הפרטת פנימיות הרווחה – המודל העסקי

דוגמא למודל עסקי מתחום הרווחה היא הפרטת מסגרות השמה חוץ ביתית לילדים בסיכון. מסגרות אלו כוללות פנימיות פרטיות ומלכ"רים שונים הקולטים כ- 8,000 ילדים בשנה שהוצאו מביתם ע"י רשויות הרווחה. אולם מומחים רבים מסכימים כי לפחות 70% מאותם ילדים יכלו להישאר במשפחתם ובקהילה, בעלות של חצי עד עשירית מעלות השמתם במסגרת חוץ ביתית.

הפרטת גופים בעלי סמכויות על האזרח הנה תחום רגיש מאוד, ועלולה להפוך את האזרח לאמצעי להפקת רווחים בידי גורמים עסקיים. גורמים אלו פועלים ע"פ מודלים עסקיים טהורים, ותחום פעולתם והשפעתם רחב מאוד: חקיקה, קבלת החלטות, שיווק, תקשורת, בעלי מקצוע ועוד. בסופו של תהליך ההפרטה, עלולה המדינה למצוא עצמה פגועה אנושית ערכית, וכלכלית.

מדיניות משרד הרווחה של הפרטת עתידם של ילדי ישראל נכשלה לחלוטין

בג"צ קבע השבוע (נובמבר 2009) כי לא יוקם בית כלא פרטי במדינת ישראל. עמדת שופטי בג"צ היא שעוצמת הפגיעה בזכות החוקתית לחירות אישית של אסיר, שהגוף האחראי לכליאתו הוא תאגיד פרטי המוּנע משיקולים כלכליים של רווח והפסד, היא מעצם טיבה רבה יותר בהשוואה לעוצמת הפגיעה באותה זכות של אסיר שהגוף האחראי לכליאתו הוא גוף ממשלתי שאינו פועל משיקולים דומים.

נימוק נוסף שקבע בג"צ הוא קיום חשש טבוע ומובנה כי ביצוע המאסר המבוסס על התכלית הכלכלית הפרטית הופך את האסירים, למעשה, בעצם כליאתם בבית סוהר בניהול פרטי, לאמצעי להפקת רווחים כספיים על ידי התאגיד שמנהל ומפעיל את בית הסוהר, כלומר עצם קיום המוסד של כלא הפועל למטרות רווח מבטא חוסר כבוד למעמדם של האסירים כבני אדם.

התמקדותו של בג"צ הייתה בעיקרה, תוצאות פעולתו ושיקוליו של תאגיד פרטי כלפי האסירים בבית הכלא, מבחינת כבודם וחירותם. אולם המודל העסקי והשפעתו של תאגיד פרטי הנו רחב הרבה יותר.

דוגמא למודל עסקי מתחום הרווחה היא הפרטת מסגרות השמה חוץ ביתית לילדים בסיכון. מסגרות אלו כוללות פנימיות פרטיות ומלכ"רים שונים הקולטים כ- 8,000 ילדים בשנה שהוצאו מביתם ע"י רשויות הרווחה. אולם מומחים רבים מסכימים כי לפחות 70% מאותם ילדים יכלו להישאר במשפחתם ובקהילה, בעלות של חצי עד עשירית מעלות השמתם במסגרת חוץ ביתית, אם היו שירותים קהילתיים מתאימים. ידוע גם כי ה"טיפול" מחוץ לקהילה, פחות יעיל, ואף מזיק, מהסיוע בקהילה. מצב אבסורדי זה ייחודי למדינת ישראל, לא רק שאינו אנושי וערכי, דהיינו פירוק אלפי משפחות מידי שנה, אלא גם אינו כלכלי מההיבט המערכתי, ועולה למדינה מיליארדי שקלים מידי שנה.

המרוויחים ממצב אבסורדי של הוצאת ילדים מביתם הם הפנימיות והמסגרות החוץ ביתיות. קולם נשמע טוב יותר וברור יותר מזה של המשפחות המוחלשות. באמצעות לוביסטים, קשריהם עם מחוקקים, אנשי מקצוע, מקבלי החלטות , התקשורת ועוד, נוצר המצב האבסורדי שבו מדיניות משרד הרווחה משרתת את האינטרסים שלהם ולא של אותן משפחות מוחלשות והציבור.

חוק הנוער המאפשר למאות עובדי עיריות שהוסמכו ע"י שר הרווחה, פקידי הסעד, ועובדים סוציאליים, להוציא ילד מביתו ללא ראיות או הוכחות, אם הם סבורים שהילד בסיכון. למרות הבעיות החוקתיות של חוק הנוער, החוק מיושם מזה שנים רבות לכאבם של המשפחות המוחלשות. חוק הנוער הוא "כלי יעיל" במודל העסקי של הוצאת ילדים מביתם.

ישראל חתמה בשנת 1991 על האמנה הבינלאומית לזכויות הילד, אולם עד היום, כעבור 18 שנה, לא נחקק חוק המאפשר ליישם את האמנה. לכאורה משרד הרווחה היה אמור להיות המוביל והדורש לחקיקת חוק זכויות הילדים לרווחתם, אלא שחוק כזה אינו משרת את המודל העסקי של מסגרות ההשמה החוץ ביתית.

דוגמא נוספת למדיניות משרד הרווחה המשרתת את המודל העסקי היא התנגדות המשרד להמלצת ועדת סלונים נבו למינוי אומבודסמן על פקידי הסעד. לפקידי סעד לחוק הנוער העובדים ברשויות המקומיות סמכויות נרחבות להוצאת ילדים מביתם. הם פועלים ללא פיקוח אפקטיבי, וזוכים לגיבוי מלא של הממונים עליהם. בתי המשפט רואים את המלצותיהם כסוף פסוק. המלצת ועדת סלונים למינוי מבקר חיצוני מקצועי על פקידי הסעד נדחתה בתואנה שפניות על פקידי הסעד מקומם בבתי משפט לענייני משפחה ונוער.

הפרטת גופים בעלי סמכויות על האזרח הנה תחום רגיש מאוד, ועלולה להפוך את האזרח לאמצעי להפקת רווחים בידי גורמים עסקיים. גורמים אלו פועלים ע"פ מודלים עסקיים טהורים, ותחום פעולתם והשפעתם רחב מאוד: חקיקה, קבלת החלטות, שיווק, תקשורת, בעלי מקצוע ועוד. בסופו של תהליך ההפרטה, עלולה המדינה למצוא עצמה פגועה אנושית ערכית, וכלכלית.