מהפכת 1936 – מפקד האזור חסיין עלי סגור (מהישוב סח’נה), הרכיב קבוצה לפעילות נגד האנגלים. עיקר הפעילות התמקדה בהצתת צינור הגז אשר עבר על רכס רמת צבאים. חוסיין אסף כסף בכפר באמצעותו רכשו כ 10-15 רובים. החמושים היו מצטרפים לפעולות האיבה של חסיין נגד האנגלים. האנגלים ביצעו חיפושי נשק בכפרים. מי שנמצא אצלו נשק, נאסר. באחת ההתקפות על צינור הנפט נהרג אחמד (אל) פלאח באזור שבין כאווכב לכפר דנה. המרואיין זוכר פעם אחת שהאנגלים הטילו עוצר על הכפר וחיפשו נשק. שלוש נעצרו, חסיין איסמעיל (ראש הוועדה העליונה בכפר – اللجنة القومية), אחמד אל מטר ואחיו. לקחו אותם לבית שאן. היכו אותם במטרה שיסגירו נשק ומידע. הואשמו בשיתוף פעולה עם המהפכה. הזכיר את הוועד הערבי העליון (اللجنة العربية العليا) בנוגע להנהגת הציבור הפלסטיני בתקופת המהפכה. מי ששיתף פעולה עם הממשל הבריטי נהרג (انقتل). ארבעה חמישה מוכתרים ששיתפו פעולה נהרגו (באזור ג’נין ושכם). הייתה תכנית ליהודים להשתלט על אדמות הארץ. הייתה התארגנות של הוועד הערבי העליון לקנות אדמות מערבים שרצו למכור אדמתם ליהודים, אבל היהודים שילמו יותר. ככה קנו הרבה אדמות באזור בית שאן. בתקופה ההיא כל הידיעות עברו באמצעות עיתונים ושליחים. הכל נגמר כשהחלה מלחמת העולם השנייה. כעשרה מתושבי הכפר התנדבו והצטרפו לצבא הבריטי. אלו חזרו לכפר אחרי המלחמה עם נשק, כסף ובגדים יפים
תכנית החלוקה, נובמבר 1947. עם הגיע הידיעה על חלוקת הארץ כולם התאכזבו והיו “שקועים” בעניין. נשאו עיניהם לפקודות מהמפקדה העליונה שישבה בירושלים (הוועד הערבי העליון). רוב העם הפלסטיני היה בעד ההתנגדות. התחילו להתייעץ עם מדינות ערב מה צריך לעשות. בתחילת 1948 התחילה המהפכה (ثورة) בירושלים בפיקוד עבד קאדר אל חוסייני וביפו בפיקוד חסן סלאמה. בג’נין ושכם לא התחיל דבר מפני שהשטח לא היה מיושב יהודים. באזור בית שאן לא קרה דבר. גם בנצרת וצפונה, כל השטח רק ערבים. היהודים הסכימו לתנאי החלוקה. הוועד הערבי העליון לא הסכים, למרות כל הניסיונות של הבריטים לפשר. הוועד נשא עיניו למדינות ערב (سلموا الامور للدول العربي) בתקווה לקבל עזרה ותשובה. ליהודים הייתה תכנית מסודרת אבל התוכנית של הערבים לא הייתה טובה
ההגנה על הכפר. מרסס וכל הכפרים סביבה התחילו להתארגן להגנה על הכפרים. הכל היה קשור לבית שאן. בתחילת 48, האנגלים שבבית שאן נתנו לכל כפר שישה רובים. רובה לכל משפחה. צבא ההגנה הערבי ישב בבית שאן. מפקדו היה קצין עירקי בשם מג’ול. יחד איתו היה פלסטיני מחברון בשם איסמעיל תחבוב. איתם 200-300 מגוייסים מהאזור. בתחילת פברואר 1948 התקיימה ישיבה בבית שאן, שאלו את תחבוב, מה נעשה אם היהודים יתקפו? סיכמו שבמקרה כזה, יתנו סימן ע”י ירי של 4-5 יריות ואז יגיע כוח ההצלה מבית שאן לעזרה. ואז קרה מקרה דיר יאסין. התחילה פאניקה בכפר. “איך נוכל להגן על עצמנו עם עשרה או חמישה עשר חמושים נגד