גליל עליון

28 במאי - תקיפה לילית של מלכיה מכיוון העורף (לצורכי הטעיה).

29 במאי - השלמת כיבוש מלכיה.

סיום המבצע

המבצע הסתיים מבלי שמטרותיו הושגו במלואן.

בפיקוד הפלמ"ח הוחלט להעביר את הגדודים שלחמו בצפון לגזרת לטרון.

יגאל אלון, שפיקד על המבצע, מונה למפקד "מבצע דני" בלטרון.

לצורך הגנה על גזרת הצפון הוקמה חטיבה 9 ("חטיבת עודד") שהורכבה מכוחות החי"ש שהשתתפו במבצע , שאליהם צורפו קשישים ממשקי הצפון וחיילים טירונים.

בינתיים שיקמו הכוחות הערביים את דרכי התגבורת, ובחודשים יוני עד אוקטובר 1948 חוזקו הכוחות הערביים בגליל בתגבורת של צבא ההצלה, בראשות פאוזי קאוקג'י.

רק במבצע חירם, באוקטובר 1948, נשלחו לצפון חטיבות סדירות של צה"ל שהשלימו את כיבוש הגליל העליון והמזרחי והדפו סופית את הכוחות הערביים.

מבצע חירם

מבצע חירם היה הגדול והמורכב במבצעי חזית הצפון במהלך מלחמת העצמאות. המבצע נערך בשלבים האחרונים של המלחמה, בין 28 ל-31 באוקטובר 1948, ובמהלכו כבשו 4 חטיבות של צה"ל את מרכז הגליל העליון וסילקו את צבא ההצלה בראשות פאוזי קאוקג'י מהאזור. מבצע הבזק שנמשך כ-60 שעות גרם ליציאה המונית של ערביי הגליל לכיוון לבנון.

מבצע חירם שהיה המבצע הצבאי האחרון בחזית הצפון הציב את גבולה הצפוני של מדינת ישראל על הגבול המנדטורי.

בסוף יולי 1948 הכריזה מועצת הביטחון של האו"ם על הפסקת אש בין הכוחות הלוחמים בארץ ישראל. ההפוגה נוצלה על ידי ישראל לגיוס המוני ולארגון של הכוחות הלוחמים. ההפוגה שהופרה פעמים רבות באזורי הלחימה השונים נשמרה באופן יחסי בחזית הצפון והיא הפכה לחזית משנית, כאשר תשומת הלב המרכזית הופנתה לחזית הדרום והמרכז.‏

באוקטובר 1948 עלה מחדש הצורך לפעולה צבאית באזור הגליל, בעיקר בשל הרצון לסיים את המלחמה ולהסיר את הנטל הכלכלי והחברתי בהחזקת 100,000 מגויסים. בנוסף, עמד על הפרק חידושם של הדיונים המדיניים באו"ם ודוד בן-גוריון סבר שבדיונים אלו ייקבעו גבולותיה הסופיים של המדינה.‏

במפקדת חזית הצפון הוכנה כבר באוגוסט 1948 תוכנית צבאית כוללת למקרה של חידוש הקרבות. הקטע שעסק בגליל כונה "חירם".‏

ביצוע התוכנית נדחה מספר פעמים.

צבא ההצלה בצפון הארץ מנה כ-3000 לוחמים בשלוש חטיבות. את ההפוגה השנייה ניצל גם קאוקג'י לצורך התארגנות, הבאת כוחות נוספים וביצור קווי הגנה בגליל בסיוע האוכלוסייה המקומית, בעיקר המוסלמית. למרות הפסקת האש המשיך צבא ההצלה להטריד את התחבורה והיישובים היהודים.‏

ב-22 באוקטובר 1948 תקף צבאו של קאוקג'י באזור מנרה וכבש את משלטי שייח' עבד הסמוכים והיה נראה כמאיים לכבוש את מנרה ואת ההיאחזות החדשה יפתח.‏

כוח נוסף ירד לכיוון עמק החולה והחל לירות על התחבורה היהודית בעמק תוך שהוא מסרב להיענות לדרישת משקיפי האו"ם לסגת מהמשלטים שכבש.‏

למרות המתקפה סירבו תחילה דוד בן-גוריון ויגאל ידין לאשר את המבצע הצבאי הכולל סמוך להכרזה על הפסקת האש בדרום, ואישרו רק התקפת נגד מוגבלת לכיבוש המשלטים בחזרה.

מבצע יעל שנערך למחרת נכשל וחטיבה 7 ספגה אבדות קשות.

