אושה - הַושַה, ח'רבּת כַּסַאיר, חִ'רְבּת סַעְסָע

אושא מוזכרת כאחד המקומות שאליהם גלתה הסנהדרין לאחר המרד הגדול וחורבן בית המקדש השני. ה

סנהדרין ישבה באושא שתי תקופות במהלך השנים 140 - 150.

בהלכה, ישנה קבוצת הלכות שתוקנו על ידי הסנהדרין בישיבתה באושא, המכונות "תקנות אושא", שנועדו לחזק את העם והעוסקות בחיי המשפחה והכלכלה.

אושא מוזכרת גם בסיפור מותו של רבי יהודה בן בבא, אחד מעשרת הרוגי מלכות, שנהרג לאחר שסמך את תלמידיו בין העיירות אושא ושפרעם, בזמן גזירות אדריאנוס לאחר מרד בר כוכבא. קבר המיוחס לרבי יהודה בן בבא נמצא מעט מזרחית לאושא.

בסוף תקופת גזירות אדריאנוס ('תקופת השמד'), התכנסו חכמי ישראל באושא, על מנת לייסד מרכז תורני חדש במקום מרכזי התורה שחרבו במרד.

הַושַה

הכפר הקטן שכן 13 ק''מ ממערב לחיפה על גבעות נמוכות, שהפרידו בין מישור חיפה למרג' אבּן עאמר [עמק יזרעאל].

אתר הכפר הכיל מספר חורבות עתיקות בהם נמצאו יסודות בניינים, מקאם (אתר מקודש) לזכר נבּי הושאן, באר, קברים חצובים מסלע ורצפת פסיפס.

אדמות הושה השתרעו על 901 דונם, שכמעט כולם נרכשו בידי יהודים.

ב-1944-45 חיו בכפר 400 תושבים מוסלמים. .

ב-12 באפריל 1948 השתלט גדוד של צבא השחרור הערבי, שהורכב מדרוזים מסוריה ופלסטין, על עמדות בהושה וח'רבת אל-כַּסַאיר וצלף משם בישובים יהודים שכנים.

יומיים אחר כך, תקפה יחידה של חטיבת כרמלי את שני הכפרים, אך הובסה.

ב-16 באפריל כבשה חטיבת כרמלי את צמד הכפרים בנקל, כיוון שהיו בהם אך שומרים מעטים.

הכוחות הערבים פתחו במתקפת נגד והם כבשו את הכפר בלילה.

לא ברור מתי התרוקן הכפר מתושביו, אך זה קרה מן הסתם בתחילת הקרבות.

ח'רבּת כַּסַאיר

הכפר שכן 13 ק"מ ממערב לחיפה, על אחת הגבעות שבין מישור חיפה למרג' אבּן עאמר [עמק יזרעאל].

אין נתונים על שטח הכפר, מספר בתיו או מספר תושביו, אך ידוע שאלה היו מוסלמים ומוצאם מצפון-אפריקה.

ב-12 לאפריל תפסו יחידות של הצבא הערבי עמדות בח'רבת אל-כּסאיר.

יחידת ההגנה מחטיבת כרמלי תקפה את עמדת הצבא הערבי בכפר, אך נהדפה.

בהתקפה נוספת שנערכה ב-16 באפריל, כבשה יחידת ההגנה בקלות את הכפר שנותרו בו רק מספר מגנים.

באותו יום ניסה צבא השחרור הערבי מספר פעמים לכבוש את הכפר מחדש, אך הוכנע.

ניתן להניח שתושבי הכפר ברחו ממנו בשל הקרבות, טרם כיבושו.

חִ'רְבּת סַעְסָע

הכפר הקטן שכן על תל עגול ונמוך שהשקיף על הקצה המזרחי של מישור חיפה, 15 ק"מ מדרום-מזרח לעיר.

במקום מצויות הריסות הכוללות יסודות של מבנים, קברים החצובים בסלע, בורות מים ומערות. מאחר והכפר זוהה על-ידי חוקרים עם כפר סאסאי מתקופת הרומאים, ניתן להניח שלפחות חלק מההריסות הן שרידים מהמאות הראשונות לספירה.

ב-1944-45 נמנו 130 תושבים בכפר.

אין מידע על שטחו.

חלק מהכפרים באזור בו שכן ח'רבת סעסע נכבשו בשבועות הראשונים של המלחמה, אולם רובם נתפסו מעט אחרי נפילת חיפה, בשבוע האחרון של אפריל 1948.

אם הכפר לא נכבש עד סוף אפריל 1948, ניתן להניח שהוא נכבש באותה עת על-ידי יחידות ההגנה שפעלו לבסס את שליטתן בחיפה.