כוח מאומן כמו ההגנה”, שאלו… מצד הישובים (היהודים) שסביבנו לא היה נראה שהם מתכוונים לעשות לנו משהו. מספר על אירוע שקרה במרץ, בו הגיעו שני טנקים לכפר, הניפו דגל ירדני. התחילו חילופי יריות. בסוף הטנקים המשיכו לכיוון חיפה. התחילה מהומה בכפר, חשבו שאלו יהודים, ומרוב פחד התחילו אנשים לנטוש אותו ולברוח לכיוון ירדן. כפרה ראו אותנו, ברחו. יובלה ראו אותנו, ברחו. כווכב, ברחו. באירוע זה, אחד מתושבי הכפר איבד את ידו כשניסה להשליך רימון על אחד הטנקים. כשהבינו שהיו אלו ירדנים, ביקשו מהם לקחת את הפצוע לבית חולים בנצרת. בכפר היו כעשרים רובים וכמה אקדחים. חמישה רובים אצל צעירים שהשתייכו ל”משטרה האדומה” (الشرطة الحمراء). אלו קיבלו אימון מהאנגלים. הצעירים היו בעד התנגדות. המבוגרים צידדו בכניעה ליהודים, כמו טייבה, נעורה, טמרה, דבוריה ואיכסל
בית שאן נפלה ב15 לאייר (מאי). נטישת מרסס התרחשה כשלושה ימים לאחר נפילת בית שאן. בליל נפילת בית שאן עברו בכפר כ 10-15 משפחות בדרכן לנצרת. ישנו בלילה ובבוקר המשיכו לנצרת
המראיין עוצר וחוזר.. רוצה לשמוע מה קרה שלב אחר שלב…. הייתה בהלה לרכישת נשק. גברים יצאו לירדן וכל אחד קנה לעצמו רובה וכמה כדורים. לא הייתה התארגנות מסודרת או איסוף תרומות לרכישת ציוד ונשק. כל אחד דאג לעצמו. בסופו של דבר היו כ-20 רובים בכפר. אחד הצעירים מהמשטרה האדומה ערך אימונים לחמושים. באחד הימים הגיעו לכפר שני קצינים עירקיים שבאו מירדן. אמרו שרוצים ללמוד את האזור. שניים מהכפר ליוו אותם לסיור באזור טייבה (מולדת) ושטה (בית השיטה). לאחר הסיור ירדו לבית שאן. לא הייתה תכנית אזורית להגנה, כל כפר התארגן לבד. במרסס לא היה מפקד להגנת הכפר. החשש הגדול היה מכיוון מערב (שטה) ומכיוון בית שאן. חפרו תעלות ממערב ומדרום לכפר במרחק של כעשרה מטר מהבתים. כל תעלה באורך שני מטר ובעומק של מטר וחצי. בין תעלה לתעלה 40-50 מטר. התעלות נחפרו בקו אחד. בכל תעלה ארבעה חמושים, שניים שומרים ושניים ישנים. כל שעתיים התחלפו. בנוסף הציבו משקיפים מדרום לכפר בתצפית לכיוון בית שאן. לילה אחד, הצעירים ששרתו במשטרה האדומה התחילו לצעוק “יהודים, יהודים”. ירו באויר כ 100-150 כדורים. בסוף התברר שלא היה כלום. בכפר התחילה בהלה, אנשים החלו לברוח. מאוחר יותר חזרו התושבים לבתים. הכפרים האחרים באזור לא רכשו נשק ולא התארגנו להגנה כמו במרסס. כל הכפרים מסביב לבית שאן היו כפרים קטנים. כולם ביחד לא יותר מאלפיים תושבים, 100 חמושים. לא התרחשה התקפה נגד אף אחד מכפרי אזור בית שאן. המראיין: ספר לי על בריחתכם מהכפר, מה הייתה הסיבה? קראנו בעיתונים מה קרה בדיר יאסין והמקרה הזה זעזע את הכפר. פחדנו ממה שיעשו לנו. ידענו שההגנה על הכפר חלשה. התייעצו אנשים מהכפר עם אנשים שהגיעו מירדן. אמרו שב-15 לאייר (מאי) כל צבאות ערב יתקפו. המליצו שנהגר מהכפר ב-15 באייר כל אחד למקום בו יוכל להבטיח את שלום משפחתו. לאחר שחזרו אותם אנשים לירדן היו שאמרו שאלו יהודים (ז”א שזו תחבולה של היהודים)
