשא את הלוחות. כשראה משה את מעשה העגל, פרחו האותיות מהלוחות וחזרו לשמים, והלוחות, שלא היה מה שיישא אותם, נעשו כבדים ומשה לא היה יכול להחזיקם יותר, לכן נפלו ונשברו.

אבינעם מן

נבצר מבינתי כיצד עגל הזהב קיבל בתודעה העולמית צורה של בן בקר. אמנם בתורה מופיעה המילה "עגלה" במובן של פרה צעירה שמלאה לה שנה (מחזור עגול אחד), אך בשום מקום לא מופיע "עגל" במובן דומה. התורה נכתבה במקור ללא ניקוד. זה נוסף מספר מאות שנים לאחר חתימת התורה, ויש מקום להניח כי המנקדים שגו בתום לב או בכוונה.

המילה "עִגֻל" (ובכתיב מלא, "עיגול") פרושה צורה גיאומטרית פשוטה אשר, בזהב או בכסף מסמלת את אל השמש או אל הירח. המקרא מציין כי במקדשים בישראל היו עִגֻלֵי זהב וכסף. גם במקדש שלמה ניצבו עִגֻלים, אך המקרא מציין כי אלה היו רק מכסף.

יציאת מצרים, כפי שהיא מתוארת, מוגזמת מאד בהיקפה וסביר כי כלל לא ארעה; ואם כך גם סיפור מתן תורה מדבר על התרחשות שלא היתה. בטרם חרבה ממלכת שומרון היתה יריבות ממושכת בין שני בתי הכהונה העיקריים שפעלו בישראל – בית לוי ובית אהרון. רוב הנביאים השונים יצאו מן האסכולה של בית לוי ואילו כוהני המקדשים פעלו על פי מסורת בית אהרון. הכוהנים לבית אהרון שהיו מורמים מעם קידשו את השמש וקבעו את מועדי השנה השונים על פיה; יריביהם ירדו אל העם וקידשו את הירח משום שקביעת המועדים לפי גרם שמים זה פשוטה ונוחה לכל אדם ומצריכה פחות חישובים.

מקור הסכסוך בין שני בתי כהונה אלה היה במצרים, וסיפור עגל הזהב המסמל את פולחן השמש שהוקם למרגלות ההר המקודש לאל הירח (סין, סיני) נכתב בתחילה על מנת להדגיש את הסכסוך בין בית לוי ובית אהרון. היה זה אהרון הכוהן שהציב את עגל הזהב והעלה עליו את חמתו של משה הנביא. המשך החטא, כמסופר במקרא, היה טבח שערכו אנשיו של משה בעם.

לימים, כאשר ירושלים הוצפה פליטים ישראלים בתקופת מלכותו של המלך חזקיהו, התאחדו שני בתי הכהונה האלה למשפחה אחת. משה נהפך להיות אחיו הביולוגי של אהרון והלויים קיבלו מעמד בבית המקדש. את אהרון אסור היה מעתה להציג כחוטא שהחטיא את ישראל והמאבק בין אל השמש לאל הירח טושטש לטובת האמונה החדשה המבוססת על מונותיאיזם.

יתכן כי זו הסיבה לכך שעגל הזהב קיבל משמעות של בן בקר.

יובל חייקין

שָבוּעַ אַחַר חַג הַשָּבוּעוֹת

עגל הזהב – אהוד בנאי

אנחנו כאן בלב מדבר,

צמאים למים חיים,

ואתה על ראש ההר,

מעל העננים.

אין שום אות,

אין סימן,

כל כך הרבה ימים

במעגל סגור מסתובבים

סביב עגל הזהב.

אין מי שיכה על הסלע,

מי יתן כיוון?

באפילה כאן נלחמים על כל פירור

סביב עגל הזהב

הוא לא יורד מראש ההר!

הוא לא יורד אל העם!

הם יוצאים במחול טירוף

ושוכחים את עצמם.

רוקדים סביב עגל הזהב,

סביב עגל הזהב

מתחננים אליו: אל נא תעזוב אותנו עכשיו!

היה לנו לאב!

