תולדות בני האדם: העדויות

בראשית הדברים, כך עולה ממצאי חוקרי מאובנים, חיו מיני האדם (Homo) וכל ההומינינים (Hominina) , ככל מיני ההומיניניים (Hominini) וההומינינאים (Homininae) , המשתייכים למשפחת ההומינידים (Hominidae); בקבוצות קטנות, חיי נדודים, בשטח מוגבל אמנם, אך ללא בתי קבע[1], ומצאו את מזונם מידי יום מאשר העניק להם הטבע. הם למדו להגן על עצמם ממי שאיימו על חייהם, הן חיות טרף והן איתני הטבע[2]. הם למדו להתחמם וליצור כלים שיסייעו להם בליקוט המזון והכנתו לאכילה ולהכנת מלבושים, והוכיחו כי אכן הם מין המסוגל להתאים את עצמו לסביבה ולתנאים, ומשום כך עלה בידם להתפתח ולשגשג[3].

הקבוצות החברתיות האלה לא היו קבוצות עוינות או מוגבלות למספר חברים, כפי שנטו החוקרים לסבור[4]. נהפוך הוא: קבוצות שונות חיו בשטח מסוים, זו בצד זו, חברים מקבוצה אחת הצטרפו לשנייה, קבוצות חדשות נוצרו, וכך גם עבר הידע שנצבר על ידי יחידים בעלי יכולות, לזולתם[5]. במיוחד התאפיינו בני האדם (האדם הנבון המודרני) ברצון וביכולת לתקשר בינם לבינם ועם בני קבוצות אחרות, לשתף ולהשתתף עמם בחייהם, וזו הסיבה העיקרית כי עלה בידה של קבוצה כה קטנה (כ 3000 פרטים בלבד, שנותרו באפריקה), אשר שרדה את ההכחדה ההמונית האחרונה שפגעה במין האנושי לפי כ 70000 שנים, להתחזק, להתגבר ובוסופו של דבר להגיע תוך חלוף 300 דורות עד יבשת אוסטרליה מוקפת המים, ולישב את העולם כולו, כמו התקיים בה הכתוב "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ"[6].

היכולות האלה, שנשענו על מורשת רבת שנים שאפיינה בכלל את ההומינידים ואת האדם (Homo) בכללם, מראשית הופעותם על פני האדמה, ואשר עוּדְנוּ והתפתחו עוד יותר על ידי בני האדם למיניהם, ובמיוחד האדם הנבון המודרני, בוודאי גם היו נתונים לפרצי גאונות של יחידים, או של כמה בני אדם במקומות שונים באותו זמן, והיו תוצאה של השגים שכבר יושמו והוכחה יעילותם, או של היכולת להפנים, ללמוד ולהבין את אותות הטבע. בין ההמצאות יוצאות הדופן, אשר שם ממציאם עלום מעינינו ואשר יש סבורים כי היא פשוטה מכדי להמנות עם השגי בני האדם, ניתן להזכיר, למשל, את המחט בעלת הקוף, שהייתה בשימוש באירופה כבר לפני 15000 שנים; אשר לא מן הנמנע הוא שקרמה עור וגידים לאחר שנעשה שימוש ביתד קטן, מחודד בקצהו, ליצירת חורים בעורות ודרכם הושחלו מיתרים (גידים) או חבלים שזורים, וכך גם כלים נוספים ששיפרו וייעלו את העשייה היומיומית, אך מכיוון שרובם היו עשויים חומרים מתכלים לא הגיעו לידינו: סלים לנשיאת הלקט, בגדים ועוד.

חברות של לקטים ציידים אינן יכולות להקדיש זמן לפיתוח חפצי מותרות, או לעיטור חפצים ללא צורך. לכן נותרו רוב הכלים שיצר האדם, ואחר כך גם בני האדם, פשוטים עד מאד. כל כך, עד כי חוקרים סברו שהדבר מבטא חוסר יכולת. למעשה, אם הוכח כי כלי מסוים יעיל ומתאים לשימוש שאליו נועד, לא היה צורך לקשטו או אפילו להחליפו עוד. גם הכמות שיכול כל אדם לשאת עמו בנדודים יומיומיים איננה גדולה. עם זאת, מעת לעת, פותחו החפצים האלה ושוכללו, ואפשרו שימוש יותר יעיל ואפקטיבי בהם. כך למשל, לקראת תום תקופת האבן (בתקופה הפלאוליתית העליונה), נוצרה הקשת לציד בעלי חיים, נוצרו חניתות משוכללות שניתן להשליך ביתר דיוק למרחקים ארוכים ובקלות, בעזרת רוׂמֶה חניתות (atlatl) כדי לחסוך נפגעים במאמץ המשותף להביא בשר לבני הבית, באוסטרליה, תוכנן ועוצב הבומרנג, שהיה בשימוש עד לפני שנים לא רבות, נעשה שימוש מדויק בסוגי מינרלים ואבנים שונות כך שכל כלי התאים לתפקידו, ובני האדם שעשו דרכם ברחבי תבל ידעו להכין כלי שיט שאפשרו הגעתם ליבשת לאוסטרליה לפני כ 50000 שנים, ולהבין את משטר הרוחות ואת הניווט על פי גרמי השמיים. כל מעשיהם העידו על תכנון, הבנה, הפנמת המידע הרב ועיבודו לידע, יכולת חיים בצוותא, וניהול מערכות יחסים ענפות, אמץ לב, סבלנות, ובעיקר סובלנות.

