61. פרשת חיי-שרה. המלחמה יש מקום לעדינות

 61. פרשת חיי שרה. במלחמה יש מקום לעדינות.

מאיימים בקור קיצוני בגלל התחממות כדור-הארץ. ברד בגודל של כדורי טניס כבר היה.

   אנו פוגשים את יצחק אבינו הגבר הרגיש והעדין. רבקה הכלה המיועדת כבר כאן. וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב, לפגוש את הטבע בשקט והאפילה המכסים לאט את היום לקראת המחרת. ברגע קסום עיני השניים נישאות זו לזו. מיד רבקה יורדת מֵעַל הַגָּמָל, ובצניעותה וַתִּקַּח הַצָּעִיף וַתִּתְכָּס. הרמזים שכמעט אינם מורגשים הספיקו לשניים ליצור חיבור משמעותי. וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ ואף התנחם אַחֲרֵי מות שָׂרָה אימו.

    עינינו נשואות ללוחמים. גם בהם נגלה עדינות זו. הסמוראים, הלוחמים האכזריים, ראו עצמם משרתי אדונם. אצלנו האדון הוא המדינה. הסמוראי העריך ידע ויופי, עסק בשירה, כתב יומן ושזר פרחים. חיי הסמוראי מבוססים על דרך הבושידו הכוללת מידות טובות כגון: יושרה, אומץ, נדיבות, כנות, נאמנות, שליטה עצמית ועוד. טכס שתיית התה של הסמוראי מגלה שילוב יכולת עליונה של לוחמה ועדינות ואנושיות. הטכס כולל ספלי חרסינה עדינים, פרחים שזורים, קירות דקים, ניחוח קטורת וטעם התה.

   "אנשים רגישים מאד" דומים לסמוראים. אותם זיהתה ד"ר איליין ארון, פרט לרוח לחימה, תכונותיהם דומות: עומק חשיבה, זיהוי פרטי מציאות ורגישות כלפי האחר.

עֶת מֶדִיטַצְיָה וּתְפִלָּה, נַעֲשֶׂה נִשְׁמָע וְנִלְמַד מִנִּסָּיוֹן  (מתוך CBT ו-ACT)

חיזוק ההרגל להעז להגביר רגישות בסביבות גסות של מלחמה: נצא לרחוב לפנות ערב. נפנה לסמטה צדדית, שקטה. ליד מיגונית נהיה בחוץ וקרובים למקום מוגן. אם תהיה אזעקה ופחד הם יבלטו בַּשֶּׁקֶט. נוכל לשים לב לפרטי פרטים של הצבעים השונים. אט אט עם שקיעת השמש, הם מאבדים מחיותם, מאפירים, דוהים, מתכהים ונבלעים בחשיכה. יחד עם זאת, פנסי הרחוב מאירים ומחזירים לצבעים משהו מחיותם. מזכירים לנו מה נראה מחר.

   גינות הנוי שלנו מרוטות עלים. אבל מקצוות הגבעולים כבר מציצים עלעלים חדשים.