אילת השחר - כְּרַאד אלעַ'נַּאמָה, כְּראד אלבַּקָּארָה

תל חצור

תקופות הברונזה והברזל

חצור הייתה נושבת מסוף האלף ה-3 לפנה"ס, ועד המאה ה-2 לפנה"ס, ופרק זמן זה מתחלק לשתי תקופות - תחילה בתקופת הברונזה ולאחר מכן בתקופת הברזל. העיר שכנה על דרכי המסחר שבין מצרים בדרום ופיניקיה, סוריה, אסיה הקטנה ומסופוטמיה בצפון. עושרה התבסס על המישורים הפוריים של עמק החולה ובתחילת האלף ה-2 לפנה"ס הוערכה אוכלוסייתה בכ-15,000 עד 20,000 נפש. אותה עת הייתה חצור העיר הגדולה בארץ ובין החשובות שבעריה.

חצור נזכרה לראשונה בכתבי המארות המצריים מהמאה ה-19 לפנה"ס וכן בכתבי מארי שנמצאו בקרבת החידקל במסופוטמיה. מאוחר יותר נזכרה חצור במכתבי אל עמרנה שנמצאו באל עמרנה במצרים ושנכתבו במאה ה-14 לפנה"ס. במכתבים מוזכר מלך חצור עבדי תישרי המביע את נאמנותו לפרעה. עבדי תישרי הוא היחיד משליטי כנען שמכונה במכתבים בתואר "מלך" דבר המעיד על גודלה וחשיבותה של העיר בתקופה זו. מכתבי אל עמארנה כוללים שתי אגרות של שליטי חצור וכן במכתבי שליטי צור ועשתרות ממלכה מחבל הבשן. על פי מכתב מלך עשתרות היה סכסוך בין שתי הממלכות.‏

בתקופת הברונזה המאוחרת הייתה חצור עיר גדולה. בחפירות הארכאולוגיות נחשפו מקדשים, מקדש גדול שבחזיתו מזבח, ביצורים, אורתותסטטים (לוחות בזלת מסותתים ששימשו כנדבך תחתון לאורך קירות מבני ציבור), פסלים מבזלת, לוחות אחדים בכתב יתדות. תרבותה החומרית של העיר בתקופה זאת היה קשור לממלכות ששכנו בסוריה. חצור לא הייתה מעורבת במאבקים שהתחוללו בכנען בתקופת אל עמארנה.‏

בתנ"ך ניזכרת חצור בשלושה הקשרים - האחד קשור לתפקידה בעת יישוב הארץ בידי הישראלים במאה ה-12 לפנה"ס, השני עוסק בתקופת בנייתה על ידי ממלכת ישראל החל במאה ה-10 לפנה"ס, והשלישי מדבר בכיבושה בשנת 732 לפנה"ס בידי מלך אשור תגלת פלאסר השלישי.

האיזכור בהקשר הראשון הוא בספר יהושע, שם מתוארת עוצמתה של העיר וגורלה מידי יהושע בן נון:

"וַיָּשָׁב יְהוֹשֻׁעַ בָּעֵת הַהִיא, וַיִּלְכֹּד אֶת-חָצוֹר, וְאֶת-מַלְכָּהּ, הִכָּה בֶחָרֶב: כִּי-חָצוֹר לְפָנִים--הִיא, רֹאשׁ כָּל-הַמַּמְלָכוֹת הָאֵלֶּה. וַיַּכּוּ אֶת-כָּל-הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר-בָּהּ לְפִי-חֶרֶב, הַחֲרֵם--לֹא נוֹתַר, כָּל-נְשָׁמָה; וְאֶת-חָצוֹר, שָׂרַף בָּאֵשׁ."