אם חיו בני האדם בימים האלה, כמו שחיים אחיהם באפריקה, בני ה!קונג, שהם צאצאיהם הישירים של בני האדם שנותרו באפריקה לפני כ 70000 שנים; או כמות שחיו התושבים באוסטרליה לפני הגיע הספינות האירופאיות לחופי היבשת, וחברות לקטים ציידים אחרות שהתקיימו עוד במאה שעברה, כדוגמת בני גינאה החדשה[7], כמו התושבים המקוריים של צפון יבשת אמריקה (עד הגיע המתישבים האירופאים שמה) ועוד, הרי שהיו חברה רחומה, חברה שידעה לנצל את המשאבים שעמדו לרשותה מבלי לכלותם עד תום אפילו בעתות של יובש, בצורת וקרה; חברה של בני אדם עדיני נפש, התומכים זה בזה ללא הבחנה ומקדישים משאבים וזמן רב לגידול הקטנים וחינוכם; חברה שהחיוך לא מש משפתותי חבריה וקול הצחוק התגלגל ונשמע בהתכנסם; חברה בעלת מסורות, מערכת אמונות וטקסים, אשר אמנם לא הועלו על הכתב, אך עברו מדור לדור על ידי סיפור שיר והצגה; חברה שראתה את עצמה כחלק מהטבע והיקום כולו, חברה שרחשה כבוד לכל המינים ולתפקידם על פני האדמה, חברה שהתמודדה עם קשיים ויכלה להם, חברה שבניה ראויים לתואר "בן אדם" במשמעותו העכשווית, ולתואר "האדם הנבון".

והנה, בין החברות שחיות עדיין על פי תנאי החיים של תקופת האבן, קיימות גם כאלה שעוסקות, בצד הליקוט והציד או הדיג, בחקלאות כמו למשל בני שבט יאנוממי. חוקרי התרבות הזו נוכחו כי הם נוטים לתחרות ושוחרי קרב, ריב, מדון ושפיכות דמים, ואף כי יהיה מי שיגיד כי תיאורם כחברה אכזרית הוא מוגזם, ושהחוקרים לא עמדו בתנאי מתודיקה מחקרית אנתרופולוגית כראוי ופרשו את החברה על פי אמות מידה לא נכונות, הרי שהעובדות מדברות בפני עצמן: בקרב חקלאים אלה ידועים הקרבות כדרך לפתרון סכסוכים והשתלטות על רכוש[8].

מימין: אישה משבט היאנוממי ובנה, 1997 ; משמאל: ילדים בני ה!קונג

קרבות ושפיכות דמים בין פרטים אחרים המשתייכים למין, בכלל, קיימים רק בקרב בני האדם: "האדם המודרני, הנבון, הוא המין היחיד בממלכת החי הניכר בנטיה מפותחת היטב, גלויה בעליל, להרוג את בני מינו. אף כי המין שלנו איננו היחיד היצא להרוג את עמיתיו. רצח הצאצאים הוא תופעה שכיחה בקרב מינים מסוימים כמו אנגורים מצויים, אריות, הבבונים של האמאדריאס, כלבי בר (זאבים טלואים), פילי ים, קופי רזוס, קופים שאגניים ואחרים. אולם נסיבות הרצח האלה בקרב המינים האלה מוגדרות מאד, הן מתעוררות כאשר זכר אחד מנשל זכר אחר ממעמדו כראש העדר (ההארמון), ומשתלט על הנקבות של קודמו. עם נטילת הבעלות קוטל הזכר הזה מניה וביה את הגורים שטרם בגרו, ואותם בלבד, במטרה להנציח את המורשת הביולוגית (הגנים) שלו עצמו. מלחמה במובן האנושי, היא אמצעי יעיל ומוצלח לקנות עצמה ולהרחיב את השליטה על משאבים חומריים בחברה מאורגנת ברמה גבוהה, המיחסת חשיבות רבה לבעלות על נכסים חומריים. אלמלא ההצלחה הכבירה שנחל המאבק המלחמתי העקוב מדם, לא היה זה מתפתח בעצמה אשר כזו [ובמהירות כה רבה אחר אשר התיישבו בני האדם בערים והקימו מרכזי מסחר ותרבות אליהם הגיעה גם תנובת השדות מהסביבה], לא הייו בני האדם משקיעים בהכנה למלחמות משאבים כה רבים, והמאבק הצבאי, המזוין, ולא היה תופש מקום כה חשוב בעיצובה של ההיסטוריה החדשה. המלחמה היא אמצאה תרבותית, היא איננה תופעה ביולוגית בלתי נמנעת. מיליוני קרבנות המלחמות שארעו אך במאת השנים האחרונות, לא מתו בגלל דחף עמוק שאיננו בר עקירה, אשר דחף אותם ואת מנהיגיהם אל שדה הקרב; אלא כפועל יוצא של תחבולות פוליטיות, שהביאו לאומים לידי עימות, דבר שרק בני האדם לבדם מסוגלים להגשימו"[9].