לילה אחד הגיעו לכפר כעשרים משפחות. בישרו שבית שאן נפלה (13 או 14 למאי). סיפרו שכל תושבי בית שאן ברחו. נחו שעה שעתיים ובבוקר המשיכו לנצרת. בכפר התחיל לחשוב על נטישה. לפני הנטישה לא ראו אף חייל יהודי. לאחר נפילת בית שאן נקטע הקשר של הכפר עם הציביליזציה ולא הגיעה לכפר שום ידיעה מעבר למשפחות שבשרו על נפילת בית שאן
(מספר על ניסיון של צבא ההגנה הערבי לתקוף ישוב יהודי במרץ [כנראה מעוז חיים]. בהתקפה זו נהרגו כ15-20 מאנשי צבא ההגנה הערבי שישב בבית שאן)
היציאה מהכפר לא הייתה בגלל התקפה או יריות. היציאה הייתה בשקט מוחלט (بالهدوء وسكينة). הכפר כולו נאסף ברחבת בית הספר, ישבו מעגלים מעגלים על הרצפה, שלושה דיברו עוואד מחמד, מוסטפה אל אעמר והשלישי אחמד סעיד. עוואד דיבר ראשון “מה דעתכם תושבי הכפר? בית שאן נפלה. אין ביכולתנו להגן על הכפר. גם הכפרים שסביבנו לא יוכלו לעזור לנו. מה דעתכם, מה נחליט?” אחריו דיבר מוסטפה אל אעמר “אני רוצה למשול לכם משל אמר, היציאה קלה אך החזרה קשה. מציע שנשלח ארבעה להתיישבות שטה ידרשו בשלומם (הם בשלהם ואנחנו בשלנו). השלישי, אחמד סעיד: כפי ששמענו, כפי שאמרו… בכוונת שבעת הצבאות, (מצרים, סעודי, ירדני, עירקי [שהיה בג’נין], הירדני, הסורי וצבא ההגנה הערבי) לכבוש את פלסטין ולשחרר אותה. אם נצא לא בטוח נוכל לחזור. אבל עלינו לסמוך על צבאות ערב. הכל תלוי ברצון האל”. הצעירים אמרו שיישארו בכפר להילחם. הפגישה הסתיימה ללא החלטה. למחרת בבוקר (16 או 17 לאייר (מאי) [מאוחר יותר בראיון אומר שעזבו ב-18]) התחילה עזיבת התושבים את הכפר. המרואיין מציין שדעתו הייתה לצאת מהכפר למקום בטוח, לדוגמה נצרת שהייתה אזור בשליטה ערבית. למשפחתו היו קרובים בגליל. אחרים הלכו לירדן. עזיבת הכפר הייתה ללא התנגדות או מאבקים פנימיים. היו ששלחו “שליחים” לנצרת וריינה לשכור מקום לשהות בו. באותו יום שעזבו תושבי מרסס, עזבו גם תושבי כפרה לקבטיה, ג’בול, חמדיה כווכב, ובירה לירדן. גם ממרסס היו שעזבו ישירות לירדן. נשארו בכפר אנשים בודדים. הוא ביניהם. הוא עזב ב - 22. בדרכם לריינה עברו בטייבה. אנשי טייבה “צחקו עליהם ולעגו להם” על שעזבו את הכפר. בכפר נשארו שלושה ביניהם המוכתר ועוד זקנה אחת. באותו יום הגיע מוכתר שטה עם כמה חיילים, שאל איפה כל התושבים? למה עזבו? תבקשו שיחזרו, בלי נשק אנחנו נשמור עליכם. למרות זאת, באותו לילה יצאו האחרונים לירדן [כנראה ב-23]
למוכתר מרסס היה רובה. לא לקחו ממנו. בדרכם מזרחה שמעו פיצוצים. אלו שחזרו לכפר לאחר מספר ימים, ראו שכולו הרוס (مدمّر). באותו קיץ היו שחזרו לקצור את השדות
מידע כללי על הכפר מרסס
