ראש פינה - אלגַ'אעוּנָה

אלגַ'אעוּנָה

הכפר שכן בגובה 500 מטרים מעל פני הים על צלע הר כנען, כשהוא צופה לעבר עמק-הירדן. ליד הכפר עבר כביש טבריה-צפת, וחמישה ק"מ ממזרח לכפר שכנה צפת.

ב-1596 התגוררו באל-ג'אעונה 171 תושבים.

בשנת 1944-45 מנה מספר התושבים כ-1,150.

אדמות הכפר השתרעו באותה עת על 839 דונם, מהם נרכשו שבעה בידי יהודים.

הכפר התרוקן מתושביו ב-9 במאי, עת ניחתה על צפת ההתקפה הסופית.

חלק מתושבי אל-ג'אעונה נותרו בו אחרי שנכבש, לפחות עד יוני 1949, אז פונו בכפייה עם תושבי שני כפרים אחרים [אל-חִ'סֿאסֿ וקַיְטִיָּה באצבע הגליל]. ליד הכפר עכּבּרה.

ראש פינה

גיא אוני

ראש פינה שייכת לקבוצת מושבות העלייה הראשונה, אבל הקדימה אותן.

ב-1875 רכש אליעזר רוקח מצפת יחד עם אחדים מחבריו בני היישוב הישן מחצית מאדמות הכפר הערבי ג'עוני, וב-1878 התיישבה במקום קבוצה של 17 משפחות יהודיות מצפת וקראה ליישוב היהודי החדש גיא אוני.

מטרת המתיישבים הייתה שינוי אורח חייהם - מהתבססות על כספי החלוקה לעבודת אדמה. אולם בצורת, רעב, מחלות (כולל דבר שחיסל את העדר) והעדר נסיון מקצועי-חקלאי אילצו את המתיישבים לנטוש את המקום למרות העזרה לה זכו מתושבי ג'עוני ולמרות ניסיון לגייס כספי תרומות שיעזרו לעבור את תקופת ההקמה.

ראש פינה

בשנת 1882, לאחר קונגרס פוקשאן, החליטה קבוצה של 30 משפחות של חסידים מהעיר מוינשט, ברומניה, לעלות לארץ ישראל ולעסוק בחקלאות. הם שלחו את נציגם, דוד שוב, אליו הצטרף האיכר דוד בוקששתר, לאתר מקום מתאים להתיישבות.

בחודש תמוז תרמ"ב (1882) הגיעה לארץ ישראל קבוצת חלוץ של 5 משפחות.

ב-24 ביולי 1882 רכש דוד שוב, כנציג הוועד במוינשטי של "חברת ישוב א"י על ידי עבודת האדמה", את הקרקעות שהיו חלק מאדמות גיא אוני ואדמות נוספות מהכפר ג'עוני.

בחודש אוגוסט 1882 יצאה האוניה "טטיס" מנמל גאלאץ, עליה עשרות משפחות נוספות. לאחר תלאות ירדו בחוף ביירות ובמסע רגלי בעזרת חמורים ופרדות הגיעו לצפת וממנה לגיא אוני.

הם החליטו לשנות את שם המקום לראש פינה לפי הפסוק מתהילים קי"ח, כ"ב: "אבן מאסו הבונים, הייתה לראש פינה".

המתיישבים עלו לאתר בא' בטבת תרמ"ג (1883).

לדאבונם של המתיישבים אסרו השלטונות הטורקים על בנית מבנים חדשים במושבה ולכן הם נאלצו להמשיך ולחיות בבתים שנרכשו מהכפר הערבי.

המתיישבים שלא היו בעלי רקע חקלאי סבלו מקשיים שונים וממצוקה כספית.

ב־1883 נחלץ הברון רוטשילד לעזרת ראש פינה שהפכה למושבה הראשונה אותה לקח תחת חסותו. בתמורה להעברת בעלות על כל האדמות ומבני המושבה לידי הברון, דאג הוא להמשך קיומה ובנייתה ותשלום החובות שצברו.

במהלך השנים הוקמו בראש פינה בית כנסת (1887), בית הספר העברי-לאומי הראשון בגליל (1899) שהוקם על ידי יצחק אפשטיין, מפעל ליצור חוטי משי, יקב, בית בד, בית המלון הראשון בגליל ועוד.

בראשית המאה ה-20 הייתה ראש פינה המושבה הרביעית בגודלה הארץ ישראל.

בשנת 1900, בעיקר בגלל סכסוכים בין האכרים לפקידות הברון, העביר הברון את המושבה לחסותה של חברת יק"א, שהייתה כפופה לברון הירש.

ב-1924 עברה המושבה לחסות פיק"א.

בשנת 1920 היוותה המושבה בסיס פעולה ליוסף טרומפלדור וחבריו.

בהמשך שימשה המושבה בסיס להברחת יהודים מסוריה בימי המנדט הבריטי.

בראש פינה גם שהתה פלוגת העבודה של בית"ר בה היה חבר עולה הגרדום הראשון שלמה בן יוסף.

לאחר קום המדינה

עם הקמת מדינת ישראל מסרו הבריטים לערבים, את משטרת ראש פינה ומחנות צבא נוספים באזור.

ב-26 באפריל 1948 התארגן כוח מעורב של אנשי אצ"ל מראש פינה ואנשי הגנה ובפעולה משולבת השתלטו על בניין המשטרה וכן על מחנה "פילון" הסמוך.

תושבי ג'עוני, שחששו מנקמת יהודי ראש פינה וקיוו שהסורים יכבשו את האזור עזבו ברובם את היישוב ונדדו צפונה.

אלו מתוכם שרצו להשאר שוכנעו אף הם לעזוב את היישוב ליישובים אחרים באזור

איכרי המושבה החלו לעבד את אדמות ג'עוני הנטושות והשתמשו בחלק מבתי הערבים, אל שאר הבתים נכנסו עולים חדשים וחיילים משוחררים.

ראש פינה, שמנתה כ-350 נפש במאי 1948 קלטה כ-150 תושבים נוספים במהלך 1948-1949 ומספר דומה של עולים בתחילת שנות ה-50.

ב-1970 היו בה כ-850 תושבים.