עכו - עכא, אלמַנְשִיָה

היסטוריה קדומה

מיקומה של עכו מהעת העתיקה ועד התקופה ההלניסטית היה בתל עכו.

התל יושב לראשונה בתקופת הברונזה הקדומה אך ננטש למשך אלף שנים.

כשהתחדש בתקופת הברונזה התיכונה קמה בו עיר מבוצרת ובה מצודה.

בתקופה זו נזכרה עכו בכתבי המארות המצריים.

העיר הכנענית הגיעה לשיא פריחתה בתקופת הברונזה המאוחרת במאה ה-14 לפנה"ס ובמאה ה-13 לפנה"ס, ופעל בה נמל חשוב שעמד בקשרי מסחר עם קפריסין ועם ערי הים האגאי.

היא נזכרה בתקופה זו במכתבי אל-עמארנה ובכתובות שנמצאו בעיר אוגרית.

בראשית תקופת הברזל התיישבו בתל בני שרדנה, ולאחר מכן נשלטה עכו על ידי הפיניקים.

סנחריב מלך אשור, החריב את עכו בשנת 701 לפנה"ס.

היישוב במקום התחדש. בתקופה הפרסית,

החל באמצע המאה ה-4 לפנה"ס, החל מוקד העיר לנוע מערבה אל שטחה של עכו העתיקה כיום, תהליך שהושלם בתקופה ההלניסטית.

התל ננטש בסוף המאה ה-2 לפנה"ס, אך שרידים מועטים מעידים על יישוב כלשהו שהתקיים במקום גם בתקופות מאוחרות יותר.

התקופה ההלניסטית

בתקופת שלטון בית תלמי התפתחה עכו לעיר הלניסטית בשם "פטולמאיס" או "אנטיוכיה בפטולמאיס" על שמו של תלמי השני.

הייתה מושבה צבאית תלמאית החל בשנת 261 לפנה"ס, ובסוף המאה ה-2 לפנה"ס הושלם תהליך התבססותה של העיר במישור שבין תל עכו לחוף.

עכו הייתה לעיר הנמל החשובה ביותר בארץ, ולאחת הערים הגדולות ביותר בעולם ההלניסטי.

השתרעה על פני שטח של 1,000 דונם, נתון שנחשב לעצום במושגי התקופה‏‏,

בשנת 165 לפנה"ס הביס שמעון התרסי את הסלאוקים בקרבות רבים בגליל, והם נסוגו לעיר פטולמאיס, שאותה לא עלה בידו לכבוש.

בשנת 153 לפנה"ס אלכסנדר באלאס, שטען שהוא בנו של אנטיוכוס הרביעי, התחרה על הכתר הסורי עם דמטריוס הראשון, וכבש את העיר שפתחה בפניו את שעריה.

באלאס הגיע להסכם עם יונתן החשמונאי, לפיו יתמכו בו היהודים כנגד יריבו.

לאחר רציחת באלאס בשנת 146 לפנה"ס, התחרו על השלטון במלכות הסלאוקים שר הצבא דיודוטוס טריפון שהחזיק בבנו של באלאס, ודמטריוס השני בנו של דמטריוס.

יונתן החשמונאי ביקר בעכו שלוש פעמים. באחד מביקוריו אלו בשנת 150 לפנה"ס, השתתף יונתן בחתונתם של אלכסנדר באלאס וקלאופטרה תאה בנוכחות אבי הכלה, תלמי השישי.

בשני הביקורים הראשונים יצא יונתן בשלום אולם בשנת 143 לפנה"ס, כאשר הגיע לפטולמאיס לנהל עם טריפון משא ומתן על העברת עכו לידיו, לכד אותו טריפון בעורמה והחזיקו בעכו. את אנשי פמלייתו של יונתן רצח מיד, ואת יונתן עצמו רצח מאוחר יותר.

העיר הותקפה אף בימי אלכסנדר ינאי, שנעזר במלכת מצרים, קלאופטרה השלישית.

אנשי עכו קראו לעזרתם את תלמי התשיעי, מלכה המודח של מצרים. זה פלש אל הגליל והחריבו.

הורדוס בנה מבני ציבור בעיר.

