צפת - צפד, אלדֿ'אהִרִיָּה, עַכְּבַּרָה

צפת

במצודת צפת נתגלו מערות קבורה מתקופת הברונזה - התיכונה והמאוחרת, האלף ה-2 לפנה"ס‎.

נמצאו עדויות לקיומו של יישוב במקום החל מתקופת הברזל - כאשר צפת הייתה בתחום נחלת שבט נפתלי - ועד תקופת בית ראשון והתקופה הפרסית.

עם חורבן ערי הגליל על ידי מלך אשור ב-732 לפנה"ס חדרה לאזור אוכלוסייה פיניקית.

נמצאו מטבעות המעידים על קיומו של יישוב בצפת בתקופת אלכסנדר ינאי - המאות ה-1 וה-2

יוסף בן מתתיהו, בחיבורו תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים ספר ב', מתאר את ההכנות שהוא בתור מפקד הגליל ערך לקראת המרד הגדול. הוא ציפה כי הצבא הרומאי, שבא להכריע את המרד שפרץ בארץ ישראל, יגיע אליה מסוריה ובתחילה ינסה לכבוש את הגליל. הוא מחליט לבצר בגליל העליון את המקומות הבאים: "סלע עכבּרה ואת צפת ואת ימנית ואת מירון".

הסיבה לביצורה הוא מיקומה האסטרטגי הרם, היא שולטת על מעברי ההרים מסביב.

משמרת הכהנים "יקים"

לאחר חורבן בית שני, משפחות הכוהנים ששרדו עזבו את ירושלים ועברו לגליל, שם הן חיו בקהילות קטנות השומרות על מנהגי כהונה וטהרה רבה. בין כ"ד משמרות כהונה מימי בית שני נמנה גם המשמר הי"ב, הוא: "משמר יקים/פשחור צפת".

בתקופת התלמוד מוזכרת צפת בהקשר להדלקת משואות שנועדו להודיע על קידוש החודש

על הר כנען בסמוך לביריה (כיום בתוך העיר) התקיים יישוב בשם יבנית ונקרא כיום "חירבת אבנית". ביבנית היה אחד מביצורי הגליל בתקופת המרד הגדול שבנה בן מתתיהו כמפקד הגליל, ומוזכר בפיוט הקלירי הנזכר כמקום מושבה של משמרת הכהנים אימר.

התקופה הצלבנית

עוד טרם התבססות ההתיישבות של הצלבנים בצפת, יש עדויות לקיומו של יישוב יהודי בעיר כבר במאה ה-11.

עם התבססות הצלבנים בצפת, עלה ערכו של המקום, ובמאה ה-13 הייתה למרכז של יהודי הגליל. בשנת 1216

בתקופת הצלבנים הייתה צפת מבצר בעל חשיבות אסטרטגית,.

בשנת 1168 נמכר המבצר ל מסדר הטמפלרים.

בשנת 1179 פשטו המוסלמים על צפת והרסו את העיר ואת המבצר

המבצר נבנה בשנית באמצע המאה ה-13 ביוזמת בֶּ‏‏נוּ‏אַ ד'אַ‏‏לִינואֵן (Benedict d'Alignan), הבישוף ממרסיי.

צפת שימשה מרכז מנהלי של מחוז שהתגוררו בו 10,000 איכרים ב-260 כפרים וחוות.

התקופה הממלוכית

ב-1266 נכבשה המצודה בידי הסולטאן הממלוכי בייברס, שהפכה לבירת מחוז הגליל בממלכתו - הוא מחוז "צאפד".

גבולות המחוז היו מנהר הליטני בצפון עד לעיר ג'נין בדרום.

בתקופה הממלוכית היה בצפת יישוב יהודי בן כ-300 משפחות.

התקופה העות'מאנית

אחרי שארץ ישראל נכבשה בידי הטורקים ב-1517, התיישבו בצפת יהודים מגולי ספרד, והפכו את העיר למרכז רוחני חשוב.

באותה העת היה גם מצבה הכלכלי של העיר משופר.

בצפת ישבו ופעלו במאה ה-16 גדולי המקובלים: רבי משה קורדובירו, האר"י ותלמידו רבי חיים ויטאל, רבי יוסף קארו מחבר ה"שולחן ערוך", המשוררים רבי ישראל נג'ארה ורבי שלמה אלקבץ ורבנים מפורסמים אחרים.

מצבה הכלכלי של העיר היה משביע רצון. עולי ספרד הביאו עימם את תעשיית הצמר, חומר שעיבודו הצריך משאבי מים רבים, ולשם כך בנו מתקנים שונים כדוגמת המבטשה ואחרים. בעיר היו 3,000 נולי אריגה ותוצרתה התחרתה בתעשיית האריגים של ונציה.