עדר נעזב, רוקד סביבו,

קורא אליו לשוא -

עגל הזהב!

עגל הזהב!

שבועות אחרי השריפה בכרמל, ואחרי רמיזתו של הרב עובדיה יוסף כי חילול שבת הוא הגורם לדליקות הענק, יש מי שמוצא סיבה אחרת לאש שהשתוללה ווגרמה נזק רב בכפר האמנים עין-הוד. קובי לוי, כתב ביטאון שס "יום ליום" טוען כי לתושבי המקום 'אֵין הוֹד', וכי לחובתם מסכת חטאים שהביאה עליהם את הצרה.

בין החטאים המיוחסים לתושבי עין-הוד - "טקס עגל הזהב" המתקיים בעין הוד מדי שנה ביומו האחרון של חג הפסח. על-פי אתר הישוב, זהו מעין אירוע פגאני, המשחזר בצורה אמנותית וגרוטסקית, את ניתוץ עגל הזהב על-ידי בני ישראל עם קבלת התורה מידי משה רבנו. פסלו של העגל מובל אחר כבוד בראש שיירת חוגגים - גברים, נשים וטף, חברי הכפר ואורחים - כולם עטויי לבן ועטורי זרי פרחים, הנוהרים בתוך סמטאות הכפר אל האמפיתיאטרון שבמרכזו, כשאחד מאמני הכפר מנחה את התהלוכה ואת הטקס התיאטרלי.

בהגיע השיירה העליזה לרחבת האמפיתיאטרון, מקיפים את העגל המוני רוקדים ומתופפים נלהבים שלא יחדלו ממלאכתם עד לשעות הלילה המאוחרות. את השמחה המשתוללת קוטע בזעם משה רבנו - אחדמ"זקני" הכפר העטוי זקן ארוך - המופיע לפתע במעלה המדרגות במלוא הדרו, מנתץ את לוחות הברית שבידיו ובקולות שבר וזעקה מצווה על "בני ישראל" להשמיד את העגל.

או אז, חדל העם הנלהב ממעשיו, ובאותו להט שבו ריקד וקיפץ סביב העגל, הוא מעלה אותו עתה באש. בליווי גובר והולך של עדר המתופפים, נשלפים הנבוטים וכל מי שיכול חובט בפסל המוזהב העולה בלהבות לקול מצהלות ההמון השמח לראות את העגל מושמד והופך לאפר.

"מחזה המוני שכזה בעיצומו של יום", כותב קובי לוי, "בתוך ארץ ישראל, טרקלינו של מלך, שבו שמים ללעג את האמונה בה' ובתורתו, מושך חרי-אף, ה' ישמרנו".

יהודה עמיחי:

מֹשֶׁה רַבֵּנוּ רָאָה רַק פַּעַם אַחַת אֶת פְּנֵי הָאֱלֹהִים

וְשָׁכַח. הוּא לֹא רָצָה לִרְאוֹת אֶת הַמִּדְבָּר

וַאֲפִלּוּ לֹא אֶת הָאָרֶץ הַמֻּבְטַחַת, אֶלָּא רַק אֶת פְּנֵי הָאֱלֹהִים.

הוּא הִכָּה בַּסֶּלַע בְּזַעַם גַּעֲגוּעָיו

הוּא עָלָה לְהַר סִינַי וְיָרַד, הוּא שָׁבַר אֶת שְׁנֵי

לוּחוֹת הַבְּרִית וְעָשָׂה עֵגֶל זָהָב, הוּא חִפֵּשׂ

בָּאֵשׁ וּבֶעָשָׁן, אֲבָל הוּא זָכַר רַק אֶת

יַד הָאֱלֹהִים הַחֲזָקָה וְאֶת זְרוֹעוֹ הַנְּטוּיָה

וְלֹא אֶת פָּנָיו וְהָיָה כְּמוֹ אָדָם שֶׁרוֹצֶה

לִזְכֹּר אֶת פְּנֵי מִי שֶׁאָהַב וְלֹא יוּכַל.

