טבריה - טַבַּרִיָּה

העיר נוסדה בשנת 20 לספירה על ידי הורדוס אנטיפס ונקראה על שמו של הקיסר הרומי טיבריוס. על פי הברית החדשה, לאחר הקמת העיר פעל ישו באזור צפון הכנרת, ועל כן בנצרות נחשב האזור לקדוש. בטבריה ובסביבותיה קמו כנסיות רבות, והעיר הפכה למרכז לצליינות.

טבריה במרד הגדול - נכנעה ללא קרב.

בהיסטוריה היהודית, טבריה נחשבת לאחת מארבע ערי הקודש, ביחד עם ירושלים, חברון וצפת, שבהן התרכזה מרבית האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל מסוף ימי הביניים ועד המאה ה-19.

בין המאה ה-2 למאה ה-10 הייתה בטבריה אוכלוסייה יהודית גדולה ומפותחת, מרכז לכל יהודי ארץ ישראל. גדולי ישראל פעלו בעיר ונקברו בתחומיה, ובהם רבן יוחנן בן זכאי, רבי עקיבא והשל"ה הקדוש, וכמו כן הועלו לטבריה עצמותיו של הרמב"ם, שנפטר במצרים, ונקבר בטבריה לפי צוואתו. קברים אלו מהווים היום מוקדי עלייה לרגל. בתקופת מסעות הצלב שימשה טבריה בירת נסיכות הגליל הצלבנית. לאחר קרב קרני חיטין בשנת 1187 חרבה העיר, ובתקופה הממלוכית ובתחילת התקופה העות'מאנית הייתה אך כפר קטן. במהלך המאה ה-18 ביצר שליט הגליל, דאהר אל-עומר, את חומות טבריה, ובשנת 1740 הזמין את הרב חיים אבולעפיה לגור בעיר. בשנים שלאחר מכן הפכה לעיר בעלת רוב יהודי, ומרכז חשוב ליישוב היהודי.

טַבַּרִיָּה

טבריה

ערב מלחמת העצמאות הייתה טבריה עיר מעורבת, ובה אוכלוסייה יהודית ואוכלוסייה ערבית שגודל כל אחת מהן 6,000 איש.

באזור שבו שכנה טבריה לא היה רוב ערבי, ובתוכנית החלוקה נכללה טבריה בתחומי המדינה היהודית.

בראשית פברואר 1948 החלו אירועי צליפות בין הערבים והיהודים בעיר, לאחר תקופה שבה נרשמו יחסים תקינים בדרך כלל בין שתי הקהילות.

בעקבות אירועים אלה החלו הערבים והיהודים להתקבץ באזורים בהם היה להם רוב. היהודים בשכונות "קריית שמואל" "אחווה" ו"מיימוניה" שמחוץ לחומות, וברובע היהודי הפנימי שבעיר העתיקה, שהיה מובלעת בתוך השטח הערבי, והערבים בעיר העתיקה, בשכונת ההר הערבית ושכונת ג'יב אל באן שמצפון לעיר העתיקה.

בחודש מרץ הגיעו ההנהגות המקומיות להסכם שהפסיק את הצליפות, וישראל גלילי בירך על ההסכם, אך ככל שהתקרב מועד סיום המנדט היה ברור כי בעיר יתחולל קרב בין היהודים והערבים הגרים בה. הקרב על טבריה החל ב-8 באפריל 1948 והסתיים ב-18 באפריל.

ב-8 באפריל התחדשו היריות, 5 יהודים נהרגו ו-12 נפצעו. למחרת ניסו הערבים לפרוץ אל הרובע היהודי בעיר העתיקה, אך נכשלו. לוחמי "ההגנה" עמדו בעמדות מאולתרות בתוך העיר העתיקה תחת אש רצופה. בכל אלו צפו הבריטים שדרשו את פינוי לוחמי "ההגנה" מהעיר העתיקה. מפקדי "ההגנה" החליטו לכבוש את הכפרים הערבים שממערב לעיר.

ב-12 באפריל נכבשו על ידי "ההגנה" שני כפרים סמוכים (חירבת נאצר אל-דין וגבעת שיח' קדומי), כיבוש שניתק את האוכלוסייה הערבית בטבריה מהכפר הגדול לוביה. בנוסף הגיעו לעיר פליטים שהורידו את המורל בקרב הערבים.

ב-13 באפריל הונחתו מן הים אנשי "ההגנה" שהגיעו מעין גב. בשלב זה החלו נשים וילדים מקרב האוכלוסייה הערבית להימלט מהעיר, בחסות הבריטים.

בין 16 ל-17 באפריל תקפו כוחות של חטיבת גולני ושל הגדוד השלישי של הפלמ"ח את העיר העתיקה באמצעות מרגמות, פוצצו בדינמיט שמונה בתים והטילו מצור על העיר. לאחר מתקפה זו השתררה בהלה בקרב תושבי העיר הערבים, ומנהיגי הקהילה נפגשו עם המושל הבריטי של טבריה בבקשה להגנה. משהתברר להם שהכוחות הבריטים עומדים לעזוב את העיר ואינם יכולים לערוב לביטחונם, הוסכם על פינוי מאורגן בחסות בריטית. הפינוי נערך באמצעות משאיות ואוטובוסים של הבריטים והתושבים הועברו לנצרת ולעבר הירדן המזרחי.

ב-19 באפריל הושלם כיבוש העיר על ידי "ההגנה".

ב-28 באפריל התקיים טקס בחצר תחנת המשטרה הבריטית, בו הונף דגל ישראל, והורד הדגל הבריטי, והוכרז כי טבריה היא תחת שלטון עברי. טבריה הייתה העיר המעורבת הראשונה במלחמת העצמאות שהתבסס בה שלטון עברי.‏

לאחר עזיבת תושבי העיר הערבים, נותרו בעיר טבריה כ-5,500 איש.

גל העלייה ההמוני בשנות ה-50 הביא לגידול מהיר באוכלוסייתה, ובשנת 1950 כבר מנתה האוכלוסייה 12,000 איש,