הברית החדשה מזכירה כי פאולוס שהה בעכו במשך יום אחד בדרכו מצור לקיסריה:

התקופה הרומית

בסוף תקופת בית שני כבר ישבו יהודים רבים בעיר.

אחד המטבעות מימי הקיסר קלאודיוס לכבוד יסוד עכו הרומאית-הקולוניה קלאודיה פתולימאיס וגבולותיה, משנת 53 לספירה בקירוב, מראה את הקיסר חורש את גבולות העיר במחרשה רתומה לצמד שוורים בטקס הנקרא בלטינית POMERIUM - סמל ליסוד קולוניה חדשה.

לאחר פרוץ המרד הגדול, בשנת 66, ערך גסיוס פלורוס טבח נורא ביהודי עכו, והסתייע בידי הסורים ההלניסטים שישבו בעיר. נ

מל עכו שימש את הגייסות הרומים בימי המרד הגדול, אליו הגיעו אספסיאנוס וצבאו, ומשם התארגנו ליציאה למלחמה לכיבוש הגליל.

לעכו היה תפקיד חשוב גם בעת דיכויו של מרד גאלוס. בדומה להתנהלותו של אספסיאנוס בימי המרד הגדול, כך פרצו הרומאים מעכו אל עומק הגליל, והכניעו את המורדים.

החל מכיבוש ארץ ישראל על ידי בני ישראל וכלה בימי הבית השני לא נחשבה עכו לעיר יהודית מובהקת.

בתקופה שלאחר החורבן שבו היהודים והתיישבו בעיר, והיא מוזכרת בתלמוד פעמים מספר.

עכו בימי הביניים

ימי הביניים המוקדמים

בשנת 638 נכבשה העיר על ידי הערבים.

מושל מצרים אחמד אבן טולון בנה את נמל עכו מחדש במחצית השנייה של המאה ה-9

העיר נכבשה על ידי הביזנטים במאה ה-10 ולאחר מכן על ידי פאטמים, הסלג'וקים ושוב על ידי הפאטמים.

בשנת 1104 כבשו הצלבנים בהנהגת בלדווין הראשון את העיר, והפכו אותה לנמלם העיקרי בארץ הקודש. הם הביאוה לשיאה בכל הזמנים.

במאה ה-11 התקיימה בעכו קהילת יהודית שמתוארה על ידי ר' אביתר גאון, מנהיג היישוב, ועל ידי נוסעים זרים כקהילה יהודית משמעותית‏.

בשנת 1104, בעת הכיבוש הצלבני, חרבה קהילה זו.

העיר הצלבנית

בשנת 1103 החליט המלך בלדווין הראשון, שבא במסע הצלב הראשון (1099), כי נמל יפו ונמל חיפה, שנמצאו בידי הצלבנים, לא מספקים את צורכי הממלכה. תלותם בתגבורת בכוח אדם מאירופה הייתה רבה, ולכן החליט לכבוש את עכו.

הוא נעזר בצי של ג'נובה שבאיטליה, ושם את העיר במצור בשנת 1103, ושוב ב-1104. במצור השני העיר נכנעה לאחר 20 ימים והפכה לצלבנית.

ב-10 ביולי 1187 כבש צלאח א-דין את העיר.

גי דה ליזיניאן, מלך ממלכת ירושלים, ארגן את שארית הפליטה ששרדה את התבוסה בקרב קרני חיטין ופליטים אחרים מממלכתו שנפלה ברובה לידי המוסלמים, והטיל מצור על העיר.

עכו עמדה בהתקפותיו, וצלאח א-דין הוסיף וביצר אותה. אולם, תגבורות גדולות מאירופה שהפכו לנחשול של ממש עם הגעתם של משתתפי מסע הצלב השלישי לארץ ישראל ב-1189, שינו את יחסי הכוחות לטובת הנוצרים והעיר נפלה בידיהם בשנת 1191 לאחר מצור.

משלא הצליחו לשחרר את ירושלים, הפכו הצלבנים את עכו לבירת ממלכת ירושלים. העיר התרחבה צפונה ונוסף לה שטח בצורת משולש שכונה "מון מיזאר" (צרפתית Mont Musard). העיר הפכה לחשובה שבערי הנוצרים בלבנט.

