שיטת המקל - שיטת טיפול אגרסיווית ומעוררת מחלוקת הכוללת משטר נוקשה של סנקציות ואיומים



הכתבה שיטת המקל , רן רזניק , הארץ , אפריל 2003

ד"ר שולמית בלנק, פסיכיאטרית המטפלת בהפרעות נפשיות קשות של ילדים, יודעת בדיוק מה המקור לצרותיהם: אובדן הכוח והסמכות של ההורים. מכאן נגזרת שיטת טיפול אגרסיווית ומעוררת מחלוקת הכוללת משטר נוקשה של סנקציות ואיומים, ואפילו ניתוק זמני של הילד מהוריו. ההצלחות מרשימות, אבל הוויכוח בעיצומו

כבר מהצהרת הכוונות שלה אפשר להבין למה ד"ר שולמית בלנק, רופאת ילדים ופסיכיאטרית המטפלת בהפרעות נפשיות קשות של ילדים ובני נוער, הפכה למוקד של מחלוקת רפואית, חינוכית ואפילו מוסרית. "אני לוקחת את התפקיד של אלוהים לזמן קצר, ואחרי זה נותנת להורים את התפקיד של אלוהים. זה חשוב שלילדים יהיה על מי להישען. כל המקרים שנכשלתי בטיפול בהם, ואין הרבה כאלה, היו מקרים שלהורים לא היתה טיפה של כוח".

קחו, למשל, את אבחנותיה על הילדות האנורקטיות והבולמיות שהיא מטפלת בהן: "הן גדלות בבתים שבהם ההורים פוחדים מהן. המחלה גורמת להורים לפחד מהן עוד יותר, שמא יאבדו את הילדה. הם מאבדים את הסמכות שלהם ואת הכוח שלהם והכוח של ההורים זה הכוח של הילד. כשהם מאבדים את זה הילדים גדלים ללא אלוהים וזה בלתי אפשרי. אף אחד לא יכול לגדול ללא אלוהים, לא במובן הדתי, אלא המשהו הזה שאתה סומך עליו, שאתה מאמין בו. למעשה הבנות יוצרות לעצמן אלוהים חדש - המחלה הופכת לאלוהים שלהן והן סוגדות לה".

אם לסכם בפשטות את גישתה של ד"ר בלנק, בת 57, הסמכות האבודה של ההורים היא הבעיה המרכזית של הילד החולה נפשית. מהגישה הזאת צומחת שיטת טיפול בלתי אורתודוקסית שמעוררת תגובות סוערות לחיוב ולשלילה, וכבר הולידה שתי תלונות נגד הרופאה. עיקרה של השיטה הוא ניהול מאבק חזיתי, נוקשה ובלתי מתפשר נגד הילד במטרה להשיב להורים את סמכותם וכוחם ולאלץ אותו לשנות התנהגויות חריגות - שיתחיל לאכול, שיפסיק להכות, שילך מיד לבית הספר, שיפסיק למרוח צואה על הקירות וכיוצא באלה.

מודל הטיפול ההתנהגותי של ד"ר בלנק מתחיל בשיחה קשה ותקיפה עם הילד ובני משפחתו שמטרתה להבהיר לכולם מי הבוס - ההורים, לא הילד. ההמשך הוא בהתאם לנסיבות המקרה: ד"ר בלנק עשויה להמליץ על הרחקה זמנית של הילד מהוריו ומחבריו, על משטר חדש של משמעת בבית, הכולל מערכת נוקשה של שכר ועונש, מניעה זמנית של הנאות כמו טלוויזיה, טלפון נייד, מחשב, בשמים, או אפילו ג'ל לשיער, עד שהילד יבצע את הנדרש ממנו.

ב"בני ארזים", בית ספר מיוחד לילדים בעלי בעיות נפשיות קשות במיוחד, האמצעים של ד"ר בלנק, הפסיכיאטרית של המוסד, קיצוניים יותר: ילדים במצב קשה מוכנסים לחדרי בידוד ללא חלונות, שזכו בפי כמה הורים לכינוי "צינוק" (ראו מסגרת). מדריכים וסייעים שמוגדרים "משגיחי משמעת" באים לבתי תלמידים שמסרבים ללכת לבית הספר ומכריחים אותם לעשות זאת תוך איום בשימוש בכוח, ובכמה מקרים על ידי הפעלת כוח בפועל, הכל בהסכמת ההורים. במקרים אלה לוקח משגיח המשמעת את הילד ברכב ואילו הוריו נוסעים אחריהם ברכב אחר, כדי שהמעשה לא יוגדר "חטיפה". כמה הורים מכנים את משגיחי המשמעת האלה "בריונים", כינוי שמכאיב מאוד לבלנק.

במשך כל הטיפול נמצאת ד"ר בלנק בקשר מתמיד עם ההורים והם רשאים להתקשר אליה לטלפון הסלולרי הפרטי בכל שעה. כך גם משגיחי המשמעת והעובדים ב"בני ארזים". לדבריה, היא מקפידה לא להישאר לבד עם מטופליה הקטינים, ודואגת לכך שתמיד יהיה בחדר מבוגר נוסף, הורה, מורה, אחות או עובדת סוציאלית.

