פרעות ותגמול

פרעות

צפת - ב-1799, מיד לאחר נסיגת צבאו של נפוליאון בונפרטה מארץ ישראל, נהרס הרובע היהודי על ידי פורעים ערבים מקומיים ורבים מיהודי העיר נטבחו.

חברון - ב־1831 איברהים פאשה (כשליחו של מוחמד עלי) השתלט על חברון ופוגרום נערך ביהודים ב-1834.

בהתחלה נערכו פשיטות מזדמנות של רועים בדווים על שדות המושבות. היהודים הופקרו בגלל תפיסתם כזרים על ידי השלטון וכ"בני מוות" בעיני הערבים. בנוסף פרצו סכסוכים בגלל אי-הבנה וקשיי תקשורת, בגלל "גאולת דם" וכן לגבי קרקעות.

1907 - בתחילת חודש ניסן נהרג ברלה שויגר בהתקפה של ערבים; בערב פסח הותקף הצלם משה פחטר, שהיה בדרכו לכינוס המפלגה; הוא נפצע ומצלמתו נשדדה, אך הוא ירה והרג את אחד התוקפים;

ב-12 באפריל 1909, במקביל לכנס היסוד של "השומר", נרצח שומר חוות סג'רה ישראל קורנגולד, ובמרדף אחר הרוצחים נהרג שמעון מלמד, מאיכרי המושבה סג'רה.

בחורף 1909 אחד השומרים הצ'רקסים של המושבה בית גן ירה למוות באיכר יצחק בלום, לאחר מריבה ביניהם.

בפברואר 1911 נרצח יחזקאל ניסנוב בעת שהיה בדרכו, יחד עם צבי בקר בעגלה ליבנאל. (אנשי השומר).

באייר תרע"א (1911) הותקף מרדכי יגאל שרכב בגבולה הדרומי של המושבה על ידי רוכבים מכנופייתו של סעיד א-זועבה, אשר הצעתו לתת חסות למושבה נדחתה. יגאל הצליח לברוח מפני התוקפים תוך כדי ירי, ובמהלך ההתנגשות נהרג אחד התוקפים ואחר נפצע אנושות. בעקבות כך החלה מתקפה גדולה על המושבה על ידי מאות ערבים שהמטירו אש כבדה על המושבה. עם הגעת המשטרה הטורקית נעצרו 12 אנשי המושבה. שלושה מאנשי "השומר" – מרדכי יגאל, קוראקין ויצחק נדב – הושמו במעצר למשך שנה שלמה.

בתשעה באב תרע"ב 1912, נרצח דוד סחרוב, משומרי ראשון לציון, שבהּ הייתה נהוגה שמירה מעורבת.

בי"ח בתמוז תרע"ג (1913) התחולל סמוך למושבה רחובות "מאורע זרנוגה". ערבים נכנסו בשיירת גמלים אל כרמים בין ראשון לציון לבין נס ציונה ומלאו את סליהם בפרי הגפן. אחד השומרים התריע בהם, ובתגובה "התנפלו עליו, היכוהו וגזלו את נשקו. דבר שנחשב לפגיעה חמורה ביותר בכבוד איש המגן".השומר הזעיק את חבריו, וארבעה פרשים רדפו אחר שיירת הגמלים עד הכפר זרנוגה; שם הותקפו השומרים במקלות ובנשק חם, והזעיקו לעזרתם את שומרי ואיכרי רחובות. קטטה התלקחה בין כ-70 שומרים ואיכרים, לבין כמה מאות ערבים תושבי זרנוגה, ובמהלכה נהרג השומר שמואל פרידמן.

בסוף 1913 נהרגו שלושה יהודים בגליל בתוך שבועיים בהתנגשויות עם ערבים – משה ברסקי מדגניה, יוסף זלצמן, פועל בכנרת, ויעקב פלדמן, שומר בסג'רה.