במאה ה-13 מנתה עכו כ-60,000 תושבים. אולם היריבויות שבין ערי האם האיטלקיות, במיוחד ונציה וג'נובה, גלשו לקרבות של ממש, ואלה זרעו הרס מתמשך בעיר. מצב הדברים התדרדר לשפל המדרגה כאשר בין שתי הערים פרץ קרב ימי שהתרחש במפרץ עכו ב-24 ביוני 1258. הקרב הסתיים בניצחונה של ונציה ובנטישת הג'נובזים את העיר והתיישבותם בצור.

בזמן השלטון הצלבני התפתחה בעיר קהילה יהודית חשובה.

בשנת 1165 עלה הרמב"ם לארץ ישראל דרך עכו וגר בעיר כחצי שנה.

בשנת 1211, במסגרת עליית בעלי התוספות, הגיעו לעיר רבנים חשובים.

במאה ה-13 נחשבה לקהילה חשובה ומרכזית בעולם היהודי, בארץ ישראל ומחוצה לה.

הכיבוש הממלוכי, בשנת 1291 הביא קץ על קהילה זו - הקהילה התפזרה, ועכו היהודית איבדה מחשיבותה.

התקופה הממלוכית

סופה של העיר הצלבנית הגיע כשנכבשה על ידי הממלוכים בראשות הסולטאן אל מאליק אל אשרף ח'ליל בן קלאון לאחר המצור בשנת 1291.

כדי להימנע מטעותו של צלאח א-דין ועל מנת למנוע מהנוצרים לנסות ולחדש את שלטונם בעכו, הרסו הממלוכים את העיר עד היסוד.

העיר עמדה חרבה משך רוב תקופה הממלוכית. במקום התקיים מרכז מסחר אזורי קטן, ויש עדויות לכך שבמאה ה-14 פעל בעיר נמל קטן למסחר אזורי.

התקופה העות'מאנית

ראשית השלטון העות'מאני

עכו, ככל ארץ ישראל, נכבשה בידי העות'מאנים מידי הממלוכים ב-1517.

בתחילת המאה ה-17 השתלט עליה המנהיג הדרוזי המקומי פחר א-דין השני, שקידם בברכה את חידוש ההתיישבות הנוצרית בעיר.

בשנת 1741 הגיע לעכו רבי חיים בן עטר (המכונה "אור החיים") עם שתי נשותיו ועם עשרות תלמידיו. בן עטר התיישב בעכו והקים בה את ישיבת "כנסת ישראל", ששכנה במיקומו הקודם של בית הכנסת הרמח"ל. רבי חיים בן עטר ישב בעכו כמעט שנה, ולאחריה עבר לירושלים שם הקים את הישיבה מחדש.

ב-1743 הגיע לעכו רבי משה חיים לוצאטו, יחד עם אשתו צפורה, בנו וכמה מתלמידיו. ב-1747 נספה הרמח"ל במגפה, יחד עם אשתו, בנו ורבים אחרים. הוא נקבר למרגלות תל עכו, ולפי דעה אחרת בכפר יאסיף.

עד לאמצע המאה ה-18 הייתה העיר עכו קטנה ומוזנחת.

תנופת בנייה ראשונה הורגשה בה בתקופת שלטונו של שליט הגליל הבדואי, דאהר אל עומר, ששלט באזור עד מותו ב-1775.

אחמד אל-ג'זאר

אחמד אל-ג'זאר, הקצין הטורקי שירש את דאהר אל עומר, והיה למושל דמשק, קבע את בירתו בעכו. הוא שיפץ את העיר, הרחיב את ביצוריה והקים אמת מים חדשה שסיפקה לה מים מאזור כברי. עוד בנה את חאן אל-עומדאן ואת חמאם אל באשה ומסגד אל-ג'זאר הקרויים שניהם על שמו.

בשנת 1791 גירש אל-ג'זאר מהעיר את אנשי המושבה המסחרית הצרפתית שהתיישבו בה, וסירב לקבל קונסול צרפתי בעיר.

