56.שמחת תורה שניה למלחמה לשלום

שמחת תורה שניה למלחמה לשלום 

הצופיות זכרים ונקבות נפגשים במחילות פעמוני פרחים, יונקים צוף להתחזק להבאת הדור הבא.

   אנחנו כבר יודעים גורלם של חלקנו. וזה עוד לא נגמר ועדיין שואלים את שאלות ונתנה תוקף: כַּמָּה יַעֲבְרוּן וְכַמָּה יִבָּרֵאוּן, מִי יִחְיֶּה וּמִי יָמוּת, מִי יָנוּחַ וּמִי יָנוּעַ, מִי יִשָׁלֵו וּמִי יִתְיַסָּר, מִי יֵעָשִׁר וּמִי יֵעָנִי, מִי יִשָׁפֵל וּמִי יָרוּם?

   אָדָם יְסוֹדוֹ מֵעָפָר וְסוֹפוֹ לְעָפָר. מָשׁוּל כְּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר, כְצִיץ נוֹבֵל, כְצֵל עוֹבֵר, כֶעָנָן כָּלָה, כְרוּחַ נוֹשָׁבֶת, כְאָבָק פּוֹרֵחַ. וְכַחֲלוֹם יָעוּף וישכון לנצח ברוח האנושית הממשיכה את דרכו.

   על פי מקורות יהודיים, ניתן לתאר את מעגל חיי העם היהודי, כמטאפורה למעגל חיי אדם ומערכת. למשל, כאשר אדם חולה, הוא יוצא ל"גלות" מ"חורבן" בריאותו. במהלך ה"גלות", הוא נודד אנה ואנה ברחבי פיזי ורוחני מחפש, "נחמה" באמצעות טיפול במחלה ותקווה ל"גאולת" השיקום.

   מיטיב לתאר זאת רבי יהודה הלוי: יש לה'‏ חכמה נסתרת בהשאירו אותנו בגלות. מעין החכמה הצפונה בגרגר הזרע. גרגיר זה נופל לאדמה ושם הוא משתנה ונעשה לכאורה עפר, מים וטיט. לאחר זמן יתברר כי גרגיר זה הוא אשר ישנה את העפר, המים והטיט, עד שיהיה מטבעו הוא. והוא אשר יעבירם דרגה דרגה. עד אשר יזדכך הגרעין. ואז יהיה לעץ נושא פרי, כַּפְּרִי אשר ממנו בא הזרע ההוא.

עֶת מֶדִיטַצְיָה וּתְפִלָּה, נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע וְנִלְמַד מִנִּסָּיוֹן (מתוך CBT-גל-שלישי) 

חיזוק ההרגל לדבוק במסורת ולהוסיף עליה: תוך כדי שאלות ונתנה תוקף: מִי יִחְיֶּה וּמִי יָמוּת? מִי יִשָׁלֵו וּמִי יִתְיַסָּר? ניזכר שהרי משולים אנו כְּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר, כְרוּחַ נוֹשָׁבֶת. כי הרינו כַחֲלוֹם, נָעוּף לשכון לנצח ברוח האנושית הממשיכה משהו מדרכנו. ועל כן...

   ננפנף בדגל לשמחת-תורה שיהיה מעוטר בדיסקית כסופה. נצא יחד יהודי-ישראלי לרחובות במוצאי החג. נברך בשלום, נתחבק. ניתן לשמחת האחווה להתפשט במתינות, לא עד הגג. נרגיש את קרירות הערב. אולי ירד גשם ויהיה קצת רטוב מדמעות שמחה ועצב. נברך בשקט משיב רוח אחדות העם, ומוריד גשם טוב על הכל. השנה עוד נמתין לאזעקה. כמות המטחים רק הולכת וגדלה.

   בטבע השרוף כבר נראה ראשית נביטה מחודשת של זרעים שנשתמרו. ראשית התקומה.