ציפורי - סֿפוּרִיּה

ציפורי

באתר נמצאו שרידים מעטים המעידים על התיישבות באתר כבר בימי בית ראשון. אזכורה הראשון של ציפורי בכתובים מופיע כבר בתקופתו של אלכסנדר ינאי.

בימי בית שני הייתה ציפורי עיר מרכזית, והיא מוזכרת במספר רב של מקורות. מדרש השם מובא בתלמוד משום "שיושבת בראש ההר כצפור". שם מיוחסים גם השם רקת כי היא מוגבהת כ"רקתא דנהרא"- שפת הנהר, וכן מיוחס לה השם קיטרון‏.

במשנה נאמר שהייתה מוקפת בחומה עוד בימי יהושע בן נון.

נראה שנכבשה בימי יהודה אריסטובולוס הראשון (בערך 104 לפני הספירה). מצפונה של העיר ובצמוד אליה שכן יישוב יהודי נוסף בשם שיחין.

כחלק מהיוזמות שנקטו פומפיוס ומצביאו אולוס גביניוס כדי למנוע היווצרות של מרכז כוח יהודי, הם נתנו את היישובים היהודים תחת כפיפותם של חמישה בתי דין שונים, שאחד מהם היה בציפורי.

בשנת 55 לפנה"ס, הכריז עליה גביניוס כבירת מחוז הגליל.

כשהשתלט הורדוס על הגליל המשיכה ציפורי להיות בירת המחוז. במותו הנהיג יהודה בן חזקיה את המרד בציפורי וניהל עליה מאבק עם הצבא הרומאי. התוצאה הייתה שריפת העיר ומכירת תושביה לעבדים.

בנו של הורדוס, הורדוס אנטיפס, בנה שוב את ציפורי (כ"אבטוקרטיס" – העיר העצמאית), אך גם ייסד את מתחרתה הגדולה, טבריה, שהחליפה אותה במעמד הבכורה בגליל, עד זמנו של אגריפס השני, ששוב הפך את ציפורי לבירתו.

אנשי ציפורי העשירים החליטו להתבדל מהיהודים במרד הגדול וכרתו ברית שלום נפרדת. ניסיון של המורדים בראשות יוסף בן מתתיהו לכבוש את העיר, נכשל.

יוסף בן מתיתיהו כתב על ציפורי, אותה כינה "פאר הגליל כולו" בספרו מלחמות היהודים, "ציפורי סגרה לפני את שערי העיר ואסרה על אזרחיה להתחבר אל חיל היהודים... בעיר הזאת קידמו את פניו (של אספסינוס) ואנשי ציפורי הם לבדם מכל יושבי הגליל דרשו שלום לרומאים‏.

מאותה תקופה ישבו בעיר יהודים ונוכרים. נראה כי בפרק הזמן מאז הפולמוס של קיטוס (115) ועד לאחר מרד בר כוכבא חל שינוי ומועצת העיר הפכה בזמן זה לנוכרית. רק לקראת אמצע המאה השנייה חזרה המועצה העירונית לידי היהודים." באותו זמן נקראה העיר "דיוקיסריה" – שם המורכב משמו של האל היווני זאוס ושם העיר קיסריה.

לאחר מרד בר כוכבא הגיעה הגירה לעיר. תעשיית המזון שיגשגה בה במיוחד. בין חכמיה היו רבי יוסי, רבן שמעון בן גמליאל ורבי יהודה הנשיא ("רבי"). התלמוד מספר שאקלימה של ציפורי היה טוב לבריאותו של האחרון. משם ניהל רבי את הסנהדרין, ושם נחתמה המשנה. אחרי מותו עזבה הסנהדרין לטבריה. ידוע גם כי אחרי החורבן התיישבה בציפורי משמרת הכהנים ידעיה (שכונתה גם "עמוק").