הוּא עָשָׂה לְעַצְמוֹ קְלַסְתֵּרוֹן מִפְּנֵי

הָאֱלֹהִים וּפְנֵי הַסְּנֵה הַבּוֹעֵר וּפְנֵי

בַּת פַּרְעֹה שֶׁנִּרְכְּנָה מֵעָלָיו כְּשֶׁהָיָה תִּינוֹק בַּתֵּבָה,

וְהֵפִיץ אֶת הַתְּמוּנָה בְּכָל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל

וּבְכָל הַמִּדְבָּר, אֲבָל אִישׁ לֹא רָאָה

וְאִישׁ לֹא הִכִּיר. וְרַק בְּסוֹף חַיָּיו,

עַל הַר נְבוֹ רָאָה וּמֵת

בִּנְשִׁיקַת פְּנֵי הָאֱלֹהִים.

פרק ל"ג

"אַתֶּם עַם קְשֵׁה עֹרֶף, רֶגַע אֶחָד אֶעֱלֶה בְקִרְבְּךָ, וְכִלִּיתִיךָ"

בלגן במשפחה!

אבא כועס, אמא נעלבת, אבא עובר לחדר האירוח ומסתגר שם. אמא אומרת לו מבעד לדלת: 'איך אפשר לטפל במשפחה כך?' כשההורים מדברים ביניהם, הם סוגרים את הדלת מפני הילדים. ואלה במבוכה. הם חושבים שאולי כל הכעס הזה באשמתם. איש לא מסתכל לרעהו בעיניים, כולם מבקשים הוכחות לכך שהבטחות תקוימנה. בעוד שבוע הולכים לטיפול משפחתי..

הפרק שלפנינו מעלה בדמיוני תמונות מעין זו שתוארה כאן: אלוהים עדיין 'ברוגז' עם העם, למרות שהוא אמר שהתחרט על שחשב להשמידו. זה מה שקוראים בלשוננו unfinishedbusiness. במילים אחרות הוא אומר למשה: קח את החבר'ה שלך ותמשיך. לי אין עניין לנהל אותם מקרוב. תסתפקו במלאך שלי, שיוביל אתכם לארץ כנען. אם אשאר בקרבתכם, בטח תרגיזו אותי, ואתם כבר יודעים למה אני מסוגל.

העם החש אשמה וצורך להתנצל, 'מתנצל' את עדייו, ומתחיל בריטואל של אֵבֶל על האידיליה שנסתיימה. משה מרחיק את אלוהים מהעם, כדי שלא יחטוף קריזה נוספת, אבל כדי לתקשר איתו הוא חייב לעבור לאוהל מועד הנמצא כעת מחוץ למחנה, ובכך מרחיק גם את עצמו מצאן מרעיתו. התקשורת בין משה לאלוהים מתבצעת בתוך האוהל תחת כיסוי נוסף של ענן. העם עומדים פתח אוהליהם, מביטים באוהל מועד מרחוק, ומשתחווים. את הנאמר להם בעניין כיבוד הורים "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ" הם מפנימים גם כלפי האל. לא אהבה, לא כבוד, אלא יראה גדולה. לפסיכולוגים יש בוודאי הרבה מה לומר על התפתחות האישיות בתרבות משפחתית כזאת.

*****

וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה: לֵךְ, עֲלֵה מִזֶּה, אַתָּה וְהָעָם אֲשֶׁר הֶעֱלִיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר: לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה...

כשאבא ואמא רבים על רקע התנהגות הילדים, לפתע צצים בפיהם ביטויים כמו 'הילדים שֶׁלְּךָ' או 'הילדים שֶׁלָּךְ'. זה ביטוי של התנערות מהאחריות המשותפת על הילדים. מסתבר שזו התנהגות כל כך טבעית, שגם אלוהים, זה אשר בראנו בצלמנו ובדמותנו, נוהג כך, למרבה האכזבה. אחרי שכל כך הרבה פעמים הזכיר האל לעם שהוא הוא אשר הוציאו מארץ מצרים, מבית עבדים, בידו החזקה ובחסדו הגדול, לפתע משתרבב לדבריו צירוף המילים 'וְהָעָם אֲשֶׁר הֶעֱלִיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם'. מי אשם בהשתלשלות העניינים המתסכלת? משה, כמובן!

