"האמת היא שאפשר היה להכניס אותה לדעתי לוועדת החלטה מהתחלה ועד הסוף. אני חושבת שיותר טכנית זה לא הסתדר ... פתאום נכנסנו למן לחץ כזה של לעבוד מהר מהר מהר, כי היא כבר היתה לקראת סוף ההיריון."
"זה היה סיפור שלם סביב התסקיר. האמא לא קיבלה את התסקיר לפני הדיון..."
"כן. בעיקרון אנחנו צריכים לתת להם את התסקיר לפני כן. היום זה אחרת".
"הרגשתי שאני חייבת לרצות אותה, שאני חייבת להראות לה את כל התכונות החיוביות שיש לי, רק שהיא לא תכתוב דו"חות לא טובים עלי ורק שהיא לא תסתכל עלי בעין שלילית. התלבשתי כמו שצריך והתאפרתי כמו שצריך ו... פחדתי."
בנובמבר 2007 פורסם מחקר: "נקודת מבטם של פקידי סעד ושל הורים במשפחות שבהן היתה התערבות בחוק", ע"י פקידת סעד לחוק הנוער באגף הרווחה של עיריית ירושלים חנה סימקין, ואלישבע סדן D.Sc אוניברסיטה עיברית. מהמאמר עולים ליקויים וכשלים קשים של תפקוד פקידי הסעד בטיפול ושיתוף הורים בהליכי קבלת החלטות על עתיד ילדיהם.
מדובר בתהליכי החלטה מהותיים המנוהלים ע"י פקידי סעד לחוק הנוער ועובדים סוציאלים, על הדבר היקר ביותר להורים, ילדיהם, ופקידי הרווחה לא מוודאים כי המשפחה יודעת במה מדובר, ו/או מעדכנים את המשפחה בהחלטות. פקידי הסעד פועלים גם בדרך של הפחדה.
.
לפקידי הסעד יתרון על ההורים בידע ובמידע, פקידי הסעד לא מוסרים להורים מידע חיוני כגון תסקיר.
פקידות הסעד וההורים תפסו באופן שונה ואף מנוגד את הליכי העברת הידע והמידע במהלך ההתערבות. לפקידות הסעד היה יתרון ניכר וגלוי לעין על ההורים בידע ובמידע שעמדו לרשותן. ... ההורים ... דיווחו פעמים רבות על מחסור במידע ובידע או שהפגינו חוסר הבנה ובלבול בנוגע למושגים בסיסיים, כולל חוק הנוער עצמו, מה שהעיד על אי בקיאותם בתהליכים חיוניים. למשל: היו הורים שלא ידעו שהזכות לקרוא את החומר המוגש לבית המשפט היא זכות בסיסית שלהם (אלא אם כן הוטל חיסיון על החומר בידי שופט). ... לפקידות הסעד יש ידע שאינו מצוי ברשות ההורים, ממידע טכני הנוגע להליכים השונים ועד ידע פסיכולוגי. בשל הידע המקצועי שלהן, הן מבינות דברים רבים שאינם מובנים להורים. ידע ומידע אלה הם משאבים העומדים באופן קבוע לרשות פקידות הסעד ואינם עומדים (או עומדים באופן חלקי בלבד) לרשות ההורים, ומהווים, מעצם טבעם, יתרון גדול.
אבל מלבד הידע העומד לרשות פקידות הסעד מעצם מקצוען ותפקידן המערכתי עלה מהמחקר, שלפקידות הסעד היה לעתים מידע שלא היה להורים, אף שהיה אמור להיות גם ברשותם. לדוגמה: פקידת הסעד שמספרת שהאם לא קיבלה את התסקיר לפני הדיון בבית המשפט: 'זה היה סיפור שלם סביב התסקיר. האמא לא קיבלה את התסקיר לפני הדיון...' פקידת הסעד מוסיפה ואומרת: 'כן. בעיקרון אנחנו צריכים לתת להם את התסקיר לפני כן. היום זה אחרת'. ההורים שרואיינו תיארו מצב של אי נגישות (או נגישות חלקית בלבד) למידע, למשל: 'לא, הם אף פעם לא מראים מה שהם כותבים. אולי פעם אחת...'.
