חיפה - עכא

חיפה

ראשיתה של חיפה אינה ידועה בבירור. חלק מהחוקרים סבורים שיישוב בשם חיפה היה קיים כבר בתקופה הפרסית. מחקרים אחרים מאחרים את היווסדה למאה ה-2.

חיפה נזכרת במקורות התלמודיים - חיפא", "חיפה", "חפה ובכתבי השליחים הנוצריים. בתקופה זו הייתה זו עיירה קטנה ששכנה בין שכונת בת גלים והמושבה הגרמנית של היום^. אתר שמוכר כיום כ"חיפה אל-עתיקה".

ההתיישבות באזור חיפה החלה בתקופת הברונזה המאוחרת.

בתל אבו הואם שבאזור מפרץ חיפה נמצאו שרידים של עיר ששימשה כעיר נמל החל מהמאה ה-15 לפנה"ס ועד לתקופה ההלניסטית.

מצדה השני של חיפה נמצא תל שקמונה שבו נמצאו שרידי עיר שהתקיימה, אם כי לא ברציפות, מהמאה ה-14 לפנה"ס עד המאה ה-7.

שרידי עיר עתיקה מהתקופה הביזנטית והתקופה הערבית הקדומה נמצאו בחורבת קסטרא.

בתקופת בית שני ובתקופה הרומית הייתה חיפה ידועה כעיר מעורבת - בני עמים אחרים גרו לצד יהודי העיר.

מסוף התקופה הביזנטית (המאה השביעית) ועד סוף שנת 1000 אין כל מידע על חיפה.

רק בראשית המאה ה-11 החלה העיר להופיע בספרי תיירים המספרים שבחיפה יש בוני ספינות‏.

בתקופה זו הח'ליף של בגדאד, אשר משל על האזור, מסר את העיר לרשות היהודים בעבור תשלום של מס שנתי.

לקהילה היהודית בעיר באותה תקופה היה שם הן בארץ ובן בחו"ל ור' אליהו בן שלמה הכהן, ראש ישיבת ארץ ישראל, מאחרוני גאוני א"י, כינס בה בשנת 1084 ועידה חשובה בבית הוועד של העיר.

במשך השנים התבססה העיירה כעיר נמל קטנה לצד הנמל הגדול שפעל בעכו, ובמהלך ימי הביניים העיר בוצרה.

ביולי 1100 ערכו הצלבנים מתקפה צבאית על העיר.

באותה תקופה התגוררה בחיפה קהילה יהודית גדולה.

ההתקפה הצלבנית על העיר מוקפת החומה, שילבה כוחות מן היבשה ומן הים.

כוחות הימיָה שנעו בכ-200 כלי שיט אל חיפה, הגיעו מרפובליקת ונציה.

התושבים היהודים הצטרפו אל חיל המצב הפאטימי הקטן; הם עמדו על נפשם איתנים", עד שהכוחות הצלבנים התייאשו ונסוגו‏.

כאשר חזרה הסתערות הצלבנים, עמדו היהודים והמוסלמים "בפניהם בגבורה ללא הפוגה"‏.

לאחר הפוגה, חזרו הכובשים הצלבנים והפעילו כוחות מסתערים איתנים. ולאחר כ-27 ימי מצור, נפל "מבצר חיפה" כשמו העברי, או "Castellum Caiphas" כשמה הלטיני, בידי הכובשים הצלבנים‏.

חלק מהתושבים נמלטו אל קיסריה ועכו, שאר התושבים, שלא הספיקו להמלט, נרצחו בידי הצלבנים.

לאחר הכיבוש הפכה חיפה ליישוב שעיקר אוכלוסייתו היא נוצרית ומוסלמית.

חומות העיר שנהרסו שוקמו על ידי הצלבנים, אולם המספנות לא שוקמו.

בשנת 1187 בקירוב עברה חיפה לשלטונו של צלאח א-דין ותחת חסותו התיישבו בעיר יהודים רבים והקימו קהילה משגשגת.

בשנת 1265 נכבשה העיר על ידי ביברס, חומותיה נהרסו והיא הפכה ליישוב דייגים קטן.