וכל העת נושאים בני האדם עיניים כלות אל חיי בני ה!קונג, אל האושר וההנאה הצרופה שבבילוי הזמן עם בני משפחה וחברים (ושוכחים את התלאות ועמל היומיום, הנעשים כאן, במדבריות אפריקה, בחיבה ומתוך חיוך), מחפשים ושואפים לחיות חיים חסרי דאגה, כמו התושבים של גיניאה החדשה טרם הגיעה אליהם התרבות המערבית, ימים בהם חסרו אולי כלי נשק ממתכות, אך חיו בהרמוניה ושלווה, וידעו גם לפתור סכסוכים וחילוקי דעות כך שהשיתוף, הידידות והאחווה המשיכו לשרוד בין כל חברי הקבוצה; ולמרות שמשנים ידוע כי " מַרְבֶּה נְכָסִים, מַרְבֶּה דְאָגָה"[10] ממשיכים בני האדם לצבור נכסים, להעריך את הזולת (ואת עצמם) על פי כמות הנכסים שיש באמתחת, ומוכנים לשפוך את דם זולתם כדי לבסס את זהותם החברתית (מדינית) והאישית על פי נכסים או שטחי אדמה. לא זאת בלבד, אלא שהם מוכנים לפגוע בבריאותם שלהם, ביכולתם לקיים חיים על פני האדמה, במקום לוותר על ניצול המשאבים עד דק, ולפגוע בכל הבריות החיות על פני כדור הארץ.

כיצד הביאה המהפכה החקלאית לשינוי כה עצום בתפישת האדם את מהות החיים וייעודם? האם התמעטות המשאבים והצורך לחלקם בין מספר הולך וגדל של בני אדם יש בה כדי להסביר את הניתוק הכל כך משמעותי מהשאיפה לחיים של שלווה ושל שלום ואת קיום מאבק מתמיד בין חברות ובקרב הפרטים באותה חברה עד כדי דיכוי וניצול של החלשים יותר? מדוע בני האדם, אשר היה ביכולתם לנווט על פני האוקיאנוסים עוד טרם העלו על הכתב את ידיעותיהם ורגשותיהם, חיו בהרמוניה עם הטבע בחברה שוויונית שבה לא הייתה אפילו חלוקת תפקידים מוגדרת בין נשים לגברים, יצרו, יחד עם הכתב והגלגל, חברה שהייתה נתונה, לדעתם, למרוּת של כוחות-על אותם יש לרצות כדי לזכות בחיי מותרות ושפע, העניקו כבוד ונכנעו למרותו של מי שטענו להיותם מייצגי הכוחות האלה, בעוד אבותיהם הקדומים חיו בתיאום עם כל כוחות היקום וראו במָצוי את המותרות והשפע? מדוע עם הקמת הערים נוצר גם הצורך לבצרן מפני תקיפות שוד, ביזה והרג? ומדוע תושבי הערים האלה החלו לנהוג בדרך שהם עצמם מגנים אותה בכתביהם ובחוקיהם?

ובעיקר, מדוע הם זוכרים את הימים הרחוקים ההם כתקופה מופלאה, תקופה של רוגע, של חיים נטלי דאגה ומכאוב, ימים שבהם כל בני האדם דברו שפה אחת[11] ושאפו להמשיך להסתופף יחדיו, אך גם לחקור ולגלות ולהסביר את סביבתם? ימים שנמנעו מהם, על פי הבנתם, בשל מעשיהם הבלתי ראויים, ואליהם הם שואפים כל חייהם לשוב, או לפחות אחרי מותם[12]?

הערות:

[1] למעט מקלטים (Shelters) ששימשו את האדם, מערות ואולי אף מבני עץ, ר' להלן.