בשנת 1799 צר נפוליאון על עכו, במהלך מסעו בארץ ישראל, במטרה להשתמש בה כבסיס ליצירת מרד כנגד השלטון הטורקי בסוריה כולה. במהלך המצור הציב נפוליאון את תותחיו על תל עכו שזכה הודות לכך לכינוי "גבעת נפוליאון". לאחר המצור, שנמשך מחודש מרץ עד חודש מאי, ויתר נפוליאון, והותיר את העיר בידי מגיניה הטורקים, שנעזרו במלחים בריטים בראשות האדמירל סר סידני סמית', ביריבו-חברו של נפוליאון אנטואן דה פיליפו הצרפתי, ובשר היהודי חיים פרחי.

לאחר אל-ג'זאר

סגנו של אל-ג'זאר, סולימאן פאשה, שלט בעיר בין מות אל-ג'זאר ב-1804 ובין 1819.

לאחר מותו שילם חיים פרחי, שהיה יועצם היהודי של אל-ג'זאר ושל סולימאן פאשה, שוחד גדול לשלטון באיסטנבול על מנת להבטיח שעבדאללה, בנו של עלי פחה, סגנו של סולימאן, אותו הכיר מילדותו, ירש את תפקידו של סולימאן כעבדאללה פאשה. אלא שעוד באותה שנה הורה עבדאללה, שחשש שמי שגרם למינויו יוכל באותה קלות לסלקו מתפקידו, להוציאו להורג בחניקה.

אחיו של הנרצח צרו על העיר בשנת 1821 במטרה להעניש את עבדאללה על רצח אחיהם, כשעמם צבא טורקי גדול, אך לא יכלו לחומות העיר.

עבדאללה פאשה שלט בעיר בשנות העשרים של המאה ה-19.

בשנת 1831 שלח מוחמד עלי, שליט מצרים, את בנו איברהים פאשה לעכו, וזה שם עליה מצור וכבשה ב-27 במאי 1832.

העיר נותרה בשליטת מוחמד עלי עד שב-4 בנובמבר 1840 הופגזה עכו בידי כוחות בריטניה ואוסטריה.

הצבא המצרי נסוג באישון לילה לאחר שפיצוץ עז של מחסן תחמושת גבה את חייהם של כ-2,000 איש, והעיר הושבה לשלטון הטורקים.

עכו הייתה לבירת הסנג'אק הנושא את שמה, בתחומי איילט צידון, אך ההרס שנגרם לעיר, לנמלה ולביצוריה בשנת 1840, היה כבד ולא היה מי שישקמו.

בשנת 1868 הוגלה הבהאא אוללה, נביא האמונה הבהאית אל העיר, והושב במצודה בעכו למשך שנתיים. לאחר ששוחרר ב-1870 נותר לגור בעיר עד למותו בשנת 1892.

בסוף המאה ה-19 הפכה העיר למרכז בהאי, ויורשו עבדול בהאא המשיך וטיפח את המגמה גם בתחילת המאה ה-20.

במלחמת העולם הראשונה נכבשה העיר על ידי הצבא הבריטי ב-24 בספטמבר 1918.

תקופת המנדט הבריטי

בזמן המנדט הבריטי שימשה עכו כבירת נפת עכו במחוז הגליל והעיר התרחבה אל מחוץ לחומות, אולם התפתחותה הכלכלית של העיר נבלמה, שכן בזמן זה הפכה חיפה לעיר הנמל המרכזית בארץ ישראל, וחשיבותה של עכו פחתה.

עם תחילת המנדט הבריטי היו בעיר כ-6,500 תושבים, מהם כמאה יהודים.

בעלייה הרביעית הגיעו עולים גם לעכו, ובהם "קבוצת הזיפזיף", הדייגים הסלוניקאים והדייגים מהים השחור. קבוצות אלו חיזקו את היישוב היהודי בעכו והעשירו את חיי התרבות בה.

מספר היהודים גדל במאות אחוזים בין השנים 1925-1929.