במאה ה-14 אנו מוצאים אזכור של העיר בתיאוריהם של רבי אשתורי הפרחי (משנת 1322) ושל רבי יצחק חילו (מ-1334). במקורות אלה מתואר שבחיפה חזרה להתקיים באותן שנים קהילת יהודית משמעותית.

במאות ה-15 ה-16 וה-17 חיפה מוזכרת מעט מאד ונראה שלא התקיים בה ישוב יהודי משמעותי.

חיפה המודרנית החלה להתגבש במתכונתה הנוכחית בימי השלטון העות'מאניי.

בשנת 1761 הרס דאהר אל עומר, שליט הגליל, את העיר המקורית, ובנה את חיפה מחדש במקום שבו מצויה כיום העיר התחתית.

תקופה זו סימנה את תחילת עלייתה של חיפה על פני שכנתה עכו בחשיבות האסטרטגית והכלכלית.

עכא

אין מידע

חיפה

במהלך המאה ה-19 התרחבה העיר, בעיקר בסיוען של שתי קבוצות של מתיישבים נוצריים שביססו עצמן מחוץ לחומות.

האחת היא קבוצת הטמפלרים מגרמניה, אלה התיישבו באזור מישורי למרגלות הכרמל, מדרום לחוף הים התיכון בסמוך לעיר העתיקה, וניסו לעסוק בעיקר בחקלאות. בהמשך הם הקימו על פסגת ההר שכונת נופש חדשה, לה קראו "כרמלהיים"

הקבוצה השנייה היא המסדר הכרמליתי, שחבריו התיישבו באזור שכונת בת גלים ובהמשך באזור סטלה מאריס שבראש הכרמל, שבו ייסדו מנזר קתולי כבר באמצע המאה ה-18.

בעת פלישת נפוליאון לארץ ישראל שימש המנזר כבית חולים לצבא נפוליאון.

במהלך המאה ה-19 התנהלו בין שתי הקבוצות הדתיות מאבקי שליטה על הטריטוריה החדשה בהר. ב

מרוצת המאה ה-18 וה-19 הותקף נמל חיפה בעקביות על ידי פיראטים, ובשל כך החליט המושל העות'מאני המקומי לבנות שני צריחים שישמרו על הנמל משני צידיו.

בשנות ה-30 של המאה ה-19, תקופת איברהים פחה, הגיעו לאזור מהגרים מצרים.

יהודים התגוררו בחיפה כקהילה מאמצע המאה ה-19, והיו ברובם בני עדות ספרד.

לאורך תקופת השלטון העות'מאני נע מספרם של היהודים שגרו בעיר בין 800 ל-1,500 נפש.

שכונתם הראשונה מחוץ לחומות הייתה ארד אל-יהוד שהוקמה בשנת 1891 בין ואדי רושמיה לוואדי סאליב של היום.

האוכלוסייה היהודית צמחה בהתמדה הודות לעלייה הראשונה והשנייה ממזרח אירופה.

במהלך העשור הראשון של המאה ה-20 הייתה חיפה למרכז היהודי של צפון ישראל. בשנת 1912, עת מנתה האוכלוסייה היהודית בעיר קרוב ל-3,000 נפש.

בתחילת המאה ה-20 נחנכה בחיפה תחנת הרכבת הראשונה, שהיוותה תחנת קצה מערבית של רכבת העמק - מסילה שחצתה את עמק יזרעאל בין חיפה לבין מסילת הרכבת החיג'אזית באזור סוריה ועבר הירדן. החיבור המסילתי, שנועד לקשר את חיפה עם מרכזים אחרים של הקיסרות העות'מאנית, האיץ את תנופת הפיתוח של נמל חיפה.

ערב מלחמת העולם הראשונה חיו בחיפה כ-20,000 תושבים, והיא הייתה העיר הרביעית בגודלה בארץ.

במלחמת העולם הראשונה

במהלך מלחמת העולם הראשונה הציב הצבא העות'מאני כוחות ארטילריים ברחבי חיפה כדי לשמור על המפרץ מפני נחיתה של הצבא הבריטי.

העיר נכבשה על ידי הבריטים ב-23 בספטמבר 1918.