בי"ב באדר תרע"ה (1915) אירעה התנגשות בין אנשי "השומר" במלחמיה לבין ערבים מהכפר עבדיה, ובמהלכה נורה ונהרג אחד הערבים. בעקבות כך נערכה מתקפה גדולה על מלחמיה. במהלך מתקפה זאת נהרג אחד מאיכרי המושבה, ברל (דב) קליי (קולטשינסקי), אולם השומרים במושבה הצליחו להדוף אותה.

1920 - פרעות תר"פ

תל חי 1.3.1920 - דבורה דרכלר, שניאור שפושניק, אהרון שר, בנימין מונטר, זאב וולף שרף, שרה צ'יזיק, יעקב טוקר, יוסף טרומפלדור.

ירושלים 5-6.4- בפרעות שעשו הערבים נהרגו שישה יהודים תושבי הרובע המוסלמי בהם הרב שאול זילברמן, יעקב לזובסקי, ‏רבי מרדכי טברסקי וכמאתיים נפצעו. נשים שנתפשו על ידי הפורעים, נאנסו, רכוש רב נבזז ובתי כנסת נשרפו.

מצפה -19.4- בדרך להגנת המושבה יצחק קמין.

מלחמיה 24.4- בהגנת היישוב - אריה צבי כץ.בהגנת היישוב מלחמיה - שולמין יעקב.

בני יהודה 25.4- משה ברנשטיין ואמו פרומה ברנשטיין.

גבעת עדה 1.5בנימין קרופיק.

י"ז באייר (6 במאי), ירושלים - רבי מרדכי טברסקי, בן 90, האדמו"ר מרחמסטריווקא, נפטר מהפצעים שנפצע כחודש קודם לכן.

כפר תבור 29.5 - משה קלימנטובסקי.

יסוד המעלה 8.6 - שרגא פייבל אייזנברג. 24.6 - יהודה פרידלנדר, (היה גם בין מגיני תל-חי).

בית ג'ן 14.8 -דב אופר.

כפר תבור 20.9 - ליפא יעקב סולוביצ'יק.

כרכור 29.11 -משה פרוז'ינין.

1921 - פרעות תרפ"א

פרעות תרפ"א החלו בכ"ג בניסן ה'תרפ"א (1 במאי 1921) ביפו, והתפשטו ליישובים יהודיים נוספים. המאורעות כללו מעשי רצח, אלימות, אונס, שוד וביזה על ידי ערבים בישובים יהודים. הם נמשכו חמישה ימים, ובמהלכם נהרגו 47 יהודים ונפצעו 140. לערבים היו 48 הרוגים ו-73 פצועים מירי הצבא הבריטי ומגינים יהודים על התוקפים.

יפו - ההתקפה הערבית ביפו החלה בצהרי ה-1 במאי 1921 בהתנפלות על עוברים ושבים יהודים וביזת חנויות יהודים בשוק מנשייה ושוק א-דיר. הערבים היו מצוידים בנשק קר כמו אלות, פגיונות ואבנים, והיהודים ניסו להגן על עצמם אולם מיד הצטרפו לתוקפים שוטרים ערבים שירו על היהודים.

סמוך לבית החולים הצרפתי ביפו, היה בית בן שתי קומות שבו התגוררו עולים יהודים בימים הראשונים להגיעם ארצה. הבית נקרא "בית העולים" או "בית החלוץ". המסיתים הערבים כיוונו את הפורעים לבית זה כדי להביע את זעמם נגד העלייה היהודית. בעת ההתקפה שהו בבית כ-70 עולים חדשים שלא היו מזוינים. הערבים ניסו לזרוק פצצה פרימיטיבית אבל היא התפוצצה וקטלה את הערבי שניסה לזרקה. זה העלה את חמת הערבים והם ניסו לפרוץ את הגדר ולחדור לחצר הבית אך המגינים הוציאו מוטות ברזל מהגדר הפנימית והדפו את ההתקפות במשך כארבעים וחמש דקות, וקיוו ששוטרי יפו יבואו לחלץ אותם. שני קצינים ושוטרים ערביים הגיעו למקום, אך במקום לחלץ את היהודים הם פתחו עליהם באש. השוטרים זרקו שני רימוני יד לחצר ופרצו אליה. המגינים נסוגו לבית והתבצרו בקומה הראשונה. הערבים פרצו לחדר הקריאה בקומה הראשונה והרגו בגרזנים ובסכינים את המגינים שהיו בו והחלו בביזה. היהודים בקומה השנייה ניצלו כאשר הגיעו כעבור כחצי שעה קצין בריטי ושוטר, שפזרו את הערבים ביריית אקדח. בהתקפה נהרגו 14 יהודים ונפצעו רבים. בין ההרוגים היו מנהלי הבית דובה ויהודה צ'רסקי.