בעקבות מאורעות תרפ"ט פונו יהודי העיר על ידי הבריטים. בין

לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה הקים חיל האוויר המלכותי מנחת מטוסים מזרחית לעיר (כיום סמוך לקיבוץ שמרת) שנקרא RAF St. Jean. המנחת שימש גם את חיל האוויר האמריקני בעת המערכה בצפון אפריקה.

בשנת 1945 התגוררו בעיר, לפי אומדן שלטונות המנדט 12,360 תושבים (מתוכם רק 50 יהודים).

מצודת עכו שימשה את הבריטים ככלא וגרדום. אסירים יהודים מפורסמים כזאב ז'בוטינסקי ושלמה בן יוסף נכלאו במצודה. בן יוסף היה הראשון בעולי הגרדום.

ב-4 במאי 1947 פרצו אנשי האצ"ל אל מצודת עכו על מנת לשחרר את האסירים היהודים שנכלאו שם על ידי הבריטים. 27 אסירים שוחררו, מהם 20 מאנשי האצ"ל ו-7 מאנשי הלח"י. 9 לוחמים נהרגו וחמישה נפלו בשבי במהלך הפעולה.

עכא (עכו)

אין מידע

אלמַנְשִיָה (עכא)

הכפר שכן שלושה ק"מ מצפון-מזרח לעכו, שני ק"מ מצפון לנחל נעמן.

לפי גרסת תושביו, נוסד הכפר אחרי תקופת הצלבנים ויושביו הובאו מצפון-אפריקה על-ידי הממלוכים.

כנראה שהכפר פסק להתקיים, כיוון שלא קיימים רישומים של השלטון העותמני לגביו.

הכפר יושב מחדש בסוף המאה ה-19.

בשנים 1944-45מנה מספרם של תושבי הכפר כ-810.

אדמותיו השתרעו על 14,886 דונם, מהם 1,895 שנרכשו בידי יהודים.

הכפר אל-מנשיה נכבש בתחילת מבצע בן-עמי, ב-14 במאי.

במהלך מבצע בן-עמי. כבשה חטיבת כרמלי את עכו והגליל המערבי

עכו

מלחמת העצמאות

לפי תוכנית החלוקה נכללה עכו במדינה הערבית שהייתה אמורה לקום.

עובדה זו הגבירה את תחושת הביטחון של תושביה הערבים בחודשים הראשונים של המלחמה וגרמה לעזיבת תושביה היהודים של העיר.

עכו הונהגה על ידי "הוועד הערבי הלאומי" המתון, שעל פי תיאום מוקדם עם הבריטים נועד לקבל לידיו את השלטון בעיר.

הקשר בין חיפה לבין יישובי הגליל המערבי עבר בעכו.

התחבורה היהודית הותקפה במעבר בעכו וכך הוטל מצור על היישובים היהודיים מצפון לעיר.

מצד שני, הדרך מחיפה לעכו עברה בשטח הקריות היהודי, והתקפה על רכב יהודי הייתה גוררת תקיפת התחבורה הערבית לעכו ושיבוש המסחר והכלכלה של העיר.

בתחילה ניסו הערבים המתונים למנוע את הפגיעות ההדדיות על ידי משא ומתן בתיווך בריטי והגיעו להסכם אי-התקפה הדדי שהחזיק מעמד מספר שבועות, אבל עם ההחמרה במלחמה גברה יד הקיצונים.

ב-17 במרץ פרץ סכסוך בין נציגי הוועד הלאומי הערבי לבין נציגות "ההגנה", כאשר "ההגנה" סירבה לאפשר לאנשי מחסום דרכים ערבי לבדוק האם במשאיות שעוברות צפונה יש נשק.

בבוקר 18 במרץ 1948 יצאו מחיפה ארבעה עובדי חברת החשמל כדי לתקן קווי חשמל שנפגעו ליד עכו. הם נסעו במכונית משוריינת עם שני משוריינים בריטים מלפנים ומאחור. ערביי עכו הטמינו להם מלכודת. בהגיע השיירה לעכו עלה המשוריין הבריטי על מוקש וחמשת החיילים הבריטים שהיו עליו נהרגו. המשוריין השני הסתובב מיד וברח לעבר חיפה. עובדי חברת החשמל נותרו לבדם מול המתקיפים ונרצחו.