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהֹוָה: רְאֵה, אַתָּה אֹמֵר אֵלַי: הַעַל אֶת הָעָם הַזֶּה! וְאַתָּה לֹא הוֹדַעְתַּנִי אֵת אֲשֶׁר תִּשְׁלַח עִמִּי, וְאַתָּה אָמַרְתָּ: יְדַעְתִּיךָ בְשֵׁם, וְגַם מָצָאתָ חֵן בְּעֵינָי!

משה לא מתבלבל, ואומר לאלוהים את אשר על לבו, ואת דבריו נתרגם כאן לעברית של ימינו:

'אלוהים, אתה מצווה עלי לקחת אחריות על העם ולהמשיך במשימה של העלאתו לארץ כנען. במקום 'עַמִּי' אתה אומר 'העם הזה'. מה קרה? עד עכשיו לא נתת בידי כתב משימה מפורט, ורק פירגנת לי ואמרת שאני מוצא חן בעיניך. איך כל זה מסתדר יחד?

וְעַתָּה, אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ, וְאֵדָעֲךָ, לְמַעַן אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ, וּרְאֵה כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה.

ואם זה נכון, אומר משה, ואני מוצא חן בעיניך, זה מחייב אותך לשתף אותי בתכניות לעתיד, אחרת אתקשה להשביע את רצונך בהמשך דרכנו המשותפת. ואל תשכח, אלוהים – בני ישראל, אלה שאתה קורא להם בזלזול 'הגוי הזה', הם העם שלך, לטוב ולרע...

וַיֹּאמַר: פָּנַי יֵלֵכוּ, וַהֲנִחֹתִי לָךְ!

אלוהים אינו במצב רוח טוב – לא להסביר את עצמו, ולא לרצות את משה. תשובתו הלקונית בהחלט אינה מספקת. איך להבין את דבריו 'פָּנַי יֵלֵכוּ'? אני לא אלך עמכם, אבל פני ילכו? למה הכוונה? וכשאלוהים אומר 'וַהֲנִיחוֹתִי לָךְ', האם הוא מתכוון לומר 'אעזוב אותך', או להפך – 'אעשה לך נוח, אקל עליך'? נראה שאלוהים אינו מוכן להתחייב ברגע כעס זה. או שמשה והעם יצליחו בדרכי חנופה להרגיע את האל, או שהזמן יעשה את שלו, ואלוהים יבין שאין לו עם אחר, ושהקשר עם הגוי הזה הוא נישואים קתוליים.

וַיֹּאמֶר אֵלָיו: אִם אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים, אַל תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה!

משה לא פראייר. הוא תובע התחייבות ברורה יותר, ומאיים בהסתלקות מהמשימה, אם אלוהים לא יהיה מחויב יותר למשה ולעמו. האמירה 'אַל תַּעֲלֵנוּ' מציגה אופציה, עליה לא דובר עד עתה: העם יחליט שאינו רוצה לעלות לארץ כנען. מסתבר שגם לבן הזוג החלש יש עוד קלפים בשרוול.

ההמשך הוא מהלך הדדי של התפייסות בין משה לאלוהים. משה מבקש קרבה גדולה יותר לאל, קרבה שתבוא לידי ביטוי במראה עיניים. האל מתרצה, אבל חלקית בלבד, ובמקום להראות למשה את פניו, הוא מראה לו את אחוריו. גם אם לא נפרש מחווה זאת כמחווה של זלזול או השפלה, לא נוכל להתחמק מהמסקנה, שהקשר עם אלוהים רחוק מלהיות סימטרי. לראות את אחוריו, פירושו של דבר שלא נוכל ללכת לצידו, אלא רק ללכת בעקבותיו, כשהוא המוביל.