מתחם בתי וורשא, בסמוך למושבה הגרמנית. בעליו של המתחם, שאול יצחק פניגשטיין, בני משפחתו ומספר אנשי הגנה, דאגו מבעוד מועד לבצר את הדירה הפונה לחזית, לכיוון השער, וסירבו להצעת שכנם הערבי, עלי, להתפנות לתל אביב בהמעיטם בערך הסכנה ומתוך אמונה בידידיהם הערבים. כנופיה של אנשי שכם הגיעה לשער המתחם מוקף החומה וניסתה לפרוץ אותו במוטות ברזל וגרזנים. השכן הערבי, עלי, הגן על השער בגופו וצעק לתוקפים: "הרגו אותי ואל תגעו בשכני לרעה". הפורעים לא שעו לתחנוניו, דחפוהו והמשיכו בניסיונם לפרוץ למתחם. מפקד אנשי ההגנה במקום 'זכר', זכריה אוריאלי, איש הקיבוץ החשאי, עמד לפתוח באש מאקדחו אולם שאול יצחק פניגשטיין אחז בידו וביקשו להימנע מירי שמא פגיעה בתוקפים תחמיר את מצב הנצורים. עוד לא תם הוויכוח בין השניים ואנשי הכנופיות נראו נמלטים על נפשם מאימת חיילים בריטים מזוינים שהתקרבו למתחם ממזרח. היו אלו אנשי הגדוד העברי הראשון ליהודה שחשו מסרפנד לבקשת העזרה של 'ועד ההגנה' של תל אביב להציל את הנצורים ולהקיף את תל אביב בחגורת ביטחוןהם הגיעו לתל אביב ללא ידיעתו של מפקדם אליעזר מרגולין, אך כשנודע הדבר למרגולין הוא לא היסס ובא לתל אביב לפקד על חייליו. הערבים ניסו לפרוץ מיפו אך נהדפו באש החיילים. הצטרפות חיילי הגדוד העברי למגיני תל אביב העלתה את חמתם של הבריטים אשר תוך זמן קצר פירקו את הגדוד וגירשו את מרגולין מהארץ.

יהודה יצקר עלה ארצה בשנת 1919 באונייה רוסלן ופגש את בני משפחתו שעלו ארצה לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה. הוא שכר בית מבודד בתוך פרדס בפאתי אבו כביר והקים שם משק חלב. קומת הקרקע נועדה לעבודה ובה היו הפרות, המספוא ומחבצת החמאה. בקומה השנייה היו מספר חדרים אותם השכיר לדיירי משנה, הסופרים יוסף חיים ברנר, יוסף לואידור, צבי גוגיג (ברגגרין) וצבי שץ שהיה חתנו של יצקר.

עם פרוץ המאורעות, ב-1 במאי 1921 הטילו הערבים מצור על הבית וניסו לפרוץ אליו אבל יוסף לואידור שהיה מצויד ברובה, הניס אותם.

