התעללות כלפי מאושפזים במוסדות פסיכיאטרים

הכיצד מקרי ההתעללות כלפי מאושפזים במוסדות פסיכיאטרים רבים כל כך? האם יש קשר לפגיעה המובנית באשפוז כפוי בריבונות האדם על גופו?

במסגרת חשיפת 'פרשת האשפוז הכפוי הבלתי חוקי' של נער בן 13, באתר זה, נחשפה השתלשלות חמורה ונוספת של הפרשה: חשיפה של חשד לאונס הנער בידי עובדי בית החולים זיו בצפת, חשד אשר לפי מה שפורסם ונחשף כאן, טופל ברשלנות תוך אי-קיום הנהלים לטיפול בחשדות לעבירות מין כלפי קטינים. בשלב זה לא ידוע אם החשד נכון והדברים נבדקים. ובכל זאת, חשד זה אשר מועלה על-ידי אמו של הנער מצטרף לשורה ארוכה של מעשי אלימות אשר בוצעו כלפי מאושפזים במוסדות פסיכיאטרים, ואשר נחשפו במהלך העשור האחרון בכלי התקשורת:

כך לדוגמה באוגוסט 98' נחשפה במקומון החיפאי `העיר` פרשיית אלימות קשה של אנשי צוות כלפי כלואים-פסיכיאטרים בבית החולים `טירת הכרמל`. דובר על פציעתם של שני אנשים בידי הצוות, שנחקר במשטרה.

ב-19 במרס 2000 פורסמה בעיתון הארץ ידיעה מאת דוד רטנר לפיה ב-16 במרס 2000 הגיע גבר בן 47 למרכז לבריאות הנפש טירת הכרמל, מלווה באחיו, על-מנת להתאשפז. לפי הידיעה נפטר אותו אדם, למחרת היום, בעקבות "ניסיון השתלטות" של אנשי הצוות הרפואי.

באוגוסט 2002 נחשפה בעיתונות פרשייה של אלימות אשר הפעיל אח מ`אברבנאל` בשם סמיון חיות, כלפי מאושפזים רבים בבית החולים הפסיכיאטרי אברבנאל. האלימות כללה אונס, מעשי סדום, האכלה בכוח, שבירת צלעות לאחד המאושפזים, הטחת הראש בקיר. האלימות נמשכה כ-8 שנים, תחת מעטה של קשר שתיקה האופייני למוסדות כוללניים. מתוך הכתבה: "סמיון חיות, אח סיעודי בבית החולים אברבנל, חשוד באונס ובהכאת חולים שהיו תחת השגחתו. בין היתר שבר את צלעותיו של אחד החולים והטיח את ראשו של אחר בקיר. למה אף אחד לא התלונן? 'כולם פחדו ממנו, הוא ענק ששוקל 140 קילו', סיפרו במשטרה".

בינואר 2005 נחשפה פרשת התעללות בחוסים בבית החולים `איתנים`. בפרשת ההתעללות החמורה דובר בין היתר גם על השפלות בעלות אופי מיני, מניעת סיפוק צרכים בסיסיים של החוסים, התעללות נפשית, לעג ועוד.

בתאריך 14.05.07 פורסמה ב-www.Ynet.co.il כתבה על אלימות מזעזעת אשר הופעלה כלפי מאושפז במוסד פסיכיאטרי: "המשפחה הזדעזעה: פגוע הנפש נכפת ונפצע". הכתבה מתארת כיצד "באשפוזו האחרון, כך על-פי תלונה שהוגשה למשטרה, הוא נקשר בכוח למיטתו בבית החולים הפסיכיאטרי 'לב השרון' עד שנוצרו בידיו וברגליו פצעים עמוקים ומוגלתיים". פרשה זו סוקרה גם בתוכניתו של עמנואל רוזן, קופסא שחורה.

