96.פרשת חוקת. פחד מוות

פרשת חוקת. פחד ממוות

מאת יששכר עשת isas.eshet@gmail.com

במסע בני-ישראל במדבר, וכל אדם במסע חייו, מביעים בהזדמנויות שונות את הפחד מהמוות: לָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל ה' אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לָמוּת שָׁם?

   בספר דברים אומר ה' לאדם: רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים. זה בידנו! בחירה חופשית בחיים לנוכח המוות הבלתי נמנע, במקום להיות מנוהל על ידי דאגות ולהיות מה שמכונה "מת-חי".   

   מחקרים מגלים שפחד מהמוות כולל בעיקר פחד מהלא-נודע, מהסבל שעלול להיות מנת חלקנו בסוף החיים, ומצער עמוק בעקבות הפרידה מיקירנו. אנשים המאמינים בקיום עולם-הבא, פוחדים גם שיגיעו לגהנום במקום לגן-עדן.

   התורה בחרה להתמודד עם פחד המוות על ידי התחמקות ממנו ככל האפשר. הפוגש במוות נחשב לטמא ועליו לבצע פעולת היטהרות, כלומר לשכוח מהמוות: הַנֹּגֵעַ בְּמֵת לְכָל נֶפֶשׁ אָדָם וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִטְהָר. רבי יוחנן בן זכאי ציין זאת בפני תלמידיו: חייכם! לא המת מטמא, ולא המים מטהרים, אלא אמר ה': גזרה גזרתי כשבראתי את העולם. החיים מוגבלים על ידי המוות, כלומר אלו הם שני מצבים טבעיים רגשיים ואף רוחניים.

   המחקר מציע את ההיטהרות כמו רבי יוחנן בן זכאי, על ידי קבלת מציאות עובדת המוות כחלק מהחיים. אבל אפשר לנצל את עובדת זמניות החיים, ולנהל בכל רגע חיים בעלי ערך. כך למשל ארווין יאלום בעקבות הבודהיזם מציע את ההרהור במוות כמהלך נעלה וחיוני לאדם, באמצעותו יוכל לחיות חיי ערך לעצמו, שיתרמו לאנושות, לחי, לצומח ולדומם. כך כתבה למשל יעל שריר: הָיִיתִי רוֹצָה לָקַחַת אֶת הַמָּוֶת שֶׁלִּי אִתִּי לַהֲלִיכָה בַּשָּׂדוֹת. לְהַרְגִּישׁ אֶת נְשִׁיפוֹת הַזְּמַנִּיּוּת בְּעָרְפִּי וּלְהַרְשׁוֹת לְעַצְמִי בֵּינָתַיִם. לִחְיוֹת עַד תֹּם.

   התורה ומחקרים גם מציעים לנו לא להיות לבד בחיינו. השייכות תעודד אותנו לתרום לא רק לעצמנו, אלא גם לסביבתנו. ולמאמינים, אפילו ה' עשוי להיות מלווה נאמן אומר משורר תהילים: אָהַבְתִּי כִּי יִשְׁמַע ה' אֶת קוֹלִי תַּחֲנוּנָי. כִּי הִטָּה אָזְנוֹ לִי וּבְיָמַי אֶקְרָא, כאשר אֲפָפוּנִי חֶבְלֵי מָוֶת צָרָה וְיָגוֹן.

עֶת מֶדִיטַצְיָה וּתְפִלָּה, נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע וְנִלְמַד מִנִּסָּיוֹן. (מתוך טיפולי CBT ו-ACT) 

חיזוק ההרגל להרהר במוות: שׁוּם קֶשֶׁר אֵינוֹ נִמְשָׁךְ לָנֶצַח. גַּם קְשָׁרִים מְצֻיָּנִים מִסְתַּיְּמִים בְּמוֹתוֹ שֶׁל אֶחָד מִבְּנֵי הַזּוּג. הַמָּוֶת בִּלְתִּי נִמְנָע וְעַל כֵּן חַיַּי הֵם אֵרוּעַ חַד פַּעֲמִי. אָז כְּדַאי שֶׁאַפְסִיק לְבַזְבֵּז אֶת הַזְּמַן עַל שְׁטוּיוֹת וּפְחָדִים, וְאֶמְצָא מַשְׁמָעוּת. אַל דְּאָגָה! חַיַּי נִמְשָׁכִים אַחֲרֵי מוֹתִי בְּאֶמְצָעוּת רוּחִי הַמֻּנְצַחַת בִּיְּצִירָה שֶׁיָּצַרְתִּי, יֶלֶד שֶׁגִּדַּלְתִּי, מַעֲשֵׂה חֶסֶד קָטָן שֶׁעָשִׂיתִי. בְּאֶמְצָעוּתָם רוּחִי תַּמְשִׁיךְ לְהִתְגַּלְגֵּל בַּאֲנָשִׁים, תַּמְשִׁיךְ לְהַשְׁפִּיעַ עַל רוּחָם, וְרוּחָם תַּשְׁפִּיעַ עַל רוּחַ אֲחֵרִים וְכָךְ הָלְאָה. נָכוֹן, לִי זֶה כְּבָר לֹא יְשַׁנֶּה. אֲבָל, אִם הִשְׁפַּעְתִּי לְטוֹבָה יָצַרְתִּי עֲבוּרָם גַּן-עֵדֶן קָטָן. אִם הִשְׁפַּעְתִּי לְרָעָה גַּהֲנֹם יֹאחֲזֵם.