יש שיאמרו, כי זו הדרך היחידה לחיות, כשהאל בתוך חייך, אבל הנה מודל אחר, יפה יותר בעיני:

לילה אחד חלם אדם שהוא הולך על שפת הים, מטייל עם אלוהיו. מולו בשמיים הבזיקו תמונות מתוך חייו. בכל תמונה שהבזיקה בשמים, הבחין החולם בשני זוגות עקבות רגליים שהיו בחול -זוג אחד שלו, והשני של אלוהיו. הביט האדם לאחור על העקבות בחול. הוא הבחין כי פעמים רבות נראה רק זוג אחד של פסיעות לאורך הדרך. הוא גם הבחין כי דווקא בשעות האומללות והעצובות של חייו נשנה הדבר. פנה האדם לאלוהיו ושאל: "אלוהים, אתה אמרת לי שכאשר אחליט ללכת אחריך תלך איתי לאורך כל הדרך, אך הבנתי כי בתקופות הקשות ביותר של חיי נראו בחול עקבות של זוג רגליים אחד בלבד. מדוע בתקופות הקשות ביותר צעדתי לבדי? מדוע עזבת אותי? ענה לו אלוהים:"בני, אוהב אני אותך ולעולם לא אעזבך, באותן תקופות, שבהן כה רב היה סבלך, כשאתה רואה זוג אחד של עקבות, לא היו אלה עקבותיך, היו אלה עקבותיי שלי כשנשאתי אותך על כפי".

למען ההגינות נציין, כי תמונה זו, של האל, הנושא את האדם על כפיו, מופיעה גם היא מדי פעם בתנ"ך. גם לאלוהים יש רגעים טובים יותר וטובים פחות...

עמנואל בן יוסף

כִּי תִּשָׂא – אליעז כהן

אִמָּא אָמְרָה לִי

לְחַכּוֹת

בְּצַד הָהָר וְלֹא

לִבְכּוֹת.

"אֲנִי רַק קוֹפֶצֶת לְכַמָּה

דַּקּוֹת"

אָמְרָה –

וְנֶעְלְמָה בְּתוֹךְ

עֲנָן וַעֲרָפֶל

עוֹלֵט, נָבוֹךְ.

רַבּוֹת יְמָמוֹת חִכִּיתִי

וּבְשֶׁקֶט-בְּשֶׁקֶט בָּכִיתִי

כִּי אָמְרָה לִי לֹא.

וַאֲנִי גַּעֲגוּעַ לְמַטָּהּ

הַמְּלַטֵּף

וּלְרֹךְ הַכָּתֵף

אֶת פָּנַי בּוֹ

אַשְׁקִיעַ

רַק שֶׁתֵּרֵד מֵרָקִיעַ.

וְעוֹדִי חִכָּיוֹן.

וּבִיְמֵי אַרְבָּעִים

כִּלָּיוֹן

פָּרַצְתִּי

בָּכִיתִי נוֹרָא

"אִמָּא, אִמָּא

רִכְבִי עַל הָעָב!"

וּבָנִיתִי לִי

עֵגֶל זָהָב.

פרק ל"ד

א וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה: פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים, וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ.

כבר עסקנו בחרון אפו של אלוהים בפרקים הקודמים, ועל כן פטורים אנו מלשוב ולהגיב על הדברים הקשים שבהם מתאר האלוהים בפרקנו זה את עצמו (אל קנא), את עמו (עם קשה עורף) ואת המשימות האכזריות שהוא הולך להטיל על העם עם כיבוש ארץ כנען. על כן נבחר לנו נושא אחר, את הפסוק הראשון של הפרק, ונקיים בו מצוות מדרש.

אָמַר ר' שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: הַתּוֹרָה שֶׁנִּתְּנָה לְמֹשֶׁה, כְּתוּבָה בְּאֵשׁ שְׁחוֹרָה עַל גַּבֵּי אֵשׁ לְבָנָה הָיְתָה, וַחֲתוּמָה בְּאֵשׁ וּמְלֻפֶּפֶת בְּאֵש, וְעִם שֶׁכָּתַב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, קִנַּח הַקֻּלְמוֹס בִּשְׂעָרוֹ – וּמִשָּׁם נָטַל מֹשֶׁה אֶת זִיו הַפָּנִים. (ירושלמי, שקלים)

דבר הקב"ה למשה נכתב, על פי הירושלמי באש. האש אינה רק מופשטת יותר מהאבן המוחשית עליה יכתוב משה את מצוות ה'. האש מייצגת גם את נוראותו של האל, אבל על זאת החלטנו שלא לדבר הפעם. לענייננו – האש היא גם ברת-שינוי בכל רגע. משה, במוגבלותו כבן-אנוש, חייב לכתוב את הדברות באבן, ובכך, אם ירצה או לא ירצה, הוא מקבע אותן ללא אפשרות שינוי. וכך מקבל העם את עשר הדברות.