ביום 11.09.07 פורסמה בעיתון מעריב כתבתן של הילה אלרואי ואלה הר-נוי, "גיהנום במחלקה הסגורה", שם סופר על ה"תנאים" בבית החולים הפסיכיאטרי שער מנשה אשר חשף דוח בן 200 עמוד שנכתב על-ידי ועדה שהוקמה בדצמבר 2006 על-ידי מנהל בית החולים פרופ' אילן מודעי ז"ל, לאחר שהתקבלו תלונות מחולה שהיה מאושפז במחלקה. הכתבה מתארת בין היתר "המתנה משותפת בעירום בתור למקלחת, תלונות על כאבים שאינן נענות, שעות ארוכות עם חיתולים מלוכלכים, דחיפות, גרירות, השפלות וצעקות, כל אלה היו כמעט חלק קבוע בשגרת יומם של המאושפזים בבית החולים הפסיכיאטרי 'שער מנשה' שליד פרדס חנה".

תוכנית של עמנואל רוזן, אשר שודרה בערוץ 10 במרס 2008, חשפה התעללות בבני נוער במוסד הפסיכיאטרי איתנים.

ריבוי המקרים מלמד כי מדובר בתופעה, ולא בארועים מקריים או נקודתיים.

בכתבתו של רן רזניק בהארץ מיום 28.05.04, "אווירת פחד וטיפול כושל בבתי חולים פסיכיאטרים" נכתב:

"חולי הנפש סובלים גם מאלימות פיסית ומילולית קשה מצד הצוות הסיעודי ומצד מטופלים אחרים. במחלקות קרו מקרי גניבה רבים, והשימוש בסמים בהן שכיח (נמצא כי מנהלי בתי חולים לא מצליחים להשתלט על הכנסת הסמים למוסדותיהם). החולים סובלים גם מפגיעות מיניות, מקשירה בלתי מוצדקת בניגוד להוראות החוק ומענישה בלתי הולמת, הכוללת איומים בלתי חוקיים על קשירה, הגבלת תנועה, איומים בהעברה למחלקה הסגורה. בנוסף, דווח על צוות שהעיר חולים על-ידי משיכת השמיכה מגוף החולה ועל חולה שהתלונן שפנה לאחות במחלקה ו'נענה שאם לא יפסיק היא תקשור אותו'".

מתעוררת שאלה - מדוע שיעור האלימות כלפי אנשים המאושפזים במוסדות פסיכיאטרים, חלקם בכפייה, הוא כה גבוה (ניתן להניח כי קיימת אלימות נוספת שאינה נחשפת, משום שהמאושפזים הכלואים במקום והנתונים למרותו של הצוות חוששים להתלונן)?

חוק העונשין, התשל"ז – 1977 מגדיר תקיפה כך:

378. תקיפה - מהי

המכה אדם, נוגע בו, דוחפו או מפעיל על גופו כוח בדרך אחרת, במישרין או בעקיפין, בלא הסכמתו או בהסכמתו שהושגה בתרמית - הרי זו תקיפה; ולעניין זה, הפעלת כוח - לרבות הפעלת חום, אור, חשמל, גאז, ריח או כל דבר או חומר אחר, אם הפעילו אותם במידה שיש בה כדי לגרום נזק או אי נוחות.

אינוס מוגדר כך בחוק העונשין בין היתר כ"בעילת אישה שלא בהסכמתה החופשית" (ההדגשות אינן במקור).