[2] אמנם שינויי אקלים משמעותיים או אסונות טבע כגון רעשים והתפרצויות געשיות לא עמד להם כוחם, אך בדרך כלל השכילו לחיות הן בתקופות של קרה עזה והן ללמוד ללקט מיני צמחים המכילים מים בעתות יובש, ללקט רכיכות ואף לדוג, ולנצל את המשאבים שעמדו לרשותם: פירות יער או אצות, בהתאם לשטחי מחיתם.

[3] על פי קביעתו של צ'רלס דארווין כי המין (או מאפייני פרט במין אחד) היכול להתאים את עצמו לתנאים ולסביבה, יהיה המין שישרוד ויתפתח: "The survival of the Fittest", ואין לחוזק או גודל או כוח כל תפקיד בהתאמה הזו.

[4] בדרך כלל, כל החוקרים שעסקו בהבנת ראשיות ומקורות החברה האנושית ראו בקיום החברות שלפני ארגון מדיני הנשען על חוק חברות שבהם דאגו הפרטים זה לזה ולבני משפחתם הקרובים אליהם, גם אם התייחסו למצב כזה בחיוב, וראו במוסר הטבעי ובהבנת זכות הזולת ערך קמאי. כלומר: הם ראו בחברה מאורגנת כמדינה (או עיר מדינה) שבה מוסדות חברתיים וחוקים מפורטים את המצב הנכון שיש לשאוף אליו, ואשר מאפשר צמיחה ושגשוג של בני האדם. ראייה זו השפיעה גם על ראיית החברות של מיני האדם הקדומים כחברות שאינן יכולות להגיע להשגים טכנולוגיים (יחסיים) או לקיים יחסי מסחר, שיתוף, תמיכה ופיתוח החשיבה והאמנות. (ר': על מקורות החברה).

[5] הוכח גם על ידי בדיקות די. אנ. אי. כי מיני אדם (הומינינים) בכלל חיו עם ובקרב מיני אדם אחרים, באזורים שונים והתערבו בהם. גם האדם הנבון המודרני, שנותר מין האדם היחיד, לא חי בקבוצות נפרדות אלא התערב עם קבוצות בני אדם אחרות מעת לעת, אף כי נוצרו חברות מוגדרות ככל שהרחיקו בני אדם נדוד, בשל המרחקים בין הקבוצות השונות.

[6] בראשית א', כ"ח

[7] ציור חייהם של בני גינאה החגשה על ידי האנתרופולוגית מרגרט מיד במחצית המאה שעברה (מילדות לבגרות בגינאה החדשה, מסדה, 1966) זכה לביקורות על אי היותו מדויק ומשקף את פרשנותה של החוקרת, אולם פרשנות זו יש בה כדי להבין את הפערים שבין התרבות המערבית של המאה העשרים לבין הדרך בה נראו החיים חסרי המיכון הטכנולוגי בעיני נציג של תרבות זו על מוסדותיה החברתיים המסועפים, חלוקת התפקידים החבתריים, האמפתיה העומדת ביסוד כל ההחלטות וההתנהלויות והתובנה העמוקה של נפש בני האדם, צעירים מתבגרים ומבוגרים.

[8] ודי אם נזכיר את ההבדל המשמעותי בין תרבויות מרכז ודרום אמריקה שפתחו את החקלאות לבין תושבי צפון אמריקה שהמשיכו את חיי הנדודים, את הליקוט והציד, עד הגיע האירופאים לצפון אמריקה, רדפו אותם עד חרמה בתהליך השמדת עם ונִצלו עד תום את כל המשאבים והמחצבים בצפון היבשת (למעט באזור שהיה תחת שלטון בריטי ואחר כך קנדי).

[9] ריצ'רד ליקי, אנשי האגם, ע"ע 30-31. עדויות לאלימות מכוונת בין חברות בני אדם, והצורך בהגנה מפני בני אדם (ביצור יישובים) מוכיחות כי פרצי האלימות האלה הם מהתקופה הנאוליתית המאוחרת, ובהתאמה לאזור, כאשר עברו בני האדם להתגורר ביישובי קבע ופתחו את החקלאות. (ר' להלן).

[10] משנה, מסכת אבות, פרק ב', משנה ז'.

[11] השפה כגורם מקשר בין בני האדם, כמגלמת אחידות דעים, זה הנושא המרכזי של סיפור מגדל בבל, והשאיפה לשוב למצב שבו שוררת רק שפה אחת מוצאת ביטוי בכתבי עמי מסופוטמיה כמו גם בדברי ניאי ישראל. (למשל: צפניה ג', ט' ) "כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה' לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד". ורק גם לעיל על המבול בישראל ובעמים.

[12] ר' לעיל על גן האלים, וגם: רחל אליאור (עורכת), גן בעדן מקדם: מסורות גן עדן בישראל ובעמים, סכוליון - מרכז למחקר רב תחומי במדעי היהדות / המכון למדעי היהדות ע"ש מנדל, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, 2012