.
פקידי הסעד לא נותנים להורים הסברים ולא משתפים אותם בתהליכי קבלת החלטות על ילדיהם, פקידי הסעד לא מעבירים להורים חומר שהוגש לבית המשפט. פקידי הסעד משתמשים בתירוצים לקוניים
היו מצבים של חוסר ידע ומידע של ההורים ששני הצדדים הסכימו עליהם; כלומר: ההורים אמרו, ופקידות הסעד אישרו, שלא ניתנו להם ההסברים המתאימים. למשל: ההורים לא נכחו בישיבות או בוועדות שבהן דנו בילדיהם ולא יודעו לאחר מכן על מהלך העניינים או לא קיבלו חומר שהוגש לבית המשפט, בשל תקלות טכניות לכאורה: "האמת היא שאפשר היה להכניס אותה לדעתי לוועדת החלטה מהתחלה ועד הסוף. אני חושבת שיותר טכנית זה לא הסתדר ... פתאום נכנסנו למן לחץ כזה של לעבוד מהר מהר מהר, כי היא כבר היתה לקראת סוף ההיריון."
פקידי הסעד אינם מסבירים להורים מונחים בסיסיים בהליך ההחלטה שהם מנהלים על עתיד ילדיהם
ההורים סיפרו שלא קיבלו הכנה. היו נושאים שבנוגע להם אמרו ההורים שקיבלו הכנה או מידע, אבל מדבריהם עלה שהמידע שבידיהם לוקה בחסר או לא מדויק. הורים גילו, למשל, חוסר הבנה ובלבול בנוגע למושגים בסיסיים, כגון ההבדל בין ועדת השמה לוועדת החלטה, בין אפוטרופסות למשמורת, ואפילו בנוגע למשמעות השימוש בחוק הנוער. לדוגמה: בתשובה לשאלה אם יש ילדים המסודרים דרך מחלקת הרווחה בפנימיות ללא שימוש בחוק, ענתה אחת האימהות: 'בלי חוק נוער? מהרווחה? בלי חוק נוער? לא נראה לי. לפי דעתי לא נראה לי ... צריך לפחות טפסים. מי ישלם על זה? זה צריך להיות דרך חוק נוער.'
.
פקידי הסעד מעבירים להורים הסברים וחומר כתוב סמוך למשפט וגורמים להם לחץ ובלבול
פקידות הסעד הכינו את ההורים וסיפקו להם מידע והסברים, אך לא וידאו שההורים אכן הבינו את מה שנאמר להם. לעתים ניתנו ההסברים או החומר הכתוב בסמוך מאד לדיון בבית המשפט, ולהורים לא היתה שהות להבין ולעכל את הנתונים שנמסרו להם. מלבד זאת ההורים מצויים במצב אמוציונלי טעון ביותר, המקשה גם הוא על הזיכרון ועל עיבוד המידע. כפי שאמר אחד ההורים: 'זה הלם, דברים כאלה… ' לא רק שבמצבים אלה קשה יותר לזכור ולהבין את המידע, לעתים מצבם הרגשי של ההורים או רמת הידע שלהם אינם מאפשרים להם אפילו לשאול את השאלות הרלוונטיות.
פקידי הסעד מגייסים ועדות מומחים חסרי תועלת על מנת לחזק את עמדותיהן, וגורמות להורים חוסר נוחות וחוסר אונים. פקידי הסעד לא מזמינים את ההורים בועדות אלו המקבלות החלטות גורליות.
פקידות הסעד חשו כי שיתופם של אנשי מקצוע מדיסציפלינות שונות תורם לעבודה מקצועית ולחלוקת אחריות, בעיקר במקרים מסובכים. כפי שאמרה אחת מפקידות הסעד: "אני לא יכולה לעשות החלטה כל כך משמעותית ... בלי שכל אנשי המקצוע יהיו שותפים לכך. הם באים מפרופסיות שונות עם התמחויות שונות והם מכירים את … המצב של עידו (שם בדוי) מכל הכיוונים וצריך לתת לזה מקום."