הדגש הן בעבירת האינוס והן בעבירת התקיפה, מן העבירות החמורות ביותר בספר החוקים, הינו על "שלא בהסכמתו/ה החופשית", שכן קיום יחסי מין הינו דבר שנעשה ברגיל באופן יומיומי בין אנשים, ומה שמבדיל בין ה'דבר המענג ביותר' לבין ה'דבר הנוראי ביותר', הינו הרצון החופשי או יותר נכון היעדרו: באותו אופן, אנשים יכולים 'לחטוף' מכות כואבות מרצון, וזו לא תהא תקיפה (לדוגמה במסגרת ספורטיבית), אך נגיעה, ולו קלה, באדם בניגוד לרצונו תיחשב כתקיפה. חשין כבר קבע בפסק דינו בעניין טייב ( ע"פ 161 ,115/00 אריק (מוריס) טייב נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3), 289 (2000)) כי:

עבירת האינוס נועדה ובאה להגן על ריבונות האישה על גופה, על כבודה של האישה כאדם, על האוטונומיה של רצונה, על האני. בריח-התיכון בעבירת האינוס הוא הגנה בלתי-מתפשרת על זכותה של האישה - כמוה כגבר - לבחירה חופשית. הרשות נתונה לה לאישה, וזכותה עומדת לה לבחירה חופשית מה תעשה ומה לא תעשה (והוא, כמובן, כל-עוד לא תפלוש לשדה הזולת).

מה שהופך אם כן נגיעה לתקיפה ומעשה מיני לאינוס, הינו הפקעת רצון הזולת, או פלישה לגופו של הזולת בניגוד להסכמתו.

אישפוז כפוי הינו פלישה לגופו של הזולת בניגוד להסכמתו, על-ידי כפיית טיפולים פסיכיאטרים שאינו חפץ בהם, עליו. בפועל, זוהי אלימות ממוסדת שמופעלת כלפי אזרחים מכוח חוק. עצם העובדה שהפלישה לגופו ולנפשו של הזולת מכונה 'רפואה' אינה צריכה להטעות: הפסיקה הגדירה טיפול רפואי בניגוד לרצונו של אדם כתקיפה (ראה לדוגמא: ע"א 2781/93 מיאסה עלי דעקה נ' בית החולים "כרמל", חיפה, תק-על 99(3), 574).

גם עצם העובדה שהדברים, בחלקם, נעשים מכוח חוק, אינם צריכים להטעות: במאה ה– 19 עבדות הייתה חוקית לחלוטין, ועד לפני כמה עשורים גבר היה יכול לאנוס אישה, כל עוד היא הוגדרה בחוק כאשתו ה'חוקית'.

גם עצם העובדה שחרף הפרקטיקה האלימה, הרטוריקה הינה "טיפולית", אינה צריכה להטעות. לכאורה, תכליתו של אשפוז כפוי הינה "ריפוי" הנפש. אך האם כפייה ואלימות כלפי הזולת עולים בקנה אחד עם "ריפויו" הנפשי?

השופט חשין, בפסק דינו המאלף בעניין טייב תיאר את עבירת האינוס כך:

פלישה שלא-בהיתר לגופה של אישה, לגופו של אדם, משפילה היא - משפילה ומדכאת. כואבת היא, כואבת-במאוד. פוגעת היא - פגיעה חדה וכואבת. מעליבה היא - והעלבון עמוק וצורב. נרמס האני, הנפש נחתכת, נפגע החופש, נגרעת האוטונומיה של הרצון, נדרס הכבוד.

הכיצד ייתכן שפלישה בכוח לגופו של אדם, כזו אשר "רומסת את האני" ואשר "דורסת את הכבוד" יכולה לרפא איזושהו אדם? אם הפרקטיקה במוסדות פסיכיאטרים כוללת פלישה בכוח לגופם של המאושפזים בכפייה (קרי- הפעלת אלימות), אין תימה שלעיתים האלימות ה"חוקית" גולשת לשוליים של אלימות בלתי חוקית. כאשר אנשי הסגל במוסדות פסיכיאטרים מקבלים מסר ולפיו גופם של המאושפזים בכפייה הכלואים שם אינו שייך להם, והסגל יכול לפלוש (רפואית) לגופם בניגוד להסכמתם, אין תימה שלעיתים הפלישה לגופם של המאושפזים בעל-כורחם גולשת גם לצורת אחרות, לא רפואיות. הרי אין למאושפזים בכפייה זכות על גופם...