ואנו נרצה לגלות בתוך השורות החקוקות באבן את האש המקורית, המאפשרת לנו לחוות את הרגע הראשון שבו ניתנו אלה מפי אלוה, אותו רגע שבו עוד ניתן היה לומר את הדברים במילים אחרות, להתאים את התוכן למציאות ימינו, ולהנחיל את התורה לבני דורנו כהצעה לדיון מחודש ולשינוי מבורך.

בְּכָל דּוֹר וָדוֹר יָכֹל אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ עָמַד עַל הַר סִינַי, וְרָאָה אֶת הַתּוֹרָה כְּתוּבָה בְּאֵשׁ שְׁחוֹרָה עַל גַּבֵּי אֵשׁ לְבָנָה (ירושלמי לשעבר, היום)

********

וַיַּעֲבֹר יְהוָֹה עַל פָּנָיו, וַיִּקְרָא: יְהוָֹה, יְהֹוָה, אֵל רַחוּם וְחַנּוּן, אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת, נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים, נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה, וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה, פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים, וְעַל בְּנֵי בָנִים, עַל שִׁלֵּשִׁים, וְעַל רִבֵּעִים.

משה: יהוה יהוה, איזה אל נפלא אתה! מי כמוך יודע לרחם, לחנון ולסלוח! הסבלנות שלך שוברת את כל השיאים! כל מה שאתה מעניק לנו הוא בגדר חסד אמיתי!

יהוה: נסחפת, משה! דווקא תפסת אותי ברגע של כעס... בני ישראל הביאו לי הפעם את הסעיף! אלפי פעמים חננתי אותם ברוב חסדי. אני לא יודע איך לקרוא למה שהם עשו – עוון? פשע? חטא?

משה: ואת כל זה אתה נושא על כתפיך...

יהוה: אבל אין לי כוונה לנקות אחריהם. גם אם ישאירו את הלכלוך שלהם לבנים, לנכדים ולנינים – זה הלכלוך שלהם...

משה: אם זה המצב, איך זה שקוראים לך רחום וחנון?

יהוה: אני מרחם רק על ילדי הגן. תשאל את יהודה!