את בית הספר "בני ארזים" שבראשון לציון מפעילה "העמותה למניעת אשפוז פסיכיאטרי" שד"ר בלנק ייסדה לפני עשר שנים ומנהלת ביד רמה. המוסד, שכולל גם פנימייה ומועדונית, נפתח במתכונתו הנוכחית לפני שנתיים ולומדים בו כ-80 תלמידים מגיל שש עד 17. קצתם סובלים מבעיות נפשיות קשות, מהקשות ביותר, אחרי שמוסדות הבריאות והחינוך, כמו גם הוריהם, נואשו מלטפל בהם אחרי שנים של אשפוזים. מלבד עבודתה ב"בני ארזים" עובדת ד"ר בלנק כפסיכיאטרית הילדים של בית החולים קפלן ברחובות, כיועצת פסיכיאטרית במרפאות קופת חולים כללית בכפר-סבא ובחדרה וכיועצת השירות הפסיכולוגי בבני ברק ובבאר שבע.

לשיטות הטיפול הבלתי שגרתיות של ד"ר בלנק יש הצלחה גדולה אצל חלק ניכר מהילדים שטיפלה בהם. יש לכך ראיות רבות: עשרות מכתבי תודה של הורים וילדים, דברים ששמעתי מהורים רבים המעידים שבלנק "הצילה את ילדיהם" אחרי שנים של טיפול רפואי וחינוכי כושל, ושיחות עם פסיכיאטרים ופסיכולוגים בכירים שהפנו אל ד"ר בלנק מטופלים אחרי שנואשו מלטפל בהם בעצמם. עם משבחיה של בלנק נמנות חני אורון, אחראית על שירותי בריאות הנפש בקופת חולים לאומית; הפסיכולוגית החינוכית תרצה לוין, סגנית מנהל השירות הפסיכולוגי בבאר שבע; יעל לצר, מנהלת המרפאה להפרעות אכילה בבית החולים רמב"ם בחיפה. אפילו מבקריה החריפים ביותר של בלנק, קצתם מבכירי הפסיכיאטרים בישראל, מאשרים שלא פעם היא מצליחה לעזור לילדים ובני נוער שבתי החולים הפסיכיאטריים ובתי הספר נכשלו בטיפול בהם.

אבל לצד השבחים והתודות מתייצבת מול בלנק קבוצת מתנגדים, הטוענים כי שיטות הטיפול שלה קשות מדי, תוקפניות מדי ויש ילדים שעלולים להיפגע מהן. כל המתנגדים לשיטתה סירבו לדבר בגלוי בשמם. אחד מהם, מבכירי העוסקים בפסיכיאטריה של הילד והמתבגר בישראל, אף קורא למשרד הבריאות להפסיק לאלתר את הטיפול של ד"ר בלנק בשיטות אלו, עד לבירור התלונות נגדה.

הכוונה לשתי תלונות שהתקבלו בחודשים האחרונים במערכת הבריאות, על טיפול שנתנה ד"ר בלנק לשתי קטינות בבית החולים קפלן. תלונה אחת שלח ד"ר יצחק קדמן, מנכ"ל המועצה לשלום הילד, ואת השנייה כתב פרופ' שמואל טיאנו, המנהל ברוטציה של בית החולים הפסיכיאטרי גהה בפתח תקווה. שתיהן מעלות שאלות על שיטת הטיפול הקשוחה שהפעילה ד"ר בלנק. התלונה של פרופ' טיאנו מטרידה את ד"ר בלנק במיוחד: טיאנו הוא מבכירי הממסד הפסיכיאטרי בישראל, לשעבר יו"ר איגוד הפסיכיאטריה הכללי ואיגוד הפסיכיאטריה של הילד והמתבגר, וכיום מכהן כיו"ר המועצה הלאומית לבריאות הנפש במשרד הבריאות והיועץ הראשי של קופת חולים כללית לפסיכיאטריה של הילד.

בדיקת התלונות תאפשר אולי לקבל תשובות על שאלות שמעוררת פעילותה השנויה במחלוקת של בלנק בטיפול בעשרות ילדים ובני נוער, קצתם מהמקרים הפסיכיאטריים הקשים בישראל. האם זוהי הצלחה טיפולית מרשימה (המעידה על כישלון מתמשך של המערכת הפסיכיאטרית והחינוכית בהתמודדות עם ילדים אלה), והתלונות נובעות מחוסר הבנה או מקנאה? או שמא הרחיקה ד"ר בלנק לכת וחצתה את גבול המותר? האם ההצלחות הטיפוליות של ד"ר בלנק בקפלן וב"בני ארזים" מעידות על שינוי נפשי מהותי ומתמשך, או שהן תוצאה זמנית של מערכת נוקשה של הפחדה וענישה?

בינתיים, פרטי התלונות, ובמיוחד תשובותיה של בלנק על הטענות נגדה, מאפשרים ללמוד על ההיגיון שביסוד שיטתה, וייתכן שגם על החסרונות שלה.

ילדה שרוצה למות

ביום רביעי, 13 בנובמבר 2002, הובאה בשעות הערב לחדר המיון בבית החולים קפלן ילדה בת תשע וחצי ממרכז הארץ, אחרי שאיימה לקפוץ מחלון דירת משפחתה. זו היתה הפעם השנייה שהילדה איימה להתאבד. בחדר המיון, לאחר שאיבחן את מצבה, הזעיק הרופא התורן את ד"ר בלנק וביקש ממנה את עזרתה הדחופה בטיפול בילדה שהיתה במצב "פסיכוטי ובאי שקט קשה ביותר" וסירבה לקבל טיפול תרופתי. בלנק נתנה הוראה טלפונית לתת לה זריקה להרגעה ומיהרה אל בית החולים.