בחודש יוני 351 התרחש מרד גאלוס בסביבות ציפורי. שליט המזרח קונסטנטיוס גאלוס שלח צבא, והמרד דוכא. העיר נחרבה אך שוקמה. עד אותו הזמן הייתה ציפורי מרכז תעשייתי, במיוחד בתעשיית האריגים. מהתקופה הרומית נותרה מערכת מים מפותחת ותיאטרון. כפי הנראה ישבו בה גם נוצרים בתקופה זו. יוסף הקומס, בנה בה כנסייה‏ ובתלמוד הבבלי (עבודה זרה טז ע"ב) מתואר שבשוק העליון של ציפורי לימד איש בשם יעקב איש כפר סכניה שהיה מתלמידיו של ישו.

על פי מסורת הנצרות, בציפורי גרו יואכים וחנה, הורי מרים הבתולה, אם ישו, ונראה שכבר מעט אחרי הולדת הנצרות שכנו בה מאמינים בישו. העיר קיבלה מעמד של בישופות במאה ה-5.

הביזנטים הנהיגו מדיניות אכזרית, והכובשים הפרסים והערבים לא היטיבו עם העיר, שהפכה לקטנה ודלה. על פי גניזת קהיר, היישוב היהודי בציפורי שרד לפחות עד המאה ה-10.

בתקופת הצלבנים נבנתה בה מצודה בשם לֶה-סֶפוֹרי וכנסייה.

ממעיינות ציפורי יצאו הצלבנים בפיקודו של גי דה ליזיניאן אל קרב קרני חיטין (1187) מול צלאח א דין. שכבש אותה מידיהם אחרי הקרב.

הממלוכים כבשו את העיירה ב-1263 בראשות הסולטאן בייברס, ושינו את שמהּ לספוּ‏רִיֶ‏ה.

בשנת 1516, בעקבות קרב מרג' דאבק, עברה ארץ ישראל, ובכלל זה ספוריה, לשליטת האימפריה העות'מאנית.

במאה ה-18 הפך שליט הגליל דאהר אל-עומר את מצודת ציפורי החרבה לבית ספר לילדי העיירה.

במרד הערבי הגדול ב-1936 הקים הצבא הבריטי עמדה באזור.

סֿפוּרִיּה

הכפר שכן על המורדות הדרום-מערביים של גבעה סלעית, שישה ק"מ מצפון לנצרת.

ב-1596 מנתה אוכלוסיית הכפר 2,200 נפש.

ב-1944-45 חיו בכפר 4,330 תושבים.

ושטחו עמד על 55,378 דונם.

תושבי הכפר סייעו לאנשי קאוקג'י והתנכלו לישוב היהודי במאורעות 1936-1939

הכפר הופצץ על-ידי שלושה מטוסים ישראלים בליל ה-15 ליולי.

הכפר נכבש על-ידי גדוד משוריין של חטיבה שבע ושני גדודי רגלים של חטיבת כרמלי, בליל ה-15 ביולי כמקדמה להתקפה על נצרת במהלך מבצע דקל.

ההפצצות הרגו ופצעו מספר תושבים ורבים נמלטו לבוסתנים כדי למצוא מחסה. מיליציית הכפר נשארה במקום וחבריה נלחמו ללא תיאום וארגון. עם תום הקרב בבוקר החליטו רבים מבין המסתתרים בבוסתנים לעזוב צפונה או מזרחה, אבל מאות "הסתננו חזרה" בחודשים הבאים.

בינואר 1949 הועמסו תושבי הכפר הנותרים על משאיות וגורשו לכפרים הערבים עילוט, אל-ריינה, וכפר כנא.

ציפורי

המושב נוסד בשנת 1949, על אדמות העיירה הערבית ס‏פוּ‏רִיֶ‏ה.

היישוב נוסד בסיוע הסוכנות היהודית ותנועת המושבים, ומייסדיו, עולים מטורקיה ומבולגריה, עזבוהו ברובם אחרי תקופה קצרה.

בראשית שנות ה-50 הגיעו אליו עולים מרומניה שתקעו יתד ונשארו.