שתי נקודות מוצא עומדות בבסיס הפרשנות היהודית לסיפור מגדל בבל: ראשית: לא יתכן שבני האדם נענשו על לא עוול בכם, ומכאן מחפשים פרשנים את העוול בעצם המעשה המתואר; או לחילופין מתרצים את תוצאתו לא כעונש אלא כמתת ברכה. שנית: לא יתכן שבורא עולם יחוש מאוים על ידי מעשי בני האדם, גם אם ישכילו לבצע את אשר הם שואפים ומתככנים[1] ובוודאי שמִגדלים, גבוהים ככל שיהיו, אין בהם להשפיע על יכולת האל לבצע את תכניתו, אם מלאו בני האדם את חלקם שלהם בעולם, וראויים לסיוע אלהי[2].
אשר לביטוי " שָׂפָה אֶחָת, וּדְבָרִים, אֲחָדִים", עולות מספר תהיות. האם מדובר בלשון בלבד או גם באחדות רעיונית? האם בכלל לשון אחת מחייבת אחדות רעיונית? האם לא ניתן לנו להבין זה את זה גם אם שני בני אדם אנו מדברים שתי לשונות שונות, וההפך? האם באמת, כמו שכתוב בתנ"ך לגבי מגדל בבל, השפה היא המבטאת יותר מכל את השוני התרבותי והרעיוני והיא שמהווה חיץ בין לאומים ותרבויות[3]? והרי מלחמות אחים פרצו בין בני אותו לאום ויש כאלה המתחוללות גם בימינו. בנוסף, שפות היו בשימוש יחידים ואחר כך הפכו לשפה ידועה ומוכרת בקרב אומות רבות, ושוב נגוזו[4]. היום, כשהעולם הפך ל"כפר גלובלי" נראה רעיון זה מופרך מעיקרו, אבל גם בתקופות קדומות ניתן היה לגשר על פערי שפה, נוצרו איי תרבות של בני לאומים שונים, רעיונות נפוצו והשפיעו על בני לאומים שונים וכן גם ידע וטכנולוגיות. האם לא מודגש כאן כי בנוסף ללשון המשותפת גם הייתה אחדות רעיונית בין בני האדם? כלומר: "גם לשון אחת וגם דברים (מושגים מופשטים, דעות ורעיונות) אחדים"[5].
עניין אחד העולה מהסיפור על מגדל בבל ברור ונהיר: חשיבותה של השפה (הטבעית) לבני האדם בכלל. העובדה שבני אדם יכולים לתקשר בדיבור ולהעביר את רגשותיהם ומחשבותיהם זה לזה, לקודד ולארגן מידע בעל משמעויות מגוונות ולהעניק למדובר (ואחר כך לכתוב) משמעויות כאלה, ולבטא מחשבות רעיונות ורגשות; יש לה חשיבות רבה בפיתוח יכולותיהם של בני האדם, לא רק לחיות בצוותא, ללמוד, להיחשף למגוון דעות ופרשנויות של הדברים ולשמר הישגים, אלא גם לפיתוח הדמיון והיצירתיות. יתכן שהמהותיות הזו באה לידי ביטוי בניסיון להסביר את ריבוי הלשונות בקרב בני האדם כבר בימי קדם.
נושא התפתחות השפה אצל בי האדם, והתפתחות השפות כולן, העסיק את עולם המחקר שנים רבות. עם התפתחות חקר המוח הוכח כי אכן בני האדם נולדים עם יכולת מולדת ליצירת שפה ועם תשתית לשונית מולדת, (כלומר: עם יכולת מולדת להבין לפחות חלק מכללי השפה), ואת השפה בה הם מדברים הם רוכשים מסביבתם[6].
מכאן גם ניתן להסיק כי קיימים כללים שפתיים (דקדוק) אוניברסאליים שעומדים בבסיס כל שפה (טבעית) באשר היא, ולפיכך כי השפות הקיימות היום, וכל אלה שהיו קיימות ונשכחו, נובעים משפה אחת.