בחדר המיון הגיעה בלנק למסקנה שהילדה נמצאת במצב של "מסוכנות גבוהה". הילדה לא הסכימה לדבר עם הצוות הרפואי ואובחנו אצלה "אילמות סלקטיווית, ליקויי למידה ורמת חרדה ותוקפנות גדולה". בלנק המליצה להורים לאשפזה במחלקת הילדים בקפלן ולהפריד את ההורים מהילדה לזמן מוגבל, לצורך בדיקתה. לידה של הילדה חובר עירוי, וההורים הבינו כי הדבר נעשה כ"עונש" על התנהגות הילדה. לטענת ההורים, איימו עליהם כי אם לא ישתפו פעולה עם הטיפול בתם תישלח לאשפוז ב"ארץ הגזירה" - בית החולים הפסיכיאטרי הממשלתי בנס ציונה.

במשך תקופת האשפוז בקפלן פנו ההורים לפרופ' טיאנו, שהוא קרוב משפחה שלהם, וביקשו את התערבותו לביטול ההחלטה להפרידם מהילדה. לדברי בכיר המעורב בפרשה, טיאנו השיב להם כי עליהם לדרוש לראות את הילדה, ו"אין דרך מוכרת שבה עושים הפרדה כזאת בין ההורים לילדה, בעיקר עם ילדה אובדנית". לאחר שההורים נהגו על פי עצתו הועברה הילדה לבדיקה אצל ד"ר תמי מוזס, מנהלת מחלקת הילדים בנס ציונה. הילדה לא הסכימה לדבר גם עם ד"ר מוזס, שאיבחנה אצלה מצב של "הלם" אך קבעה שהיא אינה בסכנה אובדנית מיידית, ושאין צורך מיידי באשפוז. ד"ר מוזס הורתה על טיפול תרופתי ומעקב במרפאה פסיכיאטרית.

בעקבות זאת כתב פרופ' טיאנו מכתב תלונה למנהל קפלן, ד"ר יוסי בר-אל. התלונה הועברה גם לאחראים על בריאות הנפש בקופת חולים כללית ובמשרד הבריאות, ולנציב תלונות הציבור במשרד הבריאות. פרופ' טיאנו העלה שאלות על ההחלטה להפריד את הילדה מהוריה והציג את טענת ההורים, כפי שהשמיעוה לד"ר מוזס, כי העירוי שהורכב לילדה היה בבחינת "עונש".

ד"ר בלנק כעסה מאוד על התלונה. בתשובתה למנהל קפלן היא כתבה כי "מעולם בשנות עבודתי הארוכות לא קיבלתי מכתב תלונה כלשהו, ועשרות מכתבי התודה הנרגשים שקיבלתי מילדים והורים יעידו כי עשיתי את עבודתי נאמנה. מכתבו של טיאנו זרוע השמצות ונעדר בסיס עובדתי. מן הראוי היה שאדם במעמדו של פרופ' טיאנו, שיכול בהינף קולמוס לחרוץ גורלות של אנשים, יבדוק היטב את העובדות לפני כתיבת דברים קשים כל כך. במיוחד כואבים לי הדברים כי הם עלולים לפגוע במטופלי בעבר, בהווה ובעתיד. טיאנו לא נכח במקום, לא בדק את הילדה ולא ראה את המסמכים הרפואיים. אני חשה נפגעת ונדרסת וחייבת להגן על עצמי כדי שאוכל להמשיך לשרת את כל הנזקקים שנוהרים לקפלן מכל רחבי הארץ, וזו אינה פראזה".

על הטיפול בילדה כתבה בלנק, כי היא שוחחה עם ההורים במשך שלוש שעות שבהן נודע לה כי בתקופה האחרונה חל שינוי דרסטי בהתנהגות הילדה והיא נהייתה אלימה וחסרת שקט. בלנק התרשמה שהילדה נמצאת בסיכון אובדני ושיש צורך להשגיח עליה והציעה להורים שלוש אפשרויות טיפוליות: ההורים ישגיחו עליה במשך 24 שעות עד לבדיקה פסיכיאטרית חוזרת; אשפוז במחלקת הילדים בקפלן בהשגחת האב; ואשפוז פסיכיאטרי בנס ציונה. בלנק אמרה להם, לדבריה, שהאופציה של אשפוז פסיכיאטרי אמנם מקובלת במקרים אלה, אבל הבהירה להם כי היא "מתנגדת נמרצות לכל אשפוז פסיכיאטרי לילדים", סיפרה להם על "בני ארזים" והציעה להם לשלב שם את בתם.

בלנק כתבה עוד כי התרשמה ש"הילדה שולטת ביד רמה באמה, וחששתי כי אם היא תחזור הביתה באותו ערב היא תעשה לאם 'דווקא' ושוב תסכן את עצמה. הסברתי להורים כי חשוב לעשות פסק זמן ולבצע הפרדה לצורך הרגעתה של הילדה וחיזוקה של האם. הסברתי לאם כי הילדה חווה אותה כחלשה ועל רקע זה מתחוללים מאבקי הכוח שלהם. אולם התרשמתי כי האם לא קיבלה זאת ולא השתכנעה בנחיצותה של ההפרדה... ועמדה על דעתה להישאר עם ילדתה".