בשבוע שנותר עד לתחילת המבצע התחממה גזרת הצפון, כוחות צבא ההצלה הטרידו ביריות את מנרה ואת נוסעי כביש ראש פינה-מטולה, חיל האוויר הישראלי תקף בסיסים בדרום לבנון וחטיבת גולני תקפה עמדות של צבא ההצלה באזור עמק בית נטופה. גם בתחום מערכי הכוחות חלו שינויים. חטיבת עודד הוחזרה מחזית הדרום לצפון, חטיבה 7 הועברה מהגליל המערבי לצפת, הצבא הסורי תיגבר את מערך ההגנה שלו ויחידות של צבא ההצלה עברו גם הן ממקום למקום.

מבצע חירם פרץ בלילה שבין 28 ל-29 באוקטובר 1948 ונמשך 60 שעות, בהן נכבש הגליל כולו על ידי ארבע חטיבות של צה"ל: חטיבה 7, חטיבת עודד (חטיבה 9), חטיבת גולני (חטיבה 1) וחטיבת כרמלי (חטיבה 2).

בנוסף צורפו לחטיבה 7 ולחטיבת עודד פלוגה צ'רקסית ופלוגה דרוזית. עיקר הפעילות הוטלה על חטיבות 7 ו"עודד". משימות חטיבות גולני וכרמלי נשאו בעיקרן אופי הגנתי כנגד הצבא הסורי והעיראקי. על המבצע פיקד משה כרמל. מטרת המבצע הוגדרה: "להשמיד את האויב שבכיס הגליל המרכזי, להשתלט על הגליל כולו ולהציב קו הגנה בגבול הצפוני של הארץ".

מהלך המבצע

המבצע נפתח בהרעשה ארטילרית ובהפצצה מן האוויר של הכפרים סעסע, תרשיחא וסוחמטה. באותו ערב הופצצו גם ג'יש וצפצאף ובהמשך המבצע גם מלכיה וכפרים נוספים. צה"ל התקדם בתנועת מלקחיים ממזרח וממערב לכיוון סעסע.

חטיבה 7 וחטיבת כרמלי

חטיבה 7 יצאה מכיוון צפת וכבשה את הכפר מירון ואת צומת מירון והמשיכה לנוע בבוקר ה-29 באוקטובר לעבר חדיתה, צפצאף, וג'יש (גוש חלב).

לאחר קרב קשה לכיבוש ג'יש נתקלה החטיבה בגדוד סורי שנע על הכביש מסעסע לג'יש. הגדוד הוכה קשות על ידי חטיבה 7 עוד לפני שהספיק להגיב וספג אבידות קשות.‏

בבוקר 30 באוקטובר נכבשה סעסע.

כיבוש צומת סעסע, שהיה צומת הדרכים החיוני ביותר בגליל ההררי, הביא להחלטת צבא ההצלה על נסיגה לעבר לבנון.

מסעסע המשיכה חטיבה 7 צפונה-מזרחה לאורך כביש הצפון. לאחר כיבוש מלכיה ב-31 באוקטובר היה כביש הצפון כולו בידי צה"ל, מראש הנקרה במערב ועד מלכיה ומטולה במזרח.

במקביל לחטיבה 7 פעלה חטיבת כרמלי שתפקידה המרכזי היה לבלום מתקפה סורית אפשרית באזור מנרה ומשגב עם.

כוחות החטיבה חצו את הגבול לכיוון לבנון, כבשו 14 כפרים לבנוניים והגיעו עד נהר הליטאני. מאוחר יותר שימשו כפרים אלו קלף מיקוח במהלך הסכמי שביתת הנשק עם לבנון במרץ 1949.

חטיבת עודד

חטיבת עודד שיצאה בליל ה-28 באוקטובר מכיוון נהריה לעבר סעסע נכשלה בנסיון כיבוש תרשיחא ונתקלה בקשיים בכיבוש הכפר יאנוח.

כיבוש הכפר יאנוח הוטל על הפלוגה הדרוזית תוך שיתוף פעולה עם תושבי הכפר הדרוזים.

הפלוגה הצליחה לחדור לכפר ולהדוף את כוח המשמר המקומי בסיוע התושבים הדרוזים. אך לנוכח נסיגת חיילי חטיבת עודד מהמשלטים הסמוכים לתרשיחא חזר כוח המשמר לכפר ופתח בהתקפת נגד.

הפלוגה הדרוזית לא ידעה על פקודת הנסיגה.

