בריאת האדם על פי המיתוסים של עמי מסופוטמיה
הן במסורת השומרית, והן במסורת הבבלית, אין בריאת בני האדם היא פועל יוצא של בריאת היקום והעולם, ואין בריאתם עומדת כמטרה בפני עצמה וחלק מתכנון על של הבריאה כולה.
הטקסטים השומריים מציגים שתי גרסאות לבריאת האדם[1]:
על פי הגרסא הראשונה צמחו בני האדם מהאדמה כעשב השדה. מסופר בשיר "יצירת המעדר" כי אנלל בין הבדיל בין שמים וארץ כדי לפנות מקום לצמחים, כדי שיוכלו לצמוח כלפי מעלה. אז הוא גם יצר את המעדר ובו השתמש כדי לתחח את קרום האדמה הנוקשה, ומהבור שנוצר מידיו, במקום בו הוקם אחר כך מקדש האלה אִנַ נַּ, אלת המלחמה והפיריון השומרית, בנִפּוּר, עלה, צמח, בן אדם.
על פי גרסא אחרת של בריאת האדם, יצר האל אֵנְכִּ, את בני האדם ממרכיבים נבחרים על ידו, כלומר בכוונה תחילה להעניק להם יכולות ומאפיינים מסוימים, בעזרת אמו, האלה האם, ובעזרת האלה הקשורה בשמו, כזוגתו, המופיעה במקורות בשמות נִנְחֻרסַג, נִנְתֻר או נִנְמַח) ואלות נוספות. כך למשל מסופר באפוס "אנכ ונִנ מחַ" שבני אדם נוצרו על ידי האל אנכ מ"החומר של האל אפְּסֻ (אבּזֻ)" כלומר, ממי תהום (מים מתוקים)[2]. המיתוס מורכב משני סיפורים שונים: בחלקו הראשון מסופר כיצד אנכ הגה את בריאת האדם וארגן אותה, בעזרת רעייתו ננ מח, האלה האם ושתי אלות נוספות; בחלק השני ננ מח רעייתו מקבלת את התפקיד הראשי בבריאת האדם, והיא ואנכ מתנצחים ביניהם חלקו של מי בבריאה, חלקו של הזכר או חלקה של הנקבה, גדול יותר, במתכונת ספרות ההתנצחויות (הפולמוס) השומרית.
מיתוס זה הנו שומרי מקורי וקדום, והוא שהשפיע על מיתוסי בריאת האדם האחרים, הן השומרים והן הבבלים, שהוסיפו לו הן נפח ועיטורי לשון והן משמעויות ותת משמעויות[3]:
מסופר כי האלים הזוטרים, (האִגִגִ), עליהם הוטלה העבודה הקשה של שימור הבריאה, התלוננו והאשימו את אנכ במצבם ובעמלם, בעצתה של נמו, בורא אנכ את האדם, לעשות את מלאכתם הקשה של האלים הזוטרים. בעזרתה יוצר אנכ את בני האדם מחמר (טיט) ונוטע אותם ברחמיהן של שתי אלות, ובסיועה של ננמח ואלות נוספות, נולדים בני הדור הראשון של בני האדם.
עתה עורך אנכ משתה לכל האלים, ובמשתה הזה מעלה ננמח את השאלה מדוע היה בו צורך, ומציגה את הטענה כי ביכולתה לברוא את בני האדם בעצמה. לפיכך גורל בני האדם נתון בידיה. אנכ משיב כי גורל בני האדם נתון בידיו שלו. והשניים מתחרים. מסתבר כי ננמח יוכלה ליצור לבדה רק בעלי מומים, שאנכ יכול לרפא, או למצוא להם מקום מתאים בעולם. כשאנכי מנסה לברוא אדם לבדו נוצר נפל, אך ננמח איננה יכולה לרפא את המצב ולמצוא לו תקנה. מכאן שאנכ ניצח בתחרות, לפחות לכאורה, שכן, כפי שמודה האל בעצמו, ללא רחמה של האישה, לא יוולד יצור חי כלל.
גם באפוס אחר, אפוס המבול של אתרחסִס[4], שגם בו לאנכ תפקיד מכריע בבריאת האדם, יש קשר בין בריאת למרד האלים הזוטרים באלים הבכירים מהם (האַנֻּנַכִּ). באפוס זה מסופר כי האלים הבכירים שִעבדו את האלים הזוטרים והעבידום בפרך בחפירת תעלות השקיה עד אשר כלה כוחם והם מרדו באלים הבכירים, ואז נבראו בני האדם, מדמו של האל הזוטר אַוְ-אִלֻ ׁאו וֵי-לַ, אשר הוצא להורג מפני שיזם ופעל למרוד באלים הבכירים.