ההורים, לעומת זאת, לא תמיד הכירו או זכרו את כל המשתתפים בוועדות ההחלטה. הם חשו "מעטים מול רבים", ריבוי המומחים הפקיע את השליטה מידיהם, ולא סיפק פתרונות הולמים לבעיות המורכבות ולתחושת חוסר האונים. אחת האימהות אמרה: "כל כך הרבה אנשי מקצוע, ובעצם לא יכולים לטפל בבעיה של ילד בן אחת-עשרה ובאבא שלו." ...
לצד תיאור נוכחות רבת משתתפים בתהליך, כשלא תמיד ההורים מבינים מי המשתתפים ומה תפקידם, בלט העדר חלק מאלה שהיו אמורים להשתתף. במקרים מסוימים לא השתתפו כלל בני המשפחה בזירות שבהן מתקבלות החלטות, כמו למשל בוועדות ההחלטה; לדוגמה: "בעצם היתה פגישה במרכז חירום ובעצם הוציאו אותנו משמה..." או: "הדיון [במקרה זה הכוונה לוועדת החלטה, לא לדיון בבית המשפט] היה צריך להיות שאני אקבל אותה, בדיון לא הייתי, אז זה השתנה. הדיון השתנה... לא הייתי והדיון השתנה שבעצם לא, אז לא, עדיף שלא. אם אני הייתי באה הייתי מקבלת אותה, היה לי את הכוח שכנוע הזה ושל האחיות שלי. לא היינו, הכול השתנה שם."
אטימות פקידי הסעד לתחושות ההורים בועדות החלטה
פקידות הסעד לא התייחסו כלל להשפעה שעשויה להיות לריבוי אנשי המקצוע במפגשים הרשמיים על ההורים, ואילו ההורים העידו על אי הנוחות שבישיבה בפורום רב משתתפים, כשחלק מהנוכחים אינם מוכרים להם: "זה הקטע שהיה לנו מאוד קשה. יושבים שם ד"ר כהן וענת והדס, ולא יודעת מי עוד ישב שם, ואנחנו, ומחליטים שבאמת זה הכי טוב לעשות את זה." ובעוד ההורים דיווחו על חוסר אונים או על תחושותיהם הקשות בנוגע לאירועים שבהם הם או בני משפחתם כלל לא נכחו, לא התייחסו פקידות הסעד לתחושות אלה של לקוחותיהן.
פקידי סעד מדירים ומשפילים הורים בועדות ה"מומחים" השונות ומוציאים ילדיהם מחזקתם
הדרת ההורים אינה באה לידי ביטוי רק באי השתתפותם בוועדות, אלא גם באיכותה של השתתפות זו. לדוגמה: זוג הורים שאינו יודע באיזו ועדה בדיוק השתתף לצורך קבלת ההחלטה על הוצאתו של בנם מן הבית – ועדת החלטה או אולי ועדת השמה: "זה משהו שקשור עם העירייה, אני יודע איך קוראים לו, בעירייה עם בתי הספר... ועדת השמה זה הקטע הכי קשה, כאילו, שלמרות שהחלטנו... שאנחנו כבר לא, שהוא לא תחת חסותנו..."
... לעתים קרובות לא הבינו ההורים מדוע יש צורך בדיון, במה האשימו אותם ומדוע רצו להפסיק את ההורות שלהם. הם לא הבינו את השפה המקצועית ואת המונחים המקצועיים והרגישו צורך להתגונן ולהסביר מדוע הם הורים טובים מספיק. רבים ההורים שיכולתם להסביר את עצמם מוגבלת, והם חשים תסכול, חוסר אונים וערעור הביטחון בעצמם וביכולתם ההורית.
פקידי הסעד נוקטים אסטרטגיות טיפוליות סמויות למשפחה, מבלי לידע את ההורים על מנת לערער את ביטחונם ולהלך עליהם אימים
פקידת סעד: "מאוד מאוד התלבטנו מה להמליץ לבית משפט ואז החלטנו לגייס איזו אסטרטגיה כזאת: אנחנו ממליצים על המשך הצו של הוצאה ממשמורת בידיעה שרוב הסיכויים שמה שאנחנו הולכים להגיד קלוש והשופט יחליט אחרת, אבל ייתן איזשהו... ויהיה פיקוח והשגחה, אבל זה ייתן לאמא איזושהי תחושה שאת לא טלית שכולה תכלת ואת לא לגמרי עמדת בתנאים שלנו ו... כאילו, שהיא תבין שהיא בסימן שאלה אצלנו."
