ילד חוץ - הצלם הישראלי מיכאל בלק מספר על ילדותו במשפחת אומנה

המאמר ילד חוץ , ליאת שלזינגר , צילום: אלי דסה , סופשבוע , מעריב , 05.02.2010

החינוך הנוקשה שספג בבית האומנה בסוף שנות החמישים משפיע עד היום על עבודותיו של מיכאל בלק, צלם ישראלי שחי בהולנד. סיפורם של ילדים שנקלטים בעדשה שלו עצוב וקשה. הם חיים בעוני מחפיר, משודלים לזנות, נוברים בזבל ומעבירים את ילדותם בעבודות דחק.

בלק הגיע בשנות החמישים עם אחיו לבית האומנה, שנוהל ע"י בני הזוג גרטה ולודוויג שטראוס, בעקבות גירושי הוריו. את השנים בבית שטראוס, עם המכות וההשפלות התכופות, הוא לא מצליח למחוק מזיכרונו. כשאנו נכנסים לבית בעל החזות הפסטורלית, שמשמש היום כגן ילדים, הוא מוליך במהירות אל חדרו הישן. המרצפות עדיין עקומות, החלון חורק כמו פעם. "כאן הגברת שטראוס הייתה מושיבה אותנו על הברכיים", הוא מצביע על הפרוזדור, "מפשילה לנו את המכנסיים ונותנת לנו מכות על הטוסיק החשוף. מלבד הכאב אני זוכר את ההשפלה שכולם רואים אותי ככה. אם היית ממש רע היית מקבל הלקאות עם מקל. היו כל מיני עונשים על עבירות משמעת. כשהיינו לא טובים בבית הספר או לא שומעים בקולה".

בין היתר הוא מספר על שהייה בחדר חשוך, בידוד ומניעת ארוחות. "לא שאהבתי את האוכל שלה, ממש לא. עד היום אני צמחוני כי אני זוכר את הפולקע שלה, זה עושה לי בחילה, היא הייתה מגישה לנו אותו דוחה ולא מבושל עם הסחוס והשומנים. זה היה זוועה. או דייסת קוואקר נוראית שעד היום אני לא יכול לשחזר אותה בפה שלי. את זה היא דווקא הייתה אונסת אותנו לאכול".

"היא הייתה איתנו מאוד קשה, כל הילדים שם, בערך 12 במספר, באו ממשפחות הרוסות ודרשו הרבה חום ותשומת לב. היא לא הייתה מסוגלת לזה. איך שהיא התנהגה אליי רק גרם לי להסתגר. לחייך כמו מפגר ולהסתגר. לא יכולתי לדבר עם אח שלי. כל אחד היה צריך להציל את עצמו. ניסיתי לברוח משם כמה שיותר".

כשהיה בן 11 החליטה אימו לקחת בחזרה את שני הילדים וגידלה אותם בדירתה הצנועה בתל אביב כשהיא מרעיפה עליהם, כך הוא מספר, המון רוך ואהבה. "אני חושב שהיא רצתה להעניק לנו את השנים האחרונות של הילדות איתה. הלילה הראשון שישנתי עם אמא הוא הלילה הראשון שבו הפסקתי להרטיב במיטה. טוב, בעיית ההרטבה, אני הייתי מאוד מתבייש. קם בבוקר וכל המיטה הייתה רטובה. רק אצל אמא זה הפסיק".

למאמר המלא הקלק על התמונות