בכפר התגוררו 500-600 תושבים, כולם בעלי אדמה בכפר. השכונות נקראו על שם המשפחות: דאר א-סכג’י, דאר אל ח’אטיב, דאר א-דיארנה (אל עוואסי), ודאר אבו חמאם. היו גם אנשים בודדים משאטה ומג’נין. בית הספר היה ממוקם בחלק הדרום מזרחי של הכפר. היה בית ספר קטן, לימד בו מורה אחד [כנראה רק לימודי יסודי]. היו שהמשיכו ללמוד בבית שאן והיו שהרחיקו עד בית ספר אחמדיה בעכו. באזור בית שאן לא היה בית ספר תיכון. בכפר לא היה מסגד. בית הקברות היה בצד הדרומי מערבי של הכפר. לא הייתה מרפאה בכפר. היו יורדים לבית שאן או לטבריה לקבל טיפול רפואי. מקור המים של הכפר היה מעיין הנמצא כ700-900 מ’ מצפון לכפר (ואדי למח’זר או מח’זק) וכן מעין יובלה. אספקת המים בכפר הייתה באמצעות בורות מים אותם מילאו ע”י נשיאת מים מהמעיינות. אנשי הכפר היו חקלאים (חיטה, שעורה, שומשום, חומוס, עדשים) ולהם גם עדרי בקר וצאן. החקלאות הייתה “חקלאות בעל”. את הסחורה מכרו בשוק בבית שאן או לסוחרים שהיו מגיעים לכפר לקנות, בעיקר את השומשום. הכפר לא היה מחובר לחשמל. תאורה באמצעות מנורות נפט או גז. בכפר היו כמה עצי שקד, זיתים, רימונים.
הספר של הכפר הגיע מהכפר עראבה, שמו היה נאג’י. היו משלמים לו בחיטה בעונה. בכפר לא הייתה משחטה או מאפיה. בכפר הייתה חנות של ח’ליל א(ל) שמאלי. כמו כן היה מקום בו טחנו קמח.
מזכיר את השם “אום סעוד” כחרבה הנמצאת צפונית לכפר.
סיים כיתה 7 בבית שאן, לאחר למד 4 שנים נוספות בעכו. חזר לכפר להיות חקלאי. גרו בבית אבן אשר גגו מעץ, יריעות ואיזה טייח מלמעלה. צמוד לו היו “גלריות” נפרדות (חצרות מקורות) לבקר ולצאן.
1936 – מאבק עממי (ثورة – מהפכה) כמחאה על התנהגות האנגלים כלפי העם הערבי בארץ. האנגלים יבאו לארץ את כל המצרכים החקלאיים וכך נמנעה הכנסה מהפלאחים. בן דודו מצד האב מת בתקופה ההיא במאבק נגד האנגלים. הוא היה בן עשר וזוכר שבית הספר שבת כחצי שנה. השתתפות אנשי מרסס במאבק: היו הולכים לציר הנפט לירות בפטרולים או להבעיר את הצינור.
1947 – על החלטת החלוקה שמעו מפה לאוזן. לא היה בכפר רדיו. היו יורדים לבית שאן ושם מתעדכנים. מביאים עיתון, קוראים ביחד ומעבירים את הידיעות. בהנחיית המפקדה הערבית העליונה שנפגשה בדמשק, הוקמו ועדות התנגדות (لجان قومية) להגנה על הכפרים ולהוביל המאבק למניעת חלוקת הארץ ובמיוחד לאחר ששמעו שהיהודים הציבו מחסום על הדרך מהכפר לבית שאן ועורכים חיפושים. הוא היה הצעיר מבין הנציגים בוועדת הכפר. איך התארגנו להגנה על הכפר? היו שהתאמנו בתפעול נשק דרך המשטרה הפלסטינית. היה להם נשק קל. עודדו את מי שיכול לקנות נשק. היה ניסיון לקבל נשק מדמשק [אשר לא הניב תשואה]. מי שיכל קנה באופן עצמאי (לא הייתה התארגנות מסודרת). מציין את פחד האנשים לאחר ששמעו על מקרה דיר יאסין. היו מאוד רגישים ל”ביקורי פתע” בכפר. היו צועקים (מעבירים ידיעה) “יהודים באו…”. מספר על מקרה בו אחד מבני הכפר ניסה להפעיל רימון על מכונית שהגיע. היד שלו נקטעה. בסוף הסתבר שהייתה זו מכונית בשרות המשטרה הפלסטינית. מציין שלא היו “קריאות בהלה” (فزعة) לעזרה בכפרי הסביבה.