בבוקר 2 במאי 1921 החליטו הנצורים לפרוץ מהבית לכיוון תל אביב. לרוע מזלם היה מול הבית בית קברות שייח' מוראד. לבית הקברות הגיעה באותו הזמן תהלוכת לוויה של נער ערבי שנהרג יום לפני כן במאורעות ביפו. קהל המלווים המוסת נתקל בנסוגים מהבית והתקיף אותם. הסופר יוסף לואידור פתח באש ופצע קשה את אחד המלווים שמת מפצעיו. ליהודים לא היה סיכוי.

חמישה ערבים שנאשמו בהרג הובאו למשפט אך שוחררו מחוסר ראיות.

ההרוגים היו: הסופר יוסף חיים ברנר - בן 40, הסופר צבי גוגיג (ברגגרין) - בן 25, יהודה יצקר - בן 45, בנו אברהם יצקר - בן 19, הסופר יוסף לואידור - בן 28 והסופר צבי שץ - בן 31.

פתח תקוה - כאשר הגיעו לפתח תקוה הידיעות על המאורעות ביפו, התכנסו ראשי המושבה ובחרו בוועד הגנה בראשותו של אברהם שפירא. נקבעו שלושה קווי הגנה: הקו הראשון היה חיצוני והתבסס על פלוגת רוכבים חמושים שהייתה אמורה לפגוש את התוקפים בשדות פתח תקוה. קו ההגנה השני הקיף את כל המושבה וממנו אסור היה למגינים לסגת וקו הגנה פנימי במרכז המושבה שהגן על הנשים הילדים והזקנים שהיו אמורים להתרכז במרכז המושבה.

מצפון לפתח תקוה היו שני יישובים קטנים: כפר סבא ועין חי (לימים כפר מל"ל). ב-3 במאי 1921 הגיעו לפתח תקוה שליחים משני היישובים האלה והודיעו כי הפועלים הערבים שעבדו אצל האיכרים היהודים נקראו לעזוב את עבודתם. כמה מהם הודיעו כי באסיפות בקלקיליה, טירה, מיסקי ושאר הכפרים, הוחלט לעלות על יפו ולעזור שם לערבים ובדרך להשמיד את המושבות היהודיות. נציגי כפר סבא ועין חי דרשו מוועד ההגנה בפתח תקוה שישלחו להם עזרה אולם הם נענו כי הוחלט לא לפצל את כוחות ההגנה וכי עליהם להפקיר את רכושם ולהגיע במהירות לפתח תקוה כדי לעזור בהגנתה. בלית ברירה פונו יישובים אלה במהירות והערבים עטו עליהם, בזזו אותם ושרפו אותם עד היסוד.

בפתח תקוה התעורר ויכוח בין צעירי המושבה ובראשם אברהם שפירא ובין גורמים אחרים, בראשם אבשלום גיסין , שהיה קצין בצבא הטורקי, שנמנו על מגיני המושבה. האחרונים טענו כי הפרשים יהיו מטרה לכדורי הערבים שיתחפרו בשטח, ולכן יש להתבסס על הגנה נייחת סביב למושבה. תוכניתו של אברהם שפירא, שהיה מוותיקי השומרים והמפקד הדומיננטי בשטח, היא זו שהתקבלה.

עם שחר של יום ה 5 במאי 1921 גילו תצפיתנים, כוח של כ-400 ערבים מערביי שבט אבו קישק מתקרבים למושבה מצפון. אברהם שפירא יצא בראש פלוגת פרשים חמושים כדי לקבל את פניהם בשדות צפונית למושבה. תוכניתו של שפירא התבררה עד מהרה כמוטעית. הערבים החלו לצלוף על הרוכבים אשר היוו מטרה נוחה לכדוריהם. החלה נסיגה בלתי מסודרת לקו ההגנה השני. בנסיגה זו נהרג אבשלום גיסין. הערבים התעודדו והגיעו לקרבת העמדות הקדמיות והיה חשש שהם יעקפו אותן מצד מערב ויפרצו למושבה.

