עמק זבולון

רכישת אדמות עמק זבולון:

בשנות ה-70 של המאה ה-19 רכשה משפחת סורסוק הלבנונית את אדמות העמק, שהיה שייך מנהלתית לסנג'אק (מחוז) עכו. מראשית הציונות נעשו מספר ניסיונות לרכוש אדמות אלו, אולם ללא הצלחה.

בקיץ 1925 רכש יהושע חנקין 64,588 דונם במפרץ חיפה, ממשפחת סורסוק, מרי בוסטרוס ונחלה תואיני.

באותו זמן היו בעמק 3 כפרים קטנים: ג'ידרו, שהיה מאהל בדואי ובו 117 משפחות (כיום כפר ביאליק), וכפרתא ומג'דל בגבול העמק עם ההר (כיום בשטח קריית אתא ובסמוך לרמת יוחנן), בהם היו 96 אריסים.

לבדואים ולאריסים הוצע לחכור אדמה או להתפנות מהשטח תמורת פיצוי כספי, והם בחרו בפיצוי הכספי (סה"כ כ-10,000 לירות מצריות במצטבר). רובם של האריסים עקרו לשפרעם ולדאמון הסמוכות.

בשנת 1924, התיישבו אפרים וסבינה כץ בעמק, והקימו חווה בה נטעו מטעים שונים. אפרים כץ עסק גם בקניית אדמות העמק מידי הערבים.

ב-1928 נקנו אדמות "הגנים הפרסיים" (כיום קיבוץ עין המפרץ) בצפון העמק. לאריסים שישבו במקום שולמו פיצויים בסך של 1,750 לירות ארץ ישראליות.

מדוע נטשו ?

חיפה

ב-17 במרץ 1948, ספגו הערבים בחיפה מכה כבדה כאשר שיירת נשק גדולה שלהם הותקפה והושמדה בקריית מוצקין.

מלבד אובדן הנשק נהרגו בשיירה זו מפקד הכוחות הערבים בחיפה, מוחמד אל חוניטי ורבים מאנשי מטהו.

הערבים נשארו ללא פיקוד והחלה מלחמת כנופיות ואנרכיה. רבים מהתושבים האמידים החלו לצאת ללבנון.

בתחילת אפריל 1948 מונה מפקד חדש לעיר, אמין עז-א-דין, שהחל לארגן את הגנת העיר. הוא חידש את המטה הערבי והקים מפקדה עירונית תוך הבטחה שבקרוב תגיע לעיר עזרה מצבא ההצלה של קאוקג'י ומהדרוזים שהגיעו מסוריה.

תבוסתו של קאוקג'י בקרבות משמר העמק ושל הדרוזים בקרב רמת יוחנן, הכריעה את הכף נגד ערביי חיפה.

כוחות ההגנה בחיפה בפיקודו של משה כרמל התכוננו לשעת ההכרעה ונבנתה תוכנית פעולה בשם הקוד "מספריים" שעיקרה היה ביתור השטח הערבי כמו במספריים על ידי התקפה בו-זמנית מהדר הכרמל ומהעיר התחתית.

המערכה

בבוקר ה-21 באפריל 1948, שלח מפקד הכוחות הבריטים בחיפה, גנרל יו צ'ארלס סטוקוול, הודעה ליהודים ולערבים, בו הודיע על פינוי כוחותיו מרוב העיר וריכוזם באזור הנמל:

כוחות ההגנה פתחו את המערכה בשליחת מחלקה של שלושים ואחד לוחמים לכבוש את בית הנאג'אדה שהיה ברחוב צלאח א-דין (כיום רחוב הגיבורים), שחלש על גשר רושמיה, וזאת כדי למנוע מהערבים לחסום את היציאה מחיפה אל הגליל והעמקים.