תקופת המנדט הבריטי

שלטונות המנדט הבריטי הפכו את חיפה לבסיסם המרכזי במזרח התיכון.

נמל חיפה המודרני נחנך באופן רשמי בשנת 1933.

צינור נפט הונח בין עיראק לחיפה.

העיר חוברה לרשת מסילות הרכבת המזרח-תיכונית לאורך חוף הים התיכון.

במאורעות תרפ"ט נרצחו 7 מיהודי העיר ונפצעו עשרות‏.

במלחמת העולם השנייה הייתה ארץ ישראל בכלל וחיפה בפרט בסיס חשוב לפעילותם של הכוחות המזוינים של בריטניה בזירה המזרחית של הים התיכון.

ערב קום המדינה בשנת 1948, התגוררו בחיפה לבדה כ-80,000 יהודים.

היהודים ישבו בעיקר בשכונות החדשות - "הדר הכרמל", "אחוזה", "נווה שאנן" ו"כרמל מרכזי".

ערביי חיפה ישבו ברובם בעיר התחתית בשכונות חליסה, ואדי סאליב וואדי ניסנאס.

הקרב על חיפה במלחמת העצמאות התחיל ב-21 באפריל 1948 והסתיים כעבור 24 שעות בניצחון כוחות ההגנה ובנטישת רוב האוכלוסייה הערבית את העיר.

רקע היסטורי

מיד לאחר החלטת החלוקה בכ"ט בנובמבר 1947, התחילה מלחמה עירונית בחיפה בין הכוחות היהודים והערבים, כשהבריטים בתווך.

השכונות היהודיות היו בעליונות טופוגרפית על הערביות אך חלק מהן היו מרוחקות והדרך אליהן עברה בשטחים ערביים והנוסעים היו חשופים לצליפות ולסכנת מוות.

תוך זמן קצר נוצר קו גבול עירוני בין השכונות שהוחזק על ידי כוחות ההגנה.

לאחר כל התקפה ערבית נערכה מיד פעולת תגמול.

כוחות ההגנה היו חודרים לשכונות הערביות ומפוצצים בתים שסומנו כמרכזי כנופיות. בתגובה לכך החלו הערבים להשתמש במכוניות תופת.

ב-9 בדצמבר 1947 נרצחו 3 יהודים שעברו בשכונות ערביות.

ב-24 בדצמבר נהרגו 4 יהודים ואחרים נפצעו מצליפות של ערבים.

בפעולות שביצעו אנשי הגנה נהרגו 6 ערבים ונפצעו נוספים.

ב-4 בינואר נהרג יהודי ואחרים נפצעו לאחר שאוטובוס הותקף ליד הדר הכרמל.

ב-30 בדצמבר 1947 הטילו לוחמי אצ"ל פצצות לעבר ריכוז של פועלים ערבים בשער בתי הזיקוק בחיפה, הרגו שישה מהם ופצעו עשרות אחרים.

ב - 30 בדצמבר אירע טבח בתי הזיקוק, שהתחולל אחרי תקיפת האצ"ל. נהרגו 39 פועלים יהודים.

כתגובה ביצעה ה"הגנה" פעולת תגמול בבלד א-שיח' ובחוואסה.

ב-14 בינואר 1948 החדירו הערבים מכונית דואר עמוסה בחומר נפץ, לתחנת אוטובוסים יהודית במרכז המסחרי הישן. בהתפוצצות נהרגו שמונה אנשים וכ-40 נפצעו.

ב-19 בפברואר נהרגו ארבעה יהודים בהתקפה של אוטובוס במושבה הגרמנית. ל

מחרת פוצצה ההגנה בית בחיפה התחתית בקרבת בית "הועדה הלאומית" ונהרגו 3 ערבים.

ב-28 בפברואר 1948 נודע להגנה על מוקש ענק שמכינים הערבים במוסך. בתגובה לכך החדירו "מסתערבים" של ההגנה מכונית עם חומר נפץ למוסך לשם "תיקון". בהתפוצצות הושמד המוקש הערבי ונהרגו חמישה אנשי כנופיות ערבים.