יום עזיבת הכפר – אנשים התחילו לברוח בגלל מקרה דיר יאסין והפחד שיקרה דבר דומה בכפרם. כל אחד ברח אל מכרים או קרובי משפחה שהיו לו בכפרים אחרים. משפחתו ברחה לכיוון נצרת. היו להם קרובים באיכסאל ובריינה. אנשי הכפר יצאו עם כל הרכוש שיכלו לקחת כולל בקר וצאן. בכפר נשארו 3-4 אנשים. הוא ואשתו היו ביניהם. בא מוכתר שאטה [סיפר דומה גם אצל המרואיין הנוסף – אבו ריפעת], אמר שרוצה שהתושבים יחזרו. לא היה כבר עם מי לדבר. נשארו בכפר 5-6 או 10 ימים נוספים. לאחר עזיבת הכפר הלכו אחרי משפחתו לכיוון נצרת. בדרך ראו אנשים נוספים מכפרים אחרים בורחים. התחבאו 4 חדשים בשטח. פחדו מהיהודים שעצרו את הצעירים. לשאלת המראיין מספר שהיו שהתגנבו חזרה לכפר, בכוונה לקחת חיטה ושעורה שהשאירו מאחור. מספר שהיהודים מיקשו את הדרכים והיו שאיבדו רגליים ואף מתו בניסיונם לחזור לכפר. לא זוכר שמות. לאחר כיבוש נצרת [9-19 ליולי 1948, מבצע “דקל”] ברחו לכיוון סח’נין שם היו כמה מבני הכפר. בתקופה ההיא מתה ביתו הבכורה, כנראה ממלריה (לא היו מים נקיים). ישבו באזור סח’נין כחדשיים שלושה ומשם המשיכו לאזור עראבה, שם ישבו כחודש נוסף. משם חזרו לנצרת כדי למכור את הבקר והצאן שלהם. מספר שבתקופה בעראבה, יצא עם הכבשים שלו ופגש באנשי “צבא ההצלה” (جيش الإنقاذ) ששחטו ואכלו כמה ראשי צאן מהעדר שלו. אותו עצרו, חשבו שהוא משתף פעולה עם היהודים. לאחר כמה ימים החזירו לו את הצאן ושחררו אותו. לאחר מכירת הצאן והבקר בנצרת יצאו לכיוון ג’נין ומשם לאירביד. הלכו בדרכים הראשיות. כשראו רכב מתקרב התחבאו בצד. מציין שהיהודים “פתחו” את הדרכים למי שרצה ללכת לירדן. באירביד למד הוראה עד שיצא לגמלאות. בשנת שבעים קיבל אישור לבקר את אימו שנשארה בג’נין. ניצל ביקורו זה לבקר בכפר. נסע לנצרת, משם לקרובי משפחתו באיכסל ויחד איתם ביקר בכפר. מצא חורבות. הכל הרוס. רק סברס וכמה עצים. בשטח לא השתנה דבר. בשטח הכפרים לא חיים יהודים. מספר על חוות כווכאב [חוות שושנה של הר ציון]. מספר על בריכות המים שמשתמשים לצורך השקיית השדות. בשנת 1998 ביקר שוב בכפר. מספר על פחד ערביי ישראל מגירוש. הראיון ממשיך לתאר את חיו באירביד וחלקו במאבק האחים המוסלמים.
לשאלת המראיין האם היה חוזר אל כפרו עונה “לאן אחזור? איך אחזור תחת הכיבוש? לא מקבל רעיון קבלת פיצויים בעבור הגירוש. האדמה היא אדמת המדינה הערבית. כמו שהלך נפוליון והמנדט הבריטי כך יגיע הזמן שהמוסלמים יתאחדו ויסלקו את היהודים מאדמתנו. חובתנו לחנך את ילדנו לזכור ולא לשכוח עד שיחזרו לאדמה שלנו”
תקציר ראיון שנערך ב-7 לאייר (מאי), 2004
המרואיין: “אבו ח’ליל”. עוואד ח’ליל אבראהים א(ל) סכג’י, מהכפר מרסס
המקור: אתר בית השיטה
הערה: אכן ב- 16 או 17 למאי נצפתה שיירה של כעשרה ג'יפים עמוסת חיילים לפני "שער הדיר" בבית השיטה. לשאלה לאן הם נוסעים, ענה אחד החיילים "למרסס, להגיד לערבים שלא יברחו".