לפי תוכנית הפיקוד העליון היה על "ההגנה" לסגור על עכו ולהחזיקה תחת איום - מעין "בת ערובה" לשלום היישובים היהודיים שהיו אמורים להימצא בתחום המדינה היהודית.

הבריטים החזיקו כוח צבאי בעכו ואנשי "ההגנה" המתינו ליציאתם על מנת להשתלט על עכו וסביבתה.

עם הצלחת מבצע בן עמי הגיעו ידיעות על ירידת המורל בקרב לוחמי העיר הערבים ואזרחיה, בין היתר בשל הגעתם לעיר של אלפי פליטים פלסטינים שנמלטו מחיפה, ועוררו תקוה כי ניתן יהיה לכבוש את העיר בפעולת בזק.

מפקד חטיבת כרמלי, משה כרמל, החליט לכבוש את העיר, חרף מברק שקיבל מהמטה הכללי, ובו התבקש לשקול שוב את ההכרח בהתקפה על עכו לנוכח הכוחות המועטים שעמדו לרשותו. ההתקפה החלה בלילה שבין 16 ל-17 במאי בהרעשת העיר החדשה במרגמות שניצבו בתל עכו ובדוידקה שמוקמה ממזרח לעיר. בחסות חיפוי זה נערכו שתי פלוגות להתקפה מצפון לעכו ופלוגה אחת להתקפת הסחה מדרום לעיר.

אף כי לעכו לא הגיעו כוחות ערבים סדירים כדוגמת צבא ההצלה, התארגנו התושבים הערבים במיליציות מקומיות להגנה על עירם.

כוחות "ההגנה" שתקפו מצפון נתקלו בהתנגדות והחל קרב מבית לבית.

הכוחות הערבים נסוגו לאט לכיוון בניין משטרת עכו, ששכנה לחוף הים באחת ממצודות טגארט.

פגז פיאט נורה לעבר צריח המשטרה והשתיק את האש שנורתה משם. הלוחמים פרצו את השער בחומר נפץ, אך הבניין היה ריק מלוחמים.

בינתיים נתפסו מספר שבויים והם נשלחו למפקדת החטיבה בקיבוץ עין המפרץ. משה כרמל ניסח מכתב שתורגם מיד לערבית ובו דרישה לכניעה ללא תנאי. המכתב נמסר לאחד השבויים שנשלח בחזרה לעכו.

בשעות אחר הצהרים של 17 במאי 1948 נראה כומר צועד מכוון מצודת בית הסוהר מלווה בשני ערבים המניפים דגל לבן. הם שמעו על תנאי הכניעה ולקראת חצות שבו והודיעו כי הערבים הסכימו לחתום על ההסכם.

ב-18 במאי לפנות בוקר חתמו חברי מועצת העיר על כתב כניעה, הורו על הפסקת הלחימה ופתחו את שערי העיר העתיקה.

לאחר קום המדינה

עם תום מלחמת השחרור לא היו בעכו תושבים יהודים ונותרו בה רק כשליש מתושביה הערבים, יתרתם נמלטו ללבנון או שעברו לכפרי הגליל.

כמקובל באותה תקופה הוקצו בתי הפליטים לחיילים משוחררים ולעולים חדשים והוקמה בה מעברה גדולה בדרום העיר לרגלי תל עכו ("הר נפוליאון") - מעברת "גבעת נפוליאון".

על תושבי העיר הערבים הוטל ממשל צבאי.

במהלך שנות ה-50 וה-60 נבנו סביב עכו העתיקה שיכונים שנועדו לאכלס עולים חדשים ואת מפוני המעברה.

בשנות ה-60 וה-70 עזבו רוב היהודים את בתי הרכוש הנטוש ועברו להתגורר בשכונות שהוקמו בצפון העיר.

בשנות ה-70 וה-80 עזבו יהודים את "שיכוני הרכבת" בשכונות שנבנו בשנות ה-50 ובמקומם עברו לעיר ערבים מכפרי הגליל.

שכונת וולפסון, שנחשבה לשכונת מצוקה, התרוקנה כמעט כליל מתושביה היהודים.