במיתוס הבבלי על בריאת העולם נזכר המרד הזה של האלים בתיאור תמיכת חלק מהאלים הזוטרים בתאמת. שם מסופר שהאל אנכ הציע כי אחד האלים הזוטרים שמרדו באלים הראשיים, יוצא להורג, וכי אלת הפריון תערבב את דמו ובשרו בחמר וכך יבראו בני האדם, והם יחליפו את האלים הזוטרים כעבדי האלים הראשיים; (שזה היה תפקיד האלים הזוטרים ועל כן מרדו).
אולם גרסא בבלית נוספת[5] מספרת כי לאחר הניצחון על תאמת הפך מרדכ, את האלים אשר עודדו את תאמת לצאת לקרב ותמכו בה, לעבדי שאר האלים, וממעמדם זה השתחררו רק לאחר שמרדכ השמיד גם את כִּנְגֻ, (האל שתאמאת בעמידה בראש צבאה נגד מרדכ), ומדמו שעורבב באדמה, זו האדמה שנוצרה מגופה של תאמאת, ברא את בני האדם[6]. מטרת בריאת האדם הייתה, כך מוצהר, כדי שאלה יעבדו למען האלים את האדמה יעיקו להם מטובה. על כן, לאות תודה על בריאת בני האדם, ששחררו אותם, בנו האלים את העיר בבל והקימו בה מקדש לכבוד מרדכ. כלומר: בני האדם נבראו מדמו של אל שנוא, אל שיצא נגד ראש האלים האהוב, מקור כל הטוב והנכון, ושנרצח על ידו.
מכאן שעל פי עמי המיתוסים של עממי מסופוטמיה, בני האדם הם בחלקם חומר גשמי, ובחלקם עשויים מדמה של ישות על טבעית (אל). ובהם אכן טבוע "צלם" האל. אך אויה, אין זה צלמו של אל קיים אלא של אל חסר כוח ויכולת, שהוצא להורג בשל חטא נורא: מרד באלים. ומסופר גם כי רוחו של האל ההרוג נותרה בבשרם של בני האדם והיא שמשפיעה על בני האדם אחרי חייהם, שכן רוחו של מי שמת ולא נקבר כמו האל שבדמו נעשה שימוש לבריאת האדם, ממשיכה לנוע ולנוד לעד. כך בני האדם נתפסו כחסרי מהות שמימית (חיובית), כמי שאינם מסוגלים להצליח, חסרי כוח ויכולת. אם יבקש בן אדם לעשות דבר, כי אז זקוק הוא לעזרה של אל מגן אישי (או אלה) אשר בלעדיהם לא יוכל ללכת בדרכי החיים ולבצע פעולות פשוטות בתכלית, שלא לדבר על תכנון ושאיפה לגלות, ליצור ולהתקדם בחייו.
מתיאור זה, כמו גם מקודמיו, מתבהר גורלם של בני האדם: הם האמצעי בעזרתו יוכלו האלים לקיים את אורח חייהם נטולי הדאגה. בני האדם נוצרו כדי לעבוד את האלים תרתי משמע: עליהם לעמול על פני האדמה, לחרוש לזרוע ולקצור, לחפור תעלות השקיה וליצור כלי עבודה, למען האלים. עליהם לספק לאלים את מזונם כסותם ובתיהם (מקדשיהם) כדי שהאלים יוכלו להמשיך בחייהם שלהם, פטורים מכל עבודת כפיים, ולנהל את ענייני העולם כבני המעמד העליון שמעל לחברה האנושית[7].
בכל הגרסאות האלה, השומריות והבבליות, מעורבים בבריאת האדם האל הראשי, או אחד האלם הראשיים, או כמה מהם, ובצדו אלות ראשיות ואלות נוספות, בהן גם, לפחות בגרסא אחת, אלת המלחמה והפריון, שצלה מרחף מעל מעשי בני האדם בחייהם בכל ההיבטים.