המחלקה הוסעה למקום במשוריינים בצהרי יום ה-21 באפריל 1948 וכבשה את הבית בקרב פנים אל פנים, אך גם לאחר כיבושו הייתה המחלקה נתונה להתקפות בלתי פוסקות. ניסיונות לחלץ את המחלקה הנצורה לא צלחו, ורק לאחר תחילת ההתקפה הגדולה וכיבוש שכונת חליסה הוסר המצור מהבית. המחלקה נלחמה בו קרב גבורה במשך למעלה מ-20 שעות וספגה 7 הרוגים ו-21 פצועים.

ההתקפה הגדולה התחילה ב-22 באפריל 1948 בשעה 01:00 בהרעשה כבדה של מרגמות דוידקה שהופעלו לראשונה בחיפה, וקול הנפץ של הפגזים הטיל אימה על הערבים.

מיד לאחר ההפגזה החלה ההתקפה בשני ראשים. כוח אחד ירד מהדר הכרמל לאורך רחוב הבורג (כיום רחוב מעלה השחרור) וסטאנטון (כיום רחוב שיבת ציון).

במקביל, פתח כוח של הפלמ"ח בהתקפה מהמרכז המסחרי שבעיר התחתית, ותוך זמן קצר נשברה הגנת הערבים.

במספר מקומות, כמו במשרדי הנהלת הרכבת (לשעבר בית משפחת ח'ורי) ובבית מרכזית הטלפונים, גילו הערבים התנגדות עיקשת.

מפקד הכוחות הערבים אמין עז-א-דין יצא בשעות הבוקר בסירה לעכו בטענה כי הוא יוצא להביא תגבורת באדם ובנשק, אך לא חזר.

בשעות הצהרים של ה-22 באפריל נפגשו שני הכוחות והעיר הערבית בותרה.

כוח של הלגיון הערבי שניסה להיכנס לעיר מכיוון יגור נאלץ לסגת באש מחסום חיילי חטיבת כרמלי.

בשעות הבוקר הפעילה ההגנה מכוניות מצוידות ברמקולים שהשמיעו את הודעה שהקרב הוכרע.

גנרל סטוקוול פנה למפקדת ההגנה וביקש לדעת את תנאי הכניעה כי הערבים פנו אליו ובקשו את התערבותו להפסקת הקרבות.

משה כרמל כתב את התנאים לכניעה.

סטוקוול אמר כי תנאי הכניעה הם הוגנים ורק עמד על כך שלוחמים בריטים שייתפסו בקרב הערבים יימסרו לידי הבריטים.

הוא קבע ישיבה משותפת במפקדתו בשעה 16:00.

הערבים בקשו שהות לתייעצות.

הם התקשרו עם הוועד הערבי העליון בביירות ובקשו הוראות.

פקודת המופתי הייתה כי עליהם לעזוב את העיר ולא לקבל תנאי כניעה מהיהודים היות שהפלישה של צבאות ערב קרובה והארץ כולה תיפול לידיהם.

הם חזרו לישיבה והודיעו כי הם מעדיפים לעזוב כולם על נשיהם וטפם.

ראש העיר פנה לערבים שלא יעזבו את העיר. שבה חיו מאות בשנים, בה קבורים אבותיהם ובה חיו זמן רב כל כך בשלום ובאחווה עם היהודים.

גם גנרל סטוקוול‏ אמר לערבים שהם עושים משגה חמור אך ללא תועלת.

מפקד ההגנה התיר את צאתם של הערבים מן העיר בתנאי שימסרו את נשקם.

יחידות מעורבות של בריטים וחיילי חטיבת כרמלי פיקחו על הוראה זו.

תוך לילה אחד עזבו מרבית הערבים את העיר פרט לכ-5,000 - 6,000 איש שבחרו להישאר בשכונות "ואדי ניסנאס" ו"ואדי סאליב".