על הרכבת העירוי לידה של הילדה כתבה בלנק, כי בזמן שהילדה נבדקה בחדר המיון ובמחלקה רופאים העלו את החשש כי התנהגותה נובעת אולי מ"בעיה גידולית" והוחלט לבצע בדיקות הדמיה. לדבריה, העירוי הורכב לילדה לאחר שנלקחו ממנה דגימות דם, מתוך "ציפייה לבצע את בדיקות ההדמיה למחרת היום והמחשבה כי יתכן והיא תזדקק לעירוי תרופתי".

אשר לטענה כי הילדה חוותה "סבל" בקפלן השיבה בלנק, כי היא "שוללת זאת מכל וכל וכי ההיפך הוא הנכון: הילדה הגיעה לאשפוז במצב של סבל והיא שידרה אותות מצוקה במשך תקופה ממושכת. אני תוהה אם פרופ' טיאנו, שהוא אדם בעל שיעור קומה מקצועי ללא עוררין, היה מודע לסבלה המתמשך של קרובת המשפחה שלו. הרופאים שראו את הילדה שאלו: 'למה ילדה בת תשע וחצי רוצה למות?' ואני חיזקתי את השאלה: 'למה ילדה שרוצה למות אינה מקבלת טיפול הולם שיקל את סבלה ושיתן לה טעם לחיים?' ברור היה לעיני כל, כי מאז שהילדה נכנסה למחלקה חלה אצלה רגיעה משמעותית. היא חשה מוגנת ובטוחה, אכלה וישנה היטב ואני כולי תקווה שהשיפור המשמעותי שחל אצלה יימשך גם בעתיד".

מנהל קפלן, ד"ר בר-אל, קיבל את הסבריה של בלנק לאחר שבדק את גיליון האשפוז של הילדה ושוחח עם פרופ' אתי גרנות, מנהלת מחלקת הילדים ועם ד"ר דליה שטגר, רופאה במחלקה. בר-אל כתב לפרופ' טיאנו כי ההורים הסכימו לאשפוז בקפלן לאחר שהובהר להם שההתערבות הטיפולית במקרה זה מחייבת הפרדה שלהם מבתם, אך עם "השגחה של האב מטווח רחוק", וכי לא מצא "כל תימוכין לטענה שהילדה קיבלה אינפוזיה כ'עונש'". בר-אל כתב כי התרשם ש"פעולותיה של בלנק נעשו במסגרת תפיסתה המקצועית המעדיפה טיפול התנהגותי", אבל ציין שהוא גם מודע "לעובדה שיש חילוקי דעות מקצועיים לגבי שיטת טיפול זו בקרב המומחים בפסיכיאטריית ילדים".

מעבר לעניין המקצועי, בקפלן נפגעו מהצורה שבה בחר פרופ' טיאנו לנסח את תלונתו. "גם במחלוקת מקצועית לגיטימית ניתן לקיים דו-שיח בשפה מקצועית ופחות מתלהמת", כתב לו בר-אל, ואילו ד"ר בלנק התלוננה על טיאנו בלשכה האתית בהסתדרות הרפואית, שכבר ביקשה מטיאנו הסברים.

פרופ' טיאנו אומר בתגובה, כי כתב את התלונה כפי שמקובל על פי האתיקה והנהלים בקופת חולים כללית שבה הוא מועסק. לאחר שמנהל קפלן השיב לו וקיבל אחריות על המקרה, הוא תייק את התלונה והסתפק בכך. ומה אומר טיאנו על שיטת הטיפול של ד"ר בלנק בילדים? לדבריו, הוא דואג לילדים אלה, אבל "כל עוד אני משרת בתפקידי הנוכחי אני יכול לפעול רק בהתאם לנהלים המקובלים ולא אחרוג מהם. לצערי אינני יכול ולא ארשה לעצמי לומר לך את אשר על לבי. לא כרגע".

שיטת ההפרדה פועלת

ב-17 בפברואר השנה אושפזה בקפלן נערה בת 15, תלמידה בכיתה ט' מדרום הארץ, לאחר שקפצה מחלון ביתה, לטענתה לאחר שאביה היכה אותה וכלא אותה בחדר. בעקבות זאת עיכבה המשטרה את אביה לחקירה בחשד לתקיפת קטין. חודשיים קודם לכן הזעיקה הנערה את יועצת בית הספר, בטענה שאביה היכה אותה. היא סיפרה ליועצת שהוא נוהג לעשות זאת לעתים קרובות, שההורים מכנים אותה בכינויי גנאי וכולאים אותה בחדרה. כשנה קודם לכן הנערה היתה קורבן של הטרדות מיניות וכבר ניסתה להתאבד.

למחרת אשפוזה בקפלן קבעה ד"ר בלנק שהיא סובלת מ"אי שקט פסיכומוטורי וקשיי למידה" והתברר כי זה שנתיים היא סובלת מהפרעת אכילה שהגיעה לכלל הרעבה עצמית (זלילה והקאות לסירוגין) שכבר הביאה אצלה להפסקת הווסת.

יועצת בית הספר החליטה לשתף את ד"ר יצחק קדמן, מנכ"ל המועצה לשלום הילד, בצורה שבה טופלה התלמידה בעת האשפוז. במכתבה היא מאשרת בקצרה כי שירותי הרווחה לא טיפלו "בדחיפות הראויה" בנערה, ואחר כך מפרטת שורה ארוכה של טענות על הטיפול של ד"ר בלנק בנערה. לטענתה, לאחר שהנערה התלוננה על אביה, דרשו ממנה בני משפחתה באיומים לבטל את התלונה ואז, "במקום לספק לנערה הגנה... בלנק לא שוחחה עם הנערה ביחידות אלא בנוכחות האם, נטתה לצד האם, לא איפשרה לנערה לדבר, וצעקה עליה".