עמנואל בן יוסף

פרשת כִּי תִּשָּׂא – ההפטרה

מלכים א יח

א וַיְהִי יָמִים רַבִּים וּדְבַר-יְהוָה הָיָה אֶל-אֵלִיָּהוּ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁית לֵאמֹר לֵךְ הֵרָאֵה אֶל-אַחְאָב וְאֶתְּנָה מָטָר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה. ב וַיֵּלֶךְ אֵלִיָּהוּ לְהֵרָאוֹת אֶל-אַחְאָב וְהָרָעָב חָזָק בְּשֹׁמְרוֹן. ג וַיִּקְרָא אַחְאָב אֶל-עֹבַדְיָהוּ אֲשֶׁר עַל-הַבָּיִת וְעֹבַדְיָהוּ הָיָה יָרֵא אֶת-יְהוָה מְאֹד. ד וַיְהִי בְּהַכְרִית אִיזֶבֶל אֵת נְבִיאֵי יְהוָה וַיִּקַּח עֹבַדְיָהוּ מֵאָה נְבִיאִים וַיַּחְבִּיאֵם חֲמִשִּׁים אִישׁ בַּמְּעָרָה וְכִלְכְּלָם לֶחֶם וָמָיִם. ה וַיֹּאמֶר אַחְאָב אֶל-עֹבַדְיָהוּ לֵךְ בָּאָרֶץ אֶל-כָּל-מַעְיְנֵי הַמַּיִם וְאֶל כָּל-הַנְּחָלִים אוּלַי נִמְצָא חָצִיר וּנְחַיֶּה סוּס וָפֶרֶד וְלוֹא נַכְרִית מֵהַבְּהֵמָה. ו וַיְחַלְּקוּ לָהֶם אֶת-הָאָרֶץ לַעֲבָר-בָּהּ אַחְאָב הָלַךְ בְּדֶרֶךְ אֶחָד לְבַדּוֹ וְעֹבַדְיָהוּ הָלַךְ בְּדֶרֶךְ-אֶחָד לְבַדּוֹ. ז וַיְהִי עֹבַדְיָהוּ בַּדֶּרֶךְ וְהִנֵּה אֵלִיָּהוּ לִקְרָאתוֹ וַיַּכִּרֵהוּ וַיִּפֹּל עַל-פָּנָיו וַיֹּאמֶר הַאַתָּה זֶה אֲדֹנִי אֵלִיָּהוּ. ח וַיֹּאמֶר לוֹ אָנִי לֵךְ אֱמֹר לַאדֹנֶיךָ הִנֵּה אֵלִיָּהוּ. ט וַיֹּאמֶר מֶה חָטָאתִי כִּי-אַתָּה נֹתֵן אֶת-עַבְדְּךָ בְּיַד-אַחְאָב לַהֲמִיתֵנִי. י חַי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אִם-יֶשׁ-גּוֹי וּמַמְלָכָה אֲשֶׁר לֹא-שָׁלַח אֲדֹנִי שָׁם לְבַקֶּשְׁךָ וְאָמְרוּ אָיִן וְהִשְׁבִּיעַ אֶת-הַמַּמְלָכָה וְאֶת-הַגּוֹי כִּי לֹא יִמְצָאֶכָּה. יא וְעַתָּה אַתָּה אֹמֵר לֵךְ אֱמֹר לַאדֹנֶיךָ הִנֵּה אֵלִיָּהוּ. יב וְהָיָה אֲנִי אֵלֵךְ מֵאִתָּךְ וְרוּחַ יְהוָה יִשָּׂאֲךָ עַל אֲשֶׁר לֹא-אֵדָע וּבָאתִי לְהַגִּיד לְאַחְאָב וְלֹא יִמְצָאֲךָ וַהֲרָגָנִי וְעַבְדְּךָ יָרֵא אֶת-יְהוָה מִנְּעֻרָי. יג הֲלֹא-הֻגַּד לַאדֹנִי אֵת אֲשֶׁר-עָשִׂיתִי בַּהֲרֹג אִיזֶבֶל אֵת נְבִיאֵי יְהוָה וָאַחְבִּא מִנְּבִיאֵי יְהוָה מֵאָה אִישׁ חֲמִשִּׁים חֲמִשִּׁים אִישׁ בַּמְּעָרָה וָאֲכַלְכְּלֵם לֶחֶם וָמָיִם. יד וְעַתָּה אַתָּה אֹמֵר לֵךְ אֱמֹר לַאדֹנֶיךָ הִנֵּה אֵלִיָּהוּ וַהֲרָגָנִי. {ס} טו וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ חַי יְהוָה צְבָאוֹת אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו כִּי הַיּוֹם אֵרָאֶה אֵלָיו. טז וַיֵּלֶךְ עֹבַדְיָהוּ לִקְרַאת אַחְאָב וַיַּגֶּד-לוֹ וַיֵּלֶךְ אַחְאָב לִקְרַאת אֵלִיָּהוּ. יז וַיְהִי כִּרְאוֹת אַחְאָב אֶת-אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר אַחְאָב אֵלָיו הַאַתָּה זֶה עֹכֵר יִשְׂרָאֵל. יח וַיֹּאמֶר לֹא עָכַרְתִּי אֶת-יִשְׂרָאֵל כִּי אִם-אַתָּה וּבֵית אָבִיךָ בַּעֲזָבְכֶם אֶת-מִצְוֹת יְהוָה וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי הַבְּעָלִים. יט וְעַתָּה שְׁלַח קְבֹץ אֵלַי אֶת-כָּל-יִשְׂרָאֵל אֶל-הַר הַכַּרְמֶל וְאֶת-נְבִיאֵי הַבַּעַל אַרְבַּע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים וּנְבִיאֵי הָאֲשֵׁרָה אַרְבַּע מֵאוֹת אֹכְלֵי שֻׁלְחַן אִיזָבֶל. כ וַיִּשְׁלַח אַחְאָב בְּכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּקְבֹּץ אֶת-הַנְּבִיאִים אֶל-הַר הַכַּרְמֶל.