– פרק יא, 10-13

אזכור נוסף של המאבק עם חצור נמצא בספר שופטים:

"וַיֹּסִפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה; וְאֵהוּד, מֵת. וַיִּמְכְּרֵם יְהוָה, בְּיַד יָבִין מֶלֶךְ-כְּנַעַן, אֲשֶׁר מָלַךְ, בְּחָצוֹר; וְשַׂר-צְבָאוֹ, סִיסְרָא, וְהוּא יוֹשֵׁב, בַּחֲרֹשֶׁת הַגּוֹיִם. וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֶל-יְהוָה: כִּי תְּשַׁע מֵאוֹת רֶכֶב-בַּרְזֶל, לוֹ, וְהוּא לָחַץ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחָזְקָה, עֶשְׂרִים שָׁנָה."

– פרק ד', 1-3

בעקבות כך, הורתה דבורה הנביאה לברק בן אבינעם לצאת למלחמה בצבא חצור.

התקופה הישראלית

בפעם הבאה נזכרת חצור בתנ"ך בהקשר שונה לחלוטין. לפי הכתובים בתקופת המלך שלמה במאה ה-10 לפנה"ס, העיר שבה ונבנתה. הדברים נזכרים בספר מלכים א', המתאר את העיר כאחת מערי הביצורים של שלמה המלך:

ביצורי העיר מתקופה זו נחשבו בתחילה כדומים לביצוריהם של תל מגידו ותל גזר אשר יוחסו בעקבות המקרא לשלמה המלך. אולם מחקרים מאוחרים יותר הצביעו על אי דמיון ביניהם, ועל כך שהם לא נבנו על ידי אותו גורם. ועל כן מתארכים אותם חוקרים כדוגמת ישראל פינקלשטיין לתקופת המלך עמרי. בכל אופן, בתקופת המלך אחאב, באמצע המאה ה-9 לפנה"ס הפכה העיר לאחת מערי הבירה של המדינה, ונבנתה בה מצודה חדשה. חצור המשיכה ושגשגה גם בתקופת ירבעם השני במחצית הראשונה של מאה ה-8 לפנה"ס.

בשנת 732 לפנה"ס נכבשה העיר, עם ממלכת ישראל כולה, על ידי תגלת פלאסר השלישי. וכך נכתב בספר מלכים ב':

– פרק ט"ו, 29

ברור שעל אף שהמקום המשיך להיות מיושב, העיר כבר ירדה מגדולתה. הפעם האחרונה בה מוזכרת חצור במקורות העת העתיקה היא בספר מכבים א', המציין כי מלחמת יונתן הוופסי בדמטריוס התנהלה במישור חצור בשנת 147 לפנה"ס.

חרבת אשף

"נג'מת אל סובוח". הכוכב הראשון של הבוקר בערבית (איילת השחר).

שרידים לא מעטים שנמצאו בשטח וחלקם בשימוש משני מעידים על ישוב מהתקופה הרומית כנראה ישוב יהודי.

מבנה הציבור שפריטיו מפוזרים באזור מעיד כנראה על בית כנסת שהיה קיים במקום.

כְּרַאד אלעַ'נַּאמָה

הכפר שכן על מורדות מתונים של סלעי בזלת בקצה הדרומי של עמק החולה, 11 ק"מ מצפון-מזרח לצפת.

בינו לבין הכפר הסמוך, כְּראד אלבַּקָּארָה, עבר ואדי מֻשַירִפה [נחל מחניים].

שני הכפרים אוכלסו בתחילה בידי בדואים שהתיישבו באזור כמקום מרעה לבקר ולצאן; מכאן נובעים שמות הכפרים, שנגזרים מהמלים בקר (בקארה) וצאן (ע'נאמה).

ב-1944-45 עלה מספר התושבים ל-350, ברובם הגדול מוסלמים.

אדמות הכפר השתרעו על 3,975 דונם, מהם נרכשו 121 בידי יהודים.

באמצע מארס 1948 פונה הכפר זמנית, בעקבות הקרב שנערך בכפר הסמוך, אל-חֻסַיְנִיָּה.

ב-22 באפריל, בעת מבצע מטאטא, עזבו התושבים את הכפר בשנית, באופן זמני או חלקי, בהשפעת התקפה צבאית ישירה על כפר סמוך, אולי אל-עֻלמאניה.

