הגושרים - אלחִ'סֿאסֿ, אלמַנְשִיָּה

חורבת חצ'אץ

חורבה ואתר עתיקות מהתקופות ברונזה קדומה , ברונזה תיכונה, ברונזה מאוחרת, ברזל, הלניסטית, רומית, בזנטית וימי הביניים. במקום התקיים עד שנת 1948 כפר אריסים קטן.

ארמון האמיר

האמיר מחמוד פעור, מנהיג השבט הבדואי אל פאדל, שהגיעו למקום בתחילת המאה ה-19, בנה במקום את ארמון החורף הענק שלו ובכפר ווסט את ארמון הקיץ שלו, ועל שמו צומת האמיר. האמיר עזר רבות ליישובי עמק החולה ועם פרוץ מלחמת העולם הראשונה היה בצד הבריטי ועל כן הצרפתים הרסו את ארמונו, שנותר חרב עד ההחלטה להקים במקום את מלון הגושרים. האמיר שמלך בשנים 1880-1926 ובנו שמעון שמלך אחריו על האזור עד 1947 מכרו קרקעות רבות לקק"ל, שעליהן קמו חלק מן היישובים באזור: דפנה, הגושרים, דן ושאר ישוב.

אלחִ'סֿאסֿ

הכפר שכן בצפון עמק-החולה, 31 ק"מ מצפון-מזרח לצפת, ובחלקו המערבי עבר נהר החצבאני.

הגיאוגרף הערבי יאקות אל-חַמַוִי, אשר נפטר בשנת 1228, הזכיר את אל-חִ'סֿאסֿ בכתביו.

ב-1944-45 חיו בו 400 מוסלמים ו-70 נוצרים.

אדמות הכפר השתרעו באותה עת על 4,795 דונם, מהם 2,733 שנרכשו בידי יהודים.

ב-18 לדצמבר 1947 פשטו אנשי ההגנה על הכפר בחסות החשיכה ותקפו אותו. מספר בתים פוצצו וכעשרה אזרחים, כולל ארבעה ילדים, נהרגו.

תושבי הכפר ברחו ממנו ב-25 במאי 1948, בסוף מבצע יפתח.

אלמַנְשִיָּה (ספד)

הכפר הקטן שכן בחלק הצפוני של עמק החולה, 30 ק"מ מצפון לצפת.

אתר ארכיאולוגי שנודע כתל אל-בּטיחָ'ה [תל בית אחו] היה מצוי 800 מטרים ממערב לכפר.

ב-1931 חיו בכפר 72 תושבים,

תושבי אל-מנשיה נטשו את כפרם ב-24 במאי 1948, לקראת סוף מבצע יפתח.

הגושרים

באתר קיבוץ הגושרים ישב מסוף 1943 מושב נחלים שהוקם על ידי ארגון ירושלים כאחד ממצודות אוסישקין.

היחסים בין אנשי המושב לבין היישובים בסביבה היו עכורים על רקע מחסור בקרקעות ויחסים מתוחים בין דתיים לחילוניים ובמהלך מלחמת העצמאות, לאחר שספגו איומים והתנכלויות, הסכימו אנשי נחלים לעזוב את המקום.

זמן קצר לאחר שאנשי נחלים עזבו את המקום, עלה לקרקע גרעין העולים מטורקיה. הם התיישבו בתחילה במבנים הנטושים של נחלים, אולם עברו לאחר תקופה קצרה למקום הנוכחי, בסמוך לפלג של נחל דן, ליד חורבות ארמונו של האמיר פעור, שמכר את האדמות לקק"ל ב-1940.

הפילוג בקיבוץ המאוחד בשנות ה-50 הביא לכמה גלים של מתיישבים חדשים שהגיעו מקיבוצים אחרים: איילת השחר וכפר גלעדי (1952), נוה אור (1954) ויד חנה (1955), שתרמו רבות לייצובו ולביסוסו של הקיבוץ הצעיר.