כיצד התפחה השפה הזו שכל בני האדם דברו בה כשחיו יחד באפריקה למגוון משפחות השפות המוכרות לנו היום, ניתן רק לשער, וללוות את ההשערה הזו בתיאור של נדידת בני האדם מאפריקה, על פי מפת הגנום האנושי, התקדמותם מזרחה ואחר כך לדרום ולצפון, וחזרה ליבשת אירופה. העובדה כי השפות תמיד חולקו למשפחות של שפות בעלות זיקה זו לזו, וזוהו גם השפעת נדודים או פלישות וכיבושים של עמים דוברי שפות ממשפחות אחרות על שפות שונות, מוכיחה זאת. היום כבר ניתן גם לאתר את השפה הקדומה של כל משפחה כזו, ואת התפלגותה ממשפחת - על של שפות בימי קדם.
לכאורה לפיכך, מתאר סיפור מגדל בבל את הימים שבהם דברו כל בני האדם שפה אחת כימים אידיליים[7] ואת החלוקה של בני האדם ללאומים ולעמים שלכל אחד מהם שפתו כעונש[8], אותו מסבירים המדרשים בדחק, בהתייחסם לשני היבטים של מעשה הבנייה: השאיפה למרוד בה', שכן המגדל מהווה ניסיון לגעת ברקיע; וגאוותם של הבונים שכן המגדל מהווה ביטוי לגאווה ויהרה של בני האדם. והגאווה כידוע מעוורת את עיני האדם הגאה עד כי הוא טועה בהערכת מצבו האמיתי, ואז באה מפלתו[9].
כדי להסביר את תגובת האל למעשה אומרים חכמים כי "דברים אחדים" משמעו תכנון של בני האדם למרוד בה'[10]: "ודברים אחדים, שאמרו דברים חדים על ה' אלהינו ה' אחד...לא כל הימנו לבור לו את העליונים וליתן לנו את התחתונים. אלא, באו ונעשה לנו מגדל, ונעשה עבודת כוכבים בראשו, וניתן חרב בידה ותהא נראת כאלו עושה עמו מלחמה. לא כל הימנו שיבור לו העליונים ויתן לנו התחתונים! נעלה לרקיע ונכהו בקרדומות. ונחלקו לג' כיתות: אחת אומרת: נעלה ונשב שם. ואחת אומרת: נעשה עמו מלחמה. ואחת אומרת: נעלה ונעבוד שם עבודת כוכבים ומזלות[11].
אבל מפשט הדברים לא עולים חששות כאלה. פשט הדברים מתייחס בעצם לעתיד ולא למצב הנוכחי שבו בני האדם מקימים מבנה פיזי כלשהו, יהיה גבהו אשר יהיה: "וְעַתָּה לֹא-יִבָּצֵר מֵהֶם, כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת." וכי מובע פה חשש של בורא עולם מפני בני האדם? אלא חשש, כך אומרים המפרשים, כי אם תשמר אחדות בני האדם, שבניית המגדל מסמנת את ראשית הבנתם שהאחדות חשובה היא (שהרי כתוב "והחילם לעשות") כי אז עלולים בני האדם לעשות מעשים שיפגעו בהם. מהם המעשים האלה לא נהיר מקריאת הפסוקים האלה, אבל מתוך חשש לבני האדם, שיצרם גובר עליהם, כמסקנת האל אחרי תום המבול, יש להפיצם בעולם ולמנוע מהם אחדות מלאה.
כלומר: אחדות מוגזמת, כמו כל דבר, יש בה סכנה. הסכנה של קונפורמיות מוחלטת, של השתלטות רעיון מסוים על כל בני האדם מבלי חולק ומבלי הבע תהיות ושאלות. על כן והחליט ה' למנוע את האחדות המוחלטת ולהפיץ את בני האדם על פני האדמה, קבוצות קבוצות ועמים עמים. להכין את הקרקע דווקא לחילוקי דעות. אמנם, אליה וקוץ בה, שכן בני אדם עלולים, משום היותם נתונים ליצרם, להגביר את חילוקי הדעות האלה, ולהיאבק זה בזה בשם הלאום והעם; הם עלולים לפתח את השאיפה "לעשות להם שם" ברמת העם והלאום, להפוך את הגאווה הלאומית למאבק דמים ואת הישגיהם והיכולת הטכנולוגית שלהם לרתום למאבק תחרותי זה, במקום למען האנושות כולה. לזאת אין מענה אלא התקווה שכאשר בני האדם יקראו ב"ספר תולדות האדם", יפיקו את הלקחים הנכונים ויזכרו כי מקומם על פני האדמה הוא "לעבדה ולשמרה".