בין העוזבים היו גם חלק מתושבי הכפרים הערביים השכנים לחיפה בלד א-שייח', חוואסה ויאג'ור

.ב-22 באפריל ובעקבות עזיבת הבריטים את מוקדי השלטון בעיר ולאחר קרבות בין תושבי חיפה היהודים לבין תושביה הערבים, נכנעו ערביי חיפה בפני אנשי ההגנה וכ-65,000 מהם עזבו את העיר.

בקרב על חיפה, שנמשך כיממה, נפלו 18 לוחמים יהודים. 1948

מבצע דקל

מבצע דקל נערך בגליל המערבי ובגליל התחתון בין התאריכים 9 ביולי 1948 - 19 ביולי 1948.

עם כניסת ההפוגה הראשונה לתוקף שלטו היהודים בגליל המערבי ברצועת חוף צרה. כוחות קאוקג'י המשיכו בהתגרויות שהגיעו לשיא בקרב באל בירווה ב-24 ביוני 1948. מטרת המבצע בשלב א' הייתה לכבוש את מוצבי קאוקג'י ברכסי הגליל המערבי כדי ליצור עומק ברצועת החוף בשליטת צה"ל. רק לאחר הצלחת המבצע הוחלט להמשיכו לעבר נצרת ולהביס את קאוקג'י ששם הייתה מפקדתו.

במבצע השתתפה חטיבה 7 המשוריינת, גדוד 21 של חטיבת כרמלי (שאר הגדודים של החטיבה היו עסוקים במבצע ברוש) וגדוד 13 של חטיבת גולני.

שלב א' - הרחבת רצועת החוף

בליל ה-8 - 9 ביולי 1948 יצאה מקיבוץ רגבה פלוגה מגדוד 21 מלווה בשני משוריינים מחטיבה 7 ושני תותחים 65 מ"מ לעבר הכפר המוסלמי כויכאת (היום קיבוץ בית העמק). לאחר הפגזה ממרגמות פרצו המשוריינים והלוחמים לכפר והוא נכבש במהרה ללא נפגעים לאחר שתושביו ברחו במהירות.

באותו לילה כבש כוח מגדוד 71 של חטיבה 7 את תל כיסון ממזרח לעכו.

בליל ה9 - 10 ביולי 1948 יצא מכויכאת הכוח שכבש את הכפר וכבש את הכפר המוסלמי אל עמקא (היום מושב עמקה) שנכבש עד מהרה לאחר שתושביו ומגיניו נמלטו במהירות.

לאור כיבוש כפרים אלה נכנעו ללא קרב הכפרים הדרוזים כפר יסיף, אבו סנאן וירכא ב-10 ביולי 1948.

מבצע בן עמי

ב-9 במאי 1948 הגיעה ידיעה מודיעינית למטה הכללי ובה נאמר כי הצבא הלבנוני יפלוש מכוון ראש הנקרה ויתקיף את חניתה בד בבד עם פלישת הצבא הסורי. שני הצבאות תוכננו להפגש ליד הקריות ולהמשיך משם דרומה לכיוון חיפה. כן נמסר כי הצבא הלבנוני תפס עמדות על החוף ולרשותו תותחים ושיריוניות. כדי למנוע סכנה זו ולהיערך לפלישה, הוחלט כי יש להתחיל מיד במבצע לפריצת הדרך לגליל המערבי, שתאפשר העברת מזון ואספקה ליישובים אילון, חניתה ומצובה, לפנות את הילדים ממשקים אלה, לטהר את השטח מכוחות ערביים ולהסיר את המצור מעל נהריה. ההכנות למבצע נוהלו בסודיות כי הבריטים שלטו באזור. המבצע כונה בהתחלה "מבצע אהוד" ורק בסיומו, ביום הכרזת המדינה, שונה שמו ל"מבצע בן עמי".

