102. פרשת עקב. חטא הגאווה

פרשת עקב. חטא הגאווה

מאת יששכר עשת isas.eshet@gmail.com

   זהירות מגאווה המייחסת את כל ההצלחה לנו בלבד, וְרָם לְבָבֶךָ. וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה. שוכחים להודות לה' למי שמאמין, כי הַכֹּל צָפוּי, וְהָרְשׁוּת נְתוּנָה, וּבְטוּב הָעוֹלָם נִדּוֹן. וְהַכֹּל לְפִי רֹב הַמַּעֲשֶׂה. יש שאנו שוכחים את כל האנשים הטובים שעזרו לנו להגיע להישג. כל כך יפה לראות את אלו שברגע הענקת פרס ההצטיינות, מודים לכל מי שתרם להצלחה: "בלעדיהם לא הייתי מגיע למה שהגעתי."

   ברגעי שיא של הצלחה והישג, באִגָּרָא-רָמָא שלנו, אנו חווים שמחה. הגענו לפסגה, זכינו במתנה. אנו חווים את היותנו מבורכים. "יש ה'" צועקים אוהדי מכבי אחרי ניצחון. ברגעי שיא נפתח שער אל הסיכויים שלנו: להשפעה, למעמד, לכבוד, לממון, לאמונה בטוב.  

   לא נשכח ברגעים הללו שכל הטוב הזה נועד בעיקר לעשות טוב לאחרים, לחי, לצומח ולדמום. לכן רגעי שיא הם הזדמנות להעניק מטובנו לאחרים, כי הרי אנו "עשירים" כרגע.

   אבל כשהשמחה נרגעת, אנו מגלים גם את המחיר ששילמנו עבור ההצלחה: פגיעה בבריאות, במשפחה וחברים, קנאה מצד אחרים, אובדן פרטיות. חשבון נפש אמור לענות על השאלה: "האם היה שווה?"

זהירות! חטא הגאווה אורב! הדרך מן הגאווה אל הבור העמוק ואל שפל המדרגה לא תמיד קצרה, אבל די בטוחה...

   מסופר בתלמוד הירושלמי כי יסודות בית-מקדש שיא הרוחניות, יושבים על מי-תהום שהם מי הגאות של גאווה. לכל אדם יש בית-מקדש שהוא ערך-אנושי-עליון שלו. דוד המלך שחפר את יסודות בית-המקדש, ידע איך לעצור את מי-תהום-הגאווה שלא יציפו את הערך-העליון-האנושי. אבל גם לא להתנתק באופן מוחלט ממי-תהום-הגאווה, כלומר מהידיעה שאנו שווים, כדי שלא נתייבש.  

   החוקר אוסטין מגלה את ערך הצניעות. מחקרים מגלים שצנועים מכוונים יותר לאחרים. הישגים נשמרים בפרופורציה. הצנוע מכיר בערכו ביחד עם מגבלותיו. צנועים סולחים יותר, מכירים תודה, משתפי פעולה, נדיבים, מסתגלים יותר.

   הרומאים ידעו זאת ולכן כאשר נערכו תהלוכות לכבוד מנצח במלחמה, נהוג היה לשים לָחְשַן במרכבתו של המנצח, כדי שישמע שוב ושוב באוזניו: "כך חולפת תהילת עולם" כלומר האדם הוא בן תמותה והתהילה חולפת.