לְסוֹנְיָה 

            ניסן תשס"ח (4/2008)

יֵשׁ לִי חֲבֵרָה שֶׁהִיא רוֹפְאָה,

הַחֲבֵרָה הֲכִי טוֹבָה שֶׁלִי.

הִיא מֵבִינָה אוֹתִי בְּכָל שָׂפָה

וְגַם – בְּלִי.

גַּם אוֹתָה לִמְּדוּ לְנַגֵּן בִּפְסַנְתֵּר,

אַךְ לַשַָּׁוְא – הַמּוֹרָה רַק בַּדֶּלֶת דּוֹפֶקֶת,

הִיא מִיָד מַצְבִּיעָה בְּסַנְטֵר:

בִּצְרוֹרוֹת מְפַהֶקֶת.

הִיא תַּשִּׂיא לִי עֵצוֹת רַבּוֹת

בְּכָל מַחֲלָה וְסִבּוּךְ,

אֲבָל בְּאוֹתָן נְסִבּוֹת

תִּנְהַג בְּדִיּוּק הָפוּךְ.

 הִיא אֹהֶבֶת לִטְעֹם מֵרִבָּה,

(שֶׁאמִּי בִּשְּׁלָה בְּגִיגִית),

אַךְ אוֹכֶלֶת מְעַט כְּשֶׁבָאָה –

רַק כַּפִּית,

   וְעוֹד כַּפִּית,

         וְעוֹד כַּפִּית,

           וְעוֹד כַּפִּית,

                     וְעוֹד כַּפִּית...