תוכנית המבצע הייתה לפרוץ בשיירה נושאת אספקה ותחמושת מקיבוץ עין המפרץ צפונה, לעקוף את תל עכו ממזרח לאחר שייכבש, להמשיך צפונה וביחד עם כוח שיונחת מהים, לכבוש את הכפר הערבי א-סמריה ולהיכנס לנהריה. משם להמשיך צפונה, לכבוש את הכפר א-זיב ואת משטרת אילון וכן את הכפר אל-באסה.

הכוחות שרוכזו למבצע היו שיירה של 25 מכוניות אספקה, שישה אוטובוסים משוריינים ועשרה משוריינים.

כוח אחד עלה על ספינה בחיפה במטרה לנחות בחוף שבי ציון.

מטה הפעולה הגיע דרך הים לנהריה בפיקודו של מפקד חטיבת כרמלי משה כרמל.

כדי לשבש את מהלכי הצבא הלבנוני, בוצעה בלילה שבין ה-13 במאי ל-14 במאי פעולה ימית שבמהלכה תוכנן פיצוצו של גשר על כביש החוף הלבנוני, כחמישה ק"מ מצפון לראש הנקרה. הכוח אומנם הגיע בסירות אל החוף, אך הלבנונים גילו אותו ופתחו לעברו באש כבדה. החלה נסיגה מהירה של כוח הנחיתה במהלכה טבע אחד הלוחמים.

השיירה יצאה לכיוון עין המפרץ אך נתקלה במחסום בריטי ליד מחנה כורדני. מפקד השיירה הראה לחייל במחסום מכתב מזויף שנחזה להיות מכתבו של המפקד הבריטי באזור והמאפשר לשיירה לעבור ליעדה. הזקיף במחסום לא התרשם מהמכתב וביקש להתייעץ. מפקד השיירה הסיר את המחסום בעצמו וקרא לבריטים כי השיירה חייבת לעבור, וכי אם ברצונם לפתוח באש הם יכולים לעשות כן. השיירה עברה במהירות ללא תקלה והגיעה לעין המפרץ.

המבצע החל בליל ה-14 במאי 1948 עם כיבוש תל עכו. הכיבוש עבר ללא תקלות ובשעה 03:30 נכבש התל. כיבוש זה אפשר את מעבר השיירה שיצאה מעין המפרץ צפונה. הכוח הימי נחת בשעה 02:30 בחוף שבי ציון והחל לתקוף את הכפר א-סמריה מצפון. באותו זמן הגיעה השיירה מדרום והשלימה את כיבוש הכפר. בשעות הבוקר הגיעה השיירה לנהריה. מנהריה המשיכה השיירה לכפר א-זיב שנכבש לאחר קרב ממושך והלאה לכפר באסה. משטרת אילון נכבשה על ידי כוח מקיבוץ אילון. השיירה הגיעה לאילון חניתה ולמצובה, הביאה אספקה לכשלושה חדשים ופינתה את הילדים. בכביש נהריה-ראש הנקרה נחפרו תעלות עמוקות והונחו מוקשים. הלוחמים חששו שעם שחר, ה-15 במאי 1948 יפלוש צבא לבנון לגליל המערבי, אך הדבר לא קרה. לפחות 40 ערבים נהרגו במבצע. לחטיבת כרמלי היו שלושה הרוגים וחמישה פצועים.

תוצאות המבצע

עם סיום המבצע הייתה עכו עיר נצורה, והוחלט לנצל את המצב ולכובשה. ההתקפה על העיר החלה בלילה שבין ה-16 ל-17 במאי והיא נכבשה בשעות אחר הצהריים. עם תום המבצע שוחררו כל היישובים בגליל המערבי פרט לקיבוץ יחיעם שהכפרים הערביים כברי, אום אל פרג' וא-נהר הפרידו בינו לבין נהריה. הפעולה הוטלה על גדוד 21.

עם שחר ה-21 במאי 1948 הותקף הכפר הגדול כברי שנכבש לאחר קרב קצר. שני טונות חומר נפץ הוקדשו לפיצוץ בתי הכפר. יחיעם שוחררה ממצור ממושך.