אַל תְּשַׁדְּלִי אוֹתִי, אֵין טַעַם,

חֵן חִבָּתֵךְ הֵשַׁבְתְּ לַשָּׁוְא –

תַּעֲנוּגוֹת קְסוּמִים שֶׁל פַּעַם

זָרִים לְלֵב הַמְּאֻכְזָב!

בְּהַבְטָחוֹת אֵינִי בּוֹטֵחַ,

לֹא מַאֲמִין בָּאַהֲבָה,

אֵינֶנִּי שָׁב וּמְפַתֵּחַ

תִּקְוַת חֲלוֹם שֶׁנִּכְזְבָה!

אַל תַּעֲצִימִי הָעַצֶּבֶת,

אַל תַּעֲלִי עָבָר בְּאוֹב,

וְאַל תָּפֵרִי, טוֹבַת לֵב, אֶת

תַּרְדֵּמָתוֹ שֶׁל בֶּן מַכְאוֹב!

נִימִי מָתוֹק לִי וְרָגוּע,

הַחֲלוֹמוֹת שֶׁל אָז נִטְשִׁי:

לֹא אַהֲבָה – רַק גַּעְגּוּעַ

אוּלי תָּעִירִי בְּנַפְשִׁי.

1821