היועצת טענה עוד, כי בלנק התייחסה באופן לא ראוי להטרדות המיניות שעברה הנערה, ולאחר שהתגלה כי היא אינה אוכלת, אמרה לה: "אם לא תאכלי תאושפזי בבית חולים פסיכיאטרי ויקשרו אותך למיטה". על פי התלונה, בלנק אסרה על ביקורי הצוות החינוכי וחברים אצל הנערה, הורתה למנוע ממנה קשר טלפוני ו"בכך הסתכם הטיפול הנפשי שקיבלה בבית החולים".

לפי מכתבה של היועצת, הנערה הצליחה להתקשר אליה מבית החולים בהחבא, למרות האיסור. "היא מיררה בבכי כשסיפרה על הדברים והתחננה לעזרה. היא איימה לברוח או להתאבד", כתבה בתלונתה. "ילדה במצב כל כך רגיש זקוקה להגנה ולתמיכה ולא לאיומים והשפלות". היועצת כתבה לקדמן כי הגיעו אליה בעבר דיווחים על בלנק מפי ילדים שאושפזו במחלקה, אך במקרים הקודמים לא היה לה בסיס מוצק לתלונה.

לפני חודשיים ביקש ד"ר קדמן ממשרד הבריאות לבדוק את התלונה וציין כי "בצד דברי ההערכה ששמענו על בלנק, קיבלנו גם מידע מאנשי מקצוע שהביעו תמיהה על דרך התייחסותה לילדים ובני נוער גם במקרים אחרים, קודמים. אם הדברים המוזכרים בתלונה, המיוחסים לרופאה, נכונים כולם, או אפילו רק חלקם או מקצתם, יש לפעול כנגד הרופאה. אין זה משנה אם תלונות הילדה כנגד הוריה נכונות או מוגזמות - היא זכאית לאמון, להגנה ולתמיכה. הנערה קיבלה במקום זאת עוינות, איומים ואיסורים תמוהים ובלתי קבילים. אין מקצוע טיפולי כלשהו, ובוודאי לא כזה המתמקד בילדים או בחולים, שמתיר או מאפשר התנהגות שכזו, תהיה סיבותיה אשר תהיה".

בתשובה על התלונה דחתה ד"ר בלנק את כל טענות היועצת וכתבה כי אלו השמצות וסילופים. בלנק כתבה כי היא טיפלה עד עתה ב"אלפי ילדים וברוב המקרים נוכחתי לדעת כי טובת הילד היא גם שאיפתם של ההורים, אלא שלעתים הם אינם יודעים איך ליישם זאת. לעתים, במצבים שבהם נגרם נזק לילדים, יש צורך להפריד בין ההורים לילדיהם לתקופה זמנית, ותוך כדי טיפול, לגשר ולתקן את התקשורת בבית, כדי לאפשר לילד לחזור לחיים נורמליים ככל האפשר".

בלנק הציגה בתשובתה את שיטות הטיפול שלה בבעיות אכילה בקפלן, הכוללות אשפוז של הילד תוך הפרדתו מבני המשפחה ומחברים, כשהוא לבוש בפיג'מה בלבד; איסור על צפייה בטלוויזיה ושיחות בטלפון; השגחה צמודה על ארוחות והליכה לשירותים. במשך הטיפול הילד משתלב בפעילויות בית הספר הממוקם במחלקה, ובו-בזמן הוריו מקבלים טיפול משפחתי והדרכה המכוונת "לחזק את סמכותם, לשפר את התקשורת עם ילדם", ובמקרים דומים לזה של התלמידה, גם "תמיכה וגיבוי להצבת גבולות ברורים ללא פשרות ביחס להתנהגות הנערה ודפוסי אכילתה".

בלנק הסבירה כי ההפרדה מההורים נעשית לצורך הרגעת הרוחות ו"להשתחררות מהמטען הרגשי הרב והמתח העצום שמתפתח בין ההורים וילדיהם. האיסור על טלוויזיה וטלפון אינו תמוה או אכזרי אלא טיפולי ומיועד להציב גבולות ברורים ולבודד את הנערה מכל מה שהיווה חלק מעולם המחלה שלה. הבידוד אמור לשבור את מעגל המחלה ואת הגורמים המחזקים את המחלה ולהעביר מסר של פסק זמן. אנו מאמינים כי גבולות ברורים מספקים הגנה איתנה בטוחה ומגינה, וכאשר ממלאים מסגרת זו בתוכן של למידה ועשייה, תוך סיוע מתאים, נותנים בידי הנערה והוריה את המפתח להחלמה מהירה. מדיניות זו הוכיחה את עצמה במרבית המקרים הקשים של הפרעות אכילה מכל רחבי הארץ שחלקם טופלו במרכזים אחרים ללא הצלחה והגיעו למצב גופני ירוד".