מאזן הכוחות השתנה כשמשוריין ובו חיילים הודים, מצבא המנדט הבריטי, הגיע בעקבות קריאתם על ידי שליחים שהצליחו להגיע דרך הפרדסים לתחנת הרכבת ראש העין. החיילים ההודים פתחו באש מכונת ירייה על התוקפים, ואלו החלו לסגת, כשהם משאירים במקום יותר מ-20 הרוגים.

באותו זמן גילה מטוס בריטי כ-400 ערבים מתקרבים למושבה מדרום, מיהודיה. באותו זמן הגיעה למקום מכונית משוריינת מיפו ופלוגת חיילים הודים והמטוס כיוון אותם לערבים. הצבא פתח עליהם באש. 7 ערבים נהרגו והשאר ברחו לכיוון יהודיה.

בהתקפה נהרגו 28 ערבים ו-4 יהודים.

חדרה - באותם הימים הייתה מושבה בת 600 נפש. בליל ה-6 במאי 1921 התאספו בטול כרם פלחים מזוינים מכל הסביבה והמסיתים סיפרו להם כי היהודים שוחטים נשים וטף ביפו. עם שחר יצא ההמון בדרך לחדרה. ועד ההגנה החל לרכז נשק וקבע עמדות הגנה חפורות בגבול המושבה. הערבים הגיעו למושבה מצד דרום -מזרח ומספר בתים נעזבו. המגינים ירו על הערבים ולא נתנו להם להתקרב למרכז המושבה. חלק מההמון פשט על הבתים שנעזבו והעלה מספר בתים באש,

בינתיים הגיעו שליחים מהמושבה לתחנת הרכבת חדרה שם חנה הצבא הבריטי והזעיקו עזרה. בשעה 11.00 הגיע למקום מטוס בריטי שהבחין ב-500 ערבים מתקדמים לעבר המושבה. הטייס זרק עליהם מספר פצצות ופתח עליהם באש מקלע. ב12.30 הוא חזר שוב והבחין בערבים בוזזים בתים. הוא פתח עליהם באש והם נסו בבהלה כשהם סוחבים את שקי הביזה.

איש מבני המושבה לא נפגע. 14 בתים נבזזו ושנים הועלו באש.

רחובות - ב-6 במאי 1921 התאסף ברמלה המון חוגג לחגיגות נבי צאלח. השלטונות הבריטים הרשו את קיום החגיגה לאחר שנכבדים ערביים ערבו להתנהגותו של ההמון.

המושבה רחובות התכוננה להתקפה. חולק נשק למגינים ונבנו עמדות הגנה בנקודות השולטות על מבואות המושבה. המפקדה הייתה בביתו של משה סמילנסקי שהיה מפקד ההגנה ברחובות.

עם סיום החגיגה ברמלה החלו מסיתים לעורר את קהל החוגגים לפנות לעבר רחובות. בשעה 14.00 הגיעו המוני הערבים לצפון המושבה בצעקות "עליהום" ו-"איטבח אל יאהוד". בהגיעם למרחק של כמאה מטר מבית סמילנסקי, פתחו עליהם המגינים באש. כמה מהם נהרגו ונפצעו והשאר נמלטו בבהלה. מתושבי רחובות לא נפגע איש.

פרשת הכותל - בליל יום כיפור (23 בספטמבר 1928) התכנסו מאות יהודים להתפלל ברחבת הכותל וקבעו מחיצה בין נשים וגברים, בניגוד לסטטוס-קוו העותמאני. סגן מושל ירושלים התנגד למחיצה, ובכך גרם להתמרמרות בקרב היהודים. נציגיהם פנו לממשלה הבריטית לביטול איסור המחיצה. נגד היהודים יצא המופתי, חאג' אמין אל חוסייני. הערבים ראו במעשה היהודים ניסיון השתלטות על הר הבית. הם טענו כי הכותל הוא חלק מחומת החרם א-שריף, אחד המקומות הקדושים לאסלאם, והחלו בהתגרויות ביהודים. בתגובה, בתשעה באב הגיעו מספר חברי בית"ר לכותל המערבי עם דגל ישראל וקראו "הכותל - כותלנו, ובוז לממשלה". כתוצאה מכך ערכו הערבים הפגנה, בה התלהטו הרוחות והפכו למאורעות. בסופו של דבר השלטונות הבריטים אישרו את הבעלות הערבית על סמטת הכותל מחד אך גם את זכותם של היהודים להתפלל בה מאידך.

1929 - פרעות תרפ"ט

במהלך שבוע הפרעות נהרגו 133 יהודים ונפצעו 339. מקרב הערבים נהרגו 116 ונפצעו 232, מרביתם על ידי כוחות הביטחון הבריטיים. חלקם ע"י כוח המגן בשלבי ההגנה על ישובים ושכונו. ארעו גם מעשי רצח כגמול

ירושלים - ביום שישי 23 באוגוסט 1929, עם סיום דרשתו של המופתי חאג' אמין אל-חוסייני בהר הבית, המון רב של מוסלמים חמושים בסכינים יצא משער שכם והסתער על השכונות היהודיות הנמצאות מחוץ לשער, משני צידי רחוב הנביאים - שכונת הגורג'ים ("אשל אברהם") וקריה נאמנה ("בתי ניסן ב"ק"). 19 יהודים נרצחו בשכונות אלה, בית כנסת ובתים נוספים נהרסו ונשרפו.

המוסלמים ניסו לתקוף שכונות יהודיות נוספות בירושלים, אך אהרון פישר עמד בפתחה של שכונת מאה שערים וירה באקדח במנהיג התהלוכה שפסע בראשה, פעולה זו גרמה למנוסת ההמון הערבי והצילה את היישוב היהודי.

חברון - הפרעות התפשטו למחרת (שבת, 24 באוגוסט) לחברון, שם נערך טבח שבמהלכו נרצחו באכזריות איומה (ילדים נשחטים לעיני הוריהם, הורים לעיני ילדיהם, כריתת איברים, שריפה בחיים ואונס) 67 יהודים ובתיהם נבזזו.

צפת - ב-29 באוגוסט 1929 בשעה 17:30 פרצו פורעים ערבים לרובע היהודי שלא היה מוגן. מזוינים במקלות ובסכינים הם פרצו לבתים דקרו והרגו את תושבי הרובע והעלו את בתיהם באש. ההשתוללות נמשכה 20 דקות והופסקה על ידי המשטרה הבריטית שחשה למקום והרגה שניים מהפורעים. מספר הנפגעים היהודים היה 18 הרוגים ו-80 פצועים.

עזה - הקהילה הקטנה התכנסה כולה בבית מלון שם התגוננה נגד ההמון הערבי, לבסוף חולצו היהודים על ידי הבריטים, אולם לא הורשו לחזור לעיר אלא כדי לקחת את רכושם.

תל אביב-יפו פעילי ההגנה וצעירי בית"ר, הצליחו להדוף את מתקפות הערבים, אך גם בהם נמנו הרוגים ופצועים , 6 הרוגים ו-33 פצועים.

בית שאן - הקהילה היהודית הותקפה אבל המשטרה הבריטית הצליחה להגן עליה.

שכם, רמלה, ג'נין ועכו - קהילות היהודים הקטנות פונו על ידי הבריטים.

באר טוביה הותקפה. התושבים הסתגרו באורווה והתגוננו עד שחולצו על ידי הבריטים. המושבה נהרסה עד היסוד. בהתקפה נהרג רופא המושבה ד"ר חיים יזרעאלי ותושב נוסף.

חוות חולדה - הותקפה. בהתקפה נהרג מפקד המקום אפרים צ'יזיק. הבריטים חילצו את התושבים והמקום נעזב ונהרס.

מוצא - הותקפה על ידי אנשי הכפר הערבי קאלוניה הסמוך, הם פרצו לבית משפחת מקלף ורצחו את רוב המשפחה ואורחיה.

הר-טוב - הותקפה ותושביה נמלטו ממנה. הערבים שרפו אותה עד היסוד. גם המושבה הקטנה כפר אוריה נעזבה, נבזזה והועלתה באש.

חיפה - במאורעות תרפ"ט נרצחו 7 מיהודי העיר ונפצעו עשרות‏.

1936 - 1939 - פרעות תרצ"ו - תרצ"ט

הפרעות החלו ברציחת שני יהודים ובפציעת שניים בדרך מטול כרם לשכם ב-כ"ג ניסן תרצ"ו, 15 באפריל1936.

פרעות רחבי היקף פרצו ארבעה ימים לאחר מכן, כאשר המוני ערבים הסתערו על יהודים שנקלעו לרחובות יפו.

ביום הראשון לפרעות אלה נהרגו 9 יהודים ו-60 נפצעו, והמוני פליטים נהרו לתל אביב, לאחר ששכונות הספָר היהודיות של יפו נשדדו ונשרפו. למרות ניסיונות ההרגעה של הנציב העליון ושל נכבדים ערביים פשטה אש המהומות בהדרגה בכל הארץ.

ירי ערבי אל בית הספר "כרמל" בתל אביב שכתוצאה ממנו נהרג ילד יהודי.

פיגועי ירי שבוצעו על ידי ערבים שנסעו ברכבת בקו יפו-ירושלים על יהודים שהמתינו ליד מחסום הרכבת ברחוב הרצל בתל אביב.

16 באוגוסט, נפצע מירי ילד יהודי.

22.2.1937 - חיים ברוק נורה ע"י ערבי בשובו משמירה על מחנה הכיבוש של תל עמל (קיבוץ ניר דוד).

ב-29 ביוני 1937 תקפה חוליה ערבית אוטובוס "אגד" בכביש ירושלים - תל אביב והרגה יהודי, ולמחרת נהרגו שני יהודים סמוך לכרכור.

ב-30 ביולי 1937 רצחה כנופיה ערבית את דניאל (דשקה) סטניצקי ואיסר טנקוס מכרכור

רציחתו של רב שחזר מתפילה בעיר העתיקה

9.11.1937 - רצח חמישה חברי גרעין קיבוץ ליד קריית ענבים

17.11.1937 - יהודה שפנוב - תל עמל -כאשר חזר מיום-עבודה בפלחה, נורה מן המארב בידי איש כנופיה ערבית ונהרג במקום.

רצח של שישה יהודים, שכלל אונס אישה וביתור גופתה,

גל מהומות מצד הערבים, במהלכו נרצחו בחיפה 3 יהודים

11.7.1938 שיך אבריק - אלכסנדר זייד נרצח בידי קאסם אל-טבאש, בדואי משבט ערב אל-חילף

14.9.1938 עמק בית שאן - רצח חיים שטורמן, אהרן אטקין וד"ר דוד מוסינזון ע"י מוקש .

2.12.1938 ניר דוד/תל עמל - בנימין מלצקי,יצא עם חבריו מכס הלר ויהודה פאפו לשמירה על ראש תל שוך. כנופיית פורעים ערבים שהסתתרה בביצה ירתה בשלושה מן המארב והם נפלו במקום.

29.5.1939 בלד א'שיח (תל חנן) - נרצח נהג קטר יהודי על המסילה, כשעצר את הקטר בין הכפר לנשר כדי להעבירו למסילה אחרת.

15.6.1939 לוביא (לביא) - הותקפה מכונית נוטרים ליד לוביה והנוטר בנימין קירשון נהרג‏.

קורבנות יהודים משך שנות הפרעות

1947 - טרם הדיון באו"מ, הוועד הערבי העליון מחליט לדחות החלטה על חלוקה הארץ, אם תתקבל באו"מ.

29.11.1947 - החלטת או"מ על חלוקת הארץ והקמת שתי מדינות

תגובת הערבים - חסימת צירי תנועה במטרה לחנוק הישוב היהודי.

30.11.1947 - אוטובוס יהודי, שנסע מנתניה לירושלים, נקלע למארב בפאתי הכפר הערבי פג'ה, הסמוך לפתח-תקווה (ליד צומת כפר-סירקין של היום). חמישה יהודים נהרגו, תשעה נפצעו.

בתגובה לכך פגעו הערבים בשיירה שנסעה לדרום. הנהג נהרג ורבים נפצעו.

כעבור יומיים שוב פגעו בשיירה יהודית. נהג משאית מכפר ורבורג נהרג וארבעה נפצעו.

ב-21 בדצמבר 1947 פתחו ערביי יאזור באש על שיירה יהודית. במשאית הראשונה נהג חבר קיבוץ כפר מנחם המשאית השנייה הייתה של קיבוץ גת והשלישית של קיבוץ דורות. שתי המשאיות הראשונות הצליחו להיחלץ אבל התוקפים הצליחו להרוג את נהג משאית דורות ועוזרו.

ביומיים האחרונים של דצמבר נפצעו 20 נוסעים יהודים בדרך להר-הצופים.

הירי על אוטובוסים יהודיים לא פסק. שני יהודים נהרגו בשייח'-ג'ראח במהלך חודש ינואר וחמישה ערבים, בהם מפקד האזור, מחמוד ג'מאל אל-חוסייני.

16 בינואר 1948 התגלתה מחלקת הל"ה בדרכה לגוש עציון ובעקבות כך כותרה על ידי המוני ערבים מהסביבה וכל לוחמיה נפלו בקרב שנמשך כל היום.

22 בינואר 1948 יצא ממקווה ישראל טנדר ובו שבעה נוטרים כדי לבדוק את הדרך בטרם תעבור שם שיירה. בהגיע הטנדר לכניסה המערבית ליאזור עקף גווית כלב שהייתה על הכביש וכסתה על מוקש. המוקש הופעל מרחוק. מעוצמת הפיצוץ נפגעו כל הנוטרים. חלקם נהרג במקום וחלקם נפצעו והוכרעו על ידי המון ערבי שהסתער עליהם במקלות ובסכינים והתעלל בגופות.

ב-18 בפברואר הותקפה שיירה שעשתה דרכה מירושלים לעטרות. אחד ממלווי השיירה נהרג.

ב-22 בפברואר 1948 התפוצצו מכוניות-תופת ברחוב בן-יהודה בירושלים העברית. יותר מחמישים בני-אדם נהרגו ועשרות רבות נפצעו.

בשבוע האחרון של פברואר היו שוב תקריות אחדות על כביש ירושלים-רמאללה, בהן הנחת מוקשים הדדית, תקיפות על שיירה ותגובת-נגד יהודית. בשני הצדדים היו נפגעים.

ב-11 במארס 1948 הוחדרה מכונית-תופת לחצר המוסדות הלאומיים בירושלים. בהתפוצצות נהרגו שנים-עשר בני-אדם ועשרה נפצעו.

27 במרץ 1948 יצאה מירושלים שיירת אספקה לעזרת גוש עציון הנצור, במטרה להעביר אספקה. בחזרתה לירושלים נתקלה השיירה במארב ובקרב נפלו 14 לוחמים וכ-40 נפצעו.

27 במרץ 1948 שיירת אספקה מנהריה לקיבוץ יחיעם, נקלעה למארב והותקפה על ידי כנופיות וכפריים ערבים בסמוך לכאברי. בהתקפה על השיירה נהרגו 46 לוחמים‏,

ב-13 באפריל תקפו הערבים שיירה של רופאים, אחיות ואנשי-מדע, שהיו בדרכם להר-הצופים. השיירה נקלעה למארב בשכונת שיח'-ג'ראח, ו-78 מנוסעיה נהרגו.