תושביה עסקו גם במסחר בדבש, במשי ובתבלינים.

בשנת 1576 הוקם בצפת בית הדפוס הראשון במזרח התיכון.

במאה ה-16, לפי המשוער, אוכלוסיית העיר הגיעה ל-13,000 נפש (מחציתם יהודים).

במאה ה-17 הורגשה ירידה במעמדה הכלכלי של העיר.

מגפה קשה במיוחד פקדה את צפת ב-1747.

ב-1759 אירעה רעידת אדמה, שבה נמנו כ-300 הרוגים.

התאוששות קלה הורגשה בעיר בשנת 1778, כאשר הגיעה לארץ שיירה בת 300 חסידים שהתיישבו ברובם בצפת (עליית תלמידי הבעל שם טוב).

ב-1799, מיד לאחר נסיגת צבאו של נפוליאון בונפרטה מארץ ישראל, נהרס הרובע היהודי על ידי פורעים ערבים מקומיים ורבים מיהודי העיר נטבחו.

ב-1810 עלו לעיר גם מתנגדים, מתלמידי הגאון מווילנה, שבראשם עמד ר' ישראל משקלוב. חיזוק זה של היישוב בצפת גרם פריחה כלכלית מחודשת.

אחד העולים, ישראל ב"ק, יסד בה בית דפוס עברי ראשון בארץ ישראל.

ב-1823 אירעה רעידת אדמה שבעקבותיה הייתה ביזה רבה בעיר.

ב-15 ביוני 1834 הייתה הביזה הגדולה בצפת - רבים מיהודי העיר נרצחו או נפצעו ורכוש היישוב נשדד על ידי המון ערבי.

ב-1 בינואר 1837 הרסה רעידת אדמה נוספת את כל השכונה היהודית וגרמה למותם של כ-2,000 איש.

מיד לאחר הרעש שוב פרצה בעיר מגפה וכעבור שנה, ב-1838, פרעו מורדים דרוזים ומוסלמים מצפת והכפרים סביבה ביהודי העיר.

המכות שניחתו על יושביה היהודים של צפת, אם על ידי שכניהם הערבים או על ידי חולי ורעש, הביאו להידלדלות היישוב והעיר התרוקנה כמעט לגמרי מיהודיה.

אחרי כל האסונות האלה נשארו בה כ-1,500 יהודים בלבד.

היישוב בעיר גדל מחדש במחצית השנייה של המאה ה-19, ומנה ערב מלחמת העולם הראשונה כ-13,500 נפש, בהם רוב של כ-7,500 יהודים

יהודי צפת התקיימו בעיקר על החלוקה.

במהלך מלחמת העולם הראשונה פקד את העיר רעב, מגפות והחרמות רכוש בידי השלטון הטורקי. חלק מתושבי העיר בעלי נתינות זרה גורשו מהארץ, חלק אחר בחר לעזוב את העיר למקומות בטוחים יותר, וחלק גויס בכפיה לצבא העות'מאני ולפלוגות העבודה שלו. כתוצאה מכל אלו פחת מאוד מספר תושבי העיר היהודים, מכ־7,000 בתחילת המלחמה לכ־2,700 בסופה.

האוכלוסייה הערבית נפגעה אף היא מהמלחמה, אך בצורה פחותה מהאוכלוסייה היהודית, ומספר תושבי העיר הערביים פחת בכרבע במהלך המלחמה.

במהלך המלחמה נשלחו חלק ממגורשי תל אביב לצפת, שהיו בה דירות ריקות רבות באותה תקופה‏.

במהלך המלחמה נסלל בידי הצבא הטורקי קטע הדרך שבין ראש פינה לצפת כדרך כבושה לעגלות (עד אז ניתן היה להגיע לצפת רק באמצעות רכיבה על בעלי חיים).

תקופת המנדט

בתקופת המנדט השתנה המאזן הדמוגרפי בעיר והאוכלוסייה הערבית הפכה לרוב.

צפת הייתה לבירתה של נפת צפת המנדטורית אשר שימשה כמרכז מנהלי, תרבותי וכלכלי לכפרי הנפה.

במאורעות תרפ"ט 1929 פרצו פורעים ערבים לרובע היהודי שלא היה מוגן.

מספר הנפגעים היהודים היה 18 הרוגים ו-80 פצועים, עד שהתערבה המשטרה הבריטית והניסה את הפורעים.

בעקבות זאת עלו תלונות על הזנחת צפת על ידי המוסדות הלאומיים, דבר שהביא להגירה של הצעירים ועלו קריאות להקמת שכונות יהודיות ליד העיר העתיקה‏.