בלנק תיארה בתשובתה את כל שלבי הטיפול השונים בנערה, את השיחות הרבות עם הנערה והוריה, ואת ההטבה הגדולה שהתגלתה בדפוסי האכילה שלה כעבור ארבעה ימי אשפוז בלבד. לאחר האשפוז עברה הנערה לגור אצל דודתה, ולאחר מכן חזרה לבית הוריה. לדברי בלנק, כיום מצבה של הנערה משופר מאוד והיא נמצאת אצלה בטיפול מרפאתי ובמעקב טלפוני שוטף.

בלנק כתבה שהיא מודעת "להתנגדות הקיימת בין אנשי המקצוע לגישה הטיפולית, וחשוב כי גם אלה העוסקים בטיפול בילדים יבינו את עקרונות הטיפול. מדובר כאן בטיפול מציל חיים... בעיני, אמפתיה אמיתית לילד פירושה להיכנס לנעליו ולראות את העולם דרך עיניו, לכאוב את כאבו ולשמוע את זעקתו האילמת, להבין כי הוא רוצה להצליח רק שאינו יודע איך וכי כאשר הוא מרגיש שהאדמה נשמטת מתחת לרגליו הוא בועט לכל עבר כדי לא ליפול לתהום. אני קשובה לזעקתם של הילדים ולקולם הסמוי. אם הדברים אינם נראים יפה בתחילת הדרך, וגם אם המאמץ הוא רב ובלתי פוסק, התוצאות מדברות בעד עצמן".

על פי הנתונים שבלנק מציגה, מתוך 97 מטופלי הפרעות אכילה בקפלן בשנים 2000-1999, אחרי שנה נמצא כי 74 מטופלים הבריאו על פי דפוסי האכילה שלהם ומצבם הפיסי והנפשי, שנבדקו במבחן מקובל למדידה כזאת.

גם במקרה זה נותן ד"ר בר-אל גיבוי לבלנק, ולפני כחודש כתב למשרד הבריאות כי התלונה שיש בה "השתלחות", "אינה מבוססת על עובדות". השבוע כתבה ד"ר בלנק ליועצת החינוכית ודרשה ממנה התנצלות על התלונה. ממשרד הבריאות נמסר, כי תלונתו של ד"ר קדמן נבחנת עכשיו במשרד ו"טרם התקבלה החלטה אם למנות ועדת בדיקה".

סיפורי הצלה

בשנים האחרונות התקבלו בבית החולים קפלן, במוסד "בני ארזים" ובמשרד הבריאות עשרות מכתבי תודה והערכה של הורים על הטיפול שקיבלו ילדיהם מד"ר שולמית בלנק או בהשראתה, לאחר שנואשו ממוסדות הבריאות, החינוך והרווחה. כמה מההורים הללו הסכימו להתראיין. אחד מהם מספר שבתו סבלה מאנורקסיה וסירבה לאכול, ואשפוזים חוזרים בבתי חולים לא הועילו. בבית החולים האחרון שבו אושפזה, המליצו הרופאים לפני ארבע שנים להוציא מהבית את הנערה, שהיתה אז בת 14. מבית החולים נסעו ההורים ישר אל בלנק, שהנחתה אותם כיצד לפעול אף לפני שראתה את הנערה.

לדברי האב, באותו ערב פעלו הוא ואשתו על פי הנחיותיה של בלנק. הם ניצלו את היעדרותה של הילדה, שהיתה אצל חברות, והוציאו מחדרה את מקלט הטלוויזיה, הטלפון, בשמים וחפצים נוספים. כשחזרה הילדה הביתה היא החלה להשתולל, אבל אביה הבהיר לה שאם היא לא תירגע הוא ימשיך ויוציא חפצים מחדרה עד שתישאר עם מיטה, תחתונים וחזייה. לדבריו האיום השפיע, הילדה נרגעה ומאז החל תהליך של שיפור עצום. כעבור ימים אחדים התייצבו ההורים עם הבת לתחילת הטיפול אצל ד"ר בלנק. הילדה החלה לאכול וחזרה אל עצמה. "חשבתי שאפשר לגדל ילדים בלי גבולות", הוא אומר. "מאז שהגבולות הוצבו בחזרה חזרנו להיות משפחה שטוב לה. היא הצילה לי את הילדה".

הורה מדרום הארץ הגיע לפני שש שנים אל ד"ר בלנק, לאחר שנואש מהטיפול בבתו האנורקטית בשלושה בתי חולים פסיכיאטריים. בערב פסח, לאחר ניסיון התאבדות, הובאה בתו לקפלן במשקל 28 ק"ג. הפגישה הראשונה בין בלנק לבתו היתה סוערת, הבת השתוללה ואף ניסתה לאיים עליה בסכין, אבל "בלנק הצליחה לגרום לה לאכול וזה מה שלא הצליחו במשך שנים עם קשירות, כדורים ומכות חשמל", הוא אומר. היום הבת נשואה ועומדת ללדת את ילדה הראשון.

לפני שבוע סיפרה אם של ילד בן 12 ממרכז הארץ, שבנה סירב ללכת לבית הספר בעיר מגוריו במשך שבועות והסתגר בחדרו. פסיכיאטר ילדים, מהבכירים בישראל, נתן לו פרוזק (גלולה שאותה כינה באוזני הילד "תרופת קסם"), ויעץ להורים לקחת אותו בכוח לבית הספר, אבל התרופה לא הועילה והניסיון הכוחני היה טראומטי לכל המשפחה.