אושה

קיבוץ אושה נוסד בקיץ 1937, והיה לקיבוץ הראשון של תנועת הנוער הציוני.

הגרעין המייסד שהורכב חניכי תנועת הנוער הציוני בפולין, התארגן עוד ב-1930 בפתח תקווה והכשירו את עצמם להתיישבות במושבות השרון כפר סבא, מגדיאל ופתח תקווה.

לאחר שכוונה להתיישב באזור קרית ענבים התבטלה, עברו שני פלגים של הגרעין, שבינתיים התפצל לארבע, לכפר אתא, בהמתנה לעלייה לקרקע לאדמות הקרן הקיימת באושא,

כל אחד משני הפלגים דורש להתיישב באדמות אושא.

באוגוסט 1937 נמצאה פשרה, כאשר שטח האדמה שיועד להתיישבות באושא הוכפל ושני הפלגים עלו להתיישבות במרחק של כמה מאות מטרים זה מזה. אחד הפלגים נשא את השם "כפר אושה", והשני, שכונה תל יצחק, עזב את המקום בקיץ 1938 והתיישב בנקודת הקבע שלו בשרון.

הגם שהעלייה להתיישבות של אושא לא לוותה בבניית חומה ומגדל, נחשבת אושה לאחד מיישובי חומה ומגדל‏.

באוקטובר 1938 הונחה אבן פינה לשלושה בתים ראשונים של יישוב הקבע, עם תקווה להשלמת הבנייה תוך מספר חודשים‏.

במלחמת העצמאות הותקפו אושה ורמת יוחנן הסמוכה בידי הגדוד הדרוזי של "צבא ההצלה" של פאוזי אל קאוקג'י, אולם תושבי היישובים הצליחו להדוף את ההתקפות.

קרבות רמת יוחנן

מתחילת מלחמת העצמאות נעשו על ידי מפקדת צבא ההצלה נסיונות לגייס שכירים דרוזים בהר הדרוזים בסוריה.

מנהיג הר הדרוזים סולטאן אל-אטרש התנגד לכך מתוך דאגה לגורל תושבי ארץ ישראל הדרוזים במקרה של ניצחון יהודי.

למרות התנגדותו נמצא קצין שהסכים תמורת תשלום לעמוד בראש יחידה דרוזית בצבא ההצלה. זה היה שכיב והאב, קפטן לשעבר בצבא הסורי כבן 60. מסביבו התלכדו 400-500 לוחמים דרוזים שכירים שהתגייסו בגלל הרעב והאבטלה שהיו אז בהר הדרוזים.

הגדוד הדרוזי נקרא ג'בל אל ערב לאחר שמנהיג הר הדרוזים התנגד לקרוא לו ג'בל אל דרוז.

שכיב והאב שלחם נגד הצרפתים במרד הדרוזי בשנות ה-20 של המאה ה-20 ואחר כך הצטרף לצבא הסורי הקולוניאלי אמר לחייליו כי אין להם ייעוד דרוזי במלחמה זו וכי הם אינם אלא שכירים המקבלים משכורת וחייבים למלא את המוטל עליהם.

הגדוד הגיע ארצה ב-28 במרץ 1948 והתמקם בשפרעם בהיותה מיושבת בחלקה דרוזים ושוכנת בין ריכוזי הדרוזים בגליל ובכרמל.

ב-4 באפריל 1948 פתח קאוקג'י בהתקפתו על קיבוץ משמר העמק. הוא שלח קריאות לעזרה לשכיב והאב כדי שיתחיל בהתקפות ויקטין את הלחץ מעליו אולם והאב היסס. רק לקראת סיום הקרבות במשמר העמק ותבוסתו של קאוקג'י פתח והאב בהתקפות על אזור קיבוץ רמת יוחנן.

התחלת הקרבות

ב-12 באפריל 1948 תפסו הדרוזים את הכפרים הושה וח'ירבת אל-קסאייר החולשים על אזור רמת יוחנן והחלו משעות הבוקר לירות על העובדים בשדות באש רובים ומקלעים. באותו יום לא הושבה אש ולא היו נפגעים. בלילה פונו ילדי רמת יוחנן לקריית ביאליק.

למחרת, ב-13 באפריל 1948 הגבירו הדרוזים את הירי, ובחילופי האש באותו יום נהרגו שני לוחמים ואחדים נפצעו.

בלילה, אור ל-14 באפריל 1948, חיבלו הדרוזים בשני מעבירי מים בכביש כפר חסידים-קריית אתא (כביש 70) שהיה עורק תנועה יחיד בין חיפה לעמק לאחר שהכביש הראשי נחסם על ידי ערביי בלד א-שיח'.