ב-4 במרץ 1948 ניסו הערבים להחדיר מכונית תופת גדולה למרכז המסחרי. שומרי המחסום היהודי הבחינו בה ופתחו עליה באש. הכדורים פגעו בחומר הנפץ שהתרסק והרס מספר בתים בשכונה הערבית.

באותו לילה החדירו הערבים מכונית תופת לשכונת בת גלים, אך מפעיליה הוברחו על ידי אנשי המחסום היהודים בטרם הספיקו לפוצצה.

ב-21 במרץ 1948 הצליחו הערבים להחדיר מכונית תופת ליד משרדי "סולל בונה". הנוטרים הבחינו במכונית והזהירו את הקהל שמיהר למצוא מקלט. בהתפוצצות נהרגו שישה אנשים בהם שלושת הנוטרים אך אסון גדול יותר נמנע.

בתגובה לכך החליטה ההגנה לפעול בשיטה דומה.

ב-22 במרץ 1948 יצאה מכונית עמוסה 700 ק"ג חומר נפץ לרחוב עיראק במרכז העיר הערבית (כיום רחוב קיבוץ גלויות). לפני המכונית נסע ג'יפ ומאחוריה טנדר. הנהגים ומלווי השיירה היו לבושים מדי חיילים בריטים וכך הצליחו לעבור את בדיקת שומרי המחסומים הערבים. בהתפוצצות נהרסה שורת בנינים ונגרמו אבידות כבדות בהרוגים ופצועים.

כמה ימים לפני כן, ב-17 במרץ 1948, ספגו הערבים בחיפה מכה כבדה כאשר שיירת נשק גדולה שלהם הותקפה והושמדה בקריית מוצקין.

מלבד אובדן הנשק נהרגו בשיירה זו מפקד הכוחות הערבים בחיפה, מוחמד אל חוניטי ורבים מאנשי מטהו.

הערבים נשארו ללא פיקוד והחלה מלחמת כנופיות ואנרכיה. רבים מהתושבים האמידים החלו לצאת ללבנון.

בתחילת אפריל 1948 מונה מפקד חדש לעיר, אמין עז-א-דין, שהחל לארגן את הגנת העיר. הוא חידש את המטה הערבי והקים מפקדה עירונית תוך הבטחה שבקרוב תגיע לעיר עזרה מצבא ההצלה של קאוקג'י ומהדרוזים שהגיעו מסוריה.

תבוסתו של קאוקג'י בקרבות משמר העמק ושל הדרוזים בקרב רמת יוחנן, הכריעה את הכף נגד ערביי חיפה.

כוחות ההגנה בחיפה בפיקודו של משה כרמל התכוננו לשעת ההכרעה ונבנתה תוכנית פעולה בשם הקוד "מספריים" שעיקרה היה ביתור השטח הערבי כמו במספריים על ידי התקפה בו-זמנית מהדר הכרמל ומהעיר התחתית.

המערכה

בבוקר ה-21 באפריל 1948, שלח מפקד הכוחות הבריטים בחיפה, גנרל יו צ'ארלס סטוקוול, הודעה ליהודים ולערבים, בו הודיע על פינוי כוחותיו מרוב העיר וריכוזם באזור הנמל:

כוחות ההגנה פתחו את המערכה בשליחת מחלקה של שלושים ואחד לוחמים לכבוש את בית הנאג'אדה שהיה ברחוב צלאח א-דין (כיום רחוב הגיבורים), שחלש על גשר רושמיה, וזאת כדי למנוע מהערבים לחסום את היציאה מחיפה אל הגליל והעמקים.

המחלקה הוסעה למקום במשוריינים בצהרי יום ה-21 באפריל 1948 וכבשה את הבית בקרב פנים אל פנים, אך גם לאחר כיבושו הייתה המחלקה נתונה להתקפות בלתי פוסקות. ניסיונות לחלץ את המחלקה הנצורה לא צלחו, ורק לאחר תחילת ההתקפה הגדולה וכיבוש שכונת חליסה הוסר המצור מהבית. המחלקה נלחמה בו קרב גבורה במשך למעלה מ-20 שעות וספגה 7 הרוגים ו-21 פצועים.

