לאסתר הורוביץ

כְּשֶׁאֲנִי לְחוּצָה, כָּל הַיּוֹם מִתְרוֹצֶצֶת,

נַעֲשֵׂית עַצְבָּנִית וְכִמְעַט מִתְפּוֹצֶצֶת,

הַדָּבָר הַמַּרְגִּיעַ אוֹתִי בְּיוֹתֵר

שֶׁבָּעֶרֶב אַגִּיעַ לַחוּג שֶׁל אֶסְתֵּר.

שָׁם אֶשְׁכַּב לִי בְּנַחַת, מִזְרוֹן מִתַּחְתַי,

אֶסוֹבֵב אֶת ראֹשִׁי, אַאֲרִיךְ אֶת רַגְלַי,

וְקוֹלָהּ הֶעָרֵב וּמָלֵא בִּטָּחוֹן

יַדְרִיכֵנִי שָׁקֵט עַד הַפְּרָט הָאַחֲרוֹן.

בְּדַקּוֹת הַסִּיּוּם נֶעֱלְמוּ עַצְמוֹתַי,

וְנִהְיֵתִי לִסְפוֹג, כְּמוֹ מִזְרוֹן מִתַּחְתַי.

וְשָׁבוּע יָמִים אֶתְהַלֵּךְ לִי זְקוּפָה

כִּי לְנֶגֶד עֵיְנַי דְּמוּת אֶסְתֵּר הַיָּפָה.