צייתנות - פקידי הסעד דורשים מההורים צייתנות וקוראים לזה "שיתוף פעולה"
פקידות הסעד השתמשו במושג שיתוף פעולה כדי לתאר את המידה שבה שיתפו ההורים פעולה עם המערכת: "גם האבא וגם האמא, שניהם היו... שיתפו פעולה בצורה טובה עם המערכת." או: "היא שיתפה פעולה בטיפול, היא עשתה כל מה שאפשר, כל מה שביקשנו ממנה היא עשתה." לעתים נתפסה יוזמה של ההורים לא כביטוי של עצמאות, אלא כשיתוף פעולה; אחת מפקידות הסעד אמרה: "הם לקחו אותו לטיפול אצל פסיכיאטרית במשך שנתיים וגם שיתפו אחר כך פעולה במאה אחוז. הם בעצם פנו לבקש אותה עזרה."
בביטוי זה מודגשים יחסי הכוחות בין הצדדים – לא מדובר על שני צדדים המשתפים פעולה זה עם זה, אלא על ציפייה שצד אחד, בני המשפחה, יתאים את עצמו לתנאים שמציב הצד השני, פקידות הסעד.
"מתן הזדמנות ללקוח" - פקידי סעד נכשלים בשיטת טיפול, ועוברים לשיטה אחרת
פקידות הסעד דיברו על מתן הזדמנות לנער, להורים. הדיבור על מתן הזדמנות הוא פעמים רבות בגוף רבים – אנשי המקצוע (כולל בית המשפט) נותנים הזדמנות למשפחות להוכיח שהן מסוגלות להשתפר ולהשתנות:
"נתנו הזדמנויות, אפילו הסכמים שחתמנו עם הנער שחשבנו שהם כן יעזרו ויכניסו אותו לאיזשהו מסלול." או: "בית המשפט עצמו גם עבר תהליך עם המשפחה, כמו כולם. זאת אומרת הוא גם כן אמר, או.קיי בואו ניתן לזה עוד צ'אנס".
מתן ההזדמנות תואר כפעולה חד כיוונית – אנשי המקצוע נתנו הזדמנות למשפחה. בולטת העובדה שהביטוי לתת הזדמנות לא הופיע כלל בכיוון ההפוך – פקידות הסעד לא הציעו שההורים ייתנו הזדמנות לדרך ההתערבות שהן הציעו, משום שדרך זו אפקטיבית יותר מאשר דרכים שניסו לפני כן ולא צלחו. ההורים לא אמרו שהחליטו לתת הזדמנות לפקידת הסעד לסייע להם.
שררה - פקידי הסעד "מחפשים" עילות נגד הורים שלא מצייתים. ההורים נדחקים לפינה ופועלים ל"רצות" את פקיד הסעד
פונים שהתנגדו לרצונותיהם של המטפלים, בעיקר אם איבדו את קור רוחם והתפרצו בתגובה לפרובוקציה, מצאו שעובדות אלה שימשו כהוכחה בבית המשפט לשליטה נמוכה בדחפים ולאי הסתגלות חברתית. על פי ממצאי המחקר הנוכחי ההורים אכן חששו, במקרים רבים, להיכנס לעימות ישיר עם פקידות הסעד והעדיפו לרצות אותן, כלומר "לשתף פעולה". אחת האימהות מספרת: "הרגשתי שאני חייבת לרצות אותה, שאני חייבת להראות לה את כל התכונות החיוביות שיש לי, רק שהיא לא תכתוב דו"חות לא טובים עלי ורק שהיא לא תסתכל עלי בעין שלילית. התלבשתי כמו שצריך והתאפרתי כמו שצריך ו... פחדתי." העדפה זו מתאימה, כנראה, להורים במדגם הנוכחי, וזו בדיוק אחת מנקודות החוזק שלהם: היכולת להבין את כללי המשחק ולנהוג לפיהם. כלומר: הם מבינים שכדאי לרצות את פקידת הסעד.
קישורים: