נצרת - א-נָּאצִרַה

בתקופה הפרהיסטורית היה אזור נצרת נושב, הודות למערות הרבות בסביבת העיר ולמספר מעיינות.

בסוף תקופת בית שני (המאה ה-2 לפנה"ס והמאה ה-1 לפנה"ס) שכן במקום כפר קטן.‏‏

בפיוטים מהתקופה הביזנטית מוזכר יישוב בשם נצרת, כאחד מן הכפרים שבהם התיישבו סיעות כוהנים אחרי המרד הגדול.

נצרת הייתה ככל הנראה כפר לווין של ציפורי, ואוכלוסייתה בתקופה זו מוערכת בכחמש מאות תושבים.

אפיפניוס מסלמיס, שמת בשנת 402, קבע כי עד לזמן הקיסר קונסטנטינוס במאה ה-4 הייתה נצרת מיושבת ביהודים בלבד.

רק במאה ה-5 החלה העיר למשוך צליינים נוצרים וקמו בה הכנסיות הביזנטיות הראשונות.

בשנת 614 כבשו הסאסאנים את ארץ ישראל, ויהודי נצרת סייעו להם במעשי הטבח באוכלוסייה הנוצרית המקומית.

כאשר שבו הביזנטים וכבשו את הארץ בשנת 630, הורה הקיסר הרקליוס על גירוש יהודי העיר, והיישוב היהודי במקום פסק.

עם הכיבוש הצלבני בשנת 1100 לערך, עלתה קרנה של נצרת, ובשנת 1108 הקים בה בלדווין הראשון דיוקסיה קתולית עצמאית והפך אותה לעיר-מחוז.

הארכיבישוף של נצרת חלש על העיר ועל עשרה מכפרי הסביבה, בין ציפורי לכפר כנא‏‏

בעקבות קרב קרני חיטין ב-1187 כבש צלאח א-דין את נצרת ללא התנגדות, והורה על גירוש הכמורה הקתולית מהעיר, אך ב-1192 היא הורשתה לשוב אליה בעקבות הסכם יפו. לאחר מכן התחדשה גם תנועת הצליינים אל העיר, ובשנת 1229 הושבה נצרת לשלטון הצלבנים מכוח הסכם יפו בין פרידריך השני לסולטאן המצרי אל כאמל. עם זאת העיר הוגדרה כאזור מפורז מנוכחות צבאית ורוב תושביה היו נוצרים בני העדות המזרחיות.

ב-1291 נכבשה עכו על ידי הממלוכים, והממלכה צלבנית באה לסופה. שנתיים לאחר מכן, ב-1293 נכבשה גם נצרת, והסולטאן בייברס הורה להרוס את כנסיית הבשורה ואת כנסיית גבריאל הקדוש. תנועת עולי הרגל אל נצרת התמעטה, והעיר ירדה מגדולתה והייתה לכפר עני.

התקופה העות'מאנית בארץ ישראל החלה ב-1517, וסימנה שינוי לטובה בארץ כולה וגם בנצרת.

כאשר כבש הנסיך הדרוזי פחר א-דין השני את הגליל ב-1610, החלה תקופת שגשוג בנצרת.

פחר א-דין נודע באהדתו לאוכלוסייה הנוצרית, ואפשר לה חופש פולחן מלא.

בתקופה זו התיישבו בעיר מארונים מלבנון ובעיר נוסדה קהילה מארונית. בעקבותיהם הגיעה לנצרת משפחה נוצרית יוונית אורתודוקסית מירדן.

לאחר מותו של פחר א-דין ב-1635 שוב התדרדר מצבה של העיר עד שכבש אותה דאהר אל-עומר ב–1735.

יחסו של עומר אל הנוצרים היה דומה לזה של פחר א-דין, והוא ראה בהם גורם נאמן למשטרו. הוא סיים את המחלוקת בין העדות הנוצריות בעיר וחילק ביניהן את כנסיותיה.

דאהר אל-עומר הקים את בית הסראייה בעיר בסביבות שנת 1740, ובו שכנו דירתו של אל-עומאר, אורוות ובית מעצר. מאחר שבעת הקמת המבנה טרם היה בעיר מסגד, שימש חלק ממנו כמקום תפילה מוסלמי. בתקופה זו הייתה לעיר עדנה והיא זכתה להגנה מפני מסעות הביזה של הבדואים ואנשי הר שכם.

את מקומו של אל-עומר תפס אחמד אל-ג'זאר בשנת 1775. תחילה נותר מצבה של נצרת ללא שינוי.

בעקבות סכסוכו עם הסוחרים הצרפתים בעכו ב-1791, הכביד את זרועו על נתיניו האירופים ועל הנוצרים בכלל.

תושבי העיר צידדו בנפוליאון כאשר ניסה לכבוש את עכו מידיו של אל-ג'זאר ב-1799, והראשון אף שהה בעיר לאחר קרב תבור.

כשנפוליאון נסוג ביקש אל-ג'זאר לטבוח בתושבי העיר, ורק התערבות בריטית מנעה זאת. תחת זאת העלה אל-ג'זאר את המסים ודילדל את כלכלת העיר‏‏.

תקופת שלטונו של סולימאן פאשה (1805-1819) שוב עמדה בסימן של שגשוג לעיר.

בימיו של השליט הבא עבדאללה פאשה שוב סבלה העיר הנוצרית.

בהמשכה של המאה ה-19 השתפר המצב בעיר לאין ערוך, היא גדלה והתרחבה ושמשה כבירת נפה בסנג'ק עכו.

חדירת המעצמות האירופיות לארץ ישראל חיזקה את מעמד נתיניהן אשר זכו לזכויות יתר (קפיטולציות).

בין 1873-1875 נסלל כביש חיפה-נצרת, והעיר הפכה למוקד מסחרי וכלכלי ליישובי האזור. אוכלוסיית העיר גדלה מכאלף תושבים בתחילת המאה ה-19 לכ-8,000 איש בסופה.

בעיר התגבשו שלושה רבעים - הרובע היווני (חרת א-רום) בצפונה, הרובע הלטיני (חרת אל-לטין) בצידה הדרום-מערבי והרובע המוסלמי (חרת אל-אסלאם) במזרחה (כיום מכונה "השכונה המזרחית").

במלחמת העולם הראשונה שכנה בנצרת המפקדה המשולבת של צבא גרמניה והצבא העות'מאני. העיר נכבשה בידי הצבא הבריטי ב-20 בספטמבר 1918.

המנדט הבריטי

בשנת 1926 התגוררו בנצרת כ-8,000 תושבים, כשליש מהם מוסלמים, והיתר נוצרים. יהודים בודדים בלבד גרו בעיר.

העיר נקלעה לקיפאון וקצב הגידול שלה היה איטי ביחס לערים ערביות אחרות בארץ ישראל

בשנות ה-30 התחדשה צמיחתה של נצרת והשלטון הבריטי הפך אותה לבירת נפה וב-1944 לבירת מחוז הגליל. ב-1947, ערב מלחמת העצמאות, התגוררו בעיר כ-17,000 תושבים.

מבצע דקל

מבצע דקל היה אחד ממבצעי צה"ל במלחמת העצמאות נגד צבא ההצלה. הוא נערך בגליל המערבי ובגליל התחתון בין התאריכים 9 ביולי 1948 - 19 ביולי 1948.

רקע

עם כניסת ההפוגה הראשונה לתוקף שלטו היהודים בגליל המערבי ברצועת חוף צרה. כוחות קאוקג'י המשיכו בהתגרויות שהגיעו לשיא בקרב באל בירווה ב-24 ביוני 1948. מטרת המבצע בשלב א' הייתה לכבוש את מוצבי קאוקג'י ברכסי הגליל המערבי כדי ליצור עומק ברצועת החוף בשליטת צה"ל. רק לאחר הצלחת המבצע הוחלט להמשיכו לעבר נצרת ולהביס את קאוקג'י ששם הייתה מפקדתו.

למפקד המבצע מטעם המטכ"ל מונה חיים לסקוב.

במבצע השתתפה חטיבה 7 המשוריינת בפיקודו של בן דונקלמן, גדוד 21 של חטיבת כרמלי וגדוד 13 של חטיבת גולני.

שלב א' - הרחבת רצועת החוף

בליל ה-8 - 9 ביולי 1948 יצאה מקיבוץ רגבה פלוגה מגדוד 21 מלווה בשני משוריינים מחטיבה 7 ושני תותחים 65 מ"מ לעבר הכפר המוסלמי כויכאת (היום קיבוץ בית העמק). לאחר הפגזה ממרגמות פרצו המשוריינים והלוחמים לכפר והוא נכבש במהרה ללא נפגעים לאחר שתושביו ברחו במהירות.

באותו לילה כבש כוח מגדוד 71 של חטיבה 7 את תל כיסון ממזרח לעכו.

בליל ה9 - 10 ביולי 1948 יצא מכויכאת הכוח שכבש את הכפר וכבש את הכפר המוסלמי אל עמקא (היום מושב עמקה) שנכבש עד מהרה לאחר שתושביו ומגיניו נמלטו במהירות.

לאור כיבוש כפרים אלה נכנעו ללא קרב הכפרים הדרוזים כפר יסיף, אבו סנאן וירכא ב-10 ביולי 1948.

השלב הבא היה כיבוש הכפר הגדול שפרעם שבו היה רוב נוצרי, ומיעוט דרוזי ומוסלמי. לפני ההתקפה נפגשו בלילה מפקדי צה"ל ונציגי הדרוזים והוסכם שהדרוזים לא יגלו התנגדות לכיבוש.