עד 1956 התפנו תושבי האזור, וכְּרַאד אל-עַ'נַּאמָה התרוקן בפעם השלישית.

כְּראד אלבַּקָּארָה

הכפר הקטן שכן על סלעי-בזלת בקצה הדרומי של עמק-החולה, 11 ק"מ מצפון-מזרח לצפת.

ב-1944-45 עלה מספר התושבים ל-360, כולם מוסלמים.

אדמות הכפר השתרעו באותה עת על 2,262 דונם, מהם נרכשו 121 בידי יהודים.

כראד אל-בקארה הינו אחד מהכפרים שהתרוקנו מתושביהם בשבוע הראשון של מבצע מטאטא, משום שתושביהם חששו להיקלע לקרבות באזור.

אילת השחר

איילת השחר נוסדה בסיוע קפא"י בשנת 1915 על ידי קבוצה של חמישה גברים ואישה אחת מאנשי העלייה השנייה שהתגבשו לצורך התיישבות.

בשנת 1918 קיבלו 20 המתיישבים חזקה על הקרקע, ובשנת 1922/23 החלו בבניית קבע של היישוב.

בשנת 1920 שימשה איילת-השחר כמרכז לכוחות שנחלצו להגנת תל-חי וכן בסיס לחוזרים מהקרב.

הקבוצה, בתמיכה של חיים מרגליות קלווריסקי, קיבלה בחכירה 700 דונם מאדמת נג'מת א-צובח שעד לאותו זמן הוחכרה לאיכרי ראש פינה שהחכירו בתורם את האדמה לערבים‏‏‏‏.

בהמשך קנתה הקבוצה אדמות נוספות, קיבלה בחכירה מהממשלה 800 דונם נוספים.

בשנת 1921 ובשנת 1924 קיבלה מיק"א אדמות שנקנו בשנת 1892.

בשנת 1923 עברה מהגבעה הדרומית מזרחית לנקודה אחרת‏,

בניגוד ליישובים אחרים בגליל, לא הצטרפה איילת השחר לאחר מאורעות תל חי לגדוד העבודה, ולכן נשארה ללא תמיכה כלכלית מספקת מיק"א, פיק"א והמוסדות ההסתדרותיים.

בהיעדר כספים מספיקים ומחסור בכח אדם הגיעה איילת השחר לידי משבר ופנתה בשנת 1925 לקיבוץ עין חרוד בבקשת הצטרפות שנענתה בחיוב‏.

באוקטובר 1925, הצטרף הקיבוץ לעין חרוד מאוחד, שפרש מגדוד העבודה ב-1923 והיה מעוניין בדריסת רגל בגליל העליון. ההצטרפות לארגון קיבוצי עין חרוד הביא לשיפור במצבה של איילת השחר אשר עלתה על דרך המלך.

במרץ 1926 בעקבות סכסוך מתמשך על מים עם ערביי הסביבה נדרשו כל הגברים באיילת השחר להגיע למשטרת צפת‏ ושמונה מהם נאסרו‏.

בשנת 1930 הוקם במקום בית ספר ובינואר 1936 הונחה אבן פינה למבנה קבע לבית הספר בקיבוץ. באותו זמן מנה הקיבוץ כ-250 נפש‏.

בראשית שנות הארבעים, שימש הקיבוץ כמרכז ליחידות מהפלמ”ח, ביניהן ”החוליה” שעסקה בהברחת והעברת עולים דרך היבשה מסוריה ולבנון בעליה הבלתי לגאלית. כמו כן, פעלה במקום תחנת השידור ”קול הגליל” המחתרתית ויחידות נוספות.

אחרי מלחמת השחרור, עם גלי העלייה הגדולים, הוסיף הקיבוץ לקלוט קבוצות נוער מעירק, מרוקו, תוניס ואלג’יר. כן קלט ילדים צעירים ממקומות שונים בארץ, דרך עליית-הנוער. הם התחנכו בקיבוץ וגם נקלטו בו.

עם הפילוג בתנועה הקיבוצית (1950) נקלטה קבוצה גדולה של חברים מבית-השיטה.