לדברי האם, בפגישה הראשונה עם בלנק, שהתקיימה בלי נוכחות הילד, היא הבינה כי בלנק היא "התת-מודע של ההורים", שאומרת להם מה שהם יודעים אבל מסרבים לשמוע. לאחר הפגישה, ועל פי הנחיותיה, הוציאו היא ובעלה בסוף השבוע מחדרו של הילד את הטלוויזיה ומשחקי המחשב. היא מספרת שבתחילה הילד השתולל ובעצת בלנק היא הודיעה לו שאם לא יפסיק היא תזמין משטרה.

ביום ראשון בבוקר התייצב בביתם מנהל המועדונית של "בני ארזים", דורון פאר, והודיע לילד כי הוא בא לקחת אותו לבית הספר כך או אחרת, גם אם יצטרך לקחת אותו בתחתונים. הילד סירב, ניסה לגייס את עזרת הוריו, אבל הם אמרו לו שאינם יכולים לעזור לו. בסופו של דבר הילד התלווה אל פאר בלי כל שימוש בכוח ונסע ל"בני ארזים" ברכב של פאר. ההורים נסעו אחריהם ברכבם. לדברי האם, מאז הילד הולך מדי יום מרצונו ל"בני ארזים" וחלה אצלו התקדמות גדולה מאוד.

ד"ר בלנק מספרת, כי לפני שבועיים הובא למחלקת הילדים בקפלן ילד בכיסא גלגלים שסירב ללכת ואמר שכואבת לו הברך, אולם בבדיקות לא התגלתה כל בעיה. אביו פנה אליה וביקש שתדבר עם הילד. "למדתי ממנו שמדובר בילד שהוא הנסיך בבית", היא אומרת. "הבנתי גם שיש לו קשיים בלימודים, אבל ההורים לא שמו לב לזה והתעסקו באיך לפצות אותו על אחות חדשה שנולדה לו".

מה עשית?

"ניגשתי אל הילד ואמרתי לו: 'קום בבקשה מכיסא הגלגלים'. הוא קם, אבל לא דרך על הרגל. שאלתי אותו, 'מה יש לך ביד?' והוא ענה לי 'עשרה שקלים'. שאלתי אותו, 'מה אתה הולך לעשות עם זה?' והוא השיב לי, 'לקנות במכונת הממתקים'. אמרתי לו, 'תן לי את זה, אתה לא צריך את זה, יש לך פה הכל'.

"הילד היה המום ואחיו אפילו מחה על דברי. הילד ביקש ללכת הביתה, אבל אני דרשתי שיילך עד סוף המחלקה שמונה פעמים, ורק אז אאשר לו ללכת הביתה. בפעם השנייה הוא כבר הלך על שתי הרגליים. זה הכל".

מזדהה עם כאבים

ד"ר שולמית בלנק, נשואה ואם לשלושה ילדים, נולדה בכפר מל"ל למשפחה הדתית היחידה במושב. אביה, משה פלצ'ינסקי, היה מחנך בבית ספר דתי, ואמה רחל עקרת בית. בתחילת שנות ה-70 היא סיימה את לימודי הרפואה בירושלים וכעבור שבע שנים גמרה את ההתמחות ברפואת ילדים. לאחר שעבדה כרופאת משפחה בקיבוץ עין השופט ולמדה לתואר ראשון בפסיכולוגיה, היא קיבלה בשנות ה-80 את תואר המומחה גם בפסיכיאטריה של הילד והמתבגר. בשנת 2000 היא גמרה גם לימודי משפטים.

טוענים נגדך שאת קשוחה מדי.

"זה נכון, אני מאוד קשוחה, אבל זו הדרך וזה עובד. הטיפול הוא קשה, אבל אין מה לעשות, המחלה קשה. היו ילדות שאמרו לי: בהתחלה חשבנו שאת היטלר, אבל גילינו שאת מלאך. אם אתה שם דברים במקום, הילדים מרגישים את זה מיד. ילדים אומרים לי כי החזרתי להם את הטעם לחיים".

אחת השיטות של בלנק (במחלקה בקפלן, או בבית המטופל) היא ההנחיה לשלול מהילד את הדברים שהוא קשור אליהם או נהנה מהם. "זה אמנם נראה קשה", היא אומרת, "אבל יש להם הכל ואין להם כלום. ההורים מנסים לפצות את הילדים על האומללות שלהם, אבל אי אפשר לפצות ילד על האומללות שלו - הילד צריך להרוויח את זה בעצמו".

הילדים פוחדים ממך. יש נערות שעד היום, שנים אחרי הטיפול, נרתעות כשהן שומעות את שמך.

"בהתחלת הטיפול יש בעיקר כעס גדול מאוד. כשאני אומרת לנערה שהיא חייבת לאכול ולא יעזור לה שום דבר, ואנחנו נעשה הכל כדי להאכיל אותה, אז בטח שיהיה כעס אדיר, אבל אני סופגת את הכעס ולא נבהלת ממנו, ומלמדת את ההורים לא להיבהל ממנו. בהתחלה ההורים נורא נבהלים שהילדה תשנא אותם כל החיים. ואני אומרת להם, ההיפך, היא תעריך אתכם, היא תאהב אתכם ותודה לכם כל חייכם".