מצב חירום הוכרז באזור ומפקד חטיבת כרמלי משה כרמל, החליט ליטול את היוזמה מידי הדרוזים ולפתוח בפעולה התקפית. הוחלט לתפוס גבעה צפונית- מזרחית לכפר עטה (כיום בתחומי קריית אתא) המכונה "תל שרעה", ממנו נהגו הדרוזים לצלוף.

לביצוע הפעולה הורכבה פלוגה מיוחדת מגדוד 21. מפקדי המחלקות הגיעו אך מקרוב לגדוד לאחר סיום קורס מפקדי מחלקות.

בבוקר ה14 באפריל 1948 נערכו מספר אימונים ובשעה 16.00 יצאה הפלוגה לפעולה.

הדרוזים זיהו את הכוח היהודי והתקיפו אותו מפסגת הגבעה. הלוחמים נפגעו וניתנה פקודת נסיגה כשהמפקדים מחפים באש מקלעים.

אחד המפקדים זוהר דיין, חיפה על אנשיו עד שנהרג.

בקרב נהרגו ששה לוחמים ונפצעו רבים. גופות הלוחמים נשארו בשטח.

'הסיבוב הראשון' בקרבות רמת יוחנן הסתיים בניצחון הדרוזים.

קרב רמת יוחנן

לאחר כישלון ההתקפה הראשונה, השתרר בגזרה שקט, והוא נוצל בחטיבה להתארגנות למבצע מקיף שהיה מכוון לפתור את בעיית הגוש באופן יסודי, וזאת על ידי כיבוש הכפרים הושה וקסאייר, החולשים על גוש רמת יוחנן, ששימשו כבסיס לכח הדרוזי. החזקת כפרים אלה נועדה להעניק שליטה על המרחב ובסיס לפעולה כנגד שפרעם. מכיוון שכפרים אלה היו מרוחקים מכבישים ראשיים, היה יסוד לשער שהבריטים לא יתערבו. המשימה הוטלה על פלוגות מגדוד 21 ו-22 של חטיבת כרמלי.

ב-16 באפריל 1948 בשעה 04.40 יצאו הכוחות מרמת יוחנן ותוך זמן קצר השתלטו על שני הכפרים שהיו ריקים מאדם, והחלו להתבצר בהם.

כעבור זמן קצר התחילו הדרוזים בהתקפתם, תחילה בהושה ולאחר מכן בקסאייר.

הדרוזים היו לוחמים נועזים, והתפתחו קרבות פנים אל פנים עם אבדות כבדות לשני הצדדים.

תשע התקפות נערכו באותו יום.

הדרוזים נהנו מאספקת תחמושת וכוח אדם משפרעם ומצב חיילי חטיבת כרמלי הלך ורע. התחמושת הלכה ואזלה.

לקראת ההתקפה התשיעית נתקבלה הודעה כי בידי כל איש ארבעה כדורים ונתבקשה רשות לנסיגה. המפקדה ברמת יוחנן ענתה כי "יש להחזיק מעמד, גם אם יאזלו הכדורים. אם תיסוגו תושמדו כולכם. הילחמו בסכינים ובכל הבא ליד".

הדרוזים התכוננו להתקפה המכריעה על קסאייר.

בינתיים הגיעה לרמת יוחנן מכונת ירייה עם תחמושת רבה. היא הועמסה על משוריין שפרץ לקסאייר בשעה שהדרוזים ערכו את הסתערותם התשיעית והקשה ביותר, וחלקם הגיעו עד בתי הכפר.

אש לוחמי כרמלי הייתה דלה וחלק מהחיילים החלו מתוך יאוש לזרוק אבנים במסתערים.

במועד הנכון והאחרון קפץ אחד החיילים מהמשוריין הציב את מכונת היריה במרכז הכפר ופתח באש מהירה וקטלנית לעבר הדרוזים המסתערים. האש עשתה שמות במסתערים וההתקפה נהדפה.

בינתיים ירדה חשיכה שנוצלה להתבצרות, פינוי נפגעים ואספקת תחמושת ליום הקרב הבא, אולם הדרוזים נסוגו לשפרעם ולא חידשו את התקפותיהם.

תוצאות הקרב

בעקבות הקרב, שעלה לדרוזים בעשרות הרוגים ופצועים, חל שינוי בעמדת הדרוזים בישראל, וגברה השפעתם של חסידי הברית עם היהודים.

יומיים לאחר הקרב, נפגשו כמה מקציני הגדוד הדרוזי, בראשות איסמעיל קבלאן ונכבדים דרוזים עם נציגי היהודים בשטח ההפקר ליד קסאייר. בפגישה זו גובשו היסודות שהובילו לברית בין היהודים והדרוזים בישראל.