היהודי המאמין יוסיף גם כי המושג אחדות כמות שהוא, מכוון רק למציאותו של האל, שרק הוא יחיד ואחד. ואם בני האדם ירגישו כי יש עמם הכוח לשלוט בעולם הם אכן עלולים לצאת נגד הבורא ואחדותו.
וכך נפוצו בני האדם בעולם, ותפוצתם זו יצרה את מגוון השפות הקיים. מפשט הדברים לא ברור מה קדם למה: האם הפצתם של בני האדם בכל העולם היא שהביאה להיווצרות מגוון הלשונות והשפות, (כדעת רש"י, ואחרים) או ההפך: בלבול הלשונות גרם לבני האדם להתרחק זה מזה, כל קבוצה ושפתה, (כדעת ראב"ע), כך או כך, יקבע הפרוש המסורתי: באו
הדברים על תיקונם ומקומם הראוי שכן תפוצת בני האדם בכל העולם הייתה כוונתו של ה'.
בכל הדברים האלה של פרשנים בכל הורות לא מובא כגורם רצונו של האדם לתור את עולמו ולחקרו, סקרנותו הטבעית, ויכלתו לתכנן וגם לבצע, מסע חקר לעבר אזור לא מוכר ולא ידוע, ושאיפות בני האדם מפורשות לרעה. ובשל הסקרנות הזו והנכונות לצאת אל עבר גורל לא ידוע, הגיעו בני האדם אל קצווי ארץ. הם חצו את מיצרי ברינג ויישבו את יבשת אמריקה, חצו את האוקיאנוס והגיעו ליבשת אוסטרליה, וביססו בכל המקומות האלה את חייהם, למרות קשיי אקלים וסכנות שנשקפו להם מטורפים חזקים מהם פי כמה. ואולי זו הייתה כוונת הבורא מלכתחילה, עליה מדברים הפרשנים. יתכן גם שהפרשנים מבקשים להדגיש כי מטרות בני האדם בצאתם לדרך החדשה הזו, לא נבעה רק ממניעים טהורים של רצון להתפתח ולהרבות ידע ושאיפה לחיות יחדיו למען חזק זה את זה, אלא מסיבות שדווקא הדחף והיצר עומדים אחריהם, ועל כך ארע אשר ארע.
ובכל זאת יש לציין כי בתולדות בני האדם נותרה אותה תקופה קדומה שבה חיו כולם יחד, כמקשה אחת, ודברו שפה אחת, כתקופה שבה ששרה הרמוניה בין בני האדם, וכימים מאושרים יותר מאלה שבאו כאשר הפכו לחברות חברות מפולגות ומפורדות אשר נלחמות ונאבקות זו בזו. בוודאי לא כימים בהם חי האדם בגן עדן, יתכן אפילו שלא כימים של ראשית עבודת האדמה על כל הקושי שבכך, לפני הרצח הראשון, ולא כימים שלפני המבול, טרם פשה החמס בארץ; אבל תמיד יתבונן בן האדם אחורה ויחשוב כי חיי קודמיו היו טובים ונוחים יותר[12]. ועם זאת, בהתבוננו קדימה לא ישכיל לשנות את אשר גרם להרעת תנאיו ולאי שביעות רצונו מקיים לא בהבטים חומריים דווקא.
הערות:
[1] על הפרשנות לנושא מגדל בבל לאורך הדורות, בכל ההיבטים של הפרשה ר' גיליונות נחמה, בראשיתבראשית, פר' נח.
[2] כך למשל כשבאו בני ישראל לכבוש את ארץ כנען כבר היו בה ערים בצורות ומגדלי שמירה להן אבל אלה לא סייעו לעמי כנען מול צבא בני ישראל שנתמך בהבטחה לרשת את הארץ כאשר תגיע לכך העת : (דברים ט', א'-ד'): "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת-הַיַּרְדֵּן, לָבֹא לָרֶשֶׁת גּוֹיִם, גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִמֶּךָּ--עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצֻרֹת, בַּשָּׁמָיִם. עַם-גָּדוֹל וָרָם, בְּנֵי עֲנָקִים: אֲשֶׁר אַתָּה יָדַעְתָּ, וְאַתָּה שָׁמַעְתָּ--מִי יִתְיַצֵּב, לִפְנֵי בְּנֵי עֲנָק. וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם, כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ הוּא-הָעֹבֵר לְפָנֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה--הוּא יַשְׁמִידֵם וְהוּא יַכְנִיעֵם, לְפָנֶיךָ; וְהוֹרַשְׁתָּם וְהַאֲבַדְתָּם מַהֵר, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לָךְ." ומפרט עוד הכתוב כי אל לבני ישראל לפתח יהרה בשל כך שהם עם צדיק, אלא שגם העמים שיפגעו בתהליך הכיבוש ראויים לעונש על חטאיהם הם.