באמצעות 100,000 לא"י שהוקדשו על ידי שרה לוי לצורך כך הוקמה קריית שרה על הר כנען בראשית שנות ה-30‏.

במאורעות תרצ"ו-תרצ"ט הותקפו יהודי צפת על ידי ערביי צפת והכפרים הסמוכים, אך בניגוד למאורעות תרפ"ט נהנו משמירה של אנשי "ההגנה".

ב-13 באוגוסט 1936 פרצו ערבים חמושים ברובים ובפצצות מכיוון בית הקברות העתיק לרובע היהודי. בהתקפה זו נהרגו אב ושלושה מילדיו.‏

צפד

אין מידע

אלדֿ'אהִרִיָּה

הכפר שכן במרחק קילומטר מהקצה הדרום-מערבי של צפת וצפה לעבר מספר ואדיות והר ג'רמק [מירון], מגובה 600 מטרים מעל פני הים.

ב-1596 חיו בכפר 308 תושבים.

ב-1944-45 נמנו בו 350 תושבים, ברובם מוסלמים.

אדמותיו השתרעו אז על 6,773 דונם.

הכפר נכבש זמן קצר לאחר כיבוש צפת ב-10 במאי 1948.

תושבי-הכפר ברחו בשל מתקפה יהודית ממשמשת ובאה.

עַכְּבַּרָה

הכפר שכן 2.5 ק"מ מדרום לצפת, בשני צידיו של ואדי עמוק [נחל עכברה].

מדרום-מזרח לכפר שכנה ח'רבּת אל-עֻקיבּה, המזוהה עם הכפר הרומי של עַכַבַּרֶה (או עַכַבַּרוֹן).

ב- 1944-45 עלה מספר התושבים ל-390, מוסלמים ברובם.

אדמות הכפר השתרעו אז על 3,224 דונם.

ב-9 במאי תקפו את עכברה יחידות של הגדוד הראשון של הפלמ"ח במסגרת מבצע יפתח.

רוב אנשי הכפר כבר עזבו אותו טרם מועד ההתקפה.

התושבים שנותרו בעכברה, נסו על-פי מוריס במהלך ההתקפה, לאחר שגילו לה התנגדות "בינונית".

אחרי המלחמה, העבירו רשויות ישראל לעכברה אנשים אותם הם גרשו מכפרים אחרים בגליל.

צפת

במלחמת העצמאות

ערב מלחמת העצמאות ב-1948, הייתה צפת עיר בת 12,500 תושבים, ובהם כ-2,400 יהודים.

הבריטים פינו את המקום ב-16 באפריל 1948 ומסרו לידי הערבים את עמדותיהם אשר שלטו על הרובע היהודי, וכך הושם הרובע במצור.

לאחר שעין זיתים וביריה נכבשו על ידי הפלמ"ח הועברה מחלקה לסיוע לאנשי הרובע.

ב-5 במאי נכשל ניסיון לכבוש את המצודה שבראש הר צפת.

תותחי צבא ההצלה שהוצבו במירון הפגיזו את הרובע.

הכוח היהודי מנה כ-375 לוחמים שכללו את מחלקת הפלמ"ח ולוחמי "הגנה" נוספים. מולם עמד כוח של כ-2,000 לוחמים ערבים מצבא ההצלה וערביי המקום.

מעוזי הלוחמים הערבים - המצודה, בנין המשטרה העירונית ובית הספר היהודי "שלווה", נכבשו ב-10 וב-11 במאי לאחר קרבות קשים.

כיבוש מבנים אלה הכריע את הקרב על העיר; תושבי העיר והחיילים הערבים נטשו את העיר ואת עמדותיהם ונמלטו, כולל ממבצר המשטרה שבראש הר כנען.

למנוסה תרמו ירי המרגמות ובעיקר פצצות ה"דוידקה", שיותר משגרמו נזק ממשי, הפחידו את התושבים הערבים ברעש החזק שגרמו.

במדינת ישראל

עם קום המדינה מנה היישוב היהודי כ-2,300 תושבים

לאחר פינוי העיר על ידי הערבים, נותרה העיר ברובה ריקה, ואנשי צפת הביאו חומרי נפץ ממחסני צה"ל ופוצצו חלק מהבתים הערביים, במיוחד בשכונת חרת אל אקראד.

לאחר שוך הקרבות נכנסו לחלק מהבתים עולים חדשים ועיריית צפת יזמה פינוי ההריסות והאשפה ואנשי העיר תיקנו חלק מהבתים שנהרסו‏.

העיר קלטה עולים חדשים ומשרד השיכון הקים את השכונה החדשה בהר כנען‏.

בשנת 1953 התגוררו בעיר כ-7000 תושבים.