יותר מכל מלמדת תפישה זו על מצבם של מי שהגו אותה: אלה מיתוסים שנוצרו על ידי בני אדם שעברו, בהדרגה, מהחיים בחברות קטנות, שאמנם התגוררו ביישובי קבע קטנים ויתכן שגם זרעו וקצרו מידי שנה או עונה גידולים נפוצים, לחברות שפתחו מערכת חקלאות שנשענה על השקיה והצריכה עבודת כפיים מאומצת. עוד משקפים התיאורים האלה, כפי שנזכר לעיל, חברה שבה מעמדות חברתיים מוגדרים: אנשי השררה, המנהיגים המדיניים, המתייחסים לנתיניהם כאל עבדים שכל תפקידם הוא לספק לשליטים את צרכיהם כולם. לא זאת בלבד: אלא שמודגש כאן שהחקלאות וצרכי הצמחים נוצרו לפני בריאת בני האדם, ועל בני האדם לדאוג לצמחים ולרווחתם בעולם שנוצר כדי לאפשר את צמיחתם של אלה, למען האלים.
כך ניתן ללמוד מהמיתוסים שנוצרו על ידי השומרים, ונשמרו על ידי האכדים והבבלים, על השפעת המהפך של בני האדם מחברת לקטים - ציידים לחברה החקלאית, ואחר כך הכפרית והעירונית שלה שפה, תרבות חומרית מפותחת, ומערכת אמונות דתיות שהפכו לדבק המחבר בין בני האדם ליחידה חברתית – מדינית אחת. עולם שבו נבראו ערים עוד טרם נברא האדם, ונקבעו סדרים לניהול וארגון הערים האלה, על ידי האלים; עולם בו יש זיקה בין בני האדם לאדמה עליה הם יושבים, ומכאן הפיכתם לבעלי האדמה הזו, על כל מה שעליה, עולם שבו קיימת תחרות בין הערים – מדינות האלה על המשאבים, תחרות שבאה לידי ביטוי במלחמות ובשפיכות דמים, עולם שבו הבעלות והשליטה על הקרקע מעניקה יתרון ניכר על שאר בני האדם, עולם שבו מערכת האמונות שהחליפה את ההכרות האישית וקשרי הדם, יצרה מערך טכסים ודרשה בניית ואחזקת מקדשים מפוארים לאלים, אלים שבראו את בני האדם מדם של אחד מהם, בשל שהעז לדרוש חיי בן חורין[8].
הערות:
[1] על מיתוס הבריאה השומרי ובריאת האדם
[2] המיתוס השומרי הזה על בריאת האדם תורגם לעברית על ידי ש. שפרה ויעקב קליין (בימים הרחוקים ההם: אנתולוגיה משירת המזרח הקדום (עם עובד, 1996), ע"ע 81-87)
[3] במיוחד חשוב לציין כי במיתוס זה נברא האדם מטיט מעורבב במים, כמו בתנ"ך. במיתוסי בריאה מאוחרים יותר ניצוק לתערובת גם של אל מורד שנטבח בשל מרידתו באלים (ר' להלן).
[4] ר' להלן על המבול במורשת של עמי מסופוטמיה. ור' תרגום האפוס לעברית בש. שפרה ויעקב קליין, שם, ע"ע, 90-129
[5] המיתוסים הבבליים על הבריאה
[6] על פי גרסאות אחרות של סיפור בריאת האדם היה זה האל גֵשְׁטוּ, אל התבונה שמדמו ומהאדמה נברא האדם.
[7] על ההבדלים המהותיים שבין מהות בני האדם וייעודם על פי המיתוסים האלה למהותו וייעודו על פי התנ"ך, ובמיוחד בכל הקשור לחיי יומיום והתנהלות חברתית(בין בני האדם לבין עצמם בינם לזולת ובינם לה') ר' גם: אבי ורשבסקי, אביבה לוטן, רוני מגידוב;, אילה פז, על ההבדלים בין סיפורי הבריאה המקראיים והמיתוסים האזוריים, ב: נורית אלרואי ונירית נחום לוי, סיפורי ראשית, המרכז לטכנולוגיה חינוכית, 2003.
[8] וכאן בא לידי ביטוי יותר מכל צלם אלהים שהוענק לאדם בתנ"ך: קידוש חי הזולת והציווי שלא לשפוך דם מונע, או אמור למנוע, שפיכות דמים במטרה להשתלט על משאבים, על קרקע ועל רכוש להאדרת שם שליט ושמו של האל המגן על העיר ממלכה של שליט זה.