[3] כך למשל, התרבות של עמי מסופוטמיה, נשמרה הן בקרב השומרים והן בקרב האכדים והבבלים, דוברי השפה השמית, והועתקה משפה אחת לשנייה, תרתי משמע.
[4] הלשון הארמית למשל הייתה נחלת המעמדות השליטים בתקופת הופעת ממלכת ארם על במת תולדות המזרח התיכון הקדום, ואחר כך הפכה ללשון המדוברת בקרב עמים רבים כולל היהודים, שנים רבות אחרי שהארמים, כישות פןליטית, נעלמו מעל במת ההיסטוריה. הרי מסופר (מלכים ב י"ח, י"ז-ל"ז) כי בעת מצור של צבא סַנְחֵרִיב מלך אשור על ירושלים ביקשו הפקידים והמפקדים של המלך חזקיהו משר הצבא רַבְשָׁקֵה לדבר ארמית כדי שהמון העם לא יבין את דבריו ואת מצבם העגום ("דַּבֶּר-נָא אֶל-עֲבָדֶיךָ אֲרָמִית--כִּי שֹׁמְעִים, אֲנָחְנוּ; וְאַל-תְּדַבֵּר עִמָּנוּ, יְהוּדִית, בְּאָזְנֵי הָעָם, אֲשֶׁר עַל-הַחֹמָה"); ובחלוף העתים, נשכחה "היהודית", השבים מגלות בבל הביאו עמם את השפה הארמית, וכבר עזרא ודניאל כתובים ארמית ואחר כך התלמוד הירושלמי והבבלי.
[5] לראיה השפה השומרית זרה הייתה לאזור המזרח התיכון המקדום שכן איננה שפה שמית, אולם הרעיונות בשומרים הועתקו ממש, ככתבם ולשונם ודרך יישומם, על ידי האכדים והבבלים, וגם על ממלכות וערים שמיות השפיעו, ועד כנען.
[6] ויש סברה כי לפני הוולדם. ור' גם פרויקט השפה (על הפרויקט; הפרויקט; תיאור הפרויקט הרצאה מצולמת) של הפסיכולוג דב רוי, אשר תעד את דרך הווצרות השפה והבנת מושגים ועצמים של בנו מהלידה והוכיח כך כי המושגים והמשמעויות מובנות לפעוט גם לפני יכולתו לבטא מילים כהלכה וכי הוא משתמש בביטויים מסוימים לתאר עצמים ורגשות אשר בהדרגה לובשים את צורת השפה המוכרת לחברה בה הוא חי. ר' גם את מחקריו של עופר טשרניחובסקי על יצירת שפה (קידוד מידע והבעת רגשות/דחפים בקרב ציפורים כתכונה מולדת.
[7] ר' להלן את דברי הקללה של אֵנְ- מֵר- כַּר (המגדל של העיר בבל).
[8] ולפי גרסא אחרת, שהרי לא תתכן הענשה ללא עוון: דווקא כתכניתו של האל שכן יש בריבוי הזה משום ברכה והניסיון לחיות יחדיו למעשה הפר את רצון האל ומשום כך ארע מה שארע. כלומר, חטא מגדל בבל הוא גם משום שבעשייתו ניסו בני האדם למנוע את רצון האל ותכניתו (ר' להלן).
[9] המונח גאווה (היבריס, הובריס) במורשת יוון הקלאסית גם טומן בחובו פגיעה בזולת כתוצאה מעיוורון זה.
[10] על המשמעות של מרד באלים כאירוע טראומטי ר' להלן: המיתולוגיה של עמי מסופוטמיה.
[11] בראשית רבה, פרשת נח, ל"ח, ו'; מדרש תנחומא, נ"ח, י"ח.
[12] ר' לעיל על עידני בני האדם במורשת היוונית והרומית.