ההתקפה החלה בליל ה-13 - 14 ביולי 1948. בהפגזה נהרג תושב נוצרי אחד שהיה במנוסה לתוך המנזר. לאחר מכן פרצו כוחות מגדוד 21 ומחטיבה 7 לתוך שפרעם. התושבים המוסלמים נמלטו, והנוצרים והדרוזים נשארו.

פלוגה משוריינת מגדוד 79 של חטיבה שבע יצאה משפרעם לאעבלין וכבשה את הכפר ללא קרב.

שלב ב - כיבוש נצרת

הצלחת השלב הראשון של המבצע הביאה לחידוש התנופה שמטרתה הייתה לכבוש את נצרת שבה הייתה מפקדתו של קאוקג'י ובאותו זמן להקל על הלחץ בחזית סג'רה ששם תקף קאוקג'י ללא הפסקה.

קאוקג'י ביצר את נצרת ובעיקר את בית המשטרה שהיה הגדול בארץ, נגד התקפה מדרום, מצד עמק יזרעאל.

הוחלט לתקוף את נצרת מכוון צפון-מערב. הכביש משפרעם היה צר ומצידיו היו כפרים עוינים.

בליל ה-15 16 ביולי 1948 יצאו כוחות חטיבה 7 וגדוד 21 משפרעם לעבר נצרת. לפנות בוקר כבשו כוחות גדוד 21 את הכפר הגדול צפוריה (היום מושב ציפורי) כמעט ללא קרב ובאבידות של הרוג ושני פצועים.

גדוד 13 כבש את הכפר אל-מוג'ידל (היום מגדל העמק) ואת הכפר מעלול ופתח את הדרך לכפר החורש. במשך ה-16 ביולי 1948 נכבשה עילוט והתארגנה שיירת מסע מורכבת משתי פלוגות משוריינות, פלוגת זחלים, תותח 20 מ"מ ושני מחלקות מגדוד 13.

בינתיים שלח מפקד נצרת פלוגת משוריינים לעצור את השדרה הממונעת. התותח בן ה-20 מ"מ שהיה באמצע השדרה, הועבר קדימה ובמרחק של כ-500 מטר ירד מהכביש ופתח באש מדויקת על משורייני קאוקג'י. הפגיעות היו מדויקות ומתוך תשעה משוריינים נפגעו ששה והיתר נסו.

בשעה 17.40 נכנסו כוחות צה"ל לנצרת ללא קרב ותפסו את בית המשטרה. קאוקג'י ואנשיו נמלטו בלילה

בשעה 22.00 נחתם הסכם הכניעה בין נציגי התושבים לנציגי צה"ל ובראשם חיים לסקוב ובן דונקלמן (שחתם בשם בנימין בן דוד).

פקודות המטכ"ל לאחר כיבוש העיר היו בקשר לשמירה על המקומות הקדושים ומניעת ביזה. לא היו הוראות מה לעשות בתושבים.

דוד בן-גוריון כותב ביומנו כי חיים לסקוב הודיע לו שמפקד חזית הצפון משה כרמל מבקש לגרש את התושבים וכי בן דונקלמן מהסס.

ממטה החזית יצאה הוראה לגרש אזרחים. דונקלמן אמר: "זה עמד בניגוד להסכם שעשיתי עם אזרחי העיר". לאחר שמטה החזית עמד על דעתו, ביקש דונקלמן לקבל את הפקודה בכתב. לא ניתנה פקודה כזו בכתב והגירוש לא בוצע.

בארכיון צה"ל נמצא המברק בו מורה בן-גוריון בכתב ידו: אל תרחיקו אנשים מנצרת.

תוצאות המבצע

עם נפילת נצרת התמוטט כוחו של קאוקג' בגליל התחתון. הכפרים דבוריה ואיכסל נכנעו. הוסר הלחץ מסג'רה ולוביה נפלה ללא קרב.

לקראת סוף הקרבות נכבשה סחנין אך הכוח הכובש נסוג והיא נכבשה שוב על ידי כוחות קאוקג'י.

צה"ל השתלט על הכפרים טמרה כאבול, כאוכב, כפר מנדא ועוד. נסיון לכבוש את תרשיחא נהדף ולכוח נגרמו 6 הרוגים.

קאוקג'י ברח לתרשיחא שם הקים את מפקדתו החדשה ונשאר בה עד לתבוסתו הסופית

נצרת עילית

הקמתה של נצרת עילית החלה בדצמבר 1956, על פי חזונו של ראש הממשלה דאז דוד בן-גוריון אשר כלל את יישוב הגליל ביהודים. העיר, אשר נקראה בתחילה "קריית נצרת" ורק לאחר מכן "נצרת עילית" נבנתה כעיירת פיתוח ויושבו בה עולים מארצות שונות. העיר נבנתה ברובה על אדמות שהופקעו מערביי הסביבה, ביוזמתו של מרדכי שטנר שהיה אחראי על נכסי הנפקדים, דבר שגרם לחיכוכים.