ההפטרה לפרשת 'כי תשא' מספרת את הסיפור הדרמטי והמוכר כל-כך של המאבק בין אליהו לנביאי הבעל. הכל מצוי בו בסיפור זה – נופי הכרמל ועמק יזרעאל, עמידת היחיד מול הרבים, אש היורדת מן השמים, שחיטה גדולה, ולסיום תקופת הרעב הגדול – גשם נדבות.

ההקדמה לסיפור מינורית יותר באופיה, אך קריאה זהירה וסבלנית בקטע זה מגלה לנו את המקבילה האנושית-חברתית-פוליטית לימי-הרעב: איזבל, אשת המלך אחאב רודפת את נביאי ה' והורגת בהם. בודדים נותרו, ובתוך חברה הנשלטת ע"י פולחן הבעל והאשרה לא נותר להם אלא להיחבא ולהמתין לימים טובים יותר. עובדיהו, אשר על בית המלך, מסתיר אותם במערות, ומסכן בזאת את ראשו. אליהו הנביא, הדמות המובילה בקרב הנאמנים לפולחן ה', נחבא גם הוא, ואיש לא יודע את מקום הימצאו. המהפכה צריכה להמתין להזדמנות שלה. ללא המנהיג אין נביאי ה' יכולים לעשות דבר מלבד להמתין במקום מחבואם. הפחד כה גדול, שעובדיהו חושש למלא את השליחות שמטיל עליו אליהו, ולמסור למלך אחאב את דברו. בתוך אווירת הטרור הזו בולט אליהו בביטחונו העצמי. הוא לא חושש להודיע לאחאב על הופעתו, לקרוא לו למפגש, ללכת לקראתו ולאתגר אותו בהצעת תחרות, שתהווה מפגן לעליונות הפולחן המועדף. אחאב, שיכול היה לתפוס את מנהיג המרד, 'להכריתו' ולחזק עוד יותר את שלטונו, מתפתה לאתגר, נופל בפח, ובזאת מתאפשר האירוע הדרמטי המסמן את המהפך המוחלט.

האירוע על הכרמל אינו מענייננו ברגע זה. נשוב אל ההקדמה. גם בהיסטוריה המודרנית, ואפילו בהווה, מוכרות לנו תרבויות טרור והפחדה שבהן משתק השלטון כל אפשרות של ויכוח עמו, שבהן הרוב הדומם בוחר בקבלה מפוחדת של נורמות הדיכוי, ההפליה והאלימות שהשלטון מעודד. יחידים שאינם הולכים עם הזרם, נאלצים להסתיר את דעותיהם, או להסתתר בפועל. גדול הקושי להתארגן במצב כזה כאופוזיציה או כמחתרת, ורבים לא מעזים לעשות זאת. יש המאבדים תקווה לשינוי התנאים, אך אחרים, בודדים ומעטים ככל שיהיו – יש להם מחויבות לאידיאלים שלהם או יותר סבלנות או ראייה מפוכחת לטווח ארוך, והם נושאים עמם את זרע-התקווה שינבט בעתיד, כשתבוא ההזדמנות.

עמנואל בן יוסף

קישורים

בוא אלי פסוק נחמד - בארי צימרמן

הבגידה הגדולה - רוחמה וייס

יוסי, נשבר לי מהקללות - מכתב מאליהו הנביא ליוסי שריד - אסף ווהל

קבצים מצורפים

פרשת 'כי תשא' - הרב אבי פסקל

פרשת 'כי תשא' ועגל הזהב - הרב קובי וינר

פרשת 'כי תשא' - בארי צימרמן תשע"א

פרשת 'כי תשא' - בארי צימרמן תשע"ג