ההתקפה הגדולה התחילה ב-22 באפריל 1948 בשעה 01:00 בהרעשה כבדה של מרגמות דוידקה שהופעלו לראשונה בחיפה, וקול הנפץ של הפגזים הטיל אימה על הערבים.

מיד לאחר ההפגזה החלה ההתקפה בשני ראשים. כוח אחד ירד מהדר הכרמל לאורך רחוב הבורג (כיום רחוב מעלה השחרור) וסטאנטון (כיום רחוב שיבת ציון).

במקביל, פתח כוח של הפלמ"ח בהתקפה מהמרכז המסחרי שבעיר התחתית, ותוך זמן קצר נשברה הגנת הערבים.

במספר מקומות, כמו במשרדי הנהלת הרכבת (לשעבר בית משפחת ח'ורי) ובבית מרכזית הטלפונים, גילו הערבים התנגדות עיקשת.

מפקד הכוחות הערבים אמין עז-א-דין יצא בשעות הבוקר בסירה לעכו בטענה כי הוא יוצא להביא תגבורת באדם ובנשק, אך לא חזר.

בשעות הצהרים של ה-22 באפריל נפגשו שני הכוחות והעיר הערבית בותרה.

כוח של הלגיון הערבי שניסה להיכנס לעיר מכיוון יגור נאלץ לסגת באש מחסום חיילי חטיבת כרמלי.

בשעות הבוקר הפעילה ההגנה מכוניות מצוידות ברמקולים שהשמיעו את הודעה שהקרב הוכרע.

גנרל סטוקוול פנה למפקדת ההגנה וביקש לדעת את תנאי הכניעה כי הערבים פנו אליו ובקשו את התערבותו להפסקת הקרבות.

משה כרמל נתב את התנאים לכניעה.

סטוקוול אמר כי תנאי הכניעה הם הוגנים ורק עמד על כך שלוחמים בריטים שייתפסו בקרב הערבים יימסרו לידי הבריטים.

הוא קבע ישיבה משותפת במפקדתו בשעה 16:00.

הערבים בקשו שהות לתייעצות.

הם התקשרו עם הוועד הערבי העליון בביירות ובקשו הוראות.

פקודת המופתי הייתה כי עליהם לעזוב את העיר ולא לקבל תנאי כניעה מהיהודים היות שהפלישה של צבאות ערב קרובה והארץ כולה תיפול לידיהם.

הם חזרו לישיבה והודיעו כי הם מעדיפים לעזוב כולם על נשיהם וטפם.

ראש העיר פנה לערבים שלא יעזבו את העיר. שבה חיו מאות בשנים, בה קבורים אבותיהם ובה חיו זמן רב כל כך בשלום ובאחווה עם היהודים.

גם גנרל סטוקוול‏ אמר לערבים שהם עושים משגה חמור אך ללא תועלת.

מפקד ההגנה התיר את צאתם של הערבים מן העיר בתנאי שימסרו את נשקם. י

חידות מעורבות של בריטים וחיילי חטיבת כרמלי פיקחו על הוראה זו.

הנשק שהוחרם נרשם והועבר לפיקדון לבריטים אשר החזירו אותו להגנה ב-15 במאי 1948.

תוך לילה אחד עזבו מרבית הערבים את העיר פרט לכ-5,000 - 6,000 איש שבחרו להישאר בשכונות "ואדי ניסנאס" ו"ואדי סאליב".

בין העוזבים היו גם חלק מתושבי הכפרים הערביים השכנים לחיפה בלד א-שייח', חוואסה ויאג'ור

.ב-22 באפריל ובעקבות עזיבת הבריטים את מוקדי השלטון בעיר ולאחר קרבות בין תושבי חיפה היהודים לבין תושביה הערבים, נכנעו ערביי חיפה בפני אנשי ההגנה וכ-65,000 מהם עזבו את העיר.

בקרב על חיפה, שנמשך כיממה, נפלו 18 לוחמים יהודים. 1948

לאחר קום המדינה

בעת העלייה ההמונית התיישבו עולים יהודים ברכוש שננטש על ידי הערבים. הודות לעלייה זו התרחבה חיפה באוכלוסייתה ובשטחה, ולאורך השנים שמרה על מעמדה כעיר השלישית בגודלה בישראל.