בישראל אושפזו בשנת 2001 כ-1,000 ילדים במוסדות פסיכיאטריים, כ-150 מהם בכפייה. בחוברת של "בני ארזים" כתבה ד"ר בלנק ש"יש לסגור את דלת הכניסה" לבתי החולים האלה. במקרה זו גם העמדה המוצהרת של משרד הבריאות, המבקש להקטין את מספר החולים המאושפזים במוסדות פסיכיאטריים. "זו המגמה המוצהרת, אבל בפועל בוודאי שלא", אומרת בלנק. "אתה יודע כמה מדורי גיהנום אני עברתי (כדי להקים את 'בני ארזים')? ילדים לא צריכים להיות בבתי חולים פסיכיאטריים. המקום הטבעי של הילדים הוא לא בבית החולים. אצלנו, השינוי אצל הילדים הקלים יותר נעשה כבר בתוך יום. אצל המקרים הקשים, שנגרם אצלם כבר נזק אחרי שנים בבית חולים פסיכיאטרי, אתה לא יכול בתוך יום לרפא אותם וזה תהליך ממושך יותר".

לדברי בלנק, "השיחה הראשונה בטיפול היא הקובעת. כל התיאוריה הטיפולית שלי שם. שם ההתחברות להורים, כי הם אלה שידאגו לילד עד יום מותם: לא השירותים הפסיכולוגיים ולא שירותי הרווחה. ההורים נמצאים שם 24 שעות ביממה. הילד מגיע אלי ואני יודעת שיש שם בפנים סבל, כאב ובכי, ואני לא רוצה שהוא ייצא ממני כמו שהוא נכנס. נכנסת אלי אנורקטית ששוקלת 25 קילו, יש לה גפרורים במקום רגליים, הבטן שלה נדבקת לגב, הוריה בסערת נפש גדולה, והיא יושבת שלווה: שום דבר לא יגע בה, היא מאושרת כי היא השיגה את מטרתה - לרדת במשקל, לשלוט בחייה ובסובבים אותה. כל מי שרצה לעזור לה נתפש בעיניה כאויב הכי גדול. ואני אומרת למטופלת: את שונאת אותי, ואת תשנאי אותי עוד יותר, אבל אין לי בעיה עם זה. אני אלמד את ההורים שלך לשרוד את השנאה שלך, כי הם נשברים ונבהלים כשאת שונאת אותם, ואני אלמד אותם איך להחזיק אותך".

השיחה הראשונה הזאת מתקיימת בנוכחות ההורים. "הרבה פעמים אני מדברת להורים ולא אליה", אומרת ד"ר בלנק. "זה שהלב שלה נפגע, שהיא אולי לא תלד לעולם, והשיער שלה נושר - את כל זה היא לא מבינה, אז אל תדברו איתה על זה כי זה לא מעניין אותה, כי מבחינתה כמה שיותר רזה יותר יפה, כמה שהיא אוכלת פחות היא שולטת יותר. ואז אני אומרת להם: יש דברים שכן מעניינים אותה, למשל היא כל הזמן מדברת בפלאפון, אז תקחו לה אותו. ואז היא קופצת, ואני יודעת שנגעתי בה. אם אתה לא נוגע בכאב לא טיפלת, אתה מורח".

לבלנק ביקורת קשה על בתי החולים הפסיכיאטריים בישראל, שהתפתחה אצלה בזמן שלמדה פסיכיאטריה. "נכנסתי לעולם שבו לא הבריאות היא העיקר, אלא העיסוק במחלה. הייעוד שלי הוא לרפא והייעוד בפסיכיאטריה הוא לטפל. זה עיוות של הרפואה. היה לי שוק גדול מאוד מהמערכת הפסיכיאטרית והרבה התנגשויות".

אחד האירועים שעיצבו את דרכה הטיפולית היה ישיבת צוות מקצועי שהתקיימה בעת שעשתה התמחות במרפאה של בית חולים פסיכיאטרי גדול. בישיבה הוצג מקרה של ילד בן 12 שסובל מהפרעה הגורמת לאי שליטה בצרכים. המטפלים הרצו ארוכות על שלוש שנות הטיפול בילד, כולל על "הקשר" שיצר עם המטפל והגישות התיאורטיות לבעיה.

במשך הישיבה שאלה ד"ר בלנק אם "הילד עדיין מחרבן במכנסיים". מהתגובה הכמעט נוזפת היא הרגישה שהשאלה, ובמיוחד הניסוח הבוטה, חרגו מהמקובל, אבל התשובה היתה כי אחרי שלוש שנות טיפול הילד עדיין עשה את צרכיו במכנסיים. אלמלא שאלתה, ייתכן שההרצאה הממושכת היתה מסתיימת מבלי שהמטפלים יציינו עובדה "שולית" זאת.

השיחה עם ד"ר בלנק התקיימה בשתי פגישות ב"בני ארזים", שנמשכו כל אחת חמש שעות, ובהן היא פרצה בבכי פעמים רבות. "זו החולשה שלי", היא אמרה. "זו חולשה נוראה. אני טיפוס רגשני ובוכה כשאני מזדהה עם כאבים של אנשים. וזה לא משהו שאני מתגאה בו. קשה לי לראות שדופקים אנשים בגלל שהם חלשים. בטיפול אני לא נייטרלית, אבל אף אחד מהמטפלים אינו כזה, כולם שופטים את המטופלים שלהם כל הזמן, אבל אני גם מודה בזה, אני מאוד מעורבת".

בלנק אומרת שהיא היתה רוצה לטפל בבכי התכוף שלה, "מאחר שאדם שמטפל בדברים כל כך קשים צריך להיות חזק", אבל הגיעה למסקנה שהיא כבר תישאר "כזאת" כל החיים. *

Comments