למרות הסיכומים המוקדמים הצטרפו הדרוזים המקומיים אל לוחמי צבא ההצלה.

במהלך קרב הנסיגה הקשה נפלו 11 דרוזים מחיילי הפלוגה, וכן שני מפקדיה היהודים והרופא היהודי של הפלוגה.‏

השתתפות הדרוזים בקרב הפכה להיות בעיני צה"ל והדרוזים שנפגעו בקרב מקור לטענה על בגידתם של הדרוזים תושבי יאנוח, ששינו את עמדתם בעקבות התקפת הנגד של "צבא ההצלה".

משה כרמל תיאר את הקרב הזה כ"מקרה בגידה מפתיע ומזעזע".‏

מאידך טענו אנשי הכפר שלא הבינו את המסר שהועבר אליהם.‏

רק לאחר עיכוב של 36 שעות נכבש הכפר יאנוח, ולמחרת בבוקר נכנעה גם העיירה תרשיחא.

חטיבת עודד המשיכה לכיוון סוחמטה וחורפיש, ובליל 30-31 באוקטובר פגשה את חטיבה 7 בסעסע והשלימה בכך את פעולת המלקחיים שהביאה לניתוק רובה של המובלעת הערבית בגליל מלבנון.

ב-31 באוקטובר אחר הצהריים טיהרה חטיבת עודד את כל האזור שבין קיבוץ אילון לכפר סעסע.

חטיבת גולני

במהלך המבצע פעלה חטיבת גולני בפעולות הטעיה וריתוק באזור עילבון. ההתקפה הראשונה בלילה שבין 28 ל-29 באוקטובר על עמדות צבא ההצלה בכפר נכשל. רק בבוקר ה-30 באוקטובר נכבשה עילבון לאחר קרב קשה. יחידות החטיבה המשיכו צפונה וכבשו גם מע'אר, ראמה, מג'ד אל כרום ופקיעין.

סיום המבצע ותוצאותיו

המבצע הסתיים שעות אחדות לפני כניסת הפסקת האש לתוקף. בסיומו הגיעו הכוחות לצומת חירם, צפונה לצפת, המצור מעל מנרה הוסר, צבאו של קאוקג'י חוסל, ונפתחו שוב דרכי התחבורה בגליל העליון. הגליל העליון היה בשליטת צה"ל, שייצב גם קו הגנה בגבול הצפון מול לבנון.

דו"ח מודיעין של צה"ל דיווח על תוצאות המבצע: "כל שטח הגליל נכבש וטוהר מהאויב. צבא ההצלה וגדוד סורי אחד הוכו והונסו אל מעבר לגבול ללבנון. שרידי צבא ההצלה המונים כ-1000 חיילים... בידם נשארו כ-3 תותחים ומספר קטן של משוריינים... כל הכוחות האלו מנסים להקים טריז בפני התקדמות משוערת שלנו, בכביש בינת-ג'ביל-צור".‏

אבדות צבא ההצלה היו כ-400 לוחמים (מחצית מהם אנשי הגדוד הסורי), כ-500 פצועים וכ-550 שבויים.

למרות ההצלחות הקרקעיות של המבצע, צבא ההצלה לא הושמד וברובו הצליח לברוח ללבנון.‏.

קאוקג'י ניצל דרך צלבנית עתיקה שעברה בין מעיליא לכפר רמיש בלבנון. בדרך זו שצה"ל לא ידע עליה, הוא הצליח להוציא את רוב צבאו עם התותחים שלו. דרך זו כונתה אחר כך "דרך קאוקג'י". אבדות צה"ל היו מועטות.

לאחר המבצע לא נעשו נסיונות צבאיים נוספים כנגד הצבא הסורי והוא נסוג לבסוף רק בעקבות המשא ומתן המדיני והסכם שביתת הנשק ביולי 1949.

ערביי הגליל במבצע חירם

המבצע התנהל בשטח רווי אוכלוסייה ערבית, אליה התווספו פליטים רבים משלבי המלחמה הקודמים. אוכלוסייה זו הייתה מורכבת מ"פסיפס של שבטים, עדות ודתות שחיו בכפרים נפרדים ומעורבים, והיו בעלי מסורות שונות של יחסים עם היהודים".

ליחידות צה"ל במבצע לא הייתה היכרות או הבנה עם האוכלוסייה, בעיותיה ויחסיה בין העדות השונות ועם היהודים.

במבצע חירם לא הייתה למדינת ישראל ולצה"ל מדיניות ברורה ביחס לאוכלוסייה האזרחית באזורי הקרבות, ובמהלך המבצע ניתן יחס מקרי ולא אחיד לתושבי כפרים שונים. פקודת המבצע עצמה לא כללה התייחסות לשאלת האוכלוסייה האזרחית והטיפול בה, אולם ההנחיה הכללית של חזית פיקוד הצפון הייתה לדחוק את הערבים לעבר גבול לבנון.

עם תחילת המבצע החלה בריחה המונית של התושבים שלוותה בהמשך בזירוז התהליך על ידי הכוחות הישראלים.‏

בעקבות המבצע ברחו כ-30,000 תושבים ופליטים מהאזור, רובם ללבנון. רוב המוסלמים ברחו ללבנון בעוד שכמעט כל הנוצרים והצ'רקסים נשארו במקומם. בנוסף "הייתה מידה של התאמה בין התוצאות הדמוגרפיות ואופי הקרבות בכל מקום ומקום", וכפרים שלא לחמו נגד צה"ל ולא חששו ממעשי נקמה נשארו במקומם לעומת כפרים שנטלו חלק בלחימה נמלטו או בחלק מן המקרים גורשו. גם לדבריו צה"ל לא התווה מדיניות ברורה ומסודרת ביחס לאוכלוסייה והתוצאות הושפעו פעמים רבות מנסיבות מקריות.

מבצע חירם היה המבצע הראשון שהרחיב את שטחה של ישראל עד לגבול הבינלאומי של ארץ ישראל. לאורך הגבול מאילון במערב ועד יפתח במזרח לא הייתה התיישבות יהודית ולעומת זאת היו שם מספר כפרים ערבים ששמרו על יחסי שכנות טובים עם כפרים מעבר לגבול הלבנוני והמשיכו לחצות את הגבול ללא הפרעה.

מתוך מטרה להביא לניתוק קשרים אלו וכדי להמחיש את קיומו של הגבול ומשמעותו החדשה הורה משה כרמל ליצור רצועה של 5 ק"מ מדרום לגבול נקייה מתושבים וכפרים ערבים.

ב-5 בנובמבר פונו תושבי הכפרים איקרית ובירעם תוך הבטחה שיוכלו בעתיד לשוב למקומם. כעבור כמה ימים, בעקבות דיון עם בן-גוריון והרמטכ"ל, הוחלט לעצור את המשך פינוי הכפרים, אך לא להחזיר את אלו שכבר פונו. במקביל, הוחלט לאפשר התיישבות יהודית באזור, כדי לחזק את האחיזה בגבול הפרוץ.

מעשי טבח והתעללות

במהלך המבצע אירעו מספר מקרים של מעשי טבח והתעללות בתושבים מקומיים. נראה שרוב המעשים בוצעו על ידי חיילי חטיבה 7.‏

לאחר כיבוש עילבון נרצחו 14 מתושביו על ידי החיילים כנקמה על כך שראשיהם של שני חיילים ישראלים שנהרגו בקרב עם אנשי קאוקג'י נכרתו ונישאו בתהלוכה ברחובות הכפר בהשתתפות תושבי הכפר.‏

ב-1 בנובמבר 1948 לאחר כיבוש הכפר חולה שעל רצועת הגבול הלבנונית, ריכזו חיילי חטיבת כרמלי עשרות גברים ודחקו אותם לאחד הבתים. לאחר מכן ירו עליהם ופוצצו את הבית, בין 34 ל-58 גברים נהרגו בפעולה. מפקד הפלוגה האחראי הועמד לדין ונשפט ל-7 שנות מאסר, אולם בפועל לא נאסר.‏

התקבלו תלונות ועדויות על מעשי טבח ואכזריות נוספים גם בסאלחה, צפצאף, ג'יש, בירעם וסעסע.

ב-11 בנובמבר 1948 פירט ישראל גלילי בפני הוועדה המדינית של מפ"ם מעשי זוועה שהתחוללו במהלך הקרבות:

"[בכפר] ספסף 52 גברים נקשרו בחבל, שולשלו לבור ושם ירו בהם. 10 נהרגו. נשים ביקשו רחמים. 3 מקרי אונס... ילדה בת 14 נאנסה. עוד 4 נהרגו... ג'יז [כנראה ג'יש] אישה ותינוקה נהרגו. עוד 11 [נהרגו?]... סעסע [:] מקרי רצח המוניים אף [ש] הרימו דגלים לבנים [ו] סדרו זבח לצבא. גרשו את כל הכפר. בצליחה [אמר